פירנצה בשלושים ושש דקות על השעון


יצא לכם אי פעם להגיע לעיר חדשה ולתור אותה במהירות הבזק עם סטפור? מהר-מהר, כי בעוד 36 דקות בדיוק יוצאת הרכבת אל היעד הבא? לא זכור לי שהתנסיתי בכזו חווייה מפוקפקת ואם קרה זה כנראה היה מזמן ולא הותיר חותם. אני מעדיפה להשתהות במקום, לספוג אותו לאט-לאט.

בספר המצויין שסיימתי לקרוא לאחרונה, גיבור הסיפור מספר איך "עשה" את פירנצה בשלושים ושש דקות על השעון. התיאור כ"כ סוחף ומשעשע שהחלטתי להעתיק אותו מילה במילה, בצירוף צילומים שלי בשחור-לבן מאותה כיכר עמוסת פסלים שראיתי בביקור בעיר בקיץ 2015.

"שלושים ושש דקות. זה הזמן שהיה לי לראות את יהלום הרנסנס ולהספיק להגיע בבטחה לרכבת לסיינה. קלטתי שזה מאתגר, אבל חשבתי שגם יהיה כייף, הזדמנות לנקות את הראש מוונציה וליל אמש, ולכן זינקתי מהרכבת והפקדתי את התיק שלי בדיפוזיטו באגליי, חתיכת איטלקית שנשמעה פשוט מומצאת. כיוונתי את השעון המעורר בטלפון שלי ויצאתי בצעד מהיר אל ערפל הפטרוליום של כיכר התחנה, עברתי על פני חנויות המזכרות ומזנוני התיירים העלובים, האכסניות המפוקפקות, בתי מרחקת וסוכנויות המרת כספים לרוב – מי עוד צריך סוכנות להמרת כספים, תהיתי, בעידן הזה של כרטיסי אשראי בינלאומיים? נעזוב את זה, בסוף הרחוב קלטתי רצועה מהדואומו המפורסם, מדהים בקנה המידה שלו ובמורכבותו אפילו מרחוק, אבל לא היה זמן, כבר שמונה דקות על השעון, ולכן עם עין אחת על מפת המידע לתיירים צעדתי ימינה, עברתי חנויות טלפונים ודוכנים שמכרו בהם פריטי עור וולגרים מתחת לקשתות חינניות, זיגזגתי לכיכר גדולה – פיאצה דלה סיניורה, הכריזה המפה שלי – שמצודה מבוצרת חולשת עליה, מהסוג שילד יכול לבנות מקופסת קרטון, ומימין, מקבץ פסלים ענקיים כמו כלים מאיזה משחק שח משוגע: אלים, אריות ודרקונים, לוחמים בחרבות שלופות וראשים פצועים, חייל עירום נוסף גוסס בראוותנות בחיק רעהו, נשים צורחות, גבר פסיכוטי עירום עם אלה מכה קנטאור למוות, כשעל כל האולטרה-אלימות הסוריאליסטית הזאת משקיף מלמעלה בסלידה קסומה "דוד" של מיכאלאנג'לו. חמש עשרה דקות עברו עכשיו, ומדריך הטיולים שבידי יידע אותי שזו רק רפרודוקציה, אז הבחנתי בגודלן חסר הפרופורציה של הידיים והמשכתי הלאה לעבר גלריה אופיצי. עוד לא עשר בבוקר וכבר נמתח תור עצום של אנשים מתחת לשורת העמודים, מנופפים על עצמם במפות ממלונות שעה שפסלים חיים של פסל החירות ופרעה מצרי, השד יודע למה, ניצבו על ארגזים תחת פסלי השיש של ג'וטו, דונאטלו ופיזאנו. תשע עשרה דקות והינה אישה בגרביון-גוף ורוד ופאה בלונדינית ארוכה שרועה על קונכיית צדפה מעיסת נייר לשעשע את התור המשועמם שעה שבאולמות האלגנטיים שמעל ראשינו שוכן בקרבה מתעללת הדבר האמיתי, תלויים לצד אוצ'לואים וקארבאג'ואים וה וינצ'ים, "ונוס מאורבינו" המפורסמת של טיציאן ושלושה – שלושה! דיוקנאות עצמיים של רמברנדט.

קוני ביקרה באופיצי כשהיתה סטודנטית, דיברה בערגה על לחזור הנה – תכשיט קטן, היא אמר, מאוד יפה ומדליק – וכמטייל חכם, הזמנתי כרטיסים לארבעה ימים מהיום, ועלה על דעתי, כששעון העצר הראה תשע עשרה דקות, שאם האיחוד עם אוליבי אחר הצהריים יעלה יפה, עוד נוכל להספיק לנצל אותם! אולי הבן שלי ואני נוכל לטייל קצת בעיירות טוסקניות ואחר כך להיפגש עם קוני. "הם צריכים למכור כרטיסים לתור!" אתפלפל כשנעקוף את המוני התיירים חסרי הבינה והיכולת לתכנן קדימה. "הזמנת מראש – רעיון גדול, אבא!" יגיד אולבי, וכששוב נעמוד מול "פרימאוורה", קוני תאחז בידי. "תודה דאגלס!" היא תגיד, והצדק יעשה עם כל דאגותיי והכנותי.

אבל אין זמן לחלום בהקיץ, עשרים דקות כבר עברו. אני צועד לעבר הנהר, מקווה לתפוס משהו מהפונטה וקיו, אבל עכשיו ההתרעה נשמעת בטלפון שלי, מה שאומר שנותרו לי ארבע-עשרה דקות לחזור לתחנה, ולעת עתה אצטרך להסתפק בתור לאופיצי, פרוסה דקיקה מהדואומו הגדול, "דוד" מלאכותי, פסל חי של ונוס.

בסיור של עשרים ושתיים דקות פירנצה היא מגנט של בוטיצ'לי למקרר בתיק יד מעור חום, אבל לא חשוב, נחזור בתור משפחה. אני חוזר על עקבותי, ובעשרים ותשע דקות התחנה שוב נכנסת לטווח ראייה. חסר נשימה, משולל שינה, מזיע בכבדות, החלטתי להפסיק להערות קפה חזק ואלכוהול לסירוגין ולנוח ברכבת לסיינה, התמקמתי בזחיחות במושבי הרכבת של 10:10, כשנותרו עוד שלוש דקות נוחות ליציאה. הקשבתי לקריזה ברכבת. מונטלופו-קפראיה, אמפולי, קסטלפיורנטינו, סן ג'יימיניאנו: אפילו השמות היו ציוריים. אהיה בסיינה ב-11:38, בערך בזמן שאוליבי יצא מהמיטה. עצמתי עיניים, השענתי את המושב לאחור ככל האפשר – תענוגות הרכבות באירופה! – השקפתי על פאתי העיר חולפים על פני, הרגשתי את עפעפי הולכים וכבדים, ואז קלטתי, בבהלה, שהשארתי את כל חפצי בשמירת החפצים בתחנת סנטה מריה נובלה."

מתוך הספר "אנחנו" מאת דיוויד ניקולס, ע"מ 283-285

דאגלס הוא מסוג הגיבורים הספרותיים שהייתי מאוד רוצה לפגוש בחיים האמיתיים. הוא תיכנן לפרטי פרטים את ה"גראן טור" המשפחתי במוקדי האמנות החשובים ביותר באירופה, "טיול של פעם בחיים", המלונות הוזמנו, הכרטיסים נקנו מראש, הלו"ז תוכנן בקפידה רבה כולל רשימה של עבודות אמנות בהן יצפו בכל אחד מהמוזיאונים החשובים שיבקרו בהם. אבל כמובן שכל מה שיכול היה להשתבש קרה. לא פעם במהלך הקריאה שלחתי לו מסרים בסגנון "דאגלס יקר, הייתי באה איתך ברצון" או "כמה חבל שאני לא שם איתך, הגראן טור היה נראה אחרת"… כך או כך, הספר מומלץ מאוד לקריאה.

ואחרי נקודת המבט הקדחתנית של דאגלס על סיור חטוף בפנינת הרנסנס אני מביאה את נקודת המבט שלי על העיר. לא יומן מסע מסודר, לא רשימת "אתרי חובה" שאסור לפספס, אלא קטעי מחשבות שחלפו לי בראש והעתקתי לפתקאות בסלולרי תוך כדי שוטטות בעיר. למזלי לי היו שלושה ימים לתור את פירנצה היפה והרבה יותר מ-36 דקות לחוג בכיכר עמוסת הפסלים, לכוון את עדשת המצלמה שלי לאיברי הגוף של פסלי הרנסנס המונומנטליים הללו. רק בבית שמתי לב כמה קלוזאפים עשיתי על אברי המין הגברי מרוב התלהבות…

~ כשאני מבקשת סנדוויץ רק עם גבינה ואני רואה את המוכר פותח לחמניה עם בייקון וגבינה ומוציא את הבשר – כל מה שנאמר לי על האוכל האיטלקי יורד לפח הזבל. מה שמחזק את געגועי לסנדוויץ גבנ"ץ הסטנדרטי שלי בבית.

~ הגלידה האיטלקית פשוט אלוהית. אין דברים כאלה. במיוחד טעם קפה. אם חשבתי שרק אני מצלמת את הגביע שלי רווח לי כשראיתי באיזו אובססיביות הסינים/יפנים מתעדים את עצמם אוכלים….

~ בכל עיר אירופאית גדולה במרכזי התיירות ניתן לראות מוכרי מזכרות. לרוב אלו אנשים כהי עור, מהגרים בלתי חוקיים מאפריקה או הודים או פאקיסטנים שמציעים את מרכולתם לנהר התיירים שלא רואה אותם. הם שקופים, הגיעו לאן מכורח הנסיבות של חייהם ובטוח שזו לא משאת נפשו של אף אחד מהם למכור גוש גומי שכשמטיחים ברצפה נמרח לעיסה שאמורה להצחיק או איזה שטות שזורקים לאוויר והיא משמיעה רעש או מקלות סלפי. לא יודעת איך זה הולך מאחורי הקלעים, נראה לי שמדובר במאפיית "מזכרות זולות" מאורגנת שמוציאה לרחובות מדי יום אלפי מוכרים שמסתובבים בחום ובקור ומנסים לעניין אלפי תיירים שרובם הגדול אפילו לא טורח להגיב. עד שהם מצליחים לעניין מישהו, לא יעזבו אותו, יתחננו שיקנה, "מאדאם וורי צ'יפ פרייס". אני מסרבת בנימוס ומביטה באנשים הללו ונעשה לי עצוב.

~ המדריך בסיור חינם: "היופי הוא הכרחי". צודק. איך נחייה בלי היופי והמבנים מתקופת הרנסנס בעיר הזו מהווים סמל לשלמות ויופי, משדרים אטמוספירה של הרמוניה המבוססת על מתמטיקה. קישוטים גיאומטרים בשיש בשלושה צבעים, לבן ירוק ואדום, פסלים, עושר צורני, ויזואליה במיטבה.

~ מרכז פירנצה הנוכחי הפך למרכז קניות אלגנטי. חניות, חנויות, חנויות. עם קולקציית סתיו אפילו שעכשיו כולם נמסים בחום.

~ אין על האסתטיקה האיטלקית.

~ טרטוריה ופסטוריה אלו מסעדות מקומיות. לרוב עסק משפחתי ומכינים אוכל לפי מצרכים עונתיים. מקומות קטנים עם אווירה ביתית יותר לעומת הרסטורנטה, המסעדה בה נדרשים לשלם 2 יורו פר אדם עבור הזכות לשבת ליד שולחן. מים רגילים מהברז לא מגישים, רק מים מינרלים בבקבוק. מה שכן בברזיות שפזורות ברחבי העיר יש ברז למים רגילים וברז למים מוגזים.

~ חם לי וגם קצת התעייפתי מהשוטטות ברחובות. נכנסתי לחנות של אפל לנשום אוויר מזגנים וגם לשאול איך מעתיקים כתובת של תמונה באייפד פרו + עט דיגיטלי. במלון אני אנסה ולבנתיים נהינית מהמזגן ואינטרנט חינם. העתק-הדבק ועוד פתק מצטרף ליומן מסע שלי

~ יצאתי הבוקר לרחוב ולמראה התור הארוך בכניסה למוזיאון האקדמיה (שם מוצג הפסל "דוד" המקורי של מיכאלאנג'לו) וויתרתי. בעודי מתלבטת אם להקדיש שעה וחצי -שעתיים להמתנה חלפה על פני קבוצת מאורגנת ואני שומעת את ההמלצה של המדריכה look up, look down. לא שאני זקוקה להמלצה כזו, בטיולים עירוניים זה בא לי הכי טבעי, תנועת הפורפרה של הראש, למעלה, למטה, לצדדים. ככה אני צדה הפתעות וויזואליות.

~ וויתרתי על "דוד" המקורי והלכתי לכיוון ההפוך מתנועת רוב התיירים. היגעתי לרחוב מגורים שקט, תריסי חנויות מוגפים בגלל מנוחת יום ראשון, אמנות רחוב פה ושם על הקירות. הליכה קצרה והיגעתי אל בית הכנסת. לא היה שם תור, אני משלמת 6.5 יורו, המקום היחיד ששילמתי דמי כניסה בפירנצה, נועלת את התיק, המצלמה והסלולרי בלוקר ונכנסת ללא שום הסחות דעת למבנה המרשים של בית הכנסת. מנוחה קצרה מקדחת הצילומים. לא הכל מוכרחים לצלם.
"השם יברך אותך בצאתך ובבואך"
אמן.

~ ברחוב שליד בית הכנסת הפתעה. שוק פשפשים מקומי, לא ציפיתי והיה לי מעניין להסתובב בין הדוכנים. סיבוב ראשון להתרשם מהחפצים שאנשים מוכרים/קונים, סיבוב נוסף להתרשם מהטיפוסים שמוכרים/קונים. וברקע מתנגן לו צליל המולה באיטלקית שמענגת את האוזן…

~ בהמשך חציתי לעבר השני של הנהר, תצפית על העיר. אמנם וויתרתי הבוקר על "דוד" המקורי אבל לפחות יכולתי לשבת לכמה דקות בצל שנתן העותק השני מברונזה של דוד. הרבה פחות מרשים, אבל מאוד פרקטי בחום של הצהרים.

~ כולם בלי יוצא מן הכלל מצלמים ממרפסת התצפית שבכיכר מיכאלאנג'לו. גם אני צילמתי פנורמה נופית ובהגדלה על הגשר הישן ועל הדואמו. רק סלפי לא עשיתי… אין מה לומר, העיר הזאת מצטלמת יפה. עיר יפה. מעניינת. גדושה בהפתעות.

~ CREATIVITA, זה שם הספר שמונח על השולחן של הבחור שיושב לימיני בבית קפה הזה בו התיישבתי לכוס קפה, מנוחה, מזגן, שירותים וכתיבת פתק. בבית קפה הזה למשל אין טיפת יצירתיות. שטאנץ מוכר של חנויות ספרים עם מזנון שאפשר למצוא גם בארץ.

~ דבר אחרון לפוסט זה, דבר חשוב מאוד, הכרחי. אוכל. וקשה לי. באמת. שבע וחצי והבטן מאותתת לי שהגיע הזמן לארוחת ערב. אם בצהרים אכלתי חתיכת פיצה ואח"כ פוקאצ'ה (פלוס שתי גלידות) אז בערב אני מגוונת עם פסטה. היגעתי לשוק האוכל המפורסם. קומה שלמה של דוכנים. ואיפה הפסטה??? מה כבר ביקשתי??? אחרי שעברתי את כל הדוכנים עם האוכל המסובך והלא צמחוני בסוף מצאתי… צלחת לינגוויני עם רוטב פסטו. 9 יורו. ראיתי איך הבחור מרתיח את הפסטה, מערבב עם הרוטב ומגיש. היה טעים. מאוד. מאוד. אחרי 2 גלידות ליום איבדתי את הזכות לקינוח, אז אני סתם יושבת בחלל העצום והרועש הזה, צופה באנשים אוכלים ובכדורגל לסירוגין.
…בסוף לא עמדתי בפיתוי… ב-3 יורו קניתי גליל קנולי ממולא גלידת ווניל. פעם ראשונה שאני אוכלת את הדבר הזה. שלא יגידו שאני משעממת באוכל.

Comments

3 תגובות על “פירנצה בשלושים ושש דקות על השעון”

  1. […] פירנצה בשלושים ושש שעות על השעות, בבלוג יצאתי מביתי למס… […]

  2. […] פירנצה בשלושים ושש דקות על השעון של בבלוג של אילנה בר […]

  3. […] פירנצה בשלושים ושש דקות על השעון בבלוג של אילנה בר […]