יומיים על השביל במכתש רמון המופלא


פעם, לא הייתי "סגורה" על יכולת ההליכה שלי, רציתי כל כך להתנסות בחווייה של טרק אמיתי, יותר מרציתי, השתוקקתי, בכל מאודי, אבל כוחותי אז איפשרו לי ללכת 10 לכל היותר 12 ק"מ מישוריים ביום. עם הזמן יכולת ההליכה שלי השתפרה והיום כשאני יוצאת למרחק של קרוב ל-50 ק"מ ביומיים אינטנסיביים, כבר לא נבהלת. "יהיה בסדר" אני אומרת לעצמי, כי עמוק פנימה אני מרגישה בוודאות שהכל בסדר. בסדר? מה פתאום בסדר, זה הרבה יותר מ-"בסדר" סטנדרטי. מאמצת את הביטוי שסלים, המדריך מסיני היה אומר, "מייה-פיל-מייה".

במרחק שעתיים וחצי נסיעה מהבית אני מגיעה למכתש רמון, המכתש האהוב עלי בנגב, ועכשיו במסגרת "פרוייקט השביל" עומד על הפרק טרק מדברי בן יומיים שיוצא ממצפה, צולל למכתש, מטפס על קיר המכתש בשן רמון, יוצא מהמכתש, חוזר לקרקעית המכתש ושוב מטפס במעלה מחמל ולבסוף הולך על קו המצוק חזרה למצפה. מסלול מעגלי נהדר שמספק נקודות תצפית מגוונות על המכתש, משוליו ומתוכו. פעם מן הצפון, פעם מן הדרום.

מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי יודע שאני אוהבת לקשט את סיפורי המסעות שלי בקטעי השראה ושירים, הפעם תרשו לי לצטט את עצמי. שיר בשבעים שורות שנכתבו מעצמן בשבוע שלפני היציאה לטיול.

להתקיים בעולם
להרגיש על פסגת העולם מול נוף פתוח
לישון הכי טוב על האדמה, באוהל
לחפש שקט והשראה רק בטבע
לרצות להיות נבל, לפרוט על מיתרי הלב, להפיק צליל צלול, עדין
להאזין למנגינה, לרקוד איתה
לשמוע את בליל הקולות ולזהות בוודאות את שלי

במדד האומץ, התעוזה וההרפתקנות אני אולי מקבלת ציון גבוה מאוד אבל במדד הפופולריות אין ספק שהציון שלי נמוך. כשהטיול עוד היה בשלבי תיכנון הזמנתי כמה חברים להצטרף אלי, אבל בסופו של עיניין יצאתי לדרך בגפי. לא רוצים/יכולים לבוא? לא נורא, בכל מקרה הטיול מתקיים. זהו טיול הבדד הדו-יומי השני שלי על השביל ונראה שלגמרי התאהבתי בפורמט. מבטיחה לעצמי שגם בלעדי החברים, עד סוף השביל נכונים לי עוד טיולי בדד רבים.

הטיול הנוכחי המשיך את מקטע השביל לאורך המצוק הצפוני של מכתש רמון, מהנקודה בה ירדתי למכתש במצד מחמל בטיול הקודם, רק שהפעם אני מגיעה למעלה מחמל בשבת מוקדם בבוקר אחרי חצי הקפה של המכתש שהשלמתי יום קודם.

בטיול הדו-יומי זכיתי לצפות בשמש הזורחת פעמיים, בשישי בבוקר על שפת המכתש. אחרי שנעלתי את המכונית בחנייה של מרכז המבקרים ומתחילה ללכת רואה דמות של איש עם כלב, מתקרבת אליהם, נראים לי מוכרים, במיוחד הכלב, "אילנה?", "כן, אלברט?" איזה יופי של מפגש אקראי עם חבר פייסבוק, צלם טבע מוכשר שתר את הארץ לאורכה ולרוחבה עם הכלב החמוד שוקו ומצלם בעיקר את הצומח והפעם הגיע דרומה בחיפוש אחר סיתווניות הנגב. הבונוס הגדול של מי שמשכים קום זה לראות איך היום עולה. "צלם אותי בבקשה" אני מבקשת, כמה קליקים עם המצלמה שלי וקליק אחד שווה עם המצלמה המשוכללת של אלברט וככה נתפסתי באחד הפריימים המוצלחים ביותר שאי פעם צולמתי. הקרדיט לתמונה: אלברט קשת

להרגיש לרגע מאוד חייה, שלמה
להכיר בו זמנית בגדלותי ובקטנותי
להפסיק להתחמק מן האמת
לא לקחת ברצינות מה שאומרים עלי
לצחוק יותר
להתחבר לגוף, כולל המגבלות והכאבים
לחוות קלות

הצלם והכלב נשארים סמוך למצוק לצלם זריחה ולחפש פרחים ואני מתחילה בדרכי לאורך הטייילת היפה של מצפה עד לבי"ס שדה הר הנגב. מקום מוכר ואהוב, כל פעם מתפעלת מחדש מהבור עצום המיימדים שנפער מולי. מצד אחד טבע פראי ועוצמתי, מצד שני עיירת פיתוח מאובקת, מוזנחת, לא מטופחת. וככה בדיוק נראית אותה טיילת, מצד אחד רצו להקים משהו ייחודי, בנו מרפסת תצפית, הציבו פסלים וספסלים, רק שעם הזמן, התחזוקה הלקוייה והנטייה המרגיזה של עם ישראל לא לשמור על הקיים, ללכלך, לקשקש ולקלקל – כל אלו עימעמו את יופייה והיא נראית היום מוזנחת, מלוכלכת ובנוסף לכל אלו בולדוזרים נוגסים בשוליה וחופרים עוד אתר בנייה.

לשאוף להרמוניה ביחסים שלי עם עצמי ועם הסביבה
לא לפחד מהתעוזה שבי, מההרפתקנות שבי
לזוז מאיזור הנוחות
לטלטל את עצמי מהמקום הבטוח
להיפתח לדברים חדשים
לשמוע את עצמי אומרת בשלווה "אני לא יודעת"
לנוע במקצב הרמוני קליל, ללא מאמץ

לקראת סוף הטיילת, קצת לפני הגבעה הקטנה שזכתה לכינוי "הר גמל" יש שביל בסימון ירוק שצולל אל קרקעית המכתש, פעם עבר כאן שביל ישראל, רק שככל הנראה רצו שהשביליסטים יגיעו לבי"ס שדה הר הנגב וישלמו מחיר שערורייתי עבור לינה, לכן האריכו את המסלול שייכנס לחצר בית הספר, יצא מהגדר השנייה ורק אז יצלול למכתש. מה שמוסיף עוד כמה וכמה קילומטרים לדרך שגם ככה היא ארוכה, ובמיוחד עם תיק כבד על הגב. אני לא במוד של קיטורים וגם לא קיצורי דרך, בבוקר שישי אני עוד רעננה והולכת לפי הסימון, לקראת סוף הטרק, בשבת בצהריים, כשאני בדרכי חזרה למצפה, על המצוק הצפוני, שוב מתעוררת הביקורת וטוענת חד משמעית שהם (מתכנני השביל) התרשלו במלאכתם ופשוט התעצלו לסמן קרוב יותר לשפת המצוק ותפסו טרמפ על דרך הג'יפים שבלאו הכי עוברת שם. במקום ללכת צעד-צעד בדרך הג'יפים אני יורדת מהשביל וחותכת באלכסונים, עושה לי קיצורים. קשה לי להאמין שאני השביליסטית הלא ממושמעת היחידה שחיפשה קיצורי דרך במקטע הזה, אנחנו הרי הולכי רגל, לא ג'יפ, ככה שאפשר היה להוביל אותנו הכי קרוב לשפת המצוק. עיצה לשיפור התוואי מס. 56 מאת השביליסטית אילנה… ויקום השביליסיט שלא צבר באמתחותו אינספור עיצות שיפור…

לפזם את השיר שלי בשמחה
להיות מסוגלת לעוף, להתמסר לרוח
להאמין שהכל עבורי ולטובתי
להגיד – עכשיו טוב. בלי אבל
למצוא הלימה בין הפנים לחוץ
לזכור שכל מה שאני רוצה לדעת, נמצא בכל רגע בתוכי
לחיות חיים שהולמים את הרצון הכי עמוק שלי, את מי שאני

מכתש רמון הוא הגדול במכתשי הנגב, לכן כשדורכים בקרקעית שלו קשה לתפוס שמדובר בבור עצום מיימדים: אורכו כ-40 ק"מ ורוחבו מגיע עד ל-8 ק"מ. צורתו אליפסה מאורכת, דמויית לב, כשהר ארדון נמצא בין שני חצאי העיגולים של הלב. בשישי בבוקר אני חוצה את המכתש לרוחבו, ממרגלות המצוק הצפוני אל מרגלות המצוק הדרומי, בדרך עוברת ליד מקום קסום שנקרא ה"פריזמות", פסים-פסים של בזלת שנקרשו בצורה סימטרית מעוררת התפעלות. הליכה באחד היובלים של נחל רמון עד לעץ השיטה הגדול, עץ ארוחת הבוקר. בדיוק בזמן שאני מגיעה אל העץ מגיעים שני רוכבי אופניים. "הינה הגיע הקפה שלנו", רק שצר לי לאכזב, ארזתי בתיק הגדול את המינימום ההכרחי וויתרתי על ערכת קפה. נסתפק במים קרים, תפוז וסנדוייץ'. מנוחה קצרה וממשיכה ללכת לכיוון שן רמון.

על שן רמון קבוצת מטיילים צעירים, שין-שינים בטיול הכנה לקראת טיול פסח. הם יורדים מהשן ומשתררת דממה ונוף מדברי שנפרש מקצה לקצה. תצפית נהדרת לפנים המכתש, קירות המכתש, הר ארדון. השמיים בהירים, אין אף לא ענן שיסתיר את השמש המסנוורת, קשה לצלם ככה, ועדיין, זהו נוף שחקוק בלבי ובכפות רגלי שהלכו כאן לא מעט קילומטרים. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מגיעה למכתש כל פעם מכיוון אחר, תרה אותו באינספור מסלולים. וגם את המסלול הנ"ל, על התוואי של שביל ישראל, זו הפעם השלישית שאני הולכת, אבל מי סופר.

לשמור על מבט ער, חי, נושם, מלא פליאה בעצם היותי חייה
לאהוב את הקמטים הקטנים שעל אור פני
להעריך את חוסנו וחוזקו של הגוף
לדעת שהגוף שלי הוא הבית היחידי שאני מכירה בחיים אלו
לטפח את ההקשבה לגוף
להגיד תודה לגוף
להבין שכל אחד מסתלק בבוא יומו

הירידה משן רמון אל מחוץ למכתש היא ירידה טכנית לא קלה שדורשת תשומת לב וזהירות. מולי עולה קבוצה קטנה של אנשים שמטיילים בשביל בהמשכים, רק שהמסלול שלהם קצר וקל משמעותית לעומת שלי, מברכים אותי לשלום, נדהמים לראות שאני לבד, "תיזהרי" וגם "תבלי", הם עולים, אני יורדת. בסוף הירידה מוצאת פינה קטנה של צל, מורידה את התרמיל מהגב למנוחה קצרה. מגיעה תיירת גרמנייה, גם היא לבד, אני מזמינה אותה לשבת בצל, לשתות לגימה של מים ולנוח. מסבירה לה קצת על שביל ישראל ועל המכתש, מראה לה במפה שקיבלה ממרכז המבקרים עוד כמה מקומות מעניינים. אז מה, אין לכם בגרמנייה מדבר, ובטח שלא כזאת שמש בינואר… מקווה מאוד שישראל מצאה חן בעיניה, אני פוגשת אותה שוב בקיר האמוניטים כשאני יושבת מתחת לאיזה שיח. עבורי כל פיסת צל היא משמעותית ומהווה סיבה טובה לעצירה קצרה. "את הולכת מהר" הגרמנייה אומרת לי. אני מחייכת אליה, ובלב אומרת, בטח… ממש… אני מתלבטת אם להמשיך לכביש ולנסות לתפוס טרמפ לחניון בארות או להמשיך עוד קצת עם השביל. זה החיסרון של מי שכבר טייל כאן ומכיר, אין הפתעות, אני יודעת שבקרוב תהיה פנייה שמאלה ואז עלייה קורעת – נוף מדהים – וירידה לכביש. בדיון ביני לביני אני אומרת, הגזמת אילנה, עלייה קטנה, אמנם תלולה, תתנשפי קצת ובסוף היא תיגמר. לא לקצר, לא לעגל פינות. באופן כללי אני בעד עיגול פינות, אבל בסיטואציה הזו זה גובל ב"רמאות"…

להינות מלנוח
להרגיש אנשים, להבין אותם
להפסיק קשרים לא רלוונטיים ולא להצטער
לדעת להשאיר מאחור אנשים שפעם אהבתי ועכשיו כבר לא
ללמוד מכל מי שאני פוגשת
להביט על השינויים שעברתי, המעגלים שסגרתי, ולהתפלא
לגלות דרכים חדשות לפגוש את עצמי ואת חיי

אוקי, אז אני שביליסטית שלא מרמה את השביל, הולכת לאן שיוביל אותי, עברתי את קיר האמוניטים לא לפני שדאגתי לביים תמונה של שני המקלות שלי שזכו לשמות לצד אמוניט בן מילונים. ועכשיו לדרך! צהריים, חם, אמרו 18 מעלות במצפה, אבל מחוץ למכתש זה מרגיש כמו 28. ועוד בעלייה. לפני עולה זוג מבוגר, הוא עם מבטא אמריקאי והיא עם מבטא צרפתי, שואלים על קיר האמוניטים. "זה פה למטה, לא הייתם צריכים לטפס". שואלים אם כדאי לרדת אבל בגלל שיותר משלושת רבעי עלייה מאחורינו אני אומרת להם שכדאי להם להמשיך, שיהנו מאוד מהנוף למעלה. השאירו את המכונית בשולי הכביש ויצאו לחמש דקות ברגל שהפכו למיני טרק… אבל הנוף מראש העלייה אכן שווה את המאמץ, נפרדת מהם כשהם יורדים ואני נותרת לשבת. לשתות מים, קוביית שוקולד ומנוחה קלה. אני אוהבת כל כך את עצירות הנוף הללו ואת זה שאני כבר יודעת לתת בנוף שמות. הינה הר קטום, הר מרפק, אוכף שחור-לבן, שיחד עם החברים שלי, "הפושעים הקטנים", ירדנו מסימוני שבילים ויצאנו לחקור את נפלאותיו של האיזור ההוא מאחורי "הקיר ההפוך". השביל העולה ויורד לכביש 40 נקרא במפה "השביל הגיאולוגי" כיוון שמתצפת על מקום ייחודי בו ניתן לחזות בחתך סלעי מתקופה קדומה.

מכביש 40, סמוך לפנייה לנחל גוונים אני עוצרת טרמפ שלוקח אותי לפנייה ימינה לחניון בארות. אקט של נדיבות מס. 1, הנהגת המקסימה שמכבדת אותי בשתי קלמנטינות, צידה מרעננת לדרך, ואקט של נדיבות מס. 2, הטרמפ השני עם הזוג הצעיר שחוסך לי הליכה מנהלתית משמימה מהכביש ועד לחניון. מגיעה לחניון לקראת ארבע אחה"צ, ידעתי שיש בחניון מאהל אירוח, בגלל זה לא הבאתי אוהל ומזרון. הפקח מזהיר אותי, יש כאן הרבה משפחות וקבוצה של מאה ילדים, יהיה הרבה רעש, וצדק. אני מתמקמת במחיצה האחרונה במאהל המשפחתי, מרוקנת את תכולת התרמיל על המזרון שקיבלתי, ממהרת להיכנס למקלחת החמה לשטוף את אבק הדרכים מעלי, ואיך שאני יוצאת מהמקלחת – למראה הילדים שמגיעים בהמוניהם לחניון נשמעים בי קולות סטריאו: איזה יופי שילדים מטיילים, מפסיקים להיצמד למסכים ויוצאים למדבר, ובו זמנית – אוי לא! כמה רעש הם הולכים לייצר עד שיתעייפו וילכו לישון…

לטעום חופש
לנסות למצוא משמעות
לקבל שמה שלא הולך – לא נועד לי
להתמקד במה שחשוב
להוקיר את היכולות שבי 
להיאחז באמונה שהכל לטובה
להימנע מהצהרות ומסימני קריאה חד משמעיים

אני שמה לב שההליכה שלי בשביל ישראל לוקחת אותי לקצוות, למרחק הארוך ביותר, למשקל הכבד ביותר שאני נושאת על הגב, ללילות הקרים ביותר בהם אני ישנה בשטח, וגם לקצה העייפות שאם אני עוברת אותו, אני חוששת שיקרה לי משהו לא טוב. בשש בערב ההכנות לארוחת ערב של שאר המטיילים בשיאן ואילו אני כבר סיימתי לאכול, סנדוויץ עם ביצה קשה שנשאר לי מהצידה ליום הראשון ומנה חמה שקניתי בקיוסק. השמש טרם שקעה אבל אני מרגישה מוכנה לעצום עיניים ולסגור את היום. הצרה היא שהחניון שוקק חיים. יותר מדי, לטעמי. אי אפשר לבוא בטענות לכמאה נערים ונערות, טיול צופים משבט רמת גן, שכדרכם של נערים הם מלאי אנרגייה, תוססים ורועשים, ועדיין…

תיכננתי את המסלול בצורה כזו שבתום היום הראשון אגיע לחניון בארות, אשלם דמי כניסה תמורתם אקבל מחסה באוהל מחומם. ההתלבטות היתה בין לקחת את המזרון והתיק, להתרחק ממוקד הרעש אבל להיות בקור הגדול, או להישאר באוהל המוגן מהקור, לתקוע אטמים עמוק לתוך האוזניים, להניח ראש ולקוות שהעייפות תיקח אותי למחוזות השינה. והיא אכן לקחה אותי לשעה-שעתיים, מספיק זמן לאתחל את הגוף מחדש, עד שהגיעה למחיצה שלידי משפחה והילדים פצחו בריקוד אינדיאני חסר מעצורים בקולי קולות. חמודים הילדים, מנצלים הזדמנות להשתוללות חסרת גבולות, אלו ההורים שלא משגיחים שלא יפריעו, שלא מחנכים להתחשבות בזולת במקומות ציבוריים.

פגשתי בחניון בחור בדואי חביב ששאל לשלומי והתעניין במסלול שהלכתי בו. סיפר שהוא מערד, מתנדב ביחידת חילוץ והשתתף בחיפושים אחרי התייר הבריטי שנעלם לפני כשבועיים. לבנתיים לא מצאו דבר. מזמין אותי לכוס תה ואנחנו מגלגלים שיחה על טיולים, מסכימים שלהיות בשקט במדבר זה הבילוי הטוב ביותר לסוף השבוע, עד שהמאהל מתחיל להשתתק וזו הזדמנות לומר לילה טוב ולפרוש לשנת לילה שתטעין אותי באנרגייה לקראת יום המחרת.

להתאמן להיות אדם שמח ואוהב
להיטיב עם עצמי ועם האנשים שסביבי
להיפגש באמצע של הדברים
לדעת לבטא חוסר שביעות רצון, חוסר נוחות
להתפקח מאשליות, לדעת היכן התשוקה שלי נמצאת
לסמוך על החלטות שקיבלתי
להבין את המשמעות העמוקה של מה שאני עושה

שבת מוקדם בבוקר, אישה אחת שמטיילת לבדה במסלול החיים, עם תרמיל על שכם, יוצאת את החניון ומחייכת אל היום שבא. עוקבת אחרי השמש שעולה, מאירה את השמיים, והלב נפתח. בקור של הבוקר זולגים ממני מים רבים מהעיניים ומהאף, רואה-לא-רואה את בדידותי, את עצמאותי, את שמחתי. הינה אני מטיילת בתוך כזה בור עצום שנפער באדמה, מתקרבת לקיר הבור ותיכף אעלה בו, אצא ממנו. הלוואי וככה גם הייתי מטפסת מעל בורות שפעורים בי, עמוק בנשמתי.

אני קרבה אל מעלה מחמל, עוצרת ליד השלט ומודדת, שעה וחצי של הליכה רצופה. ועכשיו, אנה אני באה? האם לפנות ימינה אל המעלה הנוח יותר והארוך יותר בו ירדתי בטיול הקודם או להמשיך ישר אל המעלה הסופר-תלול שמולי?

אני רוצה להציע את מחמל כמשל לחיים, מה שממרחק נראה מאיים, קשה על סף הבלתי אפשרי, מקרוב נראה בהחלט בר ביצוע. ומהרגע שמתחילים, מתקדמים בצעדים קטנים, צעד-צעד, ממורד המעלה עד סופו. לא מפחיד, לא מסוכן, בטח ובטח שלא "בלתי אפשרי".

להשיל כמו נשל את הצורך באהבתם של אנשים
לדעת לכעוס
להסכים שעכשיו זה ככה
להיות נדיבה יותר באהבה
לא להתקמצן באהבה
ללמוד לאהוב את מה שיש
להבין לעומק את הביטוי "כל דבר בעיתו"

כשהאזנתי לראשונה לשיר המתקתק שהתנגן בזמנו ברדיו של צמד הזייפנים שלמה ארצי ודקלה "מחמל נפשי" במקום לחשוב על אהוב פוטנציאלי מיד עלתה לי לראש אסוציאציה על מצד מחמל. אני מוכנה להתערב שהצמד שמיטיב לזייף את "מחמל נפשי" אינו יודע שקיים בארץ מקום בשם רכס מחמל, מעלה מחמל, מצד מחמל, בקעת מחמל, ובכלל ספק אם אי פעם כף רגלם דרכה במקום.
"יורדים בשביל המסוכן", האם הכוונה לשביל שאיכשהו עולה מקרקעית המכתש, מה שפעם היה דרך ג'יפים והיום הערימו סוללת עפר כדי למנוע מעבר של כלי רכב? טיפסתי שם בשבת בבוקר, לא היה כ"כ מסוכן. בוודאות.
וכשדקלה שרה בפזמון "לשעבר היה פה ים" האם היא מתכוונת להמוני המאובנים שרואים על רכס הארדון ולמרגלותיו שמוכיחים שפעם, מזמן-מזמן, היה במכתש רמון ים?

להשלמת סדרת המעלות שיורדים אל קרקעית מכתש רמון חסרים לי מעלה נוח ומעלה רמון, שניהם עבירים לג'יפים. בטיול הזה אני יכולה לסמן V על מעלה מחמל התלול והדרדרתי. עלייה משמעותית אחרונה לטיול זה, כי עכשיו כשאני על קו המצוק אמנם נכונה לי דרך ארוכה, אבל היא פחות או יותר מישורית. ויפה. עם לא מעט נקודות תצפית על המכתש.

להבין שהמציאות ממש לטובתי
לפעול כדי לממש את הרצונות שלי במציאות
להודות למוזה שמגיעה לבקר כמעט מדי יום, ואני נותנת לה לעשות בי כרצונה
להמציא. כל הזמן להמציא
להתמוגג מהיצירה שעוטה אותי בחסד בגלגול הזה
לרצות לחולל שינוי
לספר את הסיפור שלי

למעט חבורות של רוכבי אופניים שחלפו על פני לא פגשתי אף לא אדם אחד על השביל בשבת. אחרי מנת הרעש שספגתי בערב שבת אני נהינת ממנה גדולה של שקט ורוח נעימה שנושבת מולי. וככה, צעד אחר צעד, קילומטר אחר קילומטר, גומעת את הדרך עד למצפה. בגן הפסלים עוצרת להפסקת צהריים בצילו של רוגו'ם גבה קומה, נשענת עליו בזהירות וסומכת על הבנאים שעשו מלאכתם נאמנה ושמגדל האבנים יציב ולא יתמוטט על ראשי.

אני קרבה לסוף הדרך, גילויים של אושר, אותו אושר פשוט שנמצא בדברים הקטנים כמו פיסת צל, רוח נעימה, פלפל אדום עסיסי, מתוק, מרווה, נוף שמרחיב את הלב, והידיעה ש-"עשיתי זאת", שהינה עוד טיול דו-יומי לבד על השביל מגיע לסיומו. כמה טוב. כמה טוב להיות בדרכים וגם כמה טוב לשוב הביתה.

Comments

8 תגובות על “יומיים על השביל במכתש רמון המופלא”

  1. תמונת פרופיל של סאקרה
    סאקרה

    כל הכבוד ,
    נהניתי לקרוא וכמובן לצפות בצילומים היפים.
    בפעם הבאה נא לחרוג ממנהגך ולהשאיר מסלול מתוכנן ברכב ואצל חברים.

    לגבי הרעש, לצערי זה חלק מהתרבות הפרועה של הישראלים.
    הייתי בכמה מחנות קמפינג בעולם, שלנו בהם תלמידי בתי ספר, משפחות עם ילדים וטיילים בוגרים.
    מעבר לרעשי התארגנות קלים,לא שומעים רעש.
    יש כבוד לזולת והתחשבות.
    באחד המחנות בדרום אפריקה, משפחה תכננה לחגוג יום הולדת. הם הכינו דפים עם הסבר על הרעש ואי הנוחות הצפויה, נקבו בשעות מדוייקות והתנצלו מראש.
    חיכיתי לאיזה מפגע של מסיבת טראנס.. בסוף שמעתי אותם שרים "יומולדת שמח" ובזה הסתיים כל הרעש..

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה סאקרה.
      תתארי לך קבוצה של 100 תיכוניסטים, בני 15-16, שלא הלכו מסלול מי יודע מה ארוך, ככה שלא התעייפו מי יודע מה והם שרים וצוחקים ומדברים בקול שעבורם הוא רגיל, אבל מצטבר לרעש גדול מאוד.
      במובן מסויים הייתי צריכה לדעת ולא לוותר על האוהל שלי, היה נותן לי גמישות להתרחק ממקור הרעש. בגלל זה עדיף לטייל בסופי שבוע וגם להצטייד באטמי סיליקון משובחים…
      אישית, כשמגיעה למדבר מעוניינת בשקט, סתם לשבת תחת שמי הכוכבים. בשקט. אבל לא כולם כמוני. הרוב הגדול עושה מדורה, מכין בשר על האש, כמויות ענקיות שלאוכל, שתייה, בירות, צחוקים.
      ככה זה… מקווה שבמקטע הבא שעל הפרק (הרי אילת) לא ניתקל בכמויות גדולות של יצרני רעש

  2. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    הסיבוב של שביל ישראל דרך בי״ס שדה מיותר לחלוטין. אני תמיד מדלג עליו ויורד במעלה ברוש.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      כמו שכתבתי, בשישי בבוקר עוד היו לי כוחות ללכת לפי הסימון, בלי "רמאויות", רק למחרת התחלתי לקצר ולחתוך באלכסונים איפה שהיה ניתן. שני השבילים יפים.

  3. תמונת פרופיל של שוקי
    שוקי

    אילנה מרהיב. טיול קסום ונהדר.
    סיבוב מעניין מאד תפרת.
    הפעם אהבתי מאד את הטקסטים שלך. הבחירה בחניון בארות היתה כמובן נכונה (עם הרעש הנלווה). עוד נכונו לך מסלולים ארוכים עם התרמיל הכבד ועוד הרבה לילות קרים אז למה לוותר על צ'ופר באמצע הדרך.
    על הכיפאק וכבוד לנחישות והדבקות במטרה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שוקי. שמחה שאהבת. ושמחה שגם כשאתה לא אוהב, אתה אומר לי ישר בפרצוף… כן, השב יל נכנס לי כבר לתוך ה-"סיסטם", ועל כל טיול שהולך למקום אחר אני כרגע מוותרת לטובת השביל. יש לי עדיין סיכוי להשלים את כולו, או לפחות את רובו הגדול עד סוף אפריל.

  4. תמונת פרופיל של סאקרה
    סאקרה

    אילנה, אל תתייחסי לשביל כאל "תורה קדושה". זה בסה"כ התוואי שהיה הכי נח לאורי דביר ז"ל לסמן.
    הוא כבר לא היה צעיר ולא בריא ולכן נצמד לדרכי ג'יפים.
    כשהתאפשר הוא פשוט חיבר מסלולים קיימים זה לזה באמצעות ..דרכי ג'יפים.
    יורשו בתפקיד הבין שיש כאן בעיה והתחיל לעביר חלק מהמסלול מדרכי העפר (ג'יפים) אל שבילי הליכה.
    אבל בגלל נסיבות לא נעימות הוא פוטר.
    הבאים בתור פוחדים כנראה לשנות… התוואי הפך ל"קדוש".
    כמי שליוותה את אורי דביר בשלבי הכנת השביל, אני מודעת למגרעות שלו ולנסיבות סימונו.
    לכן, כשהלכתי בשביל, חתכתי ימינה ושמאלה באופן חופשי, כל עוד היו אלטרנטיבות מעניינות יותר בסביבה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      לגמרי לא "קדוש"… מה שכן השביל יוצר איזה קו רציף מצפון לדרום ועל הקו הזה אני נעה. אמנם לא בסדר הנכון, אבל זה לא משנה.
      אני לא שביליסטית פנאטית, לא אכפת לי לשנות כיוון הליכה, מצפון לדרום או מדרום לצפון ואכן, אם יש מקומות מעניינים בקרבת השביל, לגמרי לא אכפת לי לסטות ולשנות לי את התוואי.
      מתארת לעצמי שיש מאחורי הסימון התמים הזה הרבה פוליטיקה…