נשים מטיילות לבד – "להביא את הבשורה של לטייל לבד לכמה שיותר אמהות"

את נירי שאול אני מכירה מקהילת "הטיולוגים", בלוגרים שמטיילים בארץ וברחבי העולם וגם כותבים על מסעותיהם בבלוג. שם הבלוג של נירי הוא "אמא מטיילת לבד" , שסיקרן אותי, בוודאי ניחשתם למה. בגלל ה"לבד" וגם בגלל "אמא".

הורגלנו לחשוב משהרגע שהילד הגיע אל העולם הוא אמור להיות צמוד לאמו, והיא מצידה אמורה לעשות כמיטב יכולה לטפל בו ולהיות קרובה אלו על מנת לתת לו הזנה וביטחון. ישנה ציפייה שאמא לא תינטוש את ילדיה, לא תעזוב אותם לבד בבית, אלא אם היא בעבודה, או אם חלילה קרה משהו רציני והיא מוכרחה לנסוע לכמה ימים. גם אם הילדים אינם לבד, והם תחת השגחה מיטיבה של ההורה השני או של הסבים.
והינה דרך הסיפור של נירי אני פוגשת אישה שבוחרת אחרת. שמדי פעם מרשה לעצמה להיפרד מהבעל והילדים ולטוס לחו"ל, לא כי חלילה קרה משהו דחוף, אלא כי היא רוצה להתאוורר. כי היא מאמינה שחשוב להקדיש זמן איכות גם לעצמה. אנייכולה לתאר לעצמי את הלשונות שציקצקו, את הגבות שהורמו בתמיהה, את המשפטים הצדקניים שנאמרו, בסיגנון של "איך היא מרשה לעצמה".

והיא כן. מרשה לעצמה לטייל לבד. מדי פעם לעלות על מטוס ולטוס לכמה ימים לגיחות קצרות לאירופה. ללא הבעל, ללא הילדים, ללא חברות. לבד. להתמודד עם כל מה שהלבד מביא עימו, פחדים, חששות, תקלות, פיתרון העיות וגם הנאות גדולות והרבה רגעים של שקט ושמחה.

סקרנים לשמוע איך זה נחווה מבפנים, איך היא מרשה לעצמה – הינה התשובות של נירי שאול לשאלות ששאלתי.

צילום: נירי שאול

אני נירי, בת 42 מרעננה. נשואה לעופר ואמא של גיא ונועה. אני עצמאית, בעלת עסק לכתיבת תוכן וייעוץ תדמית, וחוץ מזה אני גם מתופפת חובבת ומשתדלת לעשות בעיקר את מה שעושה לי טוב.
הטיול הראשון שלי לבד היה אחרי הצבא. טסתי לבד לאוסטרליה, תאילנד ובורמה, ובין לבין נפגשתי עם חברים מהארץ או התחברתי עם מטיילים מכל העולם, וכך העברתי את חודשי הטיול. משם בעצם חזרתי עם הידיעה וההבנה שאני נהנית ומסתדרת לבד, וחשוב לי לשלב זמן לעצמי גם כשאני מטיילת עם עוד אנשים.
אחרי הטיול הגדול לא יצא לי לטוס לבד יותר, ודווקא אחרי שנים, כשכבר הייתי אמא לשניים, זה חזר לבעור בי, והבנתי שאני מחפשת להתאוורר מהשגרה וחסר לי זמן איכות עם עצמי.
הטיסה הראשונה היתה לאמסטרדם, וכל כך נהניתי, שהייתי חייבת לשחזר את זה. מאז טיילתי לבד מספר פעמים בברלין, וגם בלונדון, בדרום ספרד, ובפאפוס. סגנון הטיול שלי לבד כיום הוא בעצם התאווררות לכמה ימים, בד"כ בסביבה אורבנית, ככל שהלו"ז והבית מאפשרים לי. בד"כ אני משתדלת לפנות לעצמי זמן טיול לבד גם כשאני טסה עם בעלי או עם חברות.
בשנתיים האחרונות אני כותבת על כל החוויות האלה בבלוג שלי "אמא מטיילת לבד", במטרה לתת קצת אומץ והשראה לאימהות נוספות שרוצות לטוס לבד ולא יודעות מאיפה להתחיל, ולשמחתי כבר לא מעט נשים, שאת רובן לא היכרתי לפני כן, טסו בזכות הבלוג ושיתפו אותי בסיפורן. מבחינתי אין יותר מרגש מלדעת שהצלחתי לגעת במישהי ולעזור לה לבלות זמן איכות מדהים ומיוחד עם עצמה, בטח אם היא אמא, שאז יותר מאתגר למצוא או לייצר את הזמן הזה. אני רואה את זה מעין שליחות, להביא את הבשורה של לטייל לבד לכמה שיותר אמהות.

צילום: נירי שאול

למה לבד?
תמיד אהבתי לבלות זמן איכות עם עצמי, לחקור מקומות לבד, להתאוורר מהיומיום. לפעמים אני ממש זקוקה לשקט הזה והניתוק מהשגרה שיאפשר לי לשמוע אותי קצת.
יש משהו בזמן טיול לבד, שאין אותו בשום סיטואציה אחרת בחיים, זה רק אני ועצמי. וזהו. החופש הזה והעצמאות המוחלטת, ללכת בשקט כשרק המחשבות מדברות בראש, להקשיב לעצמי, לסמוך על עצמי, כל אלה דברים שמאוד עוזרים לי "לגדול". בכל נסיעה כזאת, עם החוויות שלה, אני צומחת בעוד כמה סנטימטרים.

ואת לא פוחדת?
יש רגעים שאני פוחדת ויש רגעים שלא, מאוד תלוי בסיטואציה, וגם אז, מדובר בחששות רגעיים. אבל זה הרבה יותר מרגש ומסעיר אותי מאשר מפחיד אותי, אחרת אני חושבת שלא הייתי עושה את זה.

תארי רגע של שיא, שהרגשת שאת נוגעת ברומו של עולם
האמת, מדובר ברגע די "סתמי" לכל מביט מהצד. זה היה בטיסה הראשונה שלי לבד כאמא, שמשאירה בבית בעל ושני ילדים. טסתי לאמסטרדם ובהתחלה היה לי קשה עם זה, אבל אני זוכרת את הרגע ההוא שהבנתי פתאום שאני כל כך נהנית, היתה שמש נעימה, ואני הלכתי לאן שרציתי בלי לחשוב על זה או לשאול, פשוט הקשבה עצמית במלואה, ובשלב מסוים התיישבתי לי על גדות התעלה והתחלתי לחייך לעצמי מרוב אושר, זה היה רגע מאוד בהיר עבורי, שידעתי שאני עושה משהו טוב בשביל עצמי.

מה בעיקר למדת על עצמך תוך כדי טיול לבד?
וואו, שאני יודעת להסתדר בלי להיות תלויה באף אחד, שאני ממש מצליחה לפתור בלת"מים כשאין לי ברירה, שאני ממש נהנית להכיר מקומיים ולחוות קצת את המקום מהעיניים שלהם, וגם שאני יודעת להרים את עצמי ברגעים שקצת יותר מאתגרים אותי רגשית. גם למדתי שכיף לי לטייל בספונטניות כששום דבר לא מתוכנן. פשוט לצאת בבוקר, לתפוס כיוון, ולהחליט תוך כדי על הדרך.

מה הקושי הגדול ביותר בלטייל לבד?
הייתי אומרת שאולי הקטע הזה כשיש בלת"מים או תקלות ואת צריכה להתמודד איתם ברגע לבד ולקבל החלטות, אין את מי לשאול או עם מי להתייעץ או על מי "לזרוק אחריות" – הכל עליך.

לו יכולת לצאת מחדש לדרך, היית בוחרת שוב בלבד?
לגמרי כן. אני אוהבת לטייל עם אחרים, וזה לא שאני תמיד טסה לבד, זה פשוט סוג אחר לגמרי של טיול. אני כל כך נהנית לתת לעצמי את המקום הזה של עצמאות מלאה ובחירה חופשית, ללא שום דיון, ואני כנראה לא טסה מספיק עדיין כדי שזה יימאס לי.

תארי סיטואציות בהן הרגשת שאת מאויימת ופגיעה בגלל שאת לבד
היו יחסית מעט כאלה בכל הטיולים שלי עד היום. אולי כי בשנים האחרונות אני באמת טסה בעיקר ליעדים עירוניים וזה לגמרי משמעותי במובן הזה.
בתאילנד, נסעתי לבד במונית לאנשהו, ובאמצע הדרך הנהג עצר בתחנת דלק וסימן לי עם הידיים (לא ידע אנגלית) לרדת ולעבור למונית אחרת, הצלחתי להבין ממנו שיש לו תקלה ברכב, ובקטע לא ברור של ביטחון פשוט עברתי למונית השניה, רק בדרך עם הנהג השני התחלתי להילחץ שאולי הם עובדים עליי ואני אמצא את עצמי באיזשהו מקום אחר תיכף.. לשמחתי הוא הביא אותי בשלום ליעד, וכנראה שמאז נטמע בי ביטחון כזה שהדברים מסתדרים לי.
היה מקרה נוסף שטיילתי לבד וחיפשתי איזה לונה-פארק נטוש בפאתי ברלין, ונכנסתי לחורשה סבוכה כזאת, לבד, ולא היה שם איש, ופתאום קלטתי שאם עכשיו מישהו תופס אותי באמצע החורשה אף אחד לא ישמע ולא יידע על זה, מה שגרם לי חוסר שקט לרגע או שניים. והיתה גם הפעם ההיא שטעיתי בתחנה וירדתי מהתחתית בשכונה ממש לא סימפטית. בהתחלה לא הבנתי שטעיתי, אז התחלתי ללכת ברחוב, לאט לאט היה ברור לי שזה לא מקום ידידותי כל כך, ואז ראיתי ליד אחד הבתים קבוצת בחורים מסתכלים עליי ומתלחשים. מיהרתי להסתובב באותו רגע וטסתי בחזרה לתחנה.

לקריאת הפוסט המלא: "איך מתחתי את הגבול יותר מדי / או הסיפור על הלונה פארק הנטוש בברלין"

צילום: נירי שאול

האם יש הבדל בין בחור לעומת בחורה שמטיילים לבד?
מבחינת סגנון הטיול ואופן הטיול, ממש לא בהכרח. אבל עם כל הצער שבדבר, יש לדעתי הבדל מבחינת תחושת הביטחון. נכון שיש דברים שהופכים את כולם לפגיעים בטיול לבד, גם גברים וגם נשים, אבל אין לי ספק שנושאים כמו הטרדה בקונקסט מיני זה משהו שיותר מאיים על נשים מאשר על גברים, בטיול לבד.

תארי אתגר שהתמודדת איתו בהצלחה בטיול האחרון שלך
לפני כמה חודשים, טיילתי בפאפוס והגעתי למערת קבורה, שצריך לרדת אליה לא מעט מדרגות. כשהגעתי לשם המקום היה די מבודד ולא היו שם אנשים, חוץ מכמה פועלים שעבדו בכביש, והתחלתי לרדת במעבר הצר, המקום היה ממש שקט, וככל שהמשכתי נבהלתי פתאום שמישהו יכול לבוא מלמעלה, ואם יקרה לי משהו אף אחד לא יידע שאני כאן. ברגע הראשון התחלתי לעלות בחזרה, אבל אחכ אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי עד לשם אני לפחות ארד ואצלם כדי שלא אצטער אחכ שפספסתי, וממש אזרתי אומץ וחזרתי למטה. אחכ הייתי מאוד מרוצה שלא וויתרתי לעצמי ולא נתתי לחששות לנהל אותי. אחרי שיצאתי משם, כל כך התלהבתי מהאומץ שנפל עליי, שטיפסתי מעל עוד מערה שהיתה שם, אפילו שהכניסה הראשית היתה סגורה וזה הכי לא אני לעבור על החוקים ולחפש דרכים צדדיות. עליתי למעלה מדרך צדדית ולא מוסדרת, אבל הנוף שמעל המערה היה שווה את זה לגמרי – תצפית פנורמית על כל העיר.

צילום: נירי שאול

מה היה הדבר המפתיע ביותר שפגשת בדרך?
אני חושבת שאת כושר האלתור שלי והיכולת לפתור בלת"מים. תמיד היתה לי תחושה שברגע האמת קשה לי לקבל החלטות או לקחת אחריות על מה לעשות, ופתאום כשאין לי ברירה אני עושה את זה נהדר, פשוט כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה בשבילי.
עוד משהו שמפתיע אותי כל הזמן – שגם כשאני טסה ליעד שכבר הייתי בו לבד, הטיול תמיד נראה ומרגיש אחרת לגמרי, אפילו אם אני נמצאת חלק מהזמן באותם המקומות. משהו באווירה, בסטייט אוף מיינד שאיתו הגעתי, באנרגיות שלי, תמיד יהיה שונה מפעמים קודמות, וזה מקסים בעיניי, כי זה מאפשר לי לחוות את עצמי ואת המקום באור אחר כל פעם.

תארי מצב שלא הצלחת להתמודד איתו, שנאלצת לאלתר, לחשוב אחרת, אולי להיעזר באנשים אחרים
באחת הנסיעות שלי לברלין, חטפתי התקף חרדה מאוד לא נחמד על היום הראשון. התחלתי ממש לדמיין תרחישים לא טובים, וראיתי את עצמי כבר מסתגרת בחדר עד הטיסה חזרה. באיזשהו שלב הרגשתי שאני ממש מאבדת את זה וצריכה שמישהו ירגיע אותי ומהר, אז התחלתי להתכתב בוואטסאפ במקביל עם עופר, בעלי, ועם החברה הכי טובה שלי. כל אחד מהם, מהמקום שלו, הצליח מאוד להרגיע אותי, ולאט לאט, חזרתי לעצמי, ולמעשה זאת הפכה להיות אחת הנסיעות המוצלחות שהיו לי. בעקבות הסיטואציה הזאת אגב, כתבתי פוסט מאוד חשוב בבלוג שלי, על איך להסתדר ברגעים שהדברים קצת משתבשים, כי ברור שיש כאלה.

לקריאת הפוסט המלא: "מה עושים כשדברים משתבשים"

צילום: נירי שאול

מהו הרווח הגדול ביותר בזכות הלבד?
אני חושבת שאני מרוויחה את עצמי בעיקר, כל פעם מחדש. היכולת לבלות עם עצמי ולהתעסק כל יום, 24/7, רק במה שמעניין אותי, או מטריד אותי, או סתם יושב לי על הראש – זה משהו שאני לא מגיעה אליו ביומיום הרגיל שלי, וזה פשוט מתנה בעיניי. הרבה פעמים אנחנו דוחים החלטות, או לא מתמודדים עם כל מיני דברים שחשובים לנו, כי השגרה דוחקת בנו, ודווקא בזמן הזה של טיול לבד, יש פתאום את השקט הזה לשבת עם עצמי ופשוט להבין מה אני רוצה ומה מתאים לי. לתת לי להוביל, בכל המובנים.

איך זה מרגיש לא לדבר ימים שלמים עם אף אחד? או לדבר ולא להיות מובנת?
זה לא כזה קיצוני, כי אני מדברת פה ושם, עם האנשים במלון, או בחנויות, ואני תמיד משתדלת לקבוע לעצמי סדנאות מגניבות או סיורים, ואז אני מכירה אנשים תוך כדי ומדברת איתם, ואנגלית מבינים ברוב המקומות. אבל זה נכון שיש הרבה יותר שקט, ואני מוציאה הרבה פחות אנרגיות על שיחות, שזה מבחינתי נהדר. והאמת היא, שבכל רגע יש איתי מחברת – אז אם אני מרגישה צורך לדבר אני פשוט שולפת אותה וכותבת את עצמי.

איזו עיצה טובה או מסר יש לך לומר לאישה שמטיילת לבד?
להקשיב לתחושת הבטן, בכל רגע בטיול. לא לעשות משהו שמרגיש לא נכון, וכן לעשות כל דבר שמתחשק לך, בלי לעצור ולחשוב על זה יותר מדי, לפרגן לעצמך הנאות.
ועוד משהו חשוב – לבד זה לא אומר בודד, זה אומר זמן איכות עם עצמנו, וזאת מתנה נפלאה, אז תני אותה לעצמך – טיילי לבד, ותיהני. מגיע לך.

תודה נירי שהיגעת להתארח אצלי בבלוג. מקווה שהמסר שלך יועבר הלאה, לאימהות שרוצות ואולי קצת חוששות או לא יודעות כיצד ואם בכלל זה אפשרי.


ראיונות נוספים של "נשים מטיילות לבד":