מבאר אפעה למצד תמר עם "קבוצת השביל"


"האם אתה מאושר? האם את מאושרת?… לפעמים קצת מאושר, לפעמים הרבה מאושרת… האם חשבנו שכך יהיה? האם חשבנו אחרת?" (מילים: אריאנה הרן)

שורות משיר של ריטה שהתנגן לי במכונית בדרך לעבודה בחמישי בבוקר, כשירד מבול והעולם היה אפור, רטוב וקודר. תפאורה של חורף לצלילי השיר הנוגה שהחזיר אותי אחורה בזמן לאותו שבוע של אישפוז בתל השומר אחרי ששבתי ארצה חולה מהמסע התרמילאי שלי בהודו. כשהתאוששתי והייתי מסוגלת לקום מהמיטה וללכת עד לחדר בקצה המסדרון, נעצרתי מול ריטה ששרה בטלוויזיה "האם את מאושרת?". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את השיר והרגשתי שהמילים נכתבו במיוחד עבורי. שאלה שבזמנו טילטלה אותי קלות, כשניצבתי בצומת החלטה משמעותי בחיי. ולא רק. אם שואלים אותי, השאלה "האם את מאושרת?" צריכה להישאל מדי יום, במיוחד היום, כששוב אני קרבה בצעדי ענק לצומת החלטה משמעותי נוסף בחיי.

כשהתחלתי עם "פרוייקט השביל" הבטחתי לעצמי שתוך כדי הליכה בשביל, אני רוצה לחשוב גם על השבילים בחיי, על הדרכים בהן הלכתי, בהן אני הולכת עכשיו. אחת השאלות הלכאורה פשוטות שניצבות בפנינו היא "לאן עכשיו?" ואלו למעשה שתי השאלות שמלוות אותי בשבילי החיים, האם את מאושרת? ולאן עכשיו?

מי מאיתנו אינו משתוקק "להיות מאושר", זוהי המשאלה האולטימטיבית. ‎כולנו רוצים להיות מאושרים רגועים, שמחים, לחיות ללא סטרס ודאגות, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו, למצוא משמעות.

 ‎אם ככה, מהו אושר? והיכן נמצאת המשמעות? האם האושר שלי נמצא אי שם באיזו פסגת הר רחוקה ובלתי מושגת, או ממש כאן, לידי, בצעדים שאני פוסעת בבוץ, אי שם במדבר, במקטע של שביל שיצא לו שם של "לא מעניין". האם המשמעות נמצאת ב-"אטרקציות"? הרי כולם במרדף אינסופי אחרי עוד אטרקציה ועוד אטרקציה. והאטרקציות המרשימות בשביל מגיעות ממצד תמר דרומה, שם הנגב מציג את הנופים המרשימים יותר. אבל מה קורה עד מצד תמר? שם החיים, שם הרגיל, נטול האטרקציות, נטול ה–WOWים שהפכו אותנו לכאלו מכורים.

רגעים של שיעמום, דאגה, יאוש, עצבות – כל אלה ואחרים, הפחות זוהרים ונוצצים הם חלק טבעי מדרך החיים הארוכה שלנו.

לֹא בַּשָּׁמַיִם
לֹא רָחוֹק
הַטּוֹב נָשַׁב.
הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד
הֲלֹא פֹּה הוּא
הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ
לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ
עַכְשָׁו.

חמוטל בר יוסף

אל תסבירי, אי אפשר להסביר את מה שאין לו פשר. וגם אל תוותרי, גם אם את לא מבינה הכל, גם אם אין למציאות פשר. תבחרי בכל רגע בחייך בטוב, אותו טוב שאינו בשמיים אלא תמיד לפנייך כדרך, כפעולה לקחת.

משפילה את המבט לאדמה ומצלמת בוץ, שלולית, אדמה רטובה, גרגירי אשלגן אדומים. זו הבחירה שלי באותו טוב ויפה שאינו בשמיים, אלא מונח על האדמה מולי.

שבת, מוקדם בבוקר יוצאים לדרך, הנהיגה בערפל סמיך ובגשם איטית יותר ומעלה סימני שאלה לגבי היתכנות הטיול. עלה הספק האם הטיול יתקיים לאור מזג האוויר הסוער שפקד את כל הארץ החל מחמישי בערב. "יש טיול" דב מכריז בקבוצת הוואטסאפ של השביל. אם כך אני באה. יש לי מחוייבות לשביל, קצת גשם וערפל לא יפחידו אותי. הפעם היגעתי מצויידת עם שלל בגדי חורף חמים, מעיל, כובע, כפפות. הפקת לקחים מטיולים קודמים.

כשהחבורה הקטנה, שבעה מטיילים במספר, מגיעה לנקדות המפגש בערד, דב לוקח פיקוד ושולח אותנו למונית שמחכה, "קדימה, תעלו, נוסעים". כלומר, לא חוזרים הביתה? אם זה היה תלוי רק בי, לאור הערפל והטפטוף הקודר שחיכה לנו בערד הייתי מבטלת, או מדרימה לכיוון ים המלח לנות לתפוס קצה של שיטפון. לשמחתי מישהו אחר קיבל את ההחלטה עבור כולנו ובדיעבד, אף אחד לא הצטער כי היה לנו יופי של טיול במקטע שבין באר אפעה למצד תמר.

כ-17 קילומטרים שעוברים דרך נחל גמלים, הר קומות, בקעת צבאים, חולפים בסמוך למפעל הפושע שכיכב הקייץ בחדשות כשמאגר השפכים התעשייתיים שלו עלה על גדותיו, הסכר נפרץ והחומצות שטפו את נחל אשלים. השביל חולף במקום הנ"ל, ממנו מתחיל הנחל היפה הזה שזכור לי לטובה, רק שבימים אלו הוא מזוהם קשות והכניסה אליו אסורה. הריח שקידם את פנינו באיזור זה כל כך נוראי, הרגיש לי כמו ריח של רעל ואם הריח היה חריף ודוחה עד כדי כך, לחשוב על איך מרגישה האדמה שספגה את הרעל הזה… הלב כואב על ההשחתה, על זיהום הטבע, על ההתערבות הגסה של האדם בנוף, ניצול משאבי הטבע תוך אפס התחשבות בטבע עצמו. לא ברור לי כיצד נסגרה הפרשה הזו מבחינה משפטית, האם בעלי המפעל הועמדו לדין, האם הם ישלמו בדרך זו או אחרת על מחדלי המפעל, כיצד הם נערכים לכך שלא יקרו כאלו תאונות בעתיד, מי בככל מפקח עליהם. לבנתיים רשות שמורות הטבע הציבה שלטי אזהרה ברורים שמסבירים על הזיהום ואוסרים חד משמעית כניסה לשטח. ראינו שוקת מים מונחת בסמוך לשלט, מלאה במי גשמים ומקווה שאנשי הרשות ממלאים אותה במי שתייה לבעלי החיים ששרדו את שיטפון החומצה מהקייץ.

כאמור, קטע השביל הזה לא מספק "אטרקציות" כדוגמת המכתש הקטן, הגדול או רמון. אין מה להשוות. ועדיין, בשבת בבוקר, שאריות הסערה שחלפה בארץ צובעת את השמיים באפור קודר ואני שואבת הנאה גדולה מהאור שמלווה אותי דרך העננים. כשהשמש מציצה מבעד לעננים לצד טיפטוף גשם קל מרימה מבט לשמיים ומחפשת את הקשת. כל כך שמחה כשהיא מקשטת את השמיים מולי, יפה, שלמה. מושיטה יד למצלמה ומכניסה לפריים גם את האבן עם סימון השביל. לבן-כחול-כתום ושבעת צבעי הקשת.

איזה יופי. יופי של "WOW". גם שביל, גם קשת בענן, גם טיול חורפי שלא התבטל, גם חבורת מטיילים שכייף לצעוד בחברתם. גם אמונה גדולה בלב שהכל יהיה בסדר, שלמעשה הכל כבר בסדר. מי צריך יותר?

למי שאינו מאמין 
קשה לחיות השנה. 
השדות מבקשים ברכה 
הים מבקש אמונה 
ואתה אינך מבקש דבר. 

ליבי ישן את שנתו 
ואני ישנה. 
חלומי כבד שתיקה 
ומתי מהלכים בשנתי 
כבתוך מצודה עתיקה. 

איך אתעורר משנתי 
ואין בליבי אמונה? 
ואתה אינך מבקש דבר. 
לאה גולדברג

מסתבר שהקור מהווה גורם מדרבן, כדי לשמור על חום הגוף רוב היום היינו בתנועה, למעט שתי הפסקות קצרות לשתות כוס תה קינמון. תוואי השביל היה נוח מאוד להליכה, פה ושם עליות וירידות קלות, בשילוב עם הקור שדירבן אותנו ללכת מהר, היגענו אל מצד תמר באחת וחצי בצהריים. המקטע הראשון שלי על השביל שהסתיים כ"כ מוקדם. ממתינים למונית שתסיע אותנו חזרה לערד. "לא אמרתם שתגיעו בארבע?" ככה מנהל המשמרת של התחנה. מה לעשות שהלכנו מהר, ואם לא תשלח מונית עכשיו נהפוך לשלגונים…

שני דברים חדשים שלמדתי בטיול השבת: לאשלגן יש צבע אדום ושבצמיגים של משאית יש חוטי ברזל. פיסות מידע שניתן להסתדר בחיים בלעדיהן, אבל כשנתקלים לראשונה במסוע האשלגן, מסקרן לראות איך זה עובד, לעלות למעלה ולהסתכל מקרוב על המסוע הדו קומתי ועל הגרגירים האדומים שנפלו לקרקע.

במונית בדרך חזרה זוהר מתעניין: כמה ימי גשם יש בערד? מוכרים אצלכם בערד מטריות? ונהג המונית מספר בגוף ראשון על הקשיים של מי שגר בעיר שהולכת ומתחרדת, עם ארנונה מהגבוהות בארץ, קשיי פרנסה, קושי לקנות דירה, ובנוסף לכל אלה הרשות עושה להם צרות כשהם נכנסים רכובים על אופנועי שטח לשטחים בצדי הכביש הנידח בין דימונה לערד. לאחרונה הוא מסיע מטיילים אל השטח ומהשטח, כן, מטיילי שביל ישראל, אנחנו עונים לו, כמונו. והלכתם מערד עד לכאן? הוא שואל בתמיהה גדולה. לא, בערד היינו לפני שני מקטעים, היום התחלנו בבאר אפעה.

אני נזכרת במקטעים שטיילתי עם "קבוצת השביל", מיער יתיר בשבת שאחרי סוכות, מקטע שהסתיים בתל ערד, ולאחר מכן, מתל ערד לנחל יעלים, והמקטע הקודם מראש זוהר לבאר אפעה. ובתום המסלול אני נפרדת מהקבוצה ומסבירה שבקטעים שהם עתידים ללכת בחודשים הבאים כבר טיילתי, ממצד תמר לסנפיר הגדול.

את המקטע הבא הם מתכננים לפצל לשניים, מצד תמר – שער אשמאי, שער אשמדאי – מעלה עלי – נחל עקרבים. את תבואי איתנו למעלה עלי ונחל עקרבים? דב לא מוותר לי כ"כ בקלות, אפילו שנשבעתי שהספיק לי מעלה עלי אחד לכל החיים. לא מבטיחה כלום, נראה מה יוליד יום ונראה איך אתקדם עם מקטעים נוספים במסע האישי שלי על השביל.

ולבנתיים מודה לחבורת השביל שאירחו אותי בארבעת המקטעים הללו ובטוחה שדרכינו עוד יפגשו. ולכם, קוראי, מודה על תשומת הלב ומקווה שנהינתם לטייל עמי גם במקטע הזה.

Comments

2 תגובות על “מבאר אפעה למצד תמר עם "קבוצת השביל"”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    תמונות מדהימות ממקטע פחות מעניין.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה. מזג האוויר סיפק תנאי תאורה מרשימים. חשבתי שאם היינו הולכים שם ביום חם, היה יכול להיות די סיוט, כי אין שפ אף לא פיסת צל אחת… וכן, המרחב הזה פחות מעניין ואני בספק אם אשוב לשם לטיולים נוספים, כשדרומית למצד תמר המכתש הקטן, או נחל פרס שלמזלו לא זוהם בשיטפון החומצה.