הזכרונות שלי מהודו – חלק ג'

"לאמץ הרגל חדש. כל יום, להדליק את האייפד ולהקליד כמה מילים. זו יכולה להיות פיסקה קטנה או מגילה ארוכה, תלוי בזמן ובאנרגיה שיהיו לי. העיקר לכתוב, להקליד דברים שמתייחסים לעבודה, לעיסוק החדש, לחיזוק הביטחון שלי בעצמי, ביכולות ובכישורים שלי."

"אולי כשאשוב ארצה אכין מצגת או שאפרסם ספר. אלו חומרים טובים, חבל לתת להם לשקוע, לעלות אבק. כי זה מה שלרוב קורה לחוויות ורשמים מטיול, יהיה עוצמתי ככל שיהיה. אני כותבת עליו, מפרסמת בבלוג, מספר מסויים של אנשים קוראים, מעטים טורחים להגיב ואני כבר עוברת הלאה למסע הבא."

ציטוט שלי את עצמי, מתוך אסופת הטקסטים באייפד. ובכן, שבתי הביתה מהמסע ולא הכנתי מצגת, גם לא פרסמתי ספר, רק סדרה של פוסטים בבלוג (ראו "מסע דרכים"). וכעת, אחרי שחלפה שנה מאז יצאתי למסע, חוזרת למילים שנכתבו אז, מילים שמעוררות גל של געגוע.
צינזרתי מתוכן את המילים האישיות מדי, הן נשארו בקובץ המקורי, הגולמי, הלא מעובד, הלא מהוקצע. וכל היתר הרי הן לפניכן.

הפרק החותם את הזכרונות שלי מהודו. והפעם בליווי צרור תמונות צבעוניות מראג'סטאן.

לכי בדרכך

הבוקר אני קצת מתפזרת, לא ממוקדת. זה טוב, זה רע? זה מה שזה. לא מצליחה למצוא את המילה הראשונה שתתניע את תהליך הכתיבה. מזפזפת בפייסבוק, מוצאת טקסטים מעניינים, שיר, מגיבה לפוסט ששאל על המסלול הקשוח ביותר שאי פעם טיילתי בו.
אולי די. אולי תתרכזי. אולי תנסי לאסוף מחשבות ל…
מה לכתוב? על מה שאני רוצה לעשות כשאשוב הביתה?
כדאי מאוד שאגבש מסקנות ואבהיר את הרצון שלי כל עוד אני כאן, כי אני יודעת איך זה ייראה כשאשוב לביתי ממסעותי ואשקע שוב באיזור הנוחות. לא שזה רע להיות באיזור נוחות, זה מרגיע את הפחדים, מעניק הפוגה קלה מהצורך להתמודד, להיאבק, להתאמץ.

תגובה שקיבלתי בוואטסאפ הזכירה לי את מודי, ״למודי לא איכפת אם היא צולעת, אם הביקתה קטנה, היא הולכת בדרכה ומשיגה את מבוקשה״. הרי לך, אילנה, לכי בדרכך, אם הדרך מספיק משמעותית עבורך, אם את מאמינה בה בכל הלב, הרי זה ייעודך, ללכת בה.

״עוד תראי את כל דרך
עוד תלכי בה היא שלך
גם אם לא תהיה תמיד קלה
הביטי ותראי את כל הדרך
תקבעי את מסלולה
תעברי את כל הדרך כולה״

לשיר לעצמי, להאמין בעצמי, לחזק את עצמי מבפנים, לרומם את עצמי, לעודד את עצמי, לסגל לעצמי הלך רוח חיובי, להביט בעצמי בעיניים טובות, לאהוב את עצמי, לסמוך על עצמי, לדעת שאני מסוגלת ויכולה להגשים כל מה שאני מסמנת כמטרה.

מה בין שלמות למושלמות – אני רוצה מושלם, אבל יש אפשרות לנסות לעשות את החיים ״שלמים״. גם אם לא מושלמים. כשאני חווה את הפער חשה תיסכול, זה מובן מאליו. לפעמים יש מקומות בחיים שאני עדיין לא ״שלמה״ עד הסוף. גם שם קיים הפער. לחיות חיים שלמים שיהיו גם מושלמים זו אשלייה. השלמות היא בקבלת חוסר המושלמות של מצבים מסויימים. לראות שאני לא בשלמות, לקבל שאני מוותרת על מושלמות כי זהו אידיאל רחוק מאוד. גם זה בסדר וגם זה בסדר.

בחצי הדרך

חלפו ימים רבים מאז הקלדתי באייפד. הספקתי לחזור לקאסול, לנסוע לדרמקוט, ומשם לטוס לג׳איפור. אוטובוס לילה לג׳אייסלמר והינה אני כאן. היגעתי בראשון ומחר אסע ללילה באחד הכפרים הסמוכים.
אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

הצצתי קודם בטבלת התאריכים. בעיצומו של השבוע השביעי מתוך 15 שבועות של טיול. בערך בחצי הדרך. והיום בכיתי קצת. בגלל שנכנסתי לשתות לאסי בחנות אחרת, מחיר כפול מהחנות שבשוק, ושם פגש אותי איש שמתיימר להבין באסטרולוגיה וקריאת כף יד. ואני ברוב תמימותי או טיפשותי מושיטה לו את יד ימין שיקרא. למה? האם מתוך סקרנות לשמוע על עצמי דברים? הוא אומר לי "זה הזמן לשינוי". צודק?
אני עכשיו בתקופת מעבר ורוצה לשנות כמה וכמה דברים בחיי. כל מה שיזרים חיים חדשים, התלהבות, חיוניות. השנה-שנתיים האחרונות היו מהולות בהרבה מאוד עייפות, נגועות בשחיקה ששחקה אותי עד דק. כירסמה בי מבפנים, לקחה אנרגיה, לא נתנה.

בגלל זה בחרתי להגיע למקום כמו הודו, מקום שמעניק אנרגיה, חיות, שימחה. יש להודו אנרגיה טובה. מזכירה ליי את הצעירה ההרפתקנית שהייתי בצעירותי. והינה חזרתי אליה בפעם השלישית והיגעתי למקום קטן, עיירה בספר המדבר שמאוד אוהבת. אשאר כאן עד ראשון בבוקר, מכאן אמשיך ליעד הבא. אוהבת את העובדה שאין כאן ישראלים, וגם אם ישנם, לא רואה אותם, לא מרגישה בנוכחות המרגיזה שלהם. שבעתי ממנה אחרי חודש בצפון ואני עתידה להיתקל בה שוב כשאגיע לפושקר.
עד אז אני לבד, מטיילת לבד, מדברת בעיקר עם מקומיים, מזכירה לעצמי לשים לב שהשיחה לא תגלוש לפסים אישיים מדי. ו… לא להושיט כף יד לקריאה בקו החיים שלי, או מה שזה לא יהיה…

להאיר עם פנס על מקומות חשוכים

"את טובה בלתת עיצות לאנשים אחרים", נוזפת בעצמי. זו בעצם מהות העבודה החדשה שלי, לא ממש להיות יועצת, אלא להקשיב, הקשבה עמוקה ולהאיר עם פנס על מקומות חשוכים, כואבים, לא פתורים. ומה לגבי עצמי? השיחה עם ההודי הזר נגעה בפצעים עמוקים שהכאיבו עד שהגיעו הדמעות. הוא לא רצה לגרום לי לבכות, אבל אולי טוב שהגיע הבכי ושיחרר קצת לחץ, ניקה עצבות שהצטברה.

יצאתי משם לרחוב הראשי שעולה למבצר, נכנסת בשער, חובשת כובע שמש, מרכיבה משקפי שמש כהות, לא מסתכלת לצדדים, שלא ידברו איתי, שלא יפנו אלי, שלא יציקו לי. שיניחו לי לנפשי. עד שהיגעתי לחדר. עד שנרגעתי. מה שזה לא היה, עבר.
רגעים של עצבות עמוקה, כואבת, שותתת דמעות. זה יכול לתפוס אותי בכל מקום, הינה זה תפס אותי כאן, בעיירה המדברית, מקום שאני אוהבת, שמאפשר לי לנוח, להוריד הילוך.

לא מזכירה את עיניין החום והלחות שמעיקים מאוד. אילמלא הם, הייתי ממשיכה להסתובב בחוץ שעות ארוכות. ככה מחלקת את היום לשניים. בוקר עד צהריים, ומארבע או חמש עד שמונה, שכבר חושך, אחרי שאכלתי ואין יותר מה לעשות בחוץ.

להתעורר משינה באמצע הלילה

התעוררתי משינה באמצע הלילה ולא יכולתי לחזור ולישון שוב. העייפות ממני והלאה. הגיעו זכרונות מן העבר. פרידות שחוויתי, אובדן התמימות, האמון. פצע עמוק. פצע מוגלתי. פצע שסחבתי איתי בשנה האחרונה ללימודי אמנות בבצלאל, עד שטסתי להודו. הודו נתנה לי אז ריפוי, או זירזה את תהליך הריפוי, באמצעות הצבעים, עד שחזרה אלי חדוות הציור, הצילום. ההתבוננות במתרחש בעיניים טובות.

כתבה לי מישהי שקראה פה ושם ביומן הודו שלי שיש בי את ראיית הטוב ושימח אותי לשמוע שזה הרושם שהכתיבה שלי מותירה באנשים. שלמרות כל התלאות שעברתי בדרך, דרך שהיתה קשה, לא פשוטה, עם הרבה משברים, צלחתי אותם ולא הסתלקה ממני השמחה ולא איבדתי את היכולת לראות טוב בעולם. לרצות להרבות טוב בעולם.
אולי אני שוב נאיבית, אבל זו האמונה שלי. לא באתי לעולם הזה להרבות נכסים, לצבור עושר גדול בכסף. העושר שלי הוא עושר של חוויות, התנסויות, עושר ויזואלי, טקסטואלי. עושר פנימי. להיות מסופקת מהדברים הקטנים והפשוטים שהחיים מזמנים לי.

הכל אפשרי

מצד אחד יש גורל כתוב מראש עם חוזים נשמתיים, אותן נשמות שנגזר עלינו להיפגש, להתערבב זו בזו על מנת ללמוד שיעור מסויים. לתקן תיקון כלשהו ועם סיום השיעור/תיקון כל אחד ממשיך הלא בדרכו. מצד אחר יש בחירה חופשית. אני יכולה לבחור לומר ״כן״ או ״לא״ להזדמנויות שנקרות בפני. אני לא חייבת להסכים להתערבב עם כל אחד, רק בגלל שמצאתי חן בעיניו וכי הוא רוצה. אם אני לא רוצה, זה לא יקרה.
לרצון שלי יש חשיבות, אני קשובה אליו, מנסה לדייק אותו. שיהיה במידה הנכונה, לא בהחסרה וגם לא בהפרזה.

שמה לב איך במקומות מסויימים בחיים אני בהחסרה גדולה מאוד, בהימנעות, לעומת מקומות בהם בהפרזה. כמו העצמאות הזו שלי שתפחה למימדים גדולים מאוד, מאפשרת לי לבחור כל מה שאני רוצה. רוצה לעזוב את עולם התוכנה? רוצה לצאת לשביל ישראל? רוצה לטייל בסופי שבוע כמו אחוזת דיבוק? רוצה לצאת למסע דרכים של שלושה חודשים במזרח אסיה? רוצה לפתוח עסק עצמאי?

הכל אפשרי. חופש תעסוקתי, חופש יצירתי, חופש מחשבתי. החופש לפעול למען הגשמת חלומות.
ובכוחות עצמי. חיים של  one woman show וככה צריך להיות. היום אני מרשה לעצמי להוסיף סימן שאלה. האמנם? אולי תוכלי להגיע לאותם הישגים, לאותן תוצאות גם אם…

לחזור לעצמי

חמש ועשרה בבוקר. לבד בחדר, חדר שמשלמת עליו 800 רופי ללילה. המזגן מקרר, המאוורר מסיע את האוויר. קריר, אפילו קצת קר. מהחלון אפשר לראות מקדש מואר, פיסה קטנה מהאגם. שקט בחוץ. כולם ישנים, הבוקר עדיין לא עלה.
אולי כדאי לסגור את האייפד, לעצום עיניים ולנסות להירדם לכמה שעות.
אין לי תוכניות למחר למעט להסתובב ברחובות, אולי לחזור לסיבוב נוסף בארמון, בעיקר לשבת בחוץ, להינות מהשקט, הפסטורליה, המקום המטופח ושם לעסוק במלאכת הכתיבה.
או אולי להיכנס לספריה שראיתי ביום הראשון, לא זוכרת היכן בדיוק, אבל אמצא, או להגיע לשיעור ציור, שיעור שהוזמנתי אליו, בחינם. אבל יודעת שאין מתנות חינם, שאצטרך להשאיר תרומה כלשהי ולא יודעת בדיוק כמה. אולי לקנות פנקס נוסף, גדול יותר, כי אני כ״כ אוהבת פנקסים ליומני האמנות שלי. אולי להתחיל ליצור ביומן, לקנות צבעים, לצייר.
לחזור לעצמי. כשאני מציירת אני הכי קרובה לעצמי. הכי אמיתית עם עצמי, הכי קשובה לעצמי. הבחירה של הצבעים, הביטוי האישי, התנועה שמבקשת לצאת החוצה מתוכי.

לא כתבתי כאן כפי שרציתי. אני עדיין יכולה בכל זמן נתון לערוך, להדליק את האייפד ולהקליד מה שבא, או למחוק.
חשבתי שתהיה לי פניות גדולה יותר לכתיבה, כשבעצם לא יודעת לאיזה סוג כתיבה התכוונתי.
מה אעשה בחומרים הללו כשאשוב הביתה? לא יודעת. מן הסתם אשמור עותק במחשב. האם אקרא בהן שנית?
לא יודעת.
לא יודעת איך יראו חיי כשאשוב הביתה בתחילת נובמבר. איזה גוון הם יקבלו. האם יהיו שמחים, קלילים, מלווים בתנופת עשייה ויצירה…
(המשך הפסקה צונזר בעריכה) כל-כך הרבה סימני שאלה לגבי העתיד הקרוב.
בינתיים אמצע ספטמבר, חודש וחצי לפני, חודש וחצי של נדודים, של תנועה אינטנסיבית בדרכים. עדיין הודו, בקרוב אגיע לעולם אחר, עולם חדש, סקרנית מאוד לגביו.

לכבות מחשבות

האמת שלא בא לי לכתוב ומכריחה את עצמי, קל יותר לכבות את האור ,לכבות מחשבות, לעצום עיניים ולצלול לשינה, במקום להקליד בשפה שתדייק את מה שעובר לי בראש.
יותר מדי דברים מתרוצצים עכשיו במחשבות, כמו למשל הסצינה שלי אותי, יושבת במיטה ומקלידה באייפד שהבאתי וסוחבת איתי כל מקום, ככלי עבודה.
איזו עבודה אני בדיוק עושה? בלוגרית? תרמילאית? כתבת?
הכל ביחד. אני משלבת בתוך הטיול גם את סיפור הטיול ואני עושה זאת בהתמדה מה-20 ביולי כשנחתתי בהודו. להיות בתוך התנועה ולספר עליה מבפנים. לחוות את עושר הגירויים והצבעים שהודו נותנת לי ולכתוב על זה.
אולי לא הלילה…

הכי מתחשק עכשיו זו כוס תה חמה

בוקר שהתחיל מוקדם מאוד, כשהתעוררתי בסביבות ארבע לפנות בוקר ובמקום להתעקש על השינה, לקחתי את הספר וסיימתי עד העמוד האחרון, המפתיע. הסוף הכי לא צפוי של הסיפור ששקעתי לתוכו במהלך הקריאה באוטובוס, בין אודאיפור לאג׳מר.

הלילה הראשון בחדר הממוזג והנוח שלי. כמה חבל שאין בחדר קומקום להכין תה. הכי מתחשק עכשיו זו כוס תה חמה. עוד מעט. מתאפקת לפני שיוצאת לרחוב. אומרת לעצמי, עד 09:00 תקלידי מילים. לא משנה אילו. את לא מוכרחה להיות מקורית ולהמציא עכשיו סיפור מאלף. פשוט כתבי, שפכי את המחשבות לתוך משפטים, פסקאות. משהו מזה חייב ״לעשות שכל״, וגם אם לא, כתיבה אינטואיטיבית, זה טבעה. שהיא זורמת. מדבר לדבר, מעניין לעניין ולא להתרגז מהתיקון טעויות האוטומטי שמאט את קצב ההקלדה.

האם טוב לי? האם אני מרגישה טוב? האם אני עושה טוב? האם השהות הממושכת בהודו מיטיבה איתי?

ביום כמו היום שיודעת שאני לא נוסעת לשום מקום, רק מתכננת ללכת ברגל, לצעוד ברחובות, בסימטאות. לצלם, לחפש דברים יפים להתבונן בהם. בחנויות, בדברים המוצעים למכירה, בצבעים, בצורות, בקומפוזיציות. לחפש זוית צילום מעניינת. או להתבונן באנשים, תיירים ומקומיים שחולפים ברחוב. עם מי אני יוצרת קשר, למי אני עונה כשפונה אלי ואיך אני עונה, מתי מתעלמת, מתי אומרת ״לא״ בתקיפות כדי שיניחו לי לנפשי.
למען האמת, מניחים לי לנפשי. הקשרים שלי עם אנשים הצטמצמו למינימום. מעט מאוד שיחות, למעט התכתבות כמעט יומיומית עם חברה טובה, ומדי פעם מסרים ממישהו קרוב.

אין געגוע

לא. אין געגוע. אין מחשבה שרוצה לחזור כעת הביתה. זו אפילו לא אופציה.

למה לא לנעול סנדלים, לקחת את האייפד בתיק, לנעול את החדר ולצאת לחפש גג של מסעדה לשבת עליו לארוחת בוקר. הרי השבוע הזה אני בחופשה. הודו עדיין כאן, רק שאני רוצה לקחת פסק זמן. פסק זמן לפני שיוצאת שוב לדרכים, למעבר בין מדינות. רוצה להיות במקום רגוע שמאפשר לי התבוננות פנימה. בדיקה עצמית.
לא טיפול פסיכולוגי, אבל לשאול מה למדתי על עצמי בכמעט חודשיים שמטיילת לבד בהודו בטיול שאחרי ההייטק, טיול שחלמתי עליו. שממש פינטזתי עליו ימים רבים, כשבשעה זו של הבוקר, הייתי במכונית, בדרך לעבודה. משתלבת בתנועה הסואנת של כביש החוף, מושכת בשיגרה צייתנית שלא ממש עיניינה אותי.

החל מהיום שהחלטתי על תאריך ההתפטרות שלי בעטתי בצייתנות, אמרתי שאני לא רוצה יותר לציית. שנמאס לי לציית. שמעכשיו רוצה להקשיב לקול שלי. לרצון האמיתי,הכי אותנטי שלי. לעזוב את ההייטק השוחק, הסוחט, המייבש את הנשמה. לעבור לתחום עיסוק שמרתק אותי, שבו אני רוצה לפגוש אנשים, באמת לפגוש אותם, לראות אותם, להקשיב להם. באמת להקשיב. לעזור. לתת. להיות במיטבי כשאני יודעת שאני מממשת את כל הפוטנציאל שיש לי. שאני לא מבזבזת את זמני לריק, שאני לא משתעממת, בוהה משועממת וחסרת עיניין אל מחוץ לחלון, אלא קמה ועושה מעשה.
פועלת למען הגשמת החלום שלי. לא מחכה. תקופת ההמתנה הסתיימה. כמו במשל ״עץ התפוח״. היתה תקופה ארוכה מדי של ריקבון, ואחריה התחיל שלב ההנצה, הנביטה, הצמיחה. בהחלט מרגישה שצומחת, שגדלה, שמעמיקה בהבנה שלי את עצמי, את העולם בו אני חייה.

יופיו של העולם

והרי לך סיבה טובה להכריח את עצמך לשבת על ספה בחדר ולהקליד באייפד. לחדד הבנות, להבהיר את ההסתכלות שלי על תופעות, על דברים, על אירועים שקרו וקורים לי. ואיך אני יכולה ללמוד מזה משהו. כשהדבר שהכי חשוב ללמוד זה איך כל זה הופך אותי לאדם טוב יותר. איך בתוך ההתנסויות הללו שקורות לי, השיעורים שאני לומדת בדרכים, המפגשים עם אנשים – איך בתוך החיים עצמם, אני נשארת נאמנה לעצמי, לערכים שלי.
איך האמונה שלי ביופיו של העולם מתחזקת, מתגברת. כביכול מקבלת עוד ועוד הוכחות, שכן, וואללה, העולם באמת יפה, והאנשים שחיים בו מעניינים, לכל איש יש סיפור. עם קווים משיקים לשלך, למרות השוני התרבותי-גיאוגרפי. והפליאה. איך אני שומרת על מבט נקי, שכל בוקר מתפלא מחדש מצבע השמיים, מהמקום, הטעם של התה, חיוך שמופנה לעברי.

מי אני? היכן אני נמצאת? לאן אני רוצה להגיע?

שאלות מהותיות, על מהות, על מקום, מקום פנימי וחיצוני. הכי קל להתחיל עם מה שבחוץ.
מה זאת אומרת היכן אני? אני בחדר 105 בהוטל אוורסט בפושקר שבראג׳סטאן. אני בהודו. ואני גם במסע דרכים שנמשך עוד הרבה לפני שעליתי על הטיסה לדלהי. ויימשך גם אחרי הטיסה לאוסאקה ומיפן חזרה הביתה.

מה זאת אומרת לאן אני רוצה להגיע? לדלהי ומשם לשדה, לעלות ברביעי הבא לטיסה לבנגקוק, ומשם לאוסאקה. ליפן. אני רוצה להגיע ליפן. כלומר אני רוצה להגיע ליעד הבא שסימנתי לי לפני כל-כך הרבה זמן. זמן רחוק. למדתי על יפן, קראתי עליה, ראיתי סרטים, תמונות ועדיין לא היגעתי לבקר בה. חלום שנבט לאט לאט, שהיה זקוק להשקייה והתגברות על מחסומים, בעיקר זה של הכסף, ״כי יפן יקרה נורא״. ואני תמיד מחפשת יעדים זולים. אז איך אסתדר ביפן, זה בטח יעלה לי הרבה כסף. עד שהחלטתי שלעזאזל הכסף, אני נוסעת. היגדרתי מסגרת של זמן ותקציב ובתוכה אני פועלת.

לאן להגיע? אל החלום הבא, אל הוויה של חלימת חלומות והגשמה שלהם. אדם כזה שחולם ומממש, הוא מקור להשראה. להסתכל עליו ולקחת דוגמא. ככה אני רוצה להיות. מודל לחיקוי.
האם אני, תרמילאית בגיל 52, אישה מטיילת לבד, מודל לחיקוי? האם את חושבת שדרך הסיפור האישי שלך, נשים נוספות ילכו בעקבותיך? כן. התשובה שלי הוא כן. בגלל זה יזמתי את הפרוייקט "פינת האירוח" בבלוג, "נשים מטיילות לבד". וכעת אני חווה את זה בעצמי, "אישה מטיילת לבד", וגם מתכננת לענות על השאלון בעצמי.

אני מספרת סיפורים

עוד תשע דקות לכתיבה… לא קמה עד תשע אפס, אפס. המשמעת הזו, לא לחכות לזמן אחר, ליום אחר, שההשראה לכתיבה תיפול עלי. אלא לקבוע זמנים לכתיבה. לסמן במשבצת: ״עכשיו כותבת״.
בגלל זה מצטערת שלא פתחתי את האייפד לעיתים תכופות יותר.
מילא… אם יש משהו שלא יכולה לומר שאני לא עושה, זה לכתוב. אני כל הזמן כותבת. כל יום כותבת. כותבת כל-כך הרבה. שטף של מילים. את מלאכת הצימצום עוד לא הפנמתי.

בעצם הכל מסתכם לשורה אחת של היי טובה לעצמך ולעולם. הבחירה בטוב, הכרת הטוב והיפה, ראיית הטוב, היפה, המיוחד, המעניין, המלמד. והשיתוף במה שאני רואה וחווה.
וכן, אני מספרת סיפורים, אני מברברת הרבה. מקווה שזה נעשה בטעם, כי אומרים לי שיש לי כישרון כתיבה. ובכן? מה עושים עם כישרון? מנצלים אותו לקידום האג׳נדה של להרבות טוב. הכישרון שלי לתפוס במילים ובתמונות מהות של מקום, לתרגם את כל זה לפוסט עבור רשימת התפוצה בוואטסאפ ולשלוח מדי יום.
זה משהו גדול. אני עושה שירות לרבים מאוד, גם אם אינם אומרים לי מפורשות. אנשים שמעולם לא היו בהודו ולומדים להכיר את המקום דרכי או אם יש מי שמתגעגע, יכול לטייל איתי.
זו חוכמה גדולה לדעת איך לרתק אנשים בכתיבה. איך להקפיד לשמור על עיניין מיום ליום. זה אתגר. האם אני עומדת בו?
עוד דקה. הינה, 09:00, סיימתי  את מכסת הכתיבה לבוקר זה. יכולה לנעול סנדלים ולצאת לשתות כוס תה של בוקר.

סוף

כאן סיימתי להקליד באייפד וכאן גם מתסיים הפרק השלישי החותם את סדרת הזכרונות שלי מהודו.
תודה שקראתם ושמצאתם עיניין בטקסטים האישיים והחווייתיים הללו. אם תרצו להגיב, מוזמנים ואענה לכם בשמחה.

הזכרונות שלי מהודו חלק א' | חלק ב' | חלק ג'

Comments

2 תגובות על “הזכרונות שלי מהודו – חלק ג'”

  1. תמונת פרופיל של sakra
    sakra

    אילנה, איך את מצפה שאתרכז בטקסט, כשאת מציפה בתמונות כל כך נפלאות?
    אני עוברת מתמונה לתמונה ומנסה לקרוא משהו,אבל אז מגיעה עוד תמונה,עוד יותר צבעונית, עם קומפוזיציה יותר מדהימה.. וכן הלאה.
    לא יודעת מה בסופו של טיול היו התובנות שלך, לי הפוסט הזה היה 100 קבין של יופי צרוף, חי,תוסס וכמובן..צבעוני מאוד.
    תובנה קטנה שלי, אחרי שנים של תרמילאות וחודשים ארוכים (במצטבר שנים) גם בהודו.
    טיול הוא בסופו של דבר מציצנות ולא עשיה. אנחנו באים כצופים, בוחרים מתי להתחבר ומתי להתנתק, כי יש לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו לא תורמים כמעט שום דבר לרקמת החיים שבה אנחנו צופים מהצד.
    ברגע שהפנמתי את התובנה הזו, הפסקתי להנות מטיולים שאין בהם מעורבות אמיתית.
    כזו שתשאיר חותם ולא צלקת.
    לפני נסיעה אני בודקת עם מקומיים מה הכי נחוץ להם, בונה תוכנית, אם צריך מגייסת כסף ומתנדבים
    ומרימה פרוייקט של כמה שבועות. אומנות הוא תחום נפלא לתרום בו, גם רפואה, חקלאות וכל נושא שבו את שולטת והיית שמחה ללמד ולחוות יחד עם המקומיים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה סאקרה, נראה לי שאת מהבודדים שצלחו את טרילוגיית הזכרונות… אלו פוסטים פורסמו בעיקר עבורי, שיהיו חלק ממסע הדרכים.
      יצאתי לנסע הזה בעיקר עבורי. נכון, אני מציצנית. אין לי בעייה להגיד את זה על עצמי.
      את העלית כאן נקודה מאוד חשובה שלא הרבה מטיילים שמים לב אליה. טיול שהוא בעיקר עבור הכייף שלי ועל הדרך אני אשלם על לינה ואוכל ואטרקציות וככה אפרנס את המקומיים, לעומת טיול שמטרתו לעזור למקומיים.
      עכשיו אני נזכרת שהנקודה הזו צםה במהלך היום בו ביקרנו במרכז לאומנויות טיבטיות ליד מקלאוד גאנג'.
      נתת לי רעיון לפוסט נוסף על הודו… גם משם יש לי תמונות יפות. וכן, הודו כ"כ פוטוגנית, תענוג לעיניים.