צידה לדרך: עייפות החומר

פתאום עלה לי בזיכרון הביטוי "עֲיֵפוּת הַחֹמֶר" וניגשתי לבדוק מה זה אומר.
מזמן לא כתבתי פוסט חדש בסדרה צידה לדרך, שכשמה כן היא, נותנת ערך וחיזוק להולכים בדרך, ביניהם גם אני, מחברת הפוסטים שמזהה נושאים שזקוקים לתשומת לב ומאירה עליהם בכתיבה. יכול להיות שגם בי נגעה אותה עייפות חומר והרחיקה אותי מהכתיבה?

מה זה "עֲיֵפוּת הַחֹמֶר"?
לפי ויקיפדיה: "התעייפות היא תופעה של צבירת נזק בחומר מוצק כתוצאה מפעולת מאמץ מחזורי בעל מספר מחזורי העמסה רבים. כתוצאה מצבירת הנזק יכול להיווצר השבר במאמצים נמוכים בהרבה ממאמץ הכניעה הרגיל של החומר."
לפי ויקימילון: "תופעה שבה מופיע שבר בחומר מוצק כתוצאה מהפעלת מאמץ על אותו החומר לאורך זמן."
לפי מילון אבניאון: "(בפיזיקה) תופעה מַזיקה בחומרים, הנגרמת מכיפופים רבים, מרעידות ממושכות, מלחץ והרפָּיה, מחימום וקירור חליפות העלולים להחליש את הקשר המכני שבין הגבישים או הפרודות המרכיבים אותם. (בהשאלה) שחיקה נפשית."

אם ככה המושג מתייחס גם להתרחשות פיזיקלית בחומרים שבהדרגה מאבדים את הקשיחות בגלל הצטברות לחצים מסוגים שונים לאורך זמן וגם שחיקה נפשית. כמו בפיזיקה ככה בנפש. אולי אין לנפש אין ביטוי בחומר של צורה, משקל, נפח, צבע, אבל יש לה בהחלט ביטוי אנרגטי והוא לפעמים יכול להיחלש ולהתעייף.

בפוסט שלפניכם אגע בעייפות הזו ואציע כמה דרכים לטפל בה.

מכירים את התחושה המורגשת בגוף של משהו חלול, כהה, כבד שמשתלט על הגוף כולו והופך אותו לכבד, חסר אנרגיה?
כשזה קורה ההרגשה היא של "באעסה" כללית, גם אם לא קרה אירוע מסויים בחיים עצמם שהוא הגורם הישיר ל"באעסה".
זו עייפות החומר הפנימי.
דומה לכפתור ווליום, כשהוא נמוך מאוד, והמוסיקה בעוצמה חלשה מאוד. ככה זה מרגיש. המוסיקה של החיים נשמעת בווליום נמוך, האנרגייה של החיים בעוצמה נמוכה. הצבעים דהויים, הטעם תפל.

בשנתיים האחרונות עברתי שיעור חשוב. הדבר הטוב שאני יכולה לומר בזכות אירוע הקורונה הטראומטי שעברנו כולנו (כמו שאפשר לומר על כל משבר) הוא שמדובר בהזדמנות גדולה להרהר על אורח חיינו מחדש. כל אחד בתוך עצמו, ובתוך עולמו, כל אחת בתוך עצמה ובתוך עולמה – ואם אפשר, לשנות אותו.
משבר הקורונה השפיע על כולנו, הכניס את רובנו למקומות לא טובים. אחרי שנרגעה הבהלה ממגיפה עולמית שתכחיד את כולנו, אפשר לנשום לרווחה, אפשר להתבונן על חיינו כאן ועכשיו, כל אחד ממקומו האישי.
למדוד את מפלס האנרגייה הפנימית, לנסות למקם את עצמי על ציר האנרגייה כשבקצה אחד של הציר אותה עייפות פנימית, שחיקה נפשית ובקצה השני התלהבות ווחיוניות.

היה וזיהיתם שאתם קרובים יותר לקצה של השחיקה ועייפות החומר בוודאי תשאלו – מה עושים?
הנטייה הטבעית היא לפנות מייד לכיוון העשייה, בלי לאותת. אבל רגע…. לפני שנרוץ לפתרונות אולי נעצור רגע.
ההמלצה שלי היא לשהות זמן מה עם אותה תחושה מורגשת של עייפות החומר, לזהות את הכבדות בגוף. לתת לה צורה, צבע, טקסטורה. להתיידד איתה. לשאול אותה למה היא זקוקה.
להקשיב למה שהיא אומרת.
ההנחיות הללו לקוחות מעולם ההתמקדות והן יכולות להתאים גם לסיטואציה הזו.
אם אתם מזהים את הכבדות הזו בתוככם כ"עייפות החומר", הקשיבו לה, שהו איתה, אל תמהרו לעבור מייד לשלב ה-doing.
אנחנו חיים בעולם של עשייה והגיוני שאחרי שנים רבות של עשייה אינטנסיבית הגוף יאותת לכם לעצור.
בהתחלה אלו סימנים קטנים, עדינים. וכשלא מקשיבים ועוצרים לבדוק, הסימנים יהפכו לגדולים, חזקים, קולניים יותר. כדי שתקשיבו.
היי, זה הגוף-נפש שלכם שמדבר איתכם, מבקש עצירה, בדיקה, ריענון.

זו מילת המפתח למענה לאותה עייפות החומר הפנימית – ריענון. שינוי קטן של הרגלים. להיפרד מהרגל ישן שהגיע למיצוי ובמקומו להכניס משהו חדש קטן לחיים. הגיוני שכשחוזרים שוב ושוב על אותן פעולות, על אותם מעשים, שוב ושוב ושוב, מתישהו תגיע תחושת המיאוס או המיצוי. לכן השינוי נחוץ כ"כ, כדי שלא נחזור שוב ושוב על אותו הדבר בדיוק. זה יכול להיות שינוי של מקום מגורים, שינוי קריירה, שינוי הרגלי אכילה. כל שינוי, בין אם הוא חיצוני או פנימי יכול להוביל לריענון של המערכת.

אני ממליצה בחום לעשות שימוש בטבע כמשאב להתחזקות. אם אתם חשים את התחושה המורגשת שצובעת את הימים באפור חסר טעם צאו לטיול בטבע. ממליצה במיוחד על טיולי מים. יש למים איכויות נהדרות של ניקוי וריענון, במיוחד בימים חמים כמו עכשיו.

למי שרוצה המלצות על נחלים זורמים ויפים במיוחד, כתבתי כאן על מסלולי מים מומלצים בשניים מנחלי הצפון הגדולים והמרשימים – נחל דישון ונחל כזיב.
צאו לטבע. לא צריך להיות מיטיבי לכת או בכושר היסטרי בשביל זה, אפשר לבחור גם במסלולים קצרים וקלים. מסלולים שירעננו אתכם, יעזרו לכם להיכנס מחדש לנהר החיים.
אפשר להגיע גם אל הים הגדול, הכחול, להליכה לאורך קו המים. להתרענן ולנער מעליכם את אותה עייפות החומר.

"הַתְּשׁוּקָה הַתְּמִידִית שֶׁבִּי.
כָּךְ בְּדִיּוּק רָצִיתִי לִחְיוֹת.
שׁוּם רֶגַע אָבוּד, תְּחוּשָׁה מְלֵאָה כְּבַת-לְוָיָה,
אֲנִי כָּאן, אֲנִי עַכְשָׁו, אֵינִי מְצַפָּה לִמְאוּמָה.
הַמַּצָּב הַזֶּה מַזְכִּיר דְּבֵקוּת,
הוּא מַזְכִּיר הַכָּרַת-תּוֹדָה,
אֲפִלּוּ בְּיִרְאַת כָּבוֹד הוּא מִתְחַכֵּךְ.
אַךְ הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד מֵאֵלֶּה,
אֲפִלּוּ לֹא כֻּלָּם.
הוּא רַק קַיָּם, קַיָּם, קַיָּם.
מַשֶּׁהוּ מִתְחַבֵּר בִּי לָנֶצַח
וְרַק לָרֶגַע זֶה.
וְהָרֶגַע הַזֶּה קַיָּם."
אוה קילפי

Comments

3 תגובות על “צידה לדרך: עייפות החומר”

  1. תמונת פרופיל של brin.ruthi@gmail.com
    brin.ruthi@gmail.com

    כל הפוסטים והכתבות שלך מרתקים/ות ביותר. תודה על השיתוף

  2. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    הפוסטים והכתבות שלך מרתקים ביותר, תודה על השיתוף

    יש לי מייל חדש: brin.ruthi@gmail.com

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רותי, אם את רוצה להמשיך לקבל הודעה כשמתפרסם פוסט חדש, את יכולה להירשם עם המייל החדש שלך.