על השביל, מנתיב הל"ה למצפה משואה

במקטע הקודם, מתחנת הרכבת סגולה עד לת"א צעדתי לבד, כשלקראת סוף היום ברך שמאל בגדה בי ושלחה אותות כאב. סיימתי את היום בקושי רב, עם כפות רגליים דואבות, בספק אם אוכל לצאת לשביל למחרת. אני לא עושה דרמה מהכאב, זה מה יש, הברך כואבת, מחבקת אותה, מורחת טראומיל, מאמינה שהכאב יחלוף. אין עונג בסבל הזה. סבל הוא סבל, אבל כמו שהוא מגיע כך הוא גם חולף. כשלגוף כואב אני לא נהנית, אבל כשהטבע כ"כ יפה אני רוצה לצאת לשם, להיות שם, לספוג את היופי הפורח.

אני מאמינה שלטבע יש כוח ריפוי ואני דוגמא חייה לקלישאה הזו. אילו יכולתם לראות אותי צולעת ומקרטעת בשישי אחה"צ ולמחרת, איך הצליעה נעלמה, איך כפות הרגליים מצאו את מקומם בתוך הנעליים ולא הכאיבו – אולי הייתם משתכנעים שיש שמץ של אמת גם באמירה השחוקה הזו בזכות כוח הריפוי של הטבע. ההליכה מסייעת לכאבים להתפוגג ומסייעת לי להיטען באנרגיה של שמחה. מי שלא מאמין, מזומן לנסות זאת בעצמו.

הזמנתי חבר טוב לטיולים להצטרף אלי. נפגשנו בשבת בבוקר במצפה משואה, רכב אחת הותרנו ליד המגדל וברכב השני נסענו לתחילת המסלול מול קיבוץ נתיב הל"ה. זו היתה נקודת הסיום של טיול בן ארבעה ימים בסוכות, כשהנוף היה חום, יבש, מעולף מחום. אפשר לקרוא על המקטע הזה כאן, ובסיומו הבטחנו לחזור לעמק האלה באביב, כשהאיזור כולו ירוק,  פורח ומזמין.

בפוסט הזה אני מארחת את חברי שמוליק כהן, שבתום הטיול העלה אלבום מושקע לדף הפייסבוק שלו. ביקשתי אם אפשר לקחת משם את התמונות עם הכיתוב לבלוג שלי, ונעניתי בשמחה. מפנה אם כך את הבמה לשמוליק שיספר על טיול משותף שלנו בעמק האלה.

עמק האלה ופארק בריטניה

אילנה, חברה יקרה ושותפה ותיקה לטיולים, מקדישה את שבתותיה האחרונות לשביל ישראל. כאשר הציעה לי להצטרף אליה לקטע השביל בעמק האלה ובפארק בריטניה הסכמתי ללא הסוס. בעונה הזאת, הכל פורח וירוק. מזג האוויר המקסים והחברה הנעימה שדרגו את הטיול, והפכו אותו לנפלא. התמונות, אגב, עושות עוול לנוף, לפריחה וגם לרוח הנעימה שלא יכולה להיתפס בעדשה.

התחלנו את הטיול בעליה לתל שוכה ממש מול קיבוץ נתיב הל"ה.

העליה לקו הגבעות שבקטע המערבי שלהם נמצא תל שוכה.

לתל שוכה יש גם שם לא רשמי – גבעת התורמוסים. בתמונה תורמוסים בתל.

תורמוסים בתל שוכה.

תורמוסים בתל שוכה. ברקע קיבוץ נתיב הל"ה.

שדות קיבוץ נתיב הל"ה כפי שנראים בירידה מתל שוכה.

בעליה לקו הגבעות צפונית לעמק האלה.

מרבד פריחה בקו הגבעות צפונית לעמק האלה

מבט לדרום מזרח, לכיוון עמק האלה.

מבט מחרבת קיאפה לתל עזקה.

חומת הסוגרים של חרבת קיאפה. החומה מתוארכת לימי בית ראשון.

שער העיר של חרבת קיאפה. כמו החומה, גם השער מתוארך לתקופת בית ראשון.

מבט לדרום מערב מקו הגבעות המשתרע צפונית לעמק האלה. הכביש מתחת הוא כביש 38 (הכביש החוצה את שפלת יהודה מצפון לדרום, הוא מתחיל במחלף שער הגיא ומסתיים בצומת נחושה, מזרחית לבית גוברין), מעבר לשדות נראות הגבעות של פארק בריטניה. בצד שמאל ניתן לזהות את צומת האלה.

מבט מאותן גבעות. ניתן לראות את הכביש שנמתח מצומת האלה לצומת עציונה.

שדות למרגלות פארק בריטניה

סטינו מעט מהשביל על מנת להתקרב למטעי הנשירים עם הפריחה המרשימה. אינני יודע מה גדל במטע הזה. כאשר שאלתי עובדים תאילנדים מה מגדלים במטע, התשובה שלהם היתה "No English".

מטע נשירים נוסף, שאין לי מושג מה מגדלים שם.

השדות למרגלות פארק בריטניה

אילנה בשביל הצמוד לשדה חיטה.

בעליה לפארק בריטניה.

ריכוז צפוף של צמחי חרדל. למרות שהחרדל רחוק מלהחשב כצמח מרשים, אני עדין נהנה לראות מרבד צהוב שכזה.

גת עתיקה ששמשה לסחיטת המיץ מהענבים (לצורך ייצור יין). ניתן לראות בבירור את משטח הדריכה, ואת בור האיגום שאליו זרם המיץ שנסחט מהענבים.

פנורמה מערבה לכיוון שביל בורות המים בפארק בריטניה

לאחר שסיימנו את הטיול הרגלי, החלטנו לקפוץ ברכב לתל עזקה. בתמונה, מבט מזרחה מהתל.

תל עזקה משקיף על כביש 38 ממערב, על תל שוכה ועל עמק האלה. לפי התנ"ך ריכזו הפלישתים את צבאם בין שוכה לבין עזקה, ושאול ריכז את כוחותיו בעמק האלה. המדובר על אותו הקרב שבו דוד גבר על גוליית. ישבנו שם, על התל, אני ואילנה, שתינו קפה ונהננו מהנוף. שתי קבוצות של צליינים נוצרים הגיעו לאותה פינה, המשקיפה על תל שוכה ועמק האלה, והסבירו לצאן מרעיתם היכן ישבו כוחותיו של שאול, והיכן ישבו כוחות הפלישתים. הם המשיכו ופיארו את דוד, ואני חשבתי לעצמי שחבל שלא הייתי שם לפני הבגרות בתנ"ך (אי שם לפני מעל שלושים שנה). עם המדריך השני כבר התלוצצתי ואמרתי לו שהגירסה שלו מתאימה לגירסה של המדריך שקדם לו.

תודה לשמוליק! קודם כל על הטיול בחברותא, על האווירה הנעימה ועל כך שהתארחת אצלי בבלוג.
קבענו להמשיך את המסלול ממצפה משואה לתל לכיש באחת השבתות הקרובות, כשהאיזור עדיין מצופה שכבה ירוקה ופורחת.

ואת הפרק הזה על השביל אני רוצה לסיים בשיר יפהפה של אסנת שיר-וישנסקי בשם "ארצי" – האזנה נעימה!