מדבר יהודה ואני: יחסי שנאה-אהבה

בפעמיים האחרונות בהן טיילתי במדבר יהודה שבתי מן הטיול נסערת. אם להיות כנה עד הסוף, גם נעלבתי ונפגעתי מהמדבר שאיתגר אותי והתייחס אלי בסוג של כפיות טובה. אני הרי אוהבת אותו מאוד, אז איך זה שפעם אחת הביא עלי שיטפון ובפעם השנייה הביא לי מצוק כמעט בלתי אפשרי לטיפוס.
על הטיול הראשון בדצמבר האחרון, טיול השיטפון בנחל צאלים, הטיול בו לראשונה בקריירת הטיולים שלי הזעקתי עזרה – כבר סיפרתי וחטפתי ביקורת.
על הטיול השני בתחילת פברואר, אחרי ששבתי הביתה ממסע הנדודים, טיול עם מכר שגם הוא טייל מנוסה, טיול בו נקלענו לקראת סוף המסלול למבוי סתום בתוך נחל לא מסומן – על הטיול הזה לא סיפרתי.
מה יש לספר? שבכוונה נכנסנו למעוק של נחל לא מסומן? שבמקום לשוב על עקבותנו הסתערנו בטיפוס לא הגיוני על המצוק התלול? "תלול" זו מילה עדינה, קחו אותה ותכפילו. ואם זה לא הספיק, אז המסלע ממנו הורכב המצוק היה עשוי מאבנים שקרניות, כאלו שזזות כשמניחים עליהן את הרגל, כאלו שלא כדאי לסמוך עליהן. בקושי היה על מה להישען, רק לחרוק שינים ולהמשיך לטפס. עוד מטר ועוד אחד. יותר ממאה מטרים של טיפוס רצחני.
לא סיפרתי גם על התקף החרדה שחטפתי באמצע הטיפוס, איך בבת אחת הרגשתי מחנק, שאין לי אוויר. ממש אין אוויר. שום דבר לא מרגיש בטוח. לא הסלעים שמתנדנדים, לא הריאות שבקושי רב קולטות אוויר וגם לא הלב, שבקושי מזרים חמצן אל השרירים שזקוקים ל-1000% אנרגיה. זה היה התקף קצר, חריף מאוד של "אין לי אוויר". עד שמשהו נרגע קצת ויכולתי לשדר פקודה לרגליים להמשיך לטפס, לידיים להישלח קדימה, למצוא את הסלע היציב הבא ולהחזיק בו.
מה יש לספר על כזה טיול, כלומר, סיוט? מה הטעם? ששוב יתנו לי מנה על הראש, ששוב ינפנפו בחוסר האחריות שלי.
השיטפון קרה בגלל גשמים שירדו באגן הניקוז של הנחל. היגעתי קרוב אליו כי לא קראתי את התחזית. הטיפוס על הקיר קרה כי שוב לא קראתי נכון את השטח.
מלכתחילה לא הייתי צריכה להגיע לשם, אבל היגעתי. ואני לוקחת אחריות מלאה על הפשלה שעלתה לי בהתקף קצר ומאוד לא נעים, בלשון המעטה ובמאמץ גופני מעבר כוחותי.
אז שתקתי ולא אמרתי מילה על הטיול ההוא.

בינתיים טיילתי שוב בנגב, וכעת כשאני מתכננת טיול יומהולדת, מתלבטת להיכן לנסוע. באיזה מדבר לבחור. הרי אילת רחוקים מדי, בנגב טיילתי בפסח.
אם כך, מדבר יהודה.
גם כשאני אומרת שאני שונאת אותו, אני בעצם אוהבת. אבל מה אם הוא שוב יתקיל אותי בטיול שיסתיים בכי רע. או שאולי הפעם אזכה לחווייה מתקנת ויהיה טיול מדהים, פשוט "מוּ-ש"…
איך אפשר לדעת? אני מקווה שמדבר יהודה יקבל את פני במאור פנים, עם מזג אוויר נעים, לא חם מדי, לא קר מדי.
בלילה כוכבים בשמיים, ובשעות היום עננים שיסתירו את השמש. שקיעה וזריחה יפות, ציוצי טריסטרמיות ואם אפשר בלי הרבה זבובים.

יצאתי בבוקר שישי לדרך, פני מזרחה אל מדבר יהודה, המדבר הקטן ביותר בעולם, מדבר בצל הגשם. מדבר שפעם שמעתי שאומרים עליו "מאמי של מדבר" ומאז זה נדבק אליו. מאמי-מאמי, אבל פעמיים התנהג אלי כמו מאניאק. מקווה מאוד שלכבוד "טיול יומהולדת" יתנהג יפה.

תחנה ראשונה: עין גדי. פינת חמד מוצלת מחוץ לשמורה, רחוק מההמון.
הפסקת קפה ארוכה על ספסל בצלו של עץ שיטה גדול, רוח נעימה ופס, קול של ציוצי טריסטרמיות.
הכי קרוב ל-"מוּ-ש" שיכולתי לבקש.

תחנה שנייה: על הגדה של נחל צאלים תחתון, סמוך לחניון הלילה.
אמרו שתחול ירידה בטמפרטורה, אז אמרו.
שלוש וחצי והשמש קופחת בעוז. חם ומיוזע. מזל שמפעם לפעם עובר משב רוח קל. מצאתי פיסת צל קטנה של סלע כדי להסתתר מהשמש.

הספקתי לבנות את האוהל ולאור העיניין והשיח שהתפתח סביב לינה לבד באוהל, צילמתי את שלבי ההקמה. לכל אוהל יש מנגנון שונה, אבל בגדול מדובר באותו הפרינציפ. מוטות שמתחברים באלכסון לדפנות האוהל ונותנות לו צורה של איגלו.
הנחתי את האיגלו שלי בגומת החצץ כשהוא ריק, כדי לסמן טריטוריה. עוד מעט אשוב אליו ואסדר בתוכו את ציוד הלינה. לא נראה לי שאזדקק ליריעת הניילון הנוספת שנותנת בידוד בלילות הקרים ומגנה גם מפני הגשם.
מה שכן, לא אהיה כאן לבד. בגומות הסמוכות התמקמו משפחות וקבוצות.
יש משהו מתעתע בלינה בחניונים פופולרים. טכנית, אני לבד, מעשית, לא, כי יש אנשים נוספים מלבדי. ועדיין, בהרגשה, אני לבד.

פוסט שכתבתי שבוע שעבר בדף הפייסבוק שלי ועוסק בלינה לבד באוהל

לתשומת לב מטיילת הסולו שרוצה את השקט שלה.
אם בחרת לצאת לקמפינג בחניון מוכר בסופ"ש סביר להניח שלא תהיי לבד. שמשפחות עם ילדים יארחו לך חברה. שיהיה רעש. לכן, אל תמהרי לפרוק את כל תכולת המכונית לתוך האוהל. חכי עד שתהיי בטוחה שאת מרוצה מהמיקום שלך. חכי לרדת החושך ורק אז תתארגני סופית.
יש סיכוי גדול שלא תאהבי את השכנים שהגיעו, בעיקר את ההמולה שהם מביאים איתם ותרצי לעבור דירה.
אם האוהל כבד לך מדי, במקום לרוקן, בקשי עזרה.
קרה לי לא פעם, ובחניון הנוכחי בנחל צאלים "עברתי דירה" 3 פעמים…

נחל צאלים: היי, את מוכרת לי מפעם
אני: נכון, הייתי כאן בדצמבר, כשירד גשם והנחל שטף
נחל צאלים: נכון, עכשיו אני נזכר, את המטיילת שנתקעה מעל עין נמר והזעיקה חילוץ
אני: מה שנכון נכון…
נחל צאלים: נו, אז למה את לא מטיילת? תרדי לנחל, תגיעי לעין נמר, מקום מופלא, עדיין יש שם מים טובים לרחצה.
אני: תודה, אבל לא תודה.
נחל צאלים: למה? את פוחדת משיטפון? אל דאגה, גשם לא יירד כאן קרוב
אני: זה לא העיניין. פשוט לא בא לי. מה גם שזה בלתי אחראי להתחיל מסלול בשלוש אחה"צ
נחל צאלים: אז היית מגיעה מוקדם בבוקר או אתמול
אני: פעם הייתי משכימה לפנות בוקר כדי להגיע לתחילת המסלול בשמונה
נחל צאלים: ועכשיו?
אני: לא בא לי. נהנית לשבת ולהסתכל על הערוץ מלמעלה
נחל צאלים: ותישארי לישון בחניון שלי?
אני: כן. רואה את האוהל הלבן הקטן שם? זה שלי.
נחל צאלים: ומחר?
אני: יבואו חברים ונטייל בנחל משמר
נחל צאלים: ככה? למשמר כן יבוא לך לטייל, ואצלי לא נאה לך
אני: רד ממני… לפעמים בא לנוח, אסור?
נחל צאלים: סבבה, לא אפריע לך, תנוחי. הינה הגיעו שני מטיילים עם תרמיל גדול, אני רוצה לשאול מהיכן הגיעו ואיך היה להם
אני: יא סחטן מחמאות… רק שתדע שאין עליך, אתה אחד האהובים עלי במדבר יהודה
נחל צאלים: סחתיין עלייך, טיילת בטלנית וחנפנית. תבואי לבקר!

אני: שלום מדבר, מה שלומך?
מדבר יהודה: טוב תודה, תזכירי לי מי את
אני: העירו לי שאני מאשימה אותך שאתה "מדבר תוקפן", אז באתי להתנצל
מדבר יהודה: אה, תעזבי, שטויות. זה הכל בראש שלך, לא נעלבתי, אין על מה להתנצל
אני: בכל זאת, אני באה לבקר כאורחת, אתה לא חייב לי דבר
מדבר יהודה: אני אוהבת שמטיילים באים לבקר אצלי
אני: גם אני אוהבת לטייל בך, אתה מדבר יפה מאוד
מדבר יהודה: תודה, שמח שאני מוצא חן בעינייך
אני: ותגיד, אם מותר לי לשאול, על מי מוטלת האחריות לשלומו של מי שמטייל במרחב שלך? אתה לא אמור לשמור על המטיילים שלך? רק שואלת…
מדבר יהודה: מטיילים מטומטמים שנהרס להם הטיול בגלל החלטות מטומטמות שקיבלו, שיקחו אחריות ולא יאשימו אותי בטימטום שלהם
אני: אוקיי, הבנתי….
מדבר יהודה: אני זוכר אותך, את פתחת עלי פה פעם. לא אמרת שקנית נעליים חדשות, את שוב באה לטייל בנעליים עם סוליות שחוקות, לא למדת לקח?
אני: אומרים שנחל משמר יש מלא גבים, ולא רציתי להרטיב את הנעליים החדשות
מדבר יהודה: אם בטיול שלך מחר תרגישי שאת מועדת, או שאין לך אחיזה טובה בקרקע, אני לא רוצה לשמוע אף מילה. הבנת?
אני: בסדר. אף מילה. ותגיד, אני יכולה לבקש בקשה? אם לא קשה לך, אתה יכול לדרדר בולדר גדול, נגיד מראש מעלה צאלים עד לתחתית הואדי. נורא בא לי לראות.
מדבר יהודה: תגידי את בסדר? לא מספיק לך ששמתי פה בולדר שייתן לך צל. לכי לאוהל שלך להכין קפה. עאלק, לדרדר בולדר… המטיילים של היום, איזו חוצפה יש להם…
אני: יאללה ביי. תבוא לבקר מחר בנחל משמר? אני אהיה עם החברים, נעשה חיים, תבוא.

כשלא מאמצים את הגוף בעליות מפרכות אפשר לשבת בפתח האוהל, להכין קפה ולהיזכר שוב באותו התקף חרדה בלתי צפוי שתקף אותי באמצע הטיפוס הבלתי אחראי.
אני חוזרת לאותם רגעים בהם הירגשתי חסרת אונים לחלוטין, הכי זקוקה לעזרה שאפשר. והעזרה שקיבלתי היתה מאותו בחור, שלרגע לא איבד את קור הרוח. הוא נשאר רגוע, מאמין שאנחנו מסוגלים לטפס. נכון שקשה, אבל אפשרי.
הוא היה כמה צעדים מעלי, ככה שיכולתי להסתכל עליו ולקחת דוגמה. אם הוא הצליח, גם אני יכולה. צעד-צעד.
השלב האחרון בטיפוס היה קצת יותר קל, אחרי שישבנו לנוח על אבן ואכלנו קלמנטינה.
מסוג האבסורדים שקורים רק בטיולי שטח, שני מטיילים מותשים יושבים לנוח על סלע, מביטים על הגובה שצלחו מקרקעית הנחל, חולקים פלחים של קלמנטינה מתוקה.
רגע מתוק שאפשר לקחת לחיים עצמם.
גם בעיצומו של קושי, שנמצאים בתוך משהו שנראה בלתי אפשרי, תמיד אפשר לעצור לרגע ולשבת לנוח. לאכול משהו מתוק ומרווה ולהסתכל על מה שכן הצלחנו. מה שכן עשינו. ההישג שהישגנו גם אם עלה לנו במאמצים גדולים.
הרגעים הללו נותנים כוח להעמיס תרמיל על שכם ולצאת אל האתגר הבא. ותאמינו לי שהוא יבוא בצורה של עוד עלייה קטנה ועוד אחת קטנטונת ואז ירידה תלולה ושוב נסיקה לגובה.
כן, החיים.
זה מה שלמדתי מההתקף וגם שאני לא "כזאת מיוחדת", זה קורה לכולם ויש כאלה שחווים התקפים גרועים פי אלף ממה שחוויתי.
כשהיינו באוטו, בנסיעה חזרה מאיזור דימונה למרכז, אני מתנצלת. סליחה שהייתי ככה, שייללתי ובכיתי. היה לי קשה. מאוד.
והוא עונה לי בנונשלנטיות, "את לא כזאת מיוחדת, ראיתי דברים גרועים פי כמה ממטיילים שבאמת סובלים מפחד גבהים ושהיו ממש בסכנת חיים".
אני נרגעת, ההצגה שלי אם כך לא היתה מביכה עד כדי כך.

אחרי תיאור רגעים קשים, אולי כדאי לשתף גם ברגעים טובים? ויש. בכל טיול ימצאו שפע של רגעים כאלו.
כמו לשבת בגומה שלי, שישי אחה"צ, הגב נשען על סלע, המבט מוסתר מעט עם המצחייה של כובע השמש הוורוד. אני ממתינה לשמש שתשקע, מנהלת שיח עם הזבובים שילכו, שזה לא נעים לי שהם חגים סביבי. מחייכת חיוך שמעיד על 100% שביעות רצון, למרות הזבובים.
הכל במקומו. הכל טוב.

לבנות אוהל זה החלק הקל. החלק המורכב יותר היא לתפוס פינה קטנה בה תוכלו להיות לבד ובשקט.
לצערי יש פעמים שזה גובל בקשה עד בלתי אפשרי.
מהרגע שהיגעתי לחניון ובניתי את האוהל ועד עשר בלילה עברתי שלוש פעמים מיקום. מהגומה האמצעית לקיצונית, כי שם חשבתי שיהיה לי מרחב, אבל כשהגיעו שתי משפחות וביקשו לחלוק איתי חצי גומה ולהקים אוהל גדול נוסף צמוד לגומה, ליד המדורה שחשבתי שתהיה שלי. ויתרתי. ביקשתי עזרה להזיז את האוהל לחלקה קטנה אחרת, שבשבע בערב היתה פנוייה. ואז הגיעו עוד אנשים ועוד אנשים שסינוורו עם פנסי ראש ומיקמו את המדורה כמה מטרים מפתח האוהל שלי. ושוב לקום ולסובב את פתח האוהל כדי להיווכח שהשיפוע לא נוח. ואז לקראת עשר אני מבינה שאין מנוס אלא לעבור שוב דירה. והפעם, ליד סלע גדול, רחוק מהמדורה, ובמקום שאטמי האוזניים מסננים את הרעש.

זה קורה כל פעם שמגיעה מוקדם לחניון ונדמה לי ש"תפסתי" מיקום מעולה, ואז כשמגיעים מטיילים שנוספים שנצמדים אלי, במיוחד היפראקטיבים ורעשנים, זה הופך למטרד.
וכל הקונספט הזה של לישון לבד במדבר מקבל טעם חמוץ, שבא להקיא.

כותבת את הדברים הללו לא כדי לקטר אלא כדי לנפץ את הפסטורליה שנוצרה סביב לינת שטח. יש מחיר ללינה בחניונים החינמיים של רט"ג, במיוחד אלו שעברו שדרוג. המחיר תלוי במידת הרגישות שלכם לרעש, סינוורים ועשן מדורה בדיוק כשנעצמות לכם העיניים.
מי שכל זה לא מפריע לו, שיהנה. מי שכן, שיקח בחשבון שאולי יצטרך לנדוד עם האוהל בחושך כדי למצוא מקום קצת יותר שקט.

פעם זה לא היה ככה. משהו קרה, החזרה לשגרת טיולים משפיעה על כמות המטיילים, השמיים הסגורים מאלצים משפחות וצעירים שברגיל היו טסים לחו"ל, לצאת לטבע הישראלי. וגם לפייסבוק יש תפקיד משמעותי בהנגשה של הקמפינג לכל עם ישראל, כשכל החניונים הקיימים בארץ מופיעים ברשימה אחת גדולה.
בשורה התחתונה, מי ש"אוכל אותה" מעודף ההנגשה אלו המטיילים היחידנים או זוגות/קבוצות קטנות של אנשים שמגיעים למדבר כי הם באמת זקוקים לשקט, למנוחה, להביט בכוכבים ולשתוק קצת.
זו כמובן הדיעה שלי, מכירה כמה מטיילים שיסכימו איתי ומי שחושב שאני מיזנטרופית, יכול לחשוב. לא לוקחת את זה אישית.

תחנה שלישית: שבת בבוקר, בגן הקטן סמוך לשער הכניסה למצדה
מתנצלת אם הפכתי לטרחנית שמעירה בלי סוף על רעש וליכלוך. או אולי זו לא אני, אלא המרחב הציבורי בישראל שהפך לרועש ומטונף יותר ויותר.
מצדה היא אתר מורשת חשוב ומשמעותי, מגיעים לכאן המוני תיירים ומטיילים. סמוך לחניה הציבו שולחנות לפיקניק ושלושה פחי זבל קטנים. פינה קטנה ונחמדה למי שרוצה לעצור ולאכול לפני או אחרי הביקור במקום. הפחים עולים על גדותיהם, האשפה זרוקה על האדמה. למה? אולי בגלל שבבוקר שבת עובדי האתר עדיין לא הספיקו לפנות אותם, אולי בגלל שהחיות פתחו את הפחים ופיזרו את האשפה, אולי בגלל שמי שישב כאן קודם זרק לרצפה במקום לפח. כך או כך זה מראה מכוער ומקומם.
הטבע הישראלי מטונף ויסכים איתי כל מי שמרבה לטייל ונתקל בכמויות אשפה בשטח. למה?
אני תמיד מקפידה לא להותיר אחרי דבר, למה זה לא מובן מאליו לכל המטיילים באשר הם?
אם אתם מטיילי שטח ואין לכם מקום או כוח לסחוב את האשפה שלכם, אל תשאירו את השקית זרוקה באמצע חניון הלילה, בקשו ממישהו עם מכונית. כללי התנהגות אלמנטרית בטבע.

זהו. פרקתי את התסכול לנוכח חוסר הכבוד שמי שמלכלך מפגין כלפיו. כחובבת טבע זה מעצבן אותי כל פעם מחדש. לפעמים אני מעירה לאנשים ולפעמים כותבת על זה, כדי שכולנו נהנה מטבע נקי.

הלילה שעבר היה סביר. היו לילות טובים ממנו, כמו שהיו גרועים ממנו. במחשבה שנייה, עדיף להתרחק מחניונים משודרגים ולתפוס פינה בחניונים הפחות פופולרים, כמו המגרש בכניסה למצדה או בכניסה לנחל משמר. עיניין של מזל וכנראה ששלי עובד הפוך, כלומר במקום להרחיק ממני אוהלים של אחרים, הוא מקרב אותם…
אילו מראש הייתי מתרחקת ודבר לא היה טורד את שנתי, לא היה על מה לכתוב, ככה שלפעמים ה"תקלות" הללו מיצרות גם חומר כתיבה ובעיקר חומר למחשבה לציבור הקוראים והמטיילים. אנא גלו התחשבות באחרים, באשר אתם.

מדבר יהודה: נו, ספרי, איך היה לך הטיול בנחל משמר? נהנית?
אני: כן, מאוד. אתה יודע, טיילתי עם חברים טובים
מדבר יהודה: כן, ראיתי. עקבתי אחריך
אני: אם ככה בטח ראית שנפלתי מסלע וקיבלתי מכה חזקה ביד ימין
מדבר יהודה: כו, גם את זה ראיתי. לא היית מספיק זהירה
אני: זה לא נכון, לא היה במה להיאחז והחלקתי. לא יפה שאתה לא מסדר מדרגות נחמדות בסלעים
מדבר יהודה: יש לך עוד טענות?
אני: כן. שלא היו מים נקיים בגבים, ואם היו מים נקיים, היה נחמד אם רוב הגבים היו מלאים. זה היה הופך את הירידה במעוק לטיול מים מושלם.
מדבר יהודה: ומה בנוגע לדירדור בולדר? זה ירד מרשימת הבקשות שלך?
אני: ברור שלא… אם בא לך לדרדר, כמובן כשאין אף אחד בסביבה, אתה מוזמן. אני אשמח להיות שם, להתלהב ולצלם.
מדבר יהודה: נראה, אחשוב על זה. תבואי בעונה הבאה ונדבר. ותבואי עם נעלים חדשות.
אני: צודק, הנעליים הישנות הציקו לי. חוץ מזה היה טיול מאוד נחמד עם חברים טובים שהפתיעו אותי במסיבת יומהולדת בסוף המסלול
מדבר יהודה: כן ראיתי, יש לך חברים נחמדים. שמח שגם הם נהנו.
אני: אני יכולה לקרוא לך "מאמי"? הפעם היית ממש סבבה.
מדבר יהודה: באופן חד פעמי, כן, רק בגלל היומהולדת שלך.
לכי לישון, רואים כמה את עייפה. מחר בבוקר לא תרגישי את המכה ביד.
אני: תודה מאמי, ניפגש בטיול הבא.

Comments

9 תגובות על “מדבר יהודה ואני: יחסי שנאה-אהבה”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לתכנן לתכנן לתכנן.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      צודק ויחד עם זה אפשר להשאיר מעט מקום לספונטניות. החזרה שלך 3 פעמים על "לתכנן" מעידה כמה משקל אתה נותן לתיכנון. אני לא פוסלת תיכנון מראש ויחד עם זה גם לא יוצאת מגדרי להשקיע שעות וימים בתכנון. עיניין של פרופורציות ותפיסת עולם ששונה ממטייל למטייל.

  2. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    כמה יפה ונוגע את כותבת. שיחותייך עם הנחל ועם המדבר נפלאות. אני לא אוהבת מדבר, הוא צועק עלי, בניגוד לכל ההבטחות שהוא מבטיח, אבל קל וכיף לאהוב את המדבר דרך המילים שלך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני, כבר אמרת לי פעם שאת לא אוהבת את המדבר, לכן שנמחה שקל לך יותר לאהוב אותו דרכי…

  3. תמונת פרופיל של שלמה
    שלמה

    מזל טוב.
    עוקב אחריך עוד מימי "טיולים ואתרים" ז"ל, תמיד אהבתי את סגנון הכתיבה שלך, הפעם עוד יותר.
    תודה על המקומות המדהימים שאת מכירה לנו – יש כמה מקומות שהגעתי אליהם רק בזכותך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה שלמה, משמח אותי מאוד לשמוע שהיגעת לכמה מקומות תודות לסיפורים שלי. זו המחמאה הכי טובה שיכולתי לבקש.

  4. תמונת פרופיל של טל
    טל

    נהדר!!!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רוב תודות טל יקרה

  5. תמונת פרופיל של צבי
    צבי

    מקסים