הזכרונות שלי מהודו – חלק א'

כמעט בלי לשים לב חלפה שנה מאז שיצאתי מביתי למסעותי, למסע הדרכים או "הטיול שאחרי ההייטק".
כתבתי לא מעט תוך כדי המסע וגם אחרי ששבתי הביתה. חלק מהטקסטים פורסמו כפוסטים בבלוג תחת הקטגוריה "מסע דרכים".
נותרה אסופת פתקים שהקלדתי באייפד שרק לאחרונה טרחתי לאגד לקובץ אחד.
"טקסטים אישיים מהודו". מילים שנזנחו בצד עד שבאחד הבקרים שבוע שעבר נזכרתי לקרוא. בדיוק כשציינתי ביני לביני שנה מהיום שיצאתי לדרך.

האם כל מילה שנכתבת זקוקה לזוג עיניים נוסף שיקרא אותה? אין תשובה חד משמעית. לפעמים בים המלל הגדול יש "פנינים" ששווה לדלות ולשתף ברבים. כי הן יפות, עמוקות, חכמות, מצחיקות אולי מלאות השראה.
החלטתי לקחת את הטקסטים שהקלדתי אז במקום ובזמן אחר ולשלוף מתוכם פסקאות. לנתק אותן מהמקום וההקשר בו נכתבו ולפרסם אותן כסדרת פוסטים שמציפה געגוע לאותם ימים רחוקים, כשהתהלכתי בדרכים רחוקות.

עד כאן ההקדמה, מכאן ואילך, מילים שלי מלפני שנה, פסקאות שמספרות סיפור לאו דווקא כרונולוגי, עם התחלה-אמצע-סוף, אלא סיפור של מסע אישי, פנימי, מעט מקוטע, ועדיין רלוונטי לקייץ 2020, קייץ הקורונה.

לפניכם הפרק הראשון בזכרונות שלי מהודו, פרקים נוספים יגיעו בהמשך הקייץ.
התמונות המלוות את הפוסט צולמו בכפר מטאורה בעמק פארוואטי, כפר קטנטן, שניים וחצי רחובות, הנקי ביותר שראיתי בהודו.

יש כל כך הרבה מה לכתוב

לפני הנסיעה להודו ראיתי את עצמי בעיני רוחי יושבת בחדר בכפר פסטורלי, נוף יפה, רק לא לקחתי בחשבון את הרעש, את חוסר ההתחשבות מצד התרמילאים הישראלים הצעירים שמנגנים מוסיקה בקולי קולות. זה נוגע בנקודה רגישה אצלי, הרגישות לרעש. ובכל זאת – הינה אני, ברגע זה ממש, יושבת על המרפסת מחוץ לחדר עם האייפד מונח על הברכיים וכותבת. רשמי מסע. יומן דרכים מתגלגל. בדיוק מה שראיתי בדימיוני לפני שיצאתי לדרך.

תמונה אחת שהתגשמה. חלום אחד שיצא אל הפועל, חלום שקורה לי כאן ועכשיו. צפון הודו במונסון, אוגוסט 2019.

איזו הרגשה זו? איך לתאר תחושה של ״חלום שהתגשם״, כמשאלת לב כמוסה מתממשת במציאות חיי?
אני נוסעת בדרכים עם סוג של מחשב נייד, כותבת, מקליטה רשמי מסע במילים ומשגרת אותם לבלוג, לוואטסאפ, לפייסבוק. כי עיקר העיניין הוא בלהעביר את זה הלאה, לא לשמור הכל לעצמי. כי באיזו זכות. אם קיבלתי כישרון כתיבה, הרי עלי לעשות בו שימוש. כלומר, לכתוב. ולשלוח את המילים שלי החוצה ממני, שיגיעו למי שיגיעו, שיפגשו את מי שיפגשו, שיעוררו מה שיעוררו.
אני מאמינה בכוחן של המילים לעורר מחשבה, רצון, תחושה. משהו שאני חווה ומספרת עליו יכול לפגוש מישהו אחר שחווה אותה תחושה. שירגיש שהוא לא לבד. שאם אני מצליחה להגשים חלומות, להגיע ליעדים אותם סימנתי לעצמי לפני זמן מה, גם הוא יכול. זו המשמעות של ״השראה״.

טיול לבד מפגיש אותי עם תהליך קבלת החלטות, גדולות כקטנות, לאורך כל שעות היום. כשמתעוררים לבוקר חדש תלוש מהשגרה, צריך למלא אותו בתכנים. או שלא. גם זו בחירה. להישאר במקום אחד, סטאטים, עם מינימום תנועה. או שבוחרת להיות בתנועה, ללכת, להסתובב, לראות, לחשוף את עצמי לגירויים. ההחלטות הן גם בדברים הקטנים, כמו היכן לאכול ארוחת בוקר ומה להזמין מהתפריט. האם להיצמד ל״ארוחת בוקר ישראלית״ שמכירה מהבית או מוכנה להתנסות באוכל הודי מקומי. לאן לנסוע, לכמה זמן, עם מי להתחבר, מתי לשדר לאנשים שלא רוצה שידברו איתי, מתי מעוניינת בחברת אנשים.

כל סיטואציה מזמנת קבלת החלטה. להישאר, ללכת, לחזור לביקור נוסף.

טיול לבד מאתגר אותי באחריות ובהשלכה שיש לכל החלטה שמקבלת.
העובדה שהסכמתי לקחת את החדר בגסטהאוס הזה, שכעת מאוכלס בשכנים רעשניים, משפיעה על האווירה הרועשת שחודרת לחדר שלי, משפיעה על הריכוז שלי. ובכל זאת, הדלקתי את האייפד והאצבעות נעות על הכפתורים הגדולים במקלדת.

"האם את יוצרת?", שאלה תמר ועניתי שבעיקר כותבת ומצלמת. יש כל כך הרבה מה לכתוב, כל כך הרבה סיפורים לצוד. מספיק לשבת ולהקשיב לשיחות מצטלבות בין צעירים שיושבים במסעדות או לפתח שיחה, כמו השיחה ששוחחתי הבוקר עם בחורה צעירה בשם אילנה, בת 27, בדיוק הגיל בו טיילתי בהודו בפעם הראשונה.

הרבה דברים אפשר לומר על המקום. להיות בהודו ובו בזמן להתבונן על חוויית הטיול בצפון הודו ממבט שמסתכל קצת מבחוץ. מבט שמנסה לאבחן את מקור המשיכה של המקום. מדוע נוהרים לכאן המוני ישראלים, צעירים ובעלי משפחות. מה הם מחפשים כאן? חוויה של טבע? נופים? תרבות? או אולי חוויה של לפגוש עוד מטיילים כמותם, לפתח שיחות, לשבת במקום אחד, לאכול, לעשן, לנוח.

ישראלים רבים שחלפו במקום הספיקו להותיר את חותמם, לימדו את המקומיים מעט עברית, לימדו אותם להכין אוכל ישראלי שהוא חלק אינטגרלי מהתפריט במסעדות. מצב שהוא win-win: הישראלים מרוויחים הודים ידידותיים, אוכל טעים וההודים מבחינתם מרוויחים מקומות עבודה ופידיון יומי מכבד. לצד הדברים הרעים שאפשר לומר על הישראליאדה, היא יצרה מקומות עבודה ונתנה תנופה משמעותית לתעשיית התיירות ההודית.

ואיך אני יודעת את מה שאני כותבת? ממידע שאני אוספת מפה ומשם. ממה שאני רואה במו עיניי, משיחות עם הודים מקומיים. ככל שהקשב שלי פתוח יותר, נכנס עוד ועוד מידע. הודו משמשת עבורי בטיול הזה כמחוללת מידע, כמות עצומה של גירויים שהם ה-input שקולטת, מעבדת ואח״כ כותבת.

אני יוצאת למסע

אני יוצאת למסע מתוך מוכר והידוע. מה שכבר יודעת על עצמי, מה שכבר פחות מאתגר אותי, ובמהלך המסע מגלה עוד ועוד שכבות של עומק בתוכי, עוד ועוד איכויות, עוד ועוד תכונות, דברים שלא ידעתי. זו בדיוק המהות של צמיחה אישית. צמיחה לעומק, לגילויים חדשים על עצמי, על הכוחות שלי, היכולות שלי, המסוגלות שלי. וככל שמגלה עוד, מתווספים עוד דברים ועוד דברים. זה מסע שאינו מסתיים, אלא ביום בו אעזוב את העולם.

כעת, בעיצומו של המסע. באמצע החיים וקצת. בין סיום קריירה ארוכת שנים בעולם התוכנה לבין השליחות שלי כמאמנת אישית, כמלווה במסעות הנפש. עיסוק שיש בו מהגשמת היעוד שלי.

שמחה להיות פה, להתאים את עצמי למציאות משתנה, למצבים חדשים לי. כמו למשל, לנעול סנדלים, לנעול את החדר, לרדת לדשא ולהצטרף לחבורה שיושבת סביב השולחן, לגשת למטבח ולהזמין מנה מהתפריט לארוחת ערב.

הסברתי קודם לבחור הצעיר מה זה טיפול אנרגטי. כמה חבל שהמטוטלת שלי אינה איתי וגם לא הפומנדר הלבן. הייתי מטפלת בעצמי, אולי מציעה גם לאחרים.

נעים מאוד, אני אילנה, מלווה אנשים במסעות הנפש. להגיד את זה בלי להתבלבל, בלי להרגיש נבוכה, בלי להקטין את עצמי, בלי להתנצל. זה מה שאני הולכת לעשות בעתיד הקרוב. עבודה עם אנשים, אנשים שזקוקים להכוונה, להדרכה, למישהו שיאיר זרקור של אור עבורם, שיאיר את הדרך בה הם הולכים, שיעזור להם לקלף שכבות, לדייק את הרצון שלהם, שיאתגר אותם, ישאל שאלות, ישקף להם דברים.
מעולם לא אומרת לאחרים מה הם צריכים לעשות. לכל אחד יש ״צריך״ משלו.

מה ה"צריך" שלי?
אני צריכה להמציא את עצמי, להבליט את עצמי, לפרסם את עצמי, שיכירו אותי, שידעו מי אני ועד כמה אני טובה. שירצו לפגוש אותי, לשמוע מה יש לי לומר.
ומה לגבי "מקור להשראה"? היית רוצה להיות כזו? חברה כתבה לי לפני כמה ימים שהחליטה לעזוב את העבודה ולצאת למסע.
"בהשראתך, שתדעי", היא כותבת לי. בהשראתי? היו לנו שיחות רבות ולא שעודדתי אותה להתפטר, זרקתי לה כמה עובדות מסיפור חיי העכשווי, איך פוטרתי ואיך זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי כי עד שהעזתי לעזוב עצמי, העזיבו אותי. נשארתי בשלב הריקבון כ"כ הרבה זמן… עד שהעלה ריח רע. כן, ההייטק העלה ריח רע של ריקבון.

לא מוטרדת ולא מעסיקה את עצמי במחשבות על מה יהיה בהמשך, מה יקרה כשאשוב הביתה. יש עוד זמן עד מועד החזרה ארצה.
בינתיים תשומת הלב שלי נתונה למה שמולי, כאן ועכשיו. מה יהיה ימים יגידו.

מול ההרים הגבוהים של העמק

לבד בחדר בגסטהאוס עם המיקום הפנטסטי מול ההרים הגבוהים של העמק. היגעתי הבוקר בהליכה מקאסול לשהות קצרה של שני לילות או יותר, תלוי איך יבוא לי. זה מה שאני עושה, עושה מה שבא לי. זורמת עם ה-flow של הודו. לא ממש בא לי לטפס ללה או לספיטי. אם לא, אז לא. לא מכריחה את עצמי, זה הטיול שלי ועושה רק מה שעושה לי טוב.

ביקשתי להחליף חדר, כי זה שהוצע לי היה מול אתר בנייה, המזרון במיטה הרעועה קשה כמו קרש והמקלחת-שירותים על הפנים. עברתי לחדר אחר, שפונה לנהר ולהר הגבוה והמיוער. זה הנוף שרואה כשיושבת על המיטה והדלת פתוחה.

האם זה מה שראית בעיני רוחך כשדימיינת אותך מגיעה לחדר, מדליקה את האייפד ומקלידה טקסטים?
על מה בדיוק את רוצה לכתוב? חוויות ורשמים מהדרך? עד כמה זה יעניין אחרים לקרוא?
הינה הוא הקול הביקורתי שמבטל, "לא מעניין, לא מעניין". זו חוויה פרטית שלך ועדיף שתישאר כזו. פרטית. אישית. שאת לא חולקת. והינה מגיע קול נוסף שאומר, חולקת! ועוד איך משתפת ומספרת ומפרסמת. זו חובתך. קיבלת כישרון כתיבה ומן הראוי שתפיקי ממנו את המירב, כולל טקסטים שנכתבים תוך כדי תנועה ומשקפים הוויה נוכחית של מה שמונח לפנייך ברגע זה.

חצי ישיבה, חצי שכיבה, תנוחה לא נוחה להקלדה. בכל אופן פורמט נוח יותר להקלדה מהמקלדת הסלולרית. הו… עכשיו תפסתי קצב הקלדה… נהדר. להמשיך להקליד בקצב המחשבות, להתעלם משגיאות כתיב בגלל מתקן השגיאות האוטומטי. האם עשיתי שגיאה כשנסעתי דווקא בעיתוי הזה? בדיוק כשהתחלתי משהו חדש? בדיוק כשסיימתי קורס, ככשחיזקתי את הביטחון המקצועי שלי – עכשיו קמים ונוסעים לשלושה חודשים? הרי ברור שכשאשוב ארצה, אהיה שונה, ארגיש אחרת, אולי אשוב עם החלטות אחרות.
אין לדעת. אני רק בתחילתו של המסע. שבוע מס. 3 מתוך 15.
לפני הנסיעה הדפסתי טבלה עם תאריכים בצבעים שונים, סימנתי טיסות, המראות ונחיתות, שמות מקומות ביפן. עד שאגיע ליפן, נראה לי מועד רחוק כ״כ, כמו שה-20.7.19, מועד הטיסה לדלהי נראה לי אז, כשהייתי שקועה בשגרת חיי רחוק מאוד. בסופו של דבר הזמן זז, טס.

חלפו 26 שנים מהביקור הראשון שלי בהודו, הייתי אז בת 26. מחצית מגילי הנוכחי. מה ידעתי אז על ייעוד, שליחות, הגשמה עצמית. למדתי אמנות בבצלאל כי זו היתה נטיית הלב, ידעתי ששם הכישרון שלי. רק שאחרי החזרה ארצה הייתי מוכרחה להתקרקע, לבנות יסודות כלכליים לחיי. בגלל זה בחרתי בלימודי תואר שני במידענות. הייתי זקוקה לעוגן, ליציבות. להרוויח כסף, להתחתן, לקנות דירה, לצבור מעט רכוש. וגם חוויות, כמו הרילוקיישן לאמריקה. אלו היו ללא ספק שנים משמעותיות, עשיתי אז מה שהתאים לגיל ולמצב. מהיום שחזרתי לחיות לבד, חל שינוי משמעותי והרצון שלי ב"לבד" חזר להיות זה שמוביל. זה שקובע. זה שמקבל החלטות משמעויות.

כמו למשל: לא לחפש עבודה אחרת בעולם התוכנה, לפרוש מההייטק, לשנות עיסוק, להפוך משכירה לעצמאית, לשנות עיסוק מקצועי, להפוך למאמנת אישית.

וגם להפוך למספרת סיפורים, לשכלל את היכולת שלי לספר סיפור.
אולי כשאשוב ארצה להירשם לסדנאות כתיבה. ואולי אחבר את תרגילי הכתיבה שהתנסיתי בהם וההנחיות שאני עצמי נתתי לרשימה גדולה של הנחיות. לציור ולכתיבה אינטואיטיבים. אני מאמינה שכל אחד יכול לכתוב, כל אחד יכול להשתמש בכתיבה ככלי טיפולי, כלי עוקף שכל, כלי שמקלף שכבות, פותח דברים שהסתתרו בעומק ומנקה אותם.

אני שוב נוגעת במה שאני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה". שוב ושוב חוזרת על זה, כי חשוב לי לא לאבד את זה, כשאני כאן, שקועה כל כולי במה שהודו מאתגרת אותי.
עכשיו למשל זה המוסיקה הרועשת, שאינה לטעמי. כלומר יש להודים גם מוסיקה מאוד נעימה ומרגיעה, אבל לא, הם ישימו את הפופ או הטראנס הרועש, הדופק שכל שלמדו לאהוב ע״י קופי-פייסט מהתרמילאים הישראלים. המוסיקה התחלפה לשיר באנגלית. מקווה שזה לא יעלה לי על העצבים מדי, כי כדי לקבל את החדר במחיר של 600 רופי לילה, אני צריכה לשהות 2 לילות, אחרת המחיר הוא 800 ללילה. וזה חדר שלא שווה 800, בקושי 600, רק בגלל הריחוק והמיקום מול ההר הירוק בכפר נידח אי שם בעמק פרוואטי.

להשאיר את הודו מחוץ לדלת

כשאני סוגרת את הדלת, לזמן מה אני משאירה את הודו מחוץ לחדר. ויש ימים שזה נחוץ. כדי להיות באמת לבד. בלי מי שמושך את תשומת לבי ומחייב אותי להגיב. כל יציאה מהחדר לעולם שבחוץ היא מבורכת. בין אם זה להתכוון להגיע לכפר השכן, להתחיל לטפס, לוותר, לחזור חזרה, להיכנס לקפה שלא מכירה, להתרשם מהמקום, לשבת לשתות כוס תה. ואח״כ להמשיך לקפה הבא ושם להזמין סלט ואיטריות שהיו חריפות ולא טעימות. אכלתי רק כי הייתי רעבה ועוד שעתיים שוב אהיה רעבה וארצה לצאת לארוחת ערב לפני שיחשיך. לא בטוח לי ללכת בכפר הזה בחושך, זה משהו שלא הייתי רוצה לעשות. בינתיים מנשנשת עוגיות מהמכולת. לא התקלחתי עדיין, אעשה זאת בערב, אחרי ארוחת ערב, ואז אעבור לפיג׳מה. לפני כן, לזכור לבקש זמן אינטרנט.

ככה לא תרזי חמודה, אם את מתנפלת על חבילת עוגיות יבשה. כנראה שהגוף זקוק למתוק. יש מצב שאני יכולה לבקש כוס תה חם ואקבל, אבל לא רוצה, לא לשתות ולא לאכול בגסטהאוס הזה, רק לשלם מחיר מוגזם עבור שני לילות.
רציתי שקט וריחוק וקיבלתי אותם בתוספת חגב בגודל אצבע ועקרב שחור בחדר. החרקים שיש כאן ממש מסוכנים. גם השקט, כשלא מנגנים מוסיקה רועשת, הוא נפלא. אף אחד לא מדבר איתי מטוב עד רע. אף אחד לא מציק לי או רוצה ממני דברים, רוצה את ההקשבה או תשומת הלב שלי.
אני נטו עם עצמי ולכמה רגעים זה מרגיש כ"כ נוח.

להשפיע על מהלך העניינים

ברור לי שזה מצב זמני. מחר בבוקר אעשה צ'ק-אאוט מחדר עם מיטה קשה כמו אדמה במדבר ועקרב כאורח לא רצוי. האילנה שתצא ברביעי בבוקר חזרה לכיוון הגשר לקאסול, תהיה קצת אחרת מהאילנה שעשתה את אותה הדרך אתמול בבוקר. זה תמיד ככה, אנחנו עוזבים מקום טיפה שונים מאיך שהיינו כשהיגענו אליו.

זה תקף גם בבית כשאני יוצאת לטיולי מדבר ארוכים, לשביל ישראל, למסעות שלי בסיני וכעת למסע הדרכים הנוכחי. אני כעת בתחילתו של המסע. חמישית מאחורי, 3 שבועות מתוך 15. מעניין מה יביא איתו המשך המסע. אילו אנשים אפגוש, אילו חוויות אחווה, אילו דברים חדשים אלמד, איזה הזדמנויות יפתחו בפני?

הרבה תהיות ויחד עם זה גם הבנה שהציפייה לדברים טובים שיקרו היא לא ריאלית. היא אינה תורמת מאומה. הרי היכולת שלי להשפיע על מהלך העניינים היא מוגבלת עד רמה מסויימת, משם ואילך יש מקום לחיים עצמם לומר את דברם. למקריות או ליד מכוונת שמנווטת אותי בתוך מהלך התרחשויות שאמור ללמד אותי, לעזור לי לגדול.
אני צריכה ללמוד לזהות את ההזדמנויות ללמידה, את האתגרים דרכם אני עצמי צומחת.

למעלה משבוע מאז שגבי נסעה, אני מטיילת לבד ויש בלבד הזה אינספור התמודדויות, קשיים, החלטות שצריך לקבל, פעולות שיש לעשות. זה מקור לימוד אדיר. מה אני לומדת על עצמי?

הדבר הבא. עברי לדבר הבא. מה עוד מבקש להיכתב מתוכך?

שבח לחופש, תחושת החופש הפנימית שלי שכאן אני מאפשרת לה לבוא לידי ביטוי. כאן אני יכולה לחוות חופש מירבי. חופש בחירה אם לעלות לכפר ראשול או לחזור, מתי לקום בבוקר, היכן לישון, לאן לנסוע, עם מי לדבר.
זה הכל בדברים הקטנים, אבל ככה זה. אנחנו מממשים תחושות עמוקות דרך חוויות יומיומיות קטנות. כמו חוויה של יצירה שבאה לידי ביטוי בכתיבת טקסטים קצרים בעלי גוון מסויים עם עשר תמונות ל״משלוח אושר״, או כתיבה בקול אחר, אישי יותר על מאורעות היום כרשומה לבלוג.
הצילום הכתיבה הם החוויות היצירתיות המשמעותית שאני עושה בימים אלו. סוגים שונים של כתיבה, כאילו השתתפתי בעשרות סדנאות לכתיבה יוצרת.

הזמן עובר והזמן שיעבור עלי יביא עמו הרבה ברכה. חופש, תחושה של מסוגלות, שאני יכולה לטייל לבד, שזה מעין כישרון, לא לשעמם את עצמי ולא להפחיד את עצמי, אלא לאתגר את עצמי.

מבטיחה לעצמי שכשאסיים את הפרק של הודו במסע אענה על השאלון שלי עבור נשים שמטיילות לבד. מעניין אילו תשובות יהיו לי.

זה מה שכתבתי אז, בשבוע השלישי למסע וכמה ימים לפני שטסתי מהודו ליפן אכן עניתי על השאלון – התשובות שלי כאן.