הכנות מנטאליות לקראת הנסיעה

בקרוב, בקרוב מאוד אעלה על מטוס שיקח אותי מזרחה. לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את העובדה שהזמן הולך ומתקרב. לא ממש מתרגשת, עסוקה בכל מיני משימות, חלקן טכניות. "פינות" שצריכה לסגור לפני הנסיעה.

לפני מונחת רשימה ארוכה של "צריך" שניגשת אליה עם מינימום מוטיבציה, כי לא אוהבת את זה שמכריחה את עצמי לעשות דברים. אחד מה-"צריך" קשור ישירות לנסיעה: "לתכנן מסלול ביפן. להזמין חדר/מיטה באוסקה ובטוקיו. לברר על הכרטיס רכבות. כמה יינים להמיר. לבדוק מזג אוויר באוקטובר"

ואז, כשאני סוף-סוף מתיישבת להכין שיעורי בית, ככה ברבע לחצות, שולפת לינק ששמרתי במועדפים על יפן, מגיעה לבלוג של זיו סגל ובמקום לקרוא פוסט פרקטי שאוכל לעשות קופי-פייסט לנסיעה שלי, מקליקה על פוסט שכותרתו: "4 הכנות מנטאליות שישפרו את חווית הטיול בחו"ל"

טיילים מנוסים שמכירים אותי יגידו עלי ש-"את מטיילת המון" וגם ש-"את לא רצינית". ומייד ירו עלי צרור שאלות: למה את לא מתכוננת? למה את משאירה הכל לרגע האחרון? לא חבל. יפן זה יעד שחייבים לתכנן מראש. להזמין מראש, אחרת הכל יהיה יקר מדי. מה הבעייה שלך לתכנן? תגיעי לשם ותגלי שפיספסת פסטיבל או שבדיוק חל חג סיני והמוני תיירים מציפים את המקום. לא חבל.
הביטוי "לא חבל" הוא כמובן האהוב עלי ביותר בצרור השאלות הללו שמטרתן להעלות מוטיבציה אבל גורמות לאפקט הפוך.

זיו סגל מציע מציע ארבעה תרגילי התבוננות וכתיבה להרגעת הלחץ שמצטבר לפני העלייה למטוס.
קוראת אותם בשעת לילה מאוחרת ומתכננת למחרת בבוקר להתיישב לענות על סדרת השאלות המצויינות הללו. אם לא טרחתי לברר מראש זמני רכבות או איך מגיעים מאוסקה ל… (אין לי מושג עדיין), לפחות שאנחת ביפן עם הכנה מנטלית טובה.
גם המשימה הזו נדחתה לרגע כמעט אחרון, שלושה ימים לפני ההמראה. מעולם לא היה זמן מתאים יותר להכנה מנטלית.

כשחיפשתי תמונות שילוו את הפוסט הנוכחי, דיפדפתי באלבום שצילמתי בצפון הודו בנסיעה האחרונה ללדאק, בקייץ 2009. מייד משכו לי את העין דגלי התפילה הטיבטים בכחול-אדום-לבן-ירוק וצהוב.
מתנפנפים ברוח ומזכירים לי את מילות השיר …"the answer my friend is blowing in the wind"

(1) למה את נוסעת?

"כמה זמן הקדשנו לכל הפרוצדורות של הנסיעה, לכל השוואות המחירים, האופטימיזציה של המסלול, החיפוש אחרי האפשרויות האולטימטיביות בהשוואה לזמן שהקדשנו לשאלה למה אנחנו נוסעים? 
מה המשמעות של יעד הנסיעה עבורינו? 
איזה דברים טובים אנחנו רוצים שיקרו בנסיעה לנו ולמי שאיתנו?
איזה שינויים בחווית הנסיעה היינו רוצה שיהיו בהשוואה לנסיעות האחרונות שלנו? 
עד כמה אנחנו מוכנים לשחרר תוכניות ולהיות מוכנים להפתעות? 
איפה כדאי לנו לשחרר את הדפוסים המוכרים שלנו של התנהגות ומחשבה ולנצל את הנסיעה לבחינת ופיתוח דפוסים חדשים? 
איזה התנסויות חדשות הנסיעה תאפשר לנו? 
מה חשוב לשותפים שלנו לנסיעה ומה אנחנו יכול לעשות בשביל לממש את חווית הנסיעה הטובה שלהם?"

זיו סגל

כשאני חושבת על "למה" מייד קופץ לי לראש הספר של דוד גרוסמן, "אישה בורח מבשורה", ובהקשר שלי, "אישה בורחת מהתמודדות." במחשבה שנייה "בורחת" זו מילה דרמטית מדי, הייתי אומרת נמענת, דוחה לאח"כ, בתקווה שבמהלך הנסיעה יהיה לי זמן למחשבות על העתיד, על העיסוק החדש שלי. שאשוב הביתה עם אנרגיה שתניע אותי לחולל מהפך בעולמי. אני נוסעת כי אני זקוקה לשינוי בתפאורה, לסט אחר לחלוטין מהמוכר והידוע, כזה שיעיף אותי מאיזו הנוחות שלי.

לא סתם בחרתי בשני יעדים כ"כ הפוכים, כ"כ שונים זה מזה: הכאוס ההודי הצבעוני, הרועש, העולה על גדותיו, המציף, המלהיב, לעומת האסתטיקה היפנית המאופקת, המעודנת, הנקייה, האדיבה, השקטה, המסודרת.

מגיעה תחילה להודו, זו תהיה הפעם השלישית שלי בתת היבשת. עם כל אהבתי הגדולה לא חזרתי אליה מאז הטיול הגדול ההוא, למעט אותו חודש ב-2009 בלדאק ובאיזור הצפון. איך את מסבירה את זה? לא מסבירה. זה מה שיצא.
ויפן? היתה על הכוונת שלי באותו טיול גדול למזרח, כמקום שאפשר להגיע אליו ולעבוד במכירת תמונות, זה מה שצעירים רבים עשו בזמנו כדי לחסוך כסף להמשך הטיול. לא היגעתי. למדתי בהמשך על ההיסטוריה של יפן המסורתית ועל האמנות היפנית באוניברסיטה ועדיין לא חשבתי אפילו על האפשרות לטוס לטוקיו. טוקיו נתפסה כמקום רחוק מדי, על גבול הבלתי אפשרי להגעה.

אז למה דווקא עכשיו? כי עכשיו זה זמן להגשים חלומות, גם אם הם עולים ממון רב.

אני נוסעת כי פינטזתי על הטיול הזה מיולי שעבר, כשהודיעו בעבודה שסוגרים את הפרוייקט ושבסוף השנה אני אמורה ללכת הביתה. אלו פיטורין ששמחתי לקראתם, קיבלתי אותם כזרז לקראת משהו אחר, חדש. כששאלו: "את מחפשת עבודה", עניתי: "לא". כשהתעניינו: "אז מה תעשי?" עניתי:"אסע לטיול של אחרי ההייטק".
לכל דבר ועיניין יש זמן הבשלה, גם לטיול שאחרי ההייטק. כשרצו לדעת "לאן?" התלבטתי בקול רם, כי לאן אפשר לנסוע בחורף. יפן מושלגת וקרה, לא זמן טוב לבקר בה. רציתי לראות את השלכת המרשימה של קיוטו והאלפים היפנים, אבל כמו בניו יורק, נראה שגם הפעם אפספס את העלים האדומים-כתומים.

לפני הנסיעה כמעט ולא חושבת על הודו, יותר מוטרדת ממה יהיה ביפן בעיקר בגלל שזה יעד זר וחדש לי. אטייל שם לבד, עם מחסום שפה שאפשרי להתגבר עליו ולהיות מובנת? לא יודעת.

יפן מעמתת אותי עם הדרך בה אני בוחרת לטייל, כזו שמצמצמת את התיכנון מראש למינימום ההכרחי. עולים פחדים וחששות שכשאהיה שם לא אמצא את דרכי. בגלל שלא התכוננתי, לא אדע מה לעשות, לאן ללכת, על איזו רכבת לעלות. אני רואה את עצמי עומדת על הרציף ורכבת אחר רכבת חולפות על פני, הרכבות המהירות הללו שטסות במהירות של 300 קמ"ש, משמיעות מין ווווווםםםם מחריש אוזניים, ואני נטועה במקום, לא זזה.

אני נוסעת לבד. למעט השבועיים הראשונים בצפון הודו, שאפגוש חברה ונטייל יחד. תהיה לי חווייה קצרה של "ביחד" ואח"כ הרבה ימים של "לבד". כמו שאני אוהבת. לא להיות תלוייה בלו"ז או ברצונותיו של אף פרטנר/ית. זמן שאני רוצה לתעל לטובת חשיבה מחודשת על "מעברים" או "תחנות בדרך".
בהודו מתכוונת להיות פחות עסוקה ב-Sight Seeing, אלא יותר בהווייה, בכתיבה, בהתבונות, ביצירה, בשאילת שאלות. טבע פסטורלי, הרים ירוקים, נהר גדול זורם יניחו את דעתי ויעניקו שקט שאני מייחלת לו.
ביפן אני רוצה לצוד מראות, טירות, מקדשים, יערות במבוק, מעיינות חמים, מסלולי הליכה בטבע. בשבוע בו אפעיל את כרטיס הרכבות שקניתי, אנוע ברחבי האי, מפה לשם, משם לפה.

בנסיעה הזו אגמע מרחקים גדולים. זו תהיה התנועה בעולם החיצוני. בעולם הפנימי אני מצפה לתנועה של התקרבות. של דיוק הרצון החדש שלי. אתבונן בו, אלטש אותו, אבריק אותו שיזרח כמו יהלום מנצנץ.

זה למה אני נוסעת.

(2) מה פוגע בחווית הטיולים שלך?

"רשמו את החוויות הלא נעימות המשמעותיות שהיו לכם ושאלו את עצמכם: 
מה היה החלק שלנו בעצמת החוויה? 
למה היה לי כל כך קשה בסיטואציה הזו? 
איזה תחושה גופנית החוויה יצרה שהובילה באופן אוטומטי לתגובה לא רצויה? 
מה שורש התגובה שלנו? פחד? כעס? הצמדות לתוכנית? אי יכולת לקבל מצבים של אי נוחות? תפיסה נפרדת של העצמי וחוסר אמפתיה לאחרים ולאושרם?
רשמו עוד שלוש אפשרויות אחרות להתנהגות שלכם בסיטואציות השונות ושאולי הייתם מתנהגים על פי אחת מהן אם הייתם יותר מודעים לעצמכם ובשליטה מנטאלית."

זיו סגל

מה שפוגע או מי שפוגע בחוויית הטיול זו אני עצמי, הקריזות שאני חוטפת מדי פעם, הלחץ, העצבים, חוסר הסבלנות שאני מגלה כלפי דברים שלא מתנהלים כפי שחשבתי שהיו אמורים להתנהל.

היו רגעים בטיולים קודמים שהרגשתי עצבות גדולה. ובדידות.

אני לא נבהלת מהתחושות הללו כשהן מגיעות. הייתי מופתעת אילולא היו מגיעות. אני לא אדם שכולו happy-happy-joy-joy, יש לי רגעים של down. ולפעמים הם קורים בבית ולפעמים כשאני משוטטת אי שם בעולם הגדול.

שמתי לב שכשהרגשות השליליים הללו מגיעים לבקר כשאני מחוץ לישראל, אני נוהגת לקצר את הביקור. מבהירה בעינייניות לאדון/גברת שכרגע הם אורחים לא רצויים, שאין לי פנאי להתעסק איתם, עדיף שיזדרזו לעזוב. כי באמת, למי יש סבלנות להתעסק למשל עם גברת עצבות כשאני בלוקיישן הכי-הכי פסטורלי שיכול להיות. גברת עצבות היא אורחת קבועה שבאה לבקר אותי לא מעט, יש פעמים שאני מגלה כלפיה סבלנות ומקשיבה לה ויש פעמים שממש לא מתחשק לראות אותה ובנחרצות מורה לה את הדרך החוצה.

בגלל שאני יוצאת לדרך לא מוכנה, ייתכן שכשאגיע ליפן אכעס על עצמי שהתרשלתי בהכנת שיעורי הבית. בגלל שמראש ויתרתי על הכנת השיעורים אני מקווה מאוד שכשיגיע הכעס תהיה לי תשובה שתניח את דעתו.

חלק מהיותי אדם רגיש היא היכולת לחוש את כל מנעד הרגשות. גם בבית וגם מחוצה לו. כעס, למשל, הוא מכר ותיק. פעם היו לי יחסים טעונים איתו. היה מופיע ומתעקש להישאר, מתיישב בכורסה ולא זז, מוציא אותי מדעתי, גורם לי לומר מילים קשות שאח"כ הצטערתי שאמרתי. עם הזמן תדירות הביקורים הלכה ופחתה וגם משך הביקור התקצר משמעותית. לא אופתע אם הכעס יגיע לבקר אותי היכן שלא אהיה בהודו או יפן. מהיכרות ארוכת שנים אני יודעת שהוא מופיע היכן שבא לו. הפעם אני נחושה בדעתי לא להניח לו לקלקל את החווית הכייף שתהיה לי שם.

סיטואציה נוספת שקשה לי איתה מאוד, לא משנה היכן אני נמצאת, היא השילוב בין עייפות קיצונית ורעב. כשלתערובת הזו נוסף גם חום ולחות, מזג אוויר שגורם לנוחות פיסית, אני הופכת לאדם בלתי נסבל שעדיף לא להיות בקרבתו. העייפות כשהיא מוגזמת לוקחת אותי לקצוות האנטיפטים ביותר שלי. לכן תמיד, אבל תמיד, חשוב לישון, לנוח, לרענן כוחות, לעשות כמיטב יכולתי לא להילקע למצבים בהם הגוף בחוסר נוחות מקסימלית. ואם זה קורה לנסות למצוא דרכים להרגיע. להנמיך את הווליום. זה האתגר עבורי, כשאני יוצאת לדרכים ומתרחקת מהבית הנוח שלי, מהשגרה שמאפשרת לי שעות שינה מספקות ותזונה שאני מורגלת בה.
היה רצוי אם בסיטואציות הללו אגלה אמפתיה לעצמי, שאנהג בעצמי בחמלה, ברכות. מה שהייתי עושה עבור אנשים קרובים לי שנקלעים למצב של אי נוחות קיצונית, לעשות עבור עצמי.

זה מה שבעיקר פוגע בחוויית הטיול שלי.

(3) לימדי להגיב אחרת

"הסתכלו על החוויות הלא נעימות ובדקו: 
האם הן יכולות לחזור על עצמן? 
האם אתם חשופים ופגיעים לאירועים כאלו? 
עצם הרישום והתבוננות יכולים להיות צעד ראשון בדרך לשינוי שכן אתם תוכלו לתפוס אירועים עתידיים דומים בזמן ולעצור אותם לפני שהם מתפתחים. 
אפשרות יסודית יותר היא לשבת בשקט ולדמיין לפרטים את כל אחד מהאירועים, כפי שהם עשויים לקרות בעתיד אלא שהפעם אתם רואים את עצמכם מתנהגים אחרת. 
בעשותכם כך אתם מלמדים את תת המודע את ההתנהגות הרצויה ובזמן אמת, כשהכעס והתסכול יוציאו אתכם מאיזון, תת המודע ידע לכוון אתכם."

זיו סגל

כמו למשל, לעצור את הקריזה לפני שהיא מתפתחת להשתוללות היסטרית, לרסן את העצבים, את הכעס כשנקלעת לסיטואציות של אי נוחות. במיוחד סביב העיניין של מציאת חדר ומשהו לאכול. אלו הצרכים הקיומיים הבסיסיים שהגוף דורש, קורת גג, מיטה נקייה, מקלחת נגישה להתנקות, אוכל להזין את הגוף. וגם שיהיה שקט ואוויר נקי. רעש בווליום גבוה ולאורך זמן מערער אותי, מטריף אותי. בגלל זה רכשתי את אטמי האוזניים הטובים ביותר שיש. מקווה שיועילו גם בהמולה ההודית.

האתגר הגדול ביציאה מאיזור הנוחות היא לא להיבהל ממקומות לא נוחים אליהם נקלעתי. מראש אני בוחרת לטייל בסטנדרטים של תרמילאים, אם ככה אני לא יכולה לצפות שהמלונות יהיו ממוזגים ונקיים טיפ-טופ. להבין שלכל בחירה יש השלכות. אם אני בוחרת בחדרי לינה זולים ובמסעדות מקומיות, ייתכן ולא יהיה הכי נקי או הכי טעים.

יש כאן שיעור חשוב בהתבוננות, איך אני מגיבה במצבים לא נעימים, כשחם לי, כשאני מזיעה, כשאני דחוקה באוטובוס בנסיעה ארוכה וזקוקה נואשות לשירותים, כשהחדר שקיבלתי על הפנים, כשצפוף ורועש, כשאין לי אוויר, כשאני מרגישה עם הגב לקיר. המצבים הללו יקרו, אני לא משלה את עצמי. השאלה היא איך אני בוחרת להגיב כשהעצבים מרוטים, כשאני עייפה, כשנמאס לי. כשכל מה שאני רוצה זה שיניחו לי בשקט. מה אני עושה אז? רוטנת? מתלוננת? מקטרת? בוכה? מקצרת את הנסיעה וחוזרת הביתה? מקצרת את השהות באותו מקום ועוברת ליעד הבא בתקווה ששם אוכל לנוח?

חשוב להבין שכל מצב טומן בחובו שיעור. ודווקא במצבים הפחות נעימים, הפחות נוחים – שם ההזדמנות שלי ללמוד הכי טוב על עצמי. כי כשהכל happy-happy-joy-joy חווים חווייה טובה של עונג ואושר אבל לא ממש לומדים. דווקא בהתגברות על הכעס, התיסכול, האכזבה אני לומדת הכי הרבה.

וחשוב מאוד לתגמל את עצמי בכל פעם שהצליח לי. הינה, כאן ההודים הטריפו אותי, לא הפסיקו לנג'ס, לעצבן ואני במקום לקלל, להיות אגרסיבית ולא נעימה לאנשים נקטתי בדרך פעולה אחרת, נעימה יותר, מחוייכת. למדתי משהו חשוב. איזו מהממת אני!

כשאלמד להגיב אחרת אוכל לעוף ככה על עצמי על בסיס יומיומי. זה יהיה כייף לא נורמלי.

(4) הכנות כן, ציפיות לא

"ללמוד את המקומות, לא לפתח ציפיות. 
אחד מגורמי התסכול הגדולים ביותר הם ציפיות לא ממומשות. אנחנו ממש בונים בראש תסריט של ההנאה האופטימלית שלנו מהנסיעה וכשהמציאות לא מתנהלת על פי התסריט, אנחנו נכנסים למצוקה. אלא מה, המציאות לא ממש מעניין אותה התסריט שלנו בין היתר כי עוד מלא אנשים מייצרים תסריטים שונים משלהם.
לכן כשאתם לומדים את המקומות ומתכננים את הטיול, תשאירו את זה ברמת התכנון הפונקציונאלי לצורך הזמנת טיסות, רכב, מלונות ואפילו תכנון מסלולים זה בסדר. 
מעבר לכך, אל תתחילו לצפות ולכתוב תסריט של החוויה הצפויה. לא רק שהמציאות לא קוראת את התסריט, גם אתם לא תהיו בדיוק אותו אדם ובאותו מצב מנטאלי כשתגיעו למקום כפי שהייתם בעת שכתבתם את התסריט ולכן הציפיה להתממשותו, פיזית ומנטאלית, זו אשליה."

זיו סגל

יפה כתב זיו. הודו היא הודו, יפן היה יפן, הנסיעה שלי להודו ויפן נחווית מתוך נקודת המבט שלי, מתוך הסיפור שאני מספרת לעצמי. סיפור שנצבע בצבעים לפי פילטרים דרכם אני בוחרת להתבונן במציאות.

אם אני אומרת לסוכן נסיעות ממנו קניתי את כרטיס הרכבות השבועי "יפן מפחידה אותי", זה לא בגלל שיפן היא מקום מפחיד, אלא כי אני מדמיינת תסריט שכולו צבוע בחששות מהלא מוכר, מאיך אסתדר, איך אדע לאן וכו'. כשהוא עונה לי "יפן היא מדינה ידידותית לתייר" זה כמובן מתוך החוויה שלו את המקום, מתוך ההתנסויות שלו מטיולים בהם טייל במדינה. תיאורטית הכל ידוע ומובן. החלק הקשה הוא להוריד את ההבנות הללו למציאות.

כשאני שם, במקום עצמו, להתבונן במתרחש ולדעת לעשות את ההפרדה בין מה שזה לעומת הסיפור שאני מספרת לעצמי על אותו "זה" שמונח לפני. ולא לערבב בין השניים.

להתבונן על הרגש הזה שנקרא "תסכול", להבין מה המקור שלו. צודק זיו כשכותב שציפיות לא ממומשות הן הגורם העיקרי לתסכול. התיסכול קורה כשיש פער גדול מדי בין איך שרציתי שהדבר יחווה לבין איך שאני חווה אותו בפועל. רציתי לחוות חוויות של עונג, של אושר, של כייף אינסופי ובפועל אני עייפה, חם לי, היתושים עוקצים אותי בלילה, לא ישנה טוב, האוכל חריף מדי, רועש מדי, גשום מדי. הינה סיבה טובה לעקם את הפרצוף וללבוש הבעה עגומה של חוסר שביעות רצון.

אני יוצאת לדרך עם ציפייה להמשך העבודה היצירתית שלי. אני אמנם לא אורזת קלמר צבעים ומחברת, אקנה שם צבעים, אני אומרת. ונראה. יכול להיות שיהיה לי כ"כ מעניין וכ"כ הרבה מקומות לראות שימים ארוכים אהיה בעשייה ולא אהיה פנוייה לכתיבה ועשייה יצירתית. גם זה בסדר. יכול להיות שאגיע למקום עם טבע כ"כ יפה ומעורר השראה שלא יתחשק לזוז משם ואשקע בהווייה של יצירה והיא תמלא את רוב שעות היום.
הכל יכול לקרות. אני לא מתכננת מראש. אני לא מצפה, אני לא מקצה מראש אחוזים מהיממה לעשייה ולהווייה. משאירה מקום להפתעות.

יוצאת לדרך עם ציפיות מינמליות, כנ"ל לגבי ההכנות הטכניות. כלומר יש כרטיסי טיסה מתוארכים, יש דרכון, יש $$$, יש כרטיס סים בינלאומי, יש אייפד, יש מחברת ועט לכתוב רשמים. יש אמונה שהכל יהיה בסדר. ובעיקר יש התרגשות קטנה בקרקעית הבטן שמתחילה לגדול…

לקריאה והאזנה נוספת 

  • חמש רשומות על "לטייל ביפן בדרך הזן" – מתך הבלוג של זיו סגל
  • ארץ, תרבות ורוח – יפן – איילת אידלברג בתכנית ברדיו מהות החיים שמנסה לשפוך אור על יפן, אחת התרבויות הקסומות והמרתקות ביותר
  • ארץ, תרבות ורוח – הודו – איילת אידלברג במסע בעקבות קסמה של חצי היבשת שטומנת בחובה ארצות, תרבויות ושפות רבות. התוכנית ברדיו מהות החיים חוקרת את ההקשרים התרבותיים, הפילוסופיים והרוחניים של הודו.

פוסטים נוספים בסדרת "תרמיל המסעות":

מסעות ותרמילאים מעוררי השראה
 השביל הנבחר
שביל ישראל כ-
חיידק הנדודים
פוסעי הדרכים
ארץ בראשית
הרפתקה
הארץ המובטחת
אל הלא נודע
תרמילאות כסטייט-אוף-מיינד
On the move
מאחורי הקלעים של מסעותי
~ הכנות מנטליות לקראת הנסיעה

Comments

2 תגובות על “הכנות מנטאליות לקראת הנסיעה”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שלום אילנה.
    שמי דניאל פואה ולאחרונה נחשפתי לבלוג המרתק שלך. הגעתי אליו בעקבות חיפוש חומרים לקורס שאני מלמד בבית הספר וקראתי לו " בשביל ישראל". אכן, שתי משמעויות יש כאן. כתיבתך מרתקת ומעניינת. את נוגעת ברוח של היציאה לשטח, מה שמטיילים ותיקים מבינים עם הזמן.
    מותר לשאול שאלה? האם תסכימי מתי שהוא במהלך שנת הלימודים להיפגש עם תלמידים בכיתה ט', שנרשמו לקורס? גם אם לא, זה בסדר. תהני ביפן.
    בכבוד וברכת הדרך, דניאל.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שלום דניאל. תודה על המילים הטובות ועל ברכת הדרך.
      בוודאי! שימחת אותי מאוד עם הבקשה שלך. אשמח לפגוש את התלמידים שלך. יש בבלוג את כל הפרטים ליצור איתי קשר, במייל ובטלפון.
      מניחה שאם היגעת לבלוג בעקבות שביל ישראל מן הסתם היגעת גם לקטגוריה הגדולה בבלוג שלי שעוסקת בשביל ישראל. עדיין לא סיימתי אותו, יש מצב שאחרי יפן אלך אותו לכל אורכו. נראה.
      אני בדיעה שכדאי לו למטייל שתמיד תהיה לו רשימה של מסלולי הליכה לחלום עליהם, גם אם חלקם מוכר וידוע.