סופ"ש במכתש רמון – גיאוגרפיה של בדידות

"גם את לא מחייכת הרבה" היא מעירה לי. יכול להיות. מה שבטוח זה שהבוקר, איך שחלפתי על פני השלט הירוק הראשון בכביש 40 עם השם "מצפה רמון", מייד נמתח חיוך מקצה לקצה. וכל שלט נוסף, חיוך נוסף.

כן, שם של מקום כמו מצפה רמון מעלה בי חיוך.
ערב קודם מילאתי הרבה בקבוקי מים, את חלקם הקפאתי, ארזתי מעט בגדים, מעט אוכל, מפות, בלוק ציור/כתיבה, קלמר וכיוונתי שעון מעורר לחמש וחצי.
צילצול השעון תולש אותי מעלילת חלום סבוכה, העיניים נפקחות ואני לא מבינה למה. בקושי יש אור בחוץ. בשביל מה לקום כ"כ מוקדם…

אלה ימים של עייפות גדולה, לאות של קייץ. יש כוח, אין כוח, אני נוסעת דרומה. ככה החלטתי ויהי מה.
בפעם האחרונה שחתכתי את מכתש רמון היתה בתחילת אפריל, בדרך אל אילת וחזרה מאילת צפונה. לא התעכבתי. מיהרתי. בטיול הקודם, בחנוכה, המכתש היה עמוס מטיילים, בעיקר מחנות נוער, יצאתי למסלול בדרך הבשמים ומיהרתי לכיוון הערבה.
רק שני ביקורים חטופים באחד המקומות האהובים? כן, ככה יצא.

שישי, רבע לתשע. שותה עוד כוס קפה בחניון היום, בשוליים של איזור התעשייה. אלמלא המוזיקה הרועשת מכיוון אחד ממתחמי האירוח, היה מושלם.
בוקר קייצי, רוח נעימה, השמש לא חמה מדי, ציוצי ציפורים, נוף פתוח של מדבר.
אני מבקשת מהמדבר לדבר אלי ביומיים הקרובים. שישי-שבת, אני לבד, ובעצם לא לבד.

מוזמנים להצטרף אלי לפוסט שמביא הירהורים מהדרך, מסופ"ש מדברי קייצי על שפת המכתש.

"יהיה מסלול מים?" היא מתעניינת.
לא. לו רציתי לטבול במי מעיין הייתי עוצרת בשדה בוקר והולכת לעין עקב. שלהי הקייץ, הגבים יבשים, אין מים, למעט הבקבוקים במכונית שישמשו לשתייה וצינון הגוף.

מה המסלול המתוכנן?
ובכן, אין תיכנון. לקחתי בתיק את מפות 17-18, וגם בלי לפתוח אותן אני זוכרת בע"פ מקומות אהובים. קיץ זו עונה קשוחה, הגוף שלי לא עומד בעומס חום, מתקשה לקרר את עצמו. אני מודעת למגבלות שלי, לכן זה יהיה טיול סנדלים, תצפיות, מנוחות צל ארוכות ואולי פה ושם מסלולי הליכה בקצוות של היום, מוקדם בבוקר או בשעת שקיעה.
בינתיים סיימתי את הקפה הראשון שהכניס אותי לאווירה המדברית. מכאן לתחנה הבאה – חורשת קק"ל ליד תחנת הדלק.

רבע לאחת, אני והזבובים בהפסקת צהריים בחורשה. בין כביש 40 שחוצה את מצפה לכניסה למלון בראשית היוקרתי.
כשהיגעתי שלחתי הודעה למכר שגר כאן. הוא מתעניין, "היכן את שוהה?" שאלה לגיטימית שקצת מצחיקה אותי.
"ב מ ד ב ר" אני עונה, אלא איפה. היגעתי עם אוהל הנדודים הירוק שלי, יש כמה אפשרויות ללינת לילה בשטח, לכל אחת יתרונות וחסרונות.
או בקצה החורשה, בתנאי שאין זבובים, או לרדת לקרקעית המכתש לקראת שקיעה ולישון בחניון נקרות/גוונים המוכרים, בתקווה שאחד מהם יהיה ריק ושקט.

ישראלים שיוצאים לחופשה מדברית ביולי-אוגוסט לוקחים חדר ממוזג בחאן אירוח, בצימר, במלון, אפילו ב"בראשית" היוקרתי. אבל אני לא כמו כולם. אני רוצה לישון על האדמה במדבר. להרגיש את השטח מקרוב.

הרבה זמן לא הייתי כאן.
התגעגעתי?
כן.
כמה פשוט להכיר בגעגוע לזמן מדבר, רק אני, האדמה, הסלעים, השמיים. המרחב הפתוח. הבטוח.
אני מרגישה לגמרי נוח לישון לבד בשטח, גם בלילות של יולי. החוכמה היא לטפס גבוה. הר הנגב שווה בגובהו להרי ירושלים. יש סיכוי שבלילה יהיה קריר.
לא בדקתי מזג אוויר. התחזית מזמן לא רלוונטית ליומיום שלי. חם. וגם לח. מה יש לחדש?

מצפה רמון בהיותה ממוקמת גבוה (850 מטר), מעניקה לתושביה ומבקריה מזג אוויר נסבל בימי הקייץ הלוהטים, כל עוד לא שוהים בשמש החשופה.
את המסלולון הקצר לאורך פארק הפסלים התחלתי בעשר וחצי וסיימתי ברבע לאחת, ובין לבין מצאתי פיסות צל קטנות למנוחה קצרה.
וכעת מנוחת צהריים בצל העצים. לשתות, לאכול יוגורט, מלון וענבים. מאכלים קרים.

נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי כאן. ביום השני ל"סדנת אומץ" במדבר שהתקיים בסוכות, ספטמבר 21.
קודם לכן, תוך כדי הליכה, גילגלתי בראש את האפשרות לחזור ולהנחות כזו סדנה שוב. ואולי לארגן סופ"ש מדברי שמשלב הנחיות התבוננות כמו במפגשי "שיטוט-הירהור" הקודמים וגם להוביל כמה מסלולי הליכה קלים באיזור. דרגת קושי שאפשרית לכל אחת. רשמתי כמה רעיונות כסקיצה למשהו שחלמתי לעשות ואולי בהמשך ייצא אל הפועל.

זה המקום לעצור ולהתבונן בהשפעה הטובה של המדבר עלי. אני אוהבת להגיד ש…"המדבר פותח לי את הצ'אקרות", במיוחד צ' אקרת היצירה. התנועה בעולם החיצוני מייצרת תנועה פנימית ופתאום, בבת אחת, שיטפון של רעיונות. הצפה של חיוכים. וצחוק גדול, כי לפעמים כשאני לבד במדבר, אני יכולה להצחיק את עצמי מאוד. "איזה קורעת את אילנה" והצחוק המתגלגל, נישא ברוח.

מי שקורא עד כאן יתכן שתוהה, מאיפה הבאתי את הביטוי "גיאוגרפיה של בדידות". מה הקטע של הכותרת הזו?
זכויות היוצרים לבמאית הסרט הדוקומנטרי "גיאוגרפיות של בדידות" (בלשון רבים). קיבלתי פרסומת במייל על סרטים טובים זוכי פרסים שמוצגים בפסטיבל דוקאביב.

"עדר של כ-450 סוסי פרא, מאות כלבי ים ואישה אחת – זו עיקר אכלוסיית האי סייבל שבנובה סקוטיה ברוב ימות השנה. האישה – זואי לוקאס – אמנית וחוקרת טבע, המתגוררת מאז שנות ה-70 באי הקטן, לא הרחק מחופי נובה סקוטיה. לוקאס מתעדת את המגוון הביולוגי הנדיר באי: אצות, צמחי חולות, חיפושיות ציפורים וחלזונות וגם את ההרס המכרסם בו, כשגלים של פסולת נסחפים אליו בים ובאוויר. הבמאית ז'קלין מילס לומדת להכיר את האי מבעד לעיניה. השילוב בין שיחותיהן, החקר העמוק של האי (כולל אלקטרודות ההופכות תנועת חילזון למוזיקה, וסרט צילום הנטמן בגללי סוסים) יוצר דיוקן אינטימי-מהפנט של האי ושל החוקרת כאחד."

אל תצפו לקבל ביקורת חיובית כי לא צפיתי בסרט, אבל התקציר עורר בי סקרנות גדולה. איך זה לגור במקום מרוחק, נידח. אי קטן. ולבד. כלומר לא לגמרי לבד, הרי חיים על האי גם סוסים, כלבי ים, חלזונות. ועדיין, ללא נוכחות אנושית, בשקט, בטבע הפראי.
מה היא מרגישה מול ערימות הפסולת שנסחפות לאי?
זעם ותסכול כמו שאני הירגשתי למראה הטינופת שהשאירו מטיילים על מצוק המכתש? אכלו שווארמה והשאירו את השאריות על הסלע, כאילו יש מי שיבוא וינקה אחריהם. כאילו הזבל שייצרו בכלל לא קשור אליהם?

מצפה רמון כבר מזמן לא "גיאוגרפיה של בדידות" . היא הפכה לגיאוגרפיה שממותגת כ"מרחב השראה", כזו שמפרסמת ברבים את נופי המדבר והמכתש, רק תבואו לטייל.
האם יכול להיות שהמכתש וסביבתו לא יכולים להכיל את כמות המבקרים ההולכת וגדלה? חד משמעית כן. ורק בגלל שאנחנו זורקים זין על הסביבה. לא כולנו, אבל מספיקה קבוצה גדולה של אנשים שמשליכים בקבוקי מים כדי שיווצר מפל זבל מפלסטיק שגולש מהמצוק עד לכביש 40.
ככל שיגיעו למצפה רמון, עיירה מדברית מנומנמת, יותר ויותר מטיילים, מסכן המכתש. זו דעתי האישית, כמובן. אפשר להסכים איתי או לסתור את דברי. רק אומרת שיש גבול כמה זבל של אחרים שאני יכולה לאסוף וכמה אני יכולה להבליג מול השחתה. למשל, ריסוסי גרפיטי שחור על אחד מהסלעים שמהווים חלק מעבודת פיסול, או ערימת חרא של בן אנוש בתוך החלל הפנימי של פסל בשם "בית".
אני מתביישת שככה מתנהגים אנשים. אוהבי טבע אמיתיים לא מתנהגים ככה, להיפך, איכפת להם מהסביבה, הם חרדים לגורלה. ולצערי יש סיבה לדאגה.

במקום שירותים מצוחצחים יש לי מכונית עם שתי דלתות פתחות, מסתור קטן כשלא מתחשק לצעוד קילומטר רק כדי לעשות פיפי. במקום מזגן מצנן ל-20 מעלות, יש לי צעיף ישן שאני מרטיבה ומניחה על הראש, מתחת לכובע.
רבע לשתיים, חם מדי. היכן יימצא לי מפלט מוצל לשעות החמות של היום?

שלוש וקצת, הפסקת קפה וחלבה, בצלו של עץ אורן.
בקצה-קצה של מרחב ההשראה של מצפה, קצת לפני מצפה הכוכבים יש חורשה קטנה. מקום קטן ומוכה זבובים ונמלים קטנטנות ועוקצות, אבל מצד שני נושבת שם רוח נהדרת.
בצהרי שישי יש שם רק רכב אחד. מחנה בקצה החורשה, לוקחת מתא המטען שמיכת פיקה ישנה ואת הצידנית. ארוחת צהריים ומנוחה. נדמה לי שנרדמתי לכמה דקות עד ששתי מכוניות שחלפות לידי תלשו אותי מנימנום הצהריים.
גם למקום כזה מרוחק מגיעים אנשים, אוטובוס, שעושה רברס שני מטר מהראש שלי. מצד אחד מייאש, מצד שני, ככה זה. העולם נעשה צפוף. כנ"ל המדבר.
ובין הפרעה אחת לשניייה, אפשר להרפות, להרתיח מים לקפה עם 2-3 קוביות חלבה, בשביל המתיקות.
איך אפשר לחיות חיים נטולי מתיקות. ואני? מה ממתיק את ימי? בשבילי הטבע הוא כמו ממתק גדול. כנ"ל המדבר, כנ"ל המכתש.

תוך כדי נימנום חלפה מחשבה לגבי המשך התוכנית, כי הרי לא באתי עד הלום רק כדי לסלק זבובים ונמלים.
אשאר לישון בחורשה הקרובה יותר למצפה, בתקווה שמשב הרוח ימשיך גם בלילה.
מחר בבוקר, השכמה מוקדמת, התארגנות זריזה ומסלול מעגלי שיש בו קודם ירידה ואח"כ עלייה. מהשביל הנופי ליד להר גמל, לרדת אל קרקעית המכתש, לחבור לשביל ישראל ולטפס איתו עד לבית ספר שדה הר הנגב. סיבוב נחמד שאם אתחיל מוקדם בבוקר, אספיק לסיים לפני השעות החמות.
תיכף אשווה בין הזיכרון למפה ומחר אצא להליכה קצת יותר משמעותית ממה שעשיתי היום.
בינתיים מעבירה זמן, "זמן מדבר", עד שהשעות החמות יחלפו.

באחד הקולאג'ים שהכנתי לאחרונה גזרתי דמות של אישה שוכבת על האדמה. הצילום נעשה מגובה הריצפה, זווית שלא מחמיאה לאותה דמות, אבל מעבירה היטב את תחושת המנוחה שאותה אישה זקוקה לה. כמה פשוט, לשכב על הרצפה או על האדמה ברגליים פסוקות מעט ושתי ידיים פרושות לצדדים. כמה הרפייה יש במנח הזה, ואת זה רציתי להעביר אל תוך הקולאג'.
והינה, עשרה ימים לאחר סיום הקולאג', אני עצמי שוכבת על האדמה ברגליים מפוסקות וזרועות פרוסות לצדדים.
הלוקיישן הוא חורשה קטנה סמוך למצוק. לא היה מי שיצלם ואולי טוב שכך. לא כל דבר צריך לתעד, גם לא כל מחשבה שחלפה בראש.

כמה חבל שאי אפשר לישון בחורשה הזו, אחרת לא הייתי זזה מכאן. מעט האנשים שהגיעו שומרים על השקט. אפשר לשמוע את הדממה.
משב רוח, ציוצי ציפורים. וקול של מדבר. מדבר אלי. מברך אותי בבואי.
כמה זמן לא היית פה. ואיך פעם היית אורחת קבועה, מטפסת על שן רמון, הר רמון, זקיף הרמון.
נכון. זה היה פעם ואולי יחזור שוב.

שבע וחצי בערב, הינה היום מתקרב אל קיצו ואני חושבת שדרושה תעוזה גדולה להגיע למקום בלי לדעת היכן אהיה בלילה. לא הוזמן שום חדר מראש וגם לא יוזמן. לינת שטח, איפה שמותר. בחורשה המערבית החדשה אסור להקים אוהלים, אז חזרתי אל חורשת קק"ל שליד פארק הפסלים וכאן אולי אקים את האוהל.
זה לא פשוט שאין מקום להניח את הראש אחרי שעות ארוכות בהן הסתובבתי בחוץ. הזרועות נצרבו מהשמש, העייפות של היום שהיה מורגשת בגוף. אני צריכה לשכב.
במקום זה יושבת על ספסל מוגן מהרוח בפארק הפסלים ומחכה שיחשיך. כשאחזור למכונית אחליט מה לעשות, אם לישון שם או לחפש מקום אחר. יש גם אפשרות לחזור הביתה. לנהוג בכבישים הפנויים אחרי חצות ובשבת לנוח בבית.
מה שחשוב זה לזכור שתמיד יש אפשרות לבחור. שיש יותר מאפשרות אחת והמבחר הזה מרגיע.

יש שפע של שבילי הליכה באיזור המכתש. אני בוחרת במסלול מעגלי, שבעה ק"מ לערך, 350 מטר ירידה ואותו כנ"ל עלייה.
אם אתחיל מוקדם מאוד, נניח בשש, אסיים לפני השעות החמות.
זה התיכנון לבוקר שבת בהנחה שאני צולחת את הלילה בשלום. אני חוששת ממקרה אגם ירוחם בתחילת מסע הנדודים, כשפחדתי מהאנשים שהתמקמו באמצע הלילה ליד האוהל שלי וניגנו בחוסר התחשבות מוזיקת טראנס בפול ווליום. הזעקתי את המשטרה. ברחתי משם ולעולם לא אחזור לישון שם, אפילו שמותר.
ובמצפה? איפה מותר לישון בחוץ ובחינם?
במובן מסויים עשו בשכל כשאסרו לינה בחורשה החדשה. מטיילי האוהלים היו מטנפים אותה. סליחה, לא כולם, רובם.

מי מגיע לטייל במצפה רמון בחודשי הקייץ? כל עם ישראל. חודש הבא יחל פסטיבל הכוכבים, אירוע אסטרונומי שמשווק היטב ומביא כמויות של אנשים שרוצים לראות כוכבים בשמיים.
פעם אחת לפני כמה קייצים נגררתי לאירוע כזה. השמיים אכן היו מרשימים, כמות הקהל, הרעש וההמולה – לא.
בקייץ הקורונה של 2020 באתי למכתש באוגוסט, קצת אחרי שנגעו תרועות הפסטיבל, השמיים עדיין היו מרשימים. באופן כללי המדבר תמיד מרשים אותי.

בסוף הקמתי את האוהל בחורשה האמצעית. מבולבלים? זו החורשה מתחת לביס"ש, בין המערבית לזו שליד מצפה הכוכבים. החורשה ההיא (ליד תחנת הדלק) לא מצאה חן בעיני, הגיעו משפחות שפרקו צידניות לארוחת ערב. לא בא לי טוב הקטע של זלילה גדולה אל תוך הלילה, אז נסעתי שוב באותה הדרך לחורשה מס. 2… מזל שהמרחקים במצפה קצרים.
מסתבר שיש לא מעט משפחות שבוחרות ללון באוהל. מזג האוויר סידר לנו מזגן טבעי. מה שנשאר זה לקוות שהילדים יתעייפו וישתתקו, בינתיים הם משחקים, בועטים בכדור בתוספת צרחות עד השמיים.
ישראל. מה חשבתי לעצמי. מזל שהבאתי אטמים.

רבע לתשע, השמיים חשוכים, אני מוכנה לשינה. והיא בוא תבוא. ליל מנוחה.

למחרת, שבת, עשר וחצי בחורשה המערבית
היה לילה שקט, נטול דרמות, המטיילת העייפה ישנה שינה עמוקה עד שהבוקר התחיל לעלות בפס כתום של זריחה.
בחמש ועשרים התחלתי לקפל ציוד, בשש חניתי למרגלות הר גמל שנמצא כעת בשיפוצים.
מחליפה לנעלי הליכה מרופטות, ממלאת מים בשלוקר, שקית פירות, ו… זהו, אני מוכנה לצאת לדרך.
אין זמן לקפה, אני רוצה להספיק לנצל כמה שיותר את שעות הבוקר המוקדמות. הירידה משפת המצוק עד לשלט לכיוון המנסרה אורכת חצי שעה. אח"כ אני מודדת עוד שעה של הליכה לאורך נחל רמון עד תחילת העלייה.
מתחילה לטפס בשמונה, מדי פעם עוצרת להפסקות מנוחה להרגיע את הדופק שגם הוא מטפס לשמיים.
בתשע ועשרה מגיעה לביס"ש הר הנגב, עוצרת למנוחה של חצי שעה בסככה המוצלת ומשם הדרך חזרה להר גמל קלה וקצרה.
בעשר פחות כמה דקות אני ליד המכונית, חולצת את הנעליים, הסוליות הולכות ומתפרקות. זהו, הנעליים סיימו את תפקידן.
לא תיכננתי מראש את המסלול, חשבתי שזה הולך להיות טיול דרדלה, בגלל זה הנעליים הישנות. מזל שלא התפרקו תוך כדי הליכה, מזל שגם אני לא מתפרקת בקלות.

את ארוחת הבוקר עם קפה וביסקוויטים אני אוכלת בחורשה המוצלת, השקטה והנעימה.
"את מטיילת לבד במדבר בעונה הזאת ???" כתבה לי אתמול חברה, "אבל למה מדבר בקיץ? במיוחד את שסובלת מהחום".
אז ככה, אפשר לטייל במדבר בקיץ, רק שצריך לעשות זאת בחוכמה.
בגלל זה השכמתי עם הזריחה והתחלתי ללכת בשש ועשרים וסיימתי בעשר. נכון, ההליכה היתה בתוואי חשוף לשמש וכללה ירידה של 350 מ' וטיפוס של 350 מ'. בהחלט דורש מאמץ.
זה היה כמו בוחן לבדוק את רמת הכושר הנוכחי שלי. שמחתי לגלות שאני בסדר. פחות או יותר כרגיל. זריזה בירידות, מתקשה בעליות.
למי שאינו מיומן הייתי ממליצה להמתין לימים קרים ואז לרדת לקרקעית המכתש ואח"כ לטפס חזרה. לימי הקיץ אני ממליצה על הליכה נינוחה על קו המצוק, בשעות הנעימות של היום, בבוקר ולקראת שקיעה.
בקרוב, כשיסתיימו השיפוצים הטיילת המערבית תהיה מונגשת גם לכיסאות גלגלים ועגלות.

המשך הרשמים שנכתבו בהמשך אותה שבת מדברית, בפוסט נוסף שיתפרסם בקרוב.
ושוב תודה לכם הקוראים, שקראתם את הגיגי המדבר שנכתבו תוך כדי תנועה והביאו אליכם משהו מרוח המדבר והמקום.