הזכרונות שלי מהודו – חלק ב'

"לא יודעת מה אעשה בסוף עם הטקסטים הללו, אם אשתמש בהם כחומר גלם לבלוג או שיישארו כיומן מסע אישי, לעיני בלבד."
"להמשיך להקליד או להניח את האייפד בצד. אין לי כללי עבודה, במובן הזה אני לא מאורגנת. כותבת מתי ואיך שבא לי. עוצרת כשמרגישה שמספיק לי, שביטאתי כל מה שיש לי לומר. ויש הרבה שרוצה להיאמר, לפעמים הרבה מדי ואז מעייף אותי לומר הכל. אף פעם אי אפשר לומר הכל.
ומה בעצם אני רוצה לומר? על מה אני רוצה לכתוב? יומן מסע? ספר? פוסטים לבלוג? לפרסם צרור אנקדוטות על הודו? אולי.
בגלל שאין לי תוכנית פעולה מוגדרת לפעמים אני נסחפת אחר הרצון לא להחליט, לא לקבע את עצמי, לא לקבוע חוקים וכללים נוקשים, בטח לא כשאני בהודו. לכן, כשבא לי אני פותחת את המכשיר לזמן מה וכותבת. וכשלא בא, הוא נותר כבוי.
וכעת מכבה."

מתוך טקסטים מקוטעים שהקלדתי באייפד במהלך "הטיול של אחרי ההייטק".
חלפה שנה ואני שבה לקרוא בטקסטים הללו ומחליטה לעשות בהם שימוש חוזר. לערוך מעט, להשמיט, לערבב, להדק מעט את הטקסט ולהפוך אותו לסדרת פוסטים שרלוונטית גם לקייץ 2020, קייץ הקורונה.

החלק הראשון בסדרת "הזיכרונות שלי מהודו" פורסם שבוע שעבר. וכעת תורו של חלק ב'.

את הפוסט מלוות תמונות שצילמתי בכפר דרמקוט, לייד דהרמסאלה, צפון הודו.

לטייל ולכתוב בו זמנית

הינה אני ממשיכה להדגים איך זה לטייל ולכתוב בו זמנית. עד שנמצא לי הזמן והמקום להדליק שוב את האייפד ולהקליד מילים שחולפות בראשי כעת, אולי גם בגופי. המחשבות תופסות מקום מאוד משמעותי אבל אני חשה דברים גם חווייתיים ותחושתיים. חבל שמקלידה בעיקר ביד אחת. לו ידעתי הקלדה עיוורת כי אז האצבעות היו רצות מהר יותר. מה שיש גם טוב. אני בהודייה על כל מה שניתן לי, על היש, על הקיים. על ההזדמנויות שהודו מציבה בפני, על האפשרות לבחור. לתרגל ולאמן את שריר קבלת ההחלטות.
אתמול ראיתי בחצר בגסטהאוס  בחור צעיר שפרש מזרון יוגה על האדמה ועשה תרגילי ספורט. גם אני צריכה לעשות יותר ספורט, סומכת על הגוף שהוא מספיק חזק וחסון. מצד אחד לא מתבטלת יום שלם בחדר, מצד שני לא מאתגרת את עצמי בטיפוס מפרך לכפר כמו ראשול או מעיינות חמים כמו בקיריגנגה. היום טבלתי במים החמים, אלו שבוקעים מהאדמה מטר מגדת הנהר, נכנסתי עירומה לג׳קוזי ההודי לרבע שעה של ציפה, תחושה של מרגוע.

החשמל הפסיק. תשתיות רעועות ומספיק עץ שנפל על עמוד חשמל כדי לנתק את הזרם ליום או כמה שעות. ייתכן שהחשמל יחזור או שלא. כך או כך, עדיין יש אור בחוץ, רבע לחמש, עדיין לא רעבה, עדיין לא רוצה להתקלח, עדיין לא מספיק עייפה לעצום עיניים. זמן בין עירות מוגברת לעירות נינוחה יותר. משייטת בהילוך ראשון. לכן פחות מוצא חן בעיני צעקות ילדים ישראלים במסדרון. בראשון לספטמבר המשפחות המטיילות ישובו ארצה, ישארו בדרכים המטיילים המבוגרים יותר וגם הם צועקים ומרעישים.

זו חוויה אחרת כשנמצאים במקום מעל שני לילות. עד הלילה הראשון עדיין סוחבים שאריות מן המקום הקודם, רסיסי זכרונות של מה שהיה. אחרי שמתעוררים בבוקר ליום חדש, מתחילה יממה באווירה של המקום הנוכחי, ואם נשארים גם לילה שלישי, יודעים שכל היום יהיה מתובל באווירת המקום. מזכיר לי את היום האמצעי בטיולי המדבר של שדה בוקר. בבוקר השני ידעתי שאני רואה את שמי המדבר עם הזריחה ואראה אותם גם בעת שקיעה. כשמגיע היום השלישי והאחרון בטיול, יודעת שמתחילה אותו בהשכמה באוהל שלי ואסיים אותו בכיבוי אורות במיטה בבית. ככה גם בהודו, אם אני נשארת בקאסול מעבר ללילה השלישי, הרי שיש למקום סיכוי גבוה יותר להיטמע במחזור הדם.
והרי ההחלטה שהתקבלה: להישאר.

להגיע ליעד, לחשוב על ההמשך

להגיע ליעד, להתמקם, להתמצא, להכיר מקומיים, להיות מעורה בשיחות. מניחה אסוציאציות שחולפות לי בראש על הקובץ הלבן. כמה טוב שהתעקשתי לתקן את המכשיר הזה. כיף גדול להקליד ובטוחה שאלו מילות טעם גם אם אחזור ואקרא בהן שנית. אלו פתקים לעצמי כדי לברר מה אני עושה עם הרצון הזה לכתוב, לבטא, להתבטא.
האם את רוצה להוציא לאור ספר?יומן מסע? משהו ויזואלי? זה בדיוק המקום להתלבט, לתהות, לשאול את עצמי, לברר מה הרצון שלי, מה אני אומרת על זה או על ההוא. זה הזמן שמגיעים אלי רעיונות לגבי ההמשך. זה יכול להיות המשך היום או המשך השהייה שלי במקום מסויים, או רעיונות לגבי ההמשך שיגיע אחרי הנחיתה בארץ.
לפעמים צריך לחשוב גם על ההמשך. איך אני רוצה שחיי ייראו. היכן אגור, במה אעבוד. אלו החלטות חשובות.

מרגישה רחוקה מאוד מישראל, הנחתי את הכל בצד, המטען הרגשי שהבאתי איתי מהארץ הספיק בזמן שחלף מאז לשנות גוון. התרגלתי ללבוש מצומצם יותר, למעט חפצים אישיים, למזג אוויר אחר, תנאי היגיינה אחרים, טעמים שונים של אוכל. הודו תובעת את מלוא תשומת הלב, אי אפשר להיות פה ובו זמנית להיות במחשבות שם. לא עובד. הודו תתקיל אותך בגוש חרא טרי על המדרכה שאם לא תסתכלי לאן את הולכת תדרכי ישר לתוכו. את לומדת לתכנן איך לחצות שלוליות בוץ בלי להחליק ולהתלכלך, מוצאת איפה לישון טוב, לאכול טוב.מסתובבת, מחפשת עד שמוצאת. לפעמים מחפשת תקשורת ומוצאת אותה בשיחות סרק או עומק, תלוי לאן נושבת הרוח.

360 מעלות של אושר

ריחות של חורף, צבעים רכים של חורף. אור נעים, לא צורב בעיניים, שמים מעוננים, אפורים, פס של ערפל שעולה מהנהר הגועש. עמק נהדר, כל כך יפה. כל כפר נותן נקודת מבט אחרת על העמק. כשקאסול הוא הגדול והסואן שבהם ועדיין גם בכזה מקום אפשר למצוא פינות חמד, שקטות, ירוקות, גובלות בנהר. אוהבת להסתובב גם ברחוב הראשי של הכפר, הסתובבות שדורשת עירנות, מפני הרכבים שחולפים בכביש, הפרות, החמורים. יש לשים לב היכן דורכים, לא להיפגע ממכוניות, ג׳יפים, אופנועים או אטובוסים שנוסעים בפראות. ויחד עם זה הטבע כאן כ"כ נגיש.

אתמול חציתי גשר נוסף עד תחילת העלייה לכפר גרהאן. לא תיכננתי להגיע לשם, אבל לפחות ללכת קצת במעלה השביל, לספוג אנרגיה של יער.
יש עץ תמיר משמש לי כמטרייה טבעית בחצר של הגסטהאוס השכן. אולי אגש לשם כעת, בתקווה שלא יורד גשם.
רציתי לגשת גם לגדת הנהר, ראיתי אתמול פינה בה המים רדודים. בכל מקרה גם כאן צריך להיזהר, אין מעקה, אין שום סממן בטיחות. איפיון מאוד בולט של הודו, גם כשבונים לא טורחים לסיים עד הסוף, הגימור אצלם תמיד לוקה בחסר. שבוע שעבר סיימו את יציקת הבטון מול הנהר, שיוצרת רחבה עליה הציבו שולחנות וכיסאות. שתיירים ישבו שם ויזמינו אוכל.
הבוקר ביקשתי שיצלמו אותי כשהנהר ברקע ואח"ע כשעליתי לגג, צילמתי את עצמי סלפי. תמונות של זיכרון. כשאביט בהן בעתיד מה אראה? האם הן יזכירו לי את החווייה של כאן ועכשיו? כלומר, אותי ליד הנהר ואותי על גג הגסטהאוס מתבוננת על 360 מעלות של אושר של נוף ירוק – הרים, נהר, יער, מטעי תפוחים.

תוך כדי תנועה

מפעם לפעם מתיישבת לכתוב מילים שחולפות בראש. יש לי ספר שהיגעתי למחיצתו ורוצה לסיים את הקריאה בו ולהחליף באחר, עד מחר בבוקר כשאעזוב לכפר קטן יותר. המילה הכתובה כ"כ חשובה לי, יש לה משמעות גדולה בעיני. אולי אני לא כותבת כמו סופרת, אולי לא יודעת להמציא עלילה עם דמויות עגולות, אבל עדיין ניחנתי בעין חדה שיודעת לתאר סיטואציות מהיומיום. שיודעת לעניין ולרתק אחרים.
״משלוח אושר״ כפי שאני מכנה את רשימת התפוצה מאפשר לי במה עליה אני מתרגלת ניסוחים, טקסטים שונים. לעיתים ארוכים לעיתים קצרים. השאיפה היא במשפט וחצי לברוא עולם, לספר סיפור.

זה הדבר העיקרי שלקחתי מסדנת כתיבה שהשתתפתי בה בדרמקוט, כשאגיע לשם שוב לקראת סוף החודש, המקום יהיה סגור. חבל. רציתי להגיע לסדנה נוספת. אולי בזמן הזה, רביעי, בין עשר לשתיים אשב במקום שקט ואכתוב, סוג של סדנה פרטית.
אולי. למדתי לא לתכנן דבר, אני יכולה לתכנן ובסוף המציאות של הודו טופחת בפני בעדינות ומציעה לי כיוונים אחרים להתקדם אליהם. ברור שאני בוחרת לאן ולכמה זמן, רק שזו בחירה שנעשית תוך כדי תנועה ולא בגלל שככה קבעתי מראש.
מראש נקבעו מועדי טיסות. מישראל להודו, לדהרמסלה ומדהרמסלה ואח״כ ליפן וחזרה הביתה.יש מסגרת והתוכן שלה מקבל צורה תוך כדי תנועה.
זו הדרך המתאימה ביותר עבורי.

יש מקום כזה

מצחיק, אני מקלידה "קאסול" והתיקון האוטומטי מציע ״קרסול״. ובכן, יש מקום כזה. מקום שלאט לאט אני לומדת לחבב יותר ויותר. אם בהתחלה ראיתי בעיקר את גדודי הישראלים וה"קרחנות", היום אני חולפת על פניהם, לא מתערבבת, מנסה גם לא לשפוט אלא להתעניין ולהבין את שורשי התופעה. איך כפר כזה התחבב מאוד על הישראלים שנוהרים לכאן בהמונים. מדי יום מגיעות עוד חבורות והן נעות בין הכפרים. עולים לפולגה, קלגה, טוש, גרהאן או מטאורה.
שוב הפסקת חשמל, ככה היה אתמול, החשמל בא והולך. אני יושבת על כיסא ליד החלון הפתוח. חלון שפונה לגינה. הזקנה היתה עסוקה בימים הקודמים בקציר של עשב והניחה אותו לייבוש מתחת לשורת החלונות של הקומה הראשונה. זה האוכל לפרות בחודשי החורף כשהאדמה קפואה ויורד שלג. מעניין איך זה להיות כאן בחודשי החורף, באוקטובר למשל. זהו חודש החגים בארץ, יגיעו המוני מטיילים, מי שלקח גשר בין החגים ויכול להגיע לשלושה שבועות רצופים.

מה עוד? מצד אחד הייתי שמחה להישאר בחדר, להמשיך לכתוב, לחלוץ נעליים ולהיכנס למיטה עם ספר ולשקוע בעולם אחר. מצד שני הייתי שמחה לקחת את המטרייה ולצאת מהחדר לכיוון הנהר או היער. עכשיו עדיין בוקר, ככה שיתכן שיש מספיק זמן גם לזה וגם לזה.

החשמל חזר. אולי הווייפיי גם יתחבר ואראה האם קיבלתי הודעות מישראל. לפעמים הרצון להתחבר למה שקורה בבית גדול ממני. ואתמול חלפה מחשבה, אולי להשקיע כמה רופי ולקנות סים מקומי, שיהיה לי חיבור אינטרנט קבוע שאינו תלוי בסינגלים של אחרים. אולי. זו הבחירה בין להיות offline רוב הזמן לבין להיות online. לכל אחת מהאפשרויות יתרונות וחסרונות. בסופו של יום חשוב לשמור על איזון, לא להיעלם מדי ומצד שני גם לא לשקוע בעולם המקוון. כמו שאני שקועה דקות ארוכות במסך הגדול של הכאילו מחשב נייד שלי, מכשיר שהיה לי חשוב לקחת איתי לטיול. רק שזה שונה, כי כאן אני יוצרת מילים, מילים שמנסחות מחשבות.

לפגוש את השיעמום

לקראת סוף השהות בכפר מרגישה שנמאס לי, שמתחיל קצת לשעמם. לראשונה במסע פוגשת גם את השיעמום ומתבוננת בו. מה ציפיתי, שכל רגע ורגע במסע יהיה מעניין וגדוש הרפתקאות. לפעמים זה לא ככה. לפעמים יש רגעים ריקים מעיניין. וגם אותם צריך לעבור. כמו השעות הללו, עוד מעט שלוש. חשבתי אולי לצאת לסיבוב נוסף, ליד הנהר. כבר הייתי שם כ"כ הרבה פעמים, אפשר עוד פעם אחרונה, כי החלטתי לזוז מחר. ייתכן שלא אחזור שוב לקאסול. מרגישה שמיציתי את המקום, במיוחד אחרי העכביש הגדול שראיתי אתמול בחדר בשעת לילה מאוחרת.
ושוב הפסקת חשמל. מזל שהבטרייה על 100%. ומה עם הבטרייה הפנימית שלי? בכמה אחוזי הטענה היא נמצאת כעת? קשה לשבת ליד הנהר הגועש ולהיות כועסת או מאוכזבת או אפילו משועממת. זו באמת חוויה נדירה, היא תחלוף כאשר אמשיך הלאה למקום אחר שיגיש לי נופים אחרים, תחושות אחרות.

סקרנית לגבי מחר, איך יראה הכפר, איזה חדר אמצא  שם להניח את הראש, אילו אנשים אפגוש שם, מה אוכל שם. מחשבות קטנות על רסיסי יומיום. בוחנת עד כמה אני מתמודדת עם ״אין שיגרה״, כשכל יום נראה אחרת, גם אם נשארים באותו במקום.

הימים בקאסול נתנו לי השראת כתיבה גדולה. כשניגשתי לאייפד להקליד, מעיין נובע של מילים. תחושה טובה של ביטוי, תחושה שהייתי רוצה לקחת פיסה ממנה ולשמור לימים של תקיעות, של יובש, כשהמילים מסרבות להגיע. יש ימים כאלו ויש ימים כמו ימי הודו, שמנהלת שישה יומנים שונים במקביל ומצלמת בשתי מצלמות במקביל, הסלולרית והקנון.
הצילום והכתיבה, שני ערוצי יצירה משמעותיים עבורי. נותקתי מהחומרים הנהדרים שהיו על שולחן היצירה בבית, פרוייקט ״גלוייה ביום״ בא לסופו בגלל אילוצי משקל ומקום.

יצאה השמש. הזדמנות טובה לצאת לכיוון הנהר.

להפליג בדימיונות

יש מצב שפתחתי את האייפד, כי לא רוצה להיות לבד עם עצמי, ללא תעסוקה. קודם לכן, ישבתי במרפסת בחוץ. הכפר הזה מאפשר לי להיות בשקט עם עצמי, ללא הסחות דעת והפרעות. אין כאן עם מי לדבר, למעט העובדים במקום. דיברתי היום מאוד מעט, אם כי ביני לביני, בכתיבה בסלולרי, הרגשתי מדברת. גם בשיחות וואטסאפ כשעונה לתגובות שמקבלת.

אם מחר יהיה מזג האוויר נעים אמצא במה למלא את היום, שתהיה בו יותר תנועה, יותר הליכה. כולל לרדת לכפר למטה ולעלות חזרה. ללכת עד קצה הכפר, אולי עד לתצפית על המפלים. כך או כך, בכזה מקום לא איכפת לי לשבת במרפסת, לקרוא, לכתוב. מי צריך יותר מזה.

זה בדיוק מה שראיתי בעיני רוחי. כפר קטן, מבודד, שקט, ואני שם מוקפת טבע פסטורלי, בתנאים נוחים, אוכלת טוב, ישנה טוב, מקבלת השראה. מילים זורמות ממני כמו נהר גועש. טוב שלפעמים אני מרשה לעצמי להפליג בדימיונות.

לוקח לפחות לילה עד שהזיכרונות מקאסול יתפוגגו ואתמלא בניחוחות המקום בו אני שוהה. לנשום לתוכי עוד ועוד שקט. הלוואי ואפשר היה לאגור אותו באיזה מקום בגוף ולצרוך ממנו ברגעים רועשים, שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב רעש שמציק באוזניים, רעש שפולש למרחב שלי, מציק לי, מפר את האיזון הפנימי. זה קורה לי לא מעט מול מוסיקת טראנס או מקצב מונוטוני אחר שמוציא אותי מדעתי.
נותרו עוד 10 שבועות לשאת את הודו הרועשת וביפן אני מכינה את עצמי לחוויה של שקט. והתחשבות. וכבוד לפרטיות ולמרחב האישי שלך.

הלב אומר תודה

השקלים שלי, בהם קניתי דולרים, שהמרתי לרופיות הודיות מאפשרים לי מחייה נהדרת. אני יכולה לטייל בראש שקט ולדעת שעלות הטיול של שלושה חודשים לא תעבור את השלושים אלף, שיהיה בסדר, שיש מהיכן לשלם את ההוצאות.
זה שיח שפעיל בתוכי כל הזמן, היחסים שלי עם כסף, כמה מותר לי להוציא ועל מה. אני מאוד מחושבת ונוקשה עם כסף. בתרגום לשקלים, אני שוהה כעת בחדר שבארץ היה מתומחר במאות שקלים וכאן משלמת 30₪ ללילה. כולל המרפסת הנהדרת בכניסה לחדר. הלילה ככל הנראה אהיה האורחת היחידה בבית המרגוע. ואני נרגעת לאיטי מחוויות קודמות.

מוקדם מדי לישון, אבל למי איכפת. אם הגוף עייף שיישמע לשינה מיטיבה שתרענן את המערכות. זו משמעותה של מנוחה נכונה. לשלב פעילות ספורטיבית, נגיד כמו הליכה או טיפוס ביער, יחד עם שינה בריאה, אכילה נכונה, נופים מרגיעים. מי צריך יותר מזה.

מרגישה כיצד אני היום בהודייה, על הטוב שבורכתי בו. על עצם היותי, על המקום בו אני נמצאת.
לחלוטין לא מובן מאליו שהיגעתי לחדר נקי ומרווח, בעוד יש אנשים תקועים בכבישים 11 שעות, שעתיים ממנאלי, כי הכביש משני הכיוונים סגור.
הלב אומר תודה. תודה אילנה שאיפשרת למסע הזה לקרות. שהסכמת לצאת לדרך. שלקחת יוזמה להזמין טיסות. להקצות לכל הסיפור הזה סכום כסף. שהסתקרנת להגיע למקומות לא מוכרים.

תודה על הזמן בו צוברת עוד ועוד רגעים של לימוד, קטעי שיחות ששומעת, שאלות ששואלת, דברים שרואה במו עיני.

חודש למסע

עבר חודש למסע. בשבת ה-20.7 יצאתי את ביתי למסעותי, לשדה התעופה, לקייב ומשם לדלהי. נותרו שני שליש וקצת. כמה טוב שיש לי את כל הזמן הזה, מובלעת בזמן, בין מה שעשיתי לפני נסיעה לבין מה שאמשיך לעשות אחרי שאשוב הביתה. ובין לבין, זמן הודו וזמן יפן. חוויות בזמן.

במובן הזה הטיול שלי מאוד מרענן, כאילו עשה לי reset לראש, החליף עולם מושגים, סיפק לי גירויים להגיב אליהם. שינה לי את המציאות אליה אני נדרשת להגיב, להחליט.

החלטה חשובה: אני לא קוטפת תפוחים מהעצים. אולי מרימה תפוח שנפל לרצפה ומנסה את מזלי, או קונה אצל הירקן. אבל לא קוטפת, כי זו הפרנסה של המקומיים. זה שלהם, לא שלי. הינה ערכים שמניעים אותי לפעולה, הגינות, הוגנות, לא לוקחת דבר מה שאינו שלי ללא רשות.
אבל… אני לוקחת סיפורים של אנשים, אני לוקחת קטעי משפטים ששומעת, מצטטת ציטוטים. מצלמת תמונות של בתים ופנים של אנשים. זה שלהם, לא ביקשתי רשות. ועדיין, שם זה בסדר, כי זו רשות הרבים.

לספר סיפור טוב

דווקא כשהתמסרתי לקצב השקט של המקום, נכנסה חבורה של שמונה צעירים שהתלהבו מהמקום ולקחו ארבעה חדרים. כמה רעש הם הביאו איתם, מקווה שיירגעו או שאני ארגע ואפסיק לשים לב לכל זה.

כל הזמן כותבת עוד ועוד מילים שמתארות תחושות, מחשבות, זיכרונות, תובנות. הכתיבה מצד אחד מפוגגת מעט את הבדידות. הינה חבורת המטיילים הזו למשל, הם חווים כעת את הביחד, יושבים סביב השולחן ומדברים. ואני? לבד בחדר, במיטה עם האייפד על השמיכה, מקלידה.

בתכ׳לס אני הולכת לישון לבד בלילה וקמה לבד בבוקר. את רוב שעות היום אני מעבירה לבד. רוב הזמן אני בסדר גמור, נוח לי בשתיקות הארוכות, אולי נראה שאני שותקת, אבל בתוכי מתנהל כמעט כל הזמן סימפוזיון שלם. קולות רבים שמשמיעים את דברם ואני נותנת מקום לכל קול שעולה.
לשם כך מסייעת לי הכתיבה, שהיא חופשית מאוד. לא ממושמעת, לא אחידה. במובן מסויים מפתיעה, כי לא יודעת איך יסתיים קטע טקסט שרק התחיל. אבל העיקר לכתוב. להתאמן בהצבת מילים ובניית משפטים ופסקאות. לשייף את סגנון הכתיבה. שיהיה מצד אחד עינייני, מצד שני אישי, מצד שלישי מעניין, מצד רביעי מפתיע, מצד חמישי כזה שסוחף את הקורא לתוכו, מצד שישי עם השראה, מצד שביעי עם רצון לקרוא עוד ועוד ממנו.
נו מה, מותר לי לכוון גבוה ולרצות שהמילים שלי יספרו סיפור טוב, מעניין, מושך.

היגעתי הנה עם ספר קריאה חדש ועדיין לא פתחתי אותו. כשניגשתי להחליף כמה מילים עם הצעירים שמתי לב שעל השולחן מונח ״האלכימאי״. ספר קלאסי לקרוא בטיול בהודו. משל עם מוסר השכל מאוד ברור, נדמה לי שבסוף כל החיפושים הוא מוצא את האוצר במערה ליד הבית.
בסופו של מסע חיפושים ששולח אותנו רחוק מהבית, נמצא את התשובות לשאלות המשמעותיות הכי קרוב אלינו. זה תמיד ככה.

הזכרונות שלי מהודו חלק א' | חלק ב' | חלק ג'