"אמצע החיים", בין דצמבר 19 לדצמבר 21

לפעמים אני תוהה ביני לביני בשביל מה לפרסם בבלוג הגיגים אישיים.
הקול הביקורתי משמיע מייד את הטיעון הקבוע "זה לא מעניין אף אחד", "תשמרי על עצמך, אל תחשפי את עצמך מדי".
זה זמן מה שהבלוג שמשמש כמרחב כתיבה בטוח ומאפשר לי להיפתח ולכתוב דברים שבחיים עצמם לא הייתי אומרת ככה סתם לאנשים זרים. כאן אני נותנת מקום  לרישומים אישיים גלויי לב, ללא נושא ברור, שאני מתייגת כ-"מסע אישי".

אני מאמינה שמה שתופס את המחשבות שלי, תופס גם אחרים. אני לא עד כדי כך מיוחדת, אני לא היחידה בעולם שמתחבטת ומתלבטת, חולמת ומתאכזבת, מחפשת דרך חדשה ומתפכחת אל מול מציאות בה דלתות נסגרות.

בדצמבר 19 התחילה תקופה מרגשת ומאתגרת בחיי. אחרי השיבה מהודו-יפן, כשאזרתי אומץ לקפוץ למים העמוקים של העצמאות ולהקים עסק משלי. בחרתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי, לתעל את הכישורים והמיומנויות שיש לי בעולמות היצירה והאימון לכיוון עסקי.
רציתי להפיץ את הבשורה שלי ברבים, רציתי להפוך את הסטודיו שלי למקום שוקק חיים, רציתי להראות לאחרים דרך עם צבעים, יצירה, העמקה, התפתחות, ריפוי.

Fast forward לדצמבר 21. שוב מתחילה תקופה מרגשת ומאתגרת בחיי. אחרי תהליך ארוך ומתיש של חיפוש דרך, מצאתי מקום עבודה חדש. חברת הייטק גדולה ויציבה, עולם תוכן שונה ומעניין, תפקיד דומה למה שעשיתי בעבר. עבודה היברידית ובתקופה בה גלי התחלואה בשיאם, עובדת בעיקר מהבית. אני פרודוקטיבית. אני מרוצה. אני שמחה בחלקי.

ובין לבין דרכים לא סלולות בהן הילכתי, נפלתי וקמתי, דלתות רבות מספור שניסיתי לפתוח ונותרו סגורות בפני, "לא" ששמעתי שוב ושוב שאילץ אותי להמציא את עצמי מחדש שוב ושוב.

בערב שבת, בחדר מיון בבי"ח קפלן, כשאני סועדת את אבי החולה, כדי לא להשתגע חיטטתי בפתקאות ישנות והיגעתי אל שני הגיגים שאעתיק בהמשך הפוסט.
אולי מי שיקרא יגלה קווים משיקים לסיפור שלו, אולי לא.
עצם זה שניסחתי את תערובת הרגשות במילים, שביטאתי תהליכים פנימיים – זה משחרר ומקל.

"אמצע החיים"

מילים שנכתבו בתחילת דצמבר 2019 במהלך ביקור בתל אביב, זמן לא רב אחרי ששבתי מטוקיו והחוויות משם היו עדיין טריות 

ככה זה כשלא קוראים את האותיות הקטנות.
מגיעה בשלישי בבוקר לת"א, פני אל תערוכת צילום גדולה, אלא מה, היא נפתחת למבקרים רק בחמש אחה"צ. למה? מי פותח תערוכה רק בשעות הערב-לילה? זה נקרא "עיר ללא הפסקה"?
כיוון שהשעה עשר וקצת, זה אומר שלפני יום שלם לשוטטות. מנסה אולי מי ממכרי במקרה פנוי וזמין לקפה ספונטני. לא מסתדר ואני מוצאת את עצמי לבד, כמו בטוקיו, רק שזו לא טוקיו, זו תל אביב.
מזג אוויר סתווי, טיפונת קריר, עננים מסתירים את השמש. ימים מוזרים, ימים שבין לבין, ימים של סתיו ישראלי שלפעמים מרגיש כמו קייץ, פעם חם ויבש, רוב הזמן שמיים בהירים ולפעמים שמיים מעוננים.
ומחשבות שלפעמים מתבהרות ולפעמים מתעננות ומתקדרות.
שמה לב שמשהו השתנה בהליכה שלי, היא נעדרת קצב והתלהבות. משתרכת לאיטי, בכל הזדמנות נעצרת לנוח.
ת"א להבדיל מטוקיו, מציעה למבקרים ספסלים רבים לנוח עליהם. זו עיר ידידותית מאוד לאנשים שעובדים מרחוק, לרשותם מבחר אינסופי של בתי קפה, לשבת בפנים או בחוץ עם לפ-טופ, אינטרנט מהיר, אאוטלוק, כוס קפה, סיגריות. גם אני רוצה, רק בלי אאוטלוק וסיגריות.
גם אני פותחת הבוקר "משרד" נייד בסלולרי, אבל הפעם כותבת פחות, מצלמת פחות, חופרת פחות בתוך עצמי. המבט מטייל ברחוב, בין החנויות, לתנועה, לאנשים, לשמיים המעוננים.
תל אביב.
אני אמורה להרגיש "בבית" אבל מרגישה זרה. לא שייכת.
מאחת החנויות בוקע קול שירתו של מוש בן-ארי על "אמצע החיים".

"איך לזוז בין השבילים, שרקמו בי השנים….ובלילות, עיניים דומעות…אני באמצע החיים…ועוד בלעדייך"

אני שמצאתי מנוחה לכמה רגעים על ספסל בכיכר דיזינגוף המחודשת, מתבוננת באנשים שחולפים, ממהרים, לפה, לשם. חוצים את הכיכר, מצטלמים סלפי על רקע המזרקה.
פעם היתה כאן המזרקה הצבעונית של אגם, זו שהסתובבה וירקה להבות אש. החליפו אותה במזרקה ממכתכת אפורה, שאין בה תנועה למעט זרנוקי המים שעולים כלפי מעלה. סיקרן אותי להגיע לכיכר אחרי שהסתיימו השיפוצים ונפתחה לתנועת רכבים ואנשים. פעם זו היתה כיכר מוגבהת ממפלס הרחוב, היום היא שטוחה וגדולה יותר. ולא בכדי, כי אלו תהליכים שקורים לאורך הזמן, הכל נעשה גדול יותר, מהיר יותר, שטוח יותר, יקר יותר, רדוד יותר.
הייתי מגיעה הנה, לאותה כיכר, כחיילת בתחילת שנות העשרים. אח"כ כאישה צעירה בגילאי שלושים-ארבעים. כעת אני יושבת באותו המקום שעבר מתחית פנים משמעותית ואני בת 50+ , אישה שחצתה את אמצע החיים.
איך ייראה המקום כשאהיה בת 60. איך אני אראה. את גיל 70 אני לא מסוגלת לדמיין.
האם אמצא את הדרך להשתלב בנתיב החיים העמוס, הגדול, המהיר, השטחי, היקר, הרדוד של המאה 21?

חודש הבא יתחיל עשור חדש, 2019 תתחלף ב-2020. ואנה אני באה?
השעון מראה עשרה לשלוש. זמן טוב לקפה עכשיו. לקום מהספסל, להיפרד מהכיכר ומסמנת לי לחזור לצומת הזו, לכיכר העגולה בדצמבר 2020.
לשבת על אותו ספסל מול המזרקה ולבחון לאן החיים לקחו אותי או לאן אני לקחתי את חיי.
בהקפה האחרונה סביב המזרקה, אני נותנת סימן בכל זרנוק מים, סימן למשהו שמבקשת לעצמי לכבוד השנה החדשה.

"הזמן לשלם את המחיר"

מילים שנכתבו בתחילת דצמבר 2021 בהשראת פוסט שקראתי ברשת והאיר לי נקודה חשובה

פעם היו לי חלומות על הצלחות, על צמיחה, על התפתחות אישית. אבל מה עושים עם הפער בין מה שרציתי שיקרה למה שקורה, הפער בין מה שחלמתי וספק אם יהיה, הפער בין הרצון להתפתח, להגשים, להתקרב אל החלום, הפער בין השאיפה להצליח להגיע למקום עצמאי – לבין הדלת הסגורה.
הפער מרגיש כמו משקולת כבדה בנשמה שמושכת למטה. כל "לא" שנאמר מוסיף משקל, מכביד.
אני נזכרת איך פעם בער בי משהו מבפנים להעיז, להצליח, להתנסות, ללמוד, לגדול.
אני נזכרת בפעמים בהן דפקתי בדלת שוב ושוב. כמה רציתי שתפתח ואכנס דרכה. היא תיפתח בפני, אכנס ומשהו נפלא יקרה.
וכמה תיסכול כשהיא נותרה סגורה בפני.
אין דלת ואין מפתח.

"או שזה הזמן למות", שר שלמה ארצי בשיר ישן שמתתנגן בדיסק במכונית הנוסעת, מזכיר לי שעל טעויות משלמים מחיר.

"או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר, על כל טעות ועוד טעות, על כל מה שטעיתי פעם בדרכים"

לאט לאט מגיעה ההכרה שעלי להתבונן למציאות בעיניים, להבין שזה מה שיש.
תם זמנו של החלום. המשאלה התרחקה.
הגיע הזמן להתקדם למקום אחר. לחלום חלום חדש.
להבין שרק ההשלמה והקבלה של מה שישנו, היא זו שתוציא את המשקולת מהנשמה ותאפשר ליצור מציאות אחרת.
הפסקתי להשתמש במילים "יעוד" או "שליחות", הן הפכו לשחוקות כל כך, יהירות, מתנשאות.
כך או כך ההחלטה התקבלה:
להתפכח, לשחרר, להשתחרר מעולו של חלום שלא התגשם במלואו, להרפות אחיזה, להתמודד, לבחור אחרת, לתת לנשמה שקט, לסלוח לעצמי על טעויות מהעבר, לחבק את עצמי, להרגיש יציבות, להתמלא תיקווה, להתחדש באנרגיה טובה.
לחפש דלת אחרת ואם אין, להמציא אותה, לצייר אותה.