להיות הֶלֶךְ בירושלים – סיור על קו התפר/החיכוך בעיר

מחר, כ"ח באייר יצויין יום ירושלים תשפ"א 2021. במקרה או שלא נסעתי אתמול עם חברים ליום טיול/סיור בירושלים.
אבל באמת שלא צריך חג לאומי כמו יום ירושלים כדי להביא אותי ירושליימה. אני תמיד נהנית להיות ולהרגיש הֶלֶךְ בירושלים.

"יום ירושלים – יום חג לאומי הנחגג בישראל בכ"ח באייר לציון איחוד העיר ירושלים תחת ריבונות ישראלית בכ"ח באייר ה'תשכ"ז, לאחר הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. היום נקבע על ידי הכנסת ב"חוק יום ירושלים". בנוסף לשמו הרשמי, יש המכנים את היום יום שחרור ירושלים, יום חרות ירושלים, או יום איחוד ירושלים, מתוך נקודת מבט הרואה בכינון הריבונות הישראלית בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים שחרור מעול כיבוש זר, והשקפה זו קיבלה חיזוק בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. ביום ירושלים נערכים טקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה וכן טקסי זיכרון ממלכתיים לחללים שלחמו בירושלים במלחמת ששת הימים, ובמקביל מצוין גם יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל." – מתוך ויקיפדיה

הסיבה הפעם להגיע לירושלים היתה הזמנה לסיור בשכונת מוסררה במסגרת מרתון סיורים של יד בן צבי.
"זו פעם ראשונה שלך בשכונה הזו?" אני מתעניינת, "כן," הוא עונה לי ומחזיר אלי אל השאלה,"ואת?"
"לא, הייתי פה לא מעט פעמים בעבר. אני ירושלמית במקור", אני עונה.
"במקור", ביטוי ישראלי שמציין מהיכן אנו בארץ. וזה דבר ידוע שילידי ירושלים ממשיכים להעיד על עצמם כ"ירושלמים" גם אחרי שעזבו את העיר.

הסיור נערך במוסררה, אחת השכונות היפות בעיר ושם דגש על תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים" שהחלה בשנות השבעים ובמידה מסויימת ממשיכה עד עצם היום הזה. 73 שנים למדינת ישראל ואנו עדיין נעים על אותם קווי חיכוך.
הסיור והשוטטות בעיר שעזבתי סופית לקראת סוף האלף הקודם, מעלים הרבה זכרונות. חלקם נוגעים במצוקה, הזנחה, אפליה, קיפוח.
מושגים שקיימים בעיר המצולקת הזו עד ימינו אנו, באלף השלישי.

מוזמנים להצטרף אלי לסיור בעיר, במיוחד בימים אלה בהם שוררת מתיחות רבה. למרות הנוכחות המאסיבית של כוחות שיטור על רקע אירועי הימים האחרונים, לא הרגשנו עויינות מצד האוכלוסיה המוסלמית שמציינת את הרמדאן ומקבלת תיירים ישראלים באשר הם. בתוך התסבוכת הפוליטית והעימותים האלימים – אפשר להגיע לירשלים ולמצוא בסימטאות היפות פינה קטנה של שפיות.

מכיכר ספרא פונים לכיוון הסימטאות של מוסררה, כלומר "חיננית" בערבית. שכונה שנבנתה כשכונת יוקרה למשפחות ערביות אמידות שיצאו מהעיר העתיקה.
שכונה של בתים ערבים יפים, בתי מידות. יוצאי דופן הם כמה שיכונים כעורים שנבנו בשנות החמישים ועדיין קיימים, שונים מאוד מהבתים המפוארים, היפהפיים שהושקעה בהם עבודה רבה.
בשנת 1948 השכונה ממוקמת על קו הלחימה, תושבי השכונה הערבים בורחים ומותירים את הבתים ריקים. אחרי המלחמה מגיעה לשכונה אוכלוסיה יהודית, עולים חדשים והשכונה הופכת משכונת יוקרה לשכונת מצוקה ועוני. ב-1971 פורצת המחאה של "הפנתרים השחורים", תנועה שיזמו צעירי השכונה.
כעבור עשרים שנה, בשנות ה-90 השכונה עוברת מהפך וממקום מוזנח היא משנה פניה למקום עם הבתים היקרים והאטרקטיבים בעיר, לצד דירות השיכון הישנות הזולות.

המדריך מתייחס קודם לשיכבה הראשונה של השכונה הערבית ומספר את הסיפור האדריכלי שלה, כשנבנו בתים גדולים ומרווחים למשפחה הערבית המורחבת. כשהשכונה הוקמה בימים של טרום הקמת המדינה, בימי התורכים והבריטים, היא נבנתה כמקום שמשדר יוקרה.
אנו מגיעים לרחוב חולדה הנביאה, סמטה יפה בין הגדרות, מביטים בכניסות לבתים הפרטיים שהושקעה בהם עבודה רבה, גילופי אבן שמוסיפים הרבה מאוד חן ויופי.  מגיעים גם לחצר האחורית של מבנה שזכה לכינוי "בית החלונות" על שום מספר החלונות הגדול שבו, בצורות שונות.

"בית החלונות במוסררה. הבית נבנה בשנת 1911, והכיל במקור 4 דירות. בין דיירי הבניין הזה היה עארף אל עארף, שהיה מושל אזור באר שבע בתקופת המנדט הבריטי, מזכיר של המלך עבדאללה ובשנות החמישים מונה לראש עיריית ירושלים המזרחית." (מתוך ההסברים של שמוליק כהן, חבר לטיולים ומורה דרך שמתמחה בירושלים)

"בירושלים יש להתבונן בשכבות", אומר המדריך של יד בן צבי וצודק. ירושלים היא עיר רב-שכבתית. מתחת לחזות היפה והמרשימה של בתי השכונה נמצאת השכבה החברתית, המרקם האנושי של התושבים שהובאו לגור שם אחרי קום המדינה, כשנגעה בקו הגבול העירוני.
אף אחד לא היה מעוניין לגור על קו הגבול ובלית ברירה מגיעים לשכונה עולים מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו.
התנאים היו קשים מאוד. בכל בית התגוררו כמה משפחות, כשכל משפחה התגוררה בחדר אחד. הצפיפות, העוני, הילדים שנפלטו ממערכת החינוך ונאלצו לצאת לעבוד ולסייע בפרנסה. בשנים ההן לא היה מתנ"ס או מגרש משחקים בשכונה, רק עזובה והזנחה. מי שהסתובב ברחובות העיר ללא תכלית נעצר בעוון שוטטות. אותם ילדים נעצרו, נפתחו להם תיקים במשטרה, לא התגייסו לצבא. את הבנות חיתנו בגיל צעיר וכך נוסף דור חדש למצוקה.
אותם עולים שחיו במרוקו בקהילה מכובדת ובעלת אמצעים חוו בארץ שבר גדול. דווקא כאן בארץ הקודש הם ירדו מגדולתם, איבדו את כבודם וחיו בעוני גדול.

אחרי מחלמת ששת הימים הגבול התרחק לים המלח, מגיעה עלייה ממדינות רווחה והם מקבלים דירות בשכונות אחרות בעיר ואילו במוסררה לא קורה דבר.
טדי קולק מפנה את האוכלוסייה המקומית מימין משה לקטמונים ולרוממה ונפוצה שמועה שמוסררה תהיה הבאה בתור. מתחילה בהתארגנות פנימית של צעירי השכונה ובמרס 1971 הזעם מתפרץ בהפגנה גדולה בירושלים.
המחאה החברתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל החלה ברחוב משמרות הכהונה במוסררה שם נכתב הכרוז הראשון.: "די, אנחנו קבוצת צעירים דפוקים פונים לכל אלה שנשבר להם.."
הם כמובן לא קיבלו רישיון להפגנה ובכל זאת יצאו להפגנה שקיבלה הד ועוצמה.
טדי קולק: "בנדיטים, תרדו מהדשא"
גולדה מאיר: "מי שזורק בקבוקי תבערה על שוטרים, הם לא נחמדים"
במרוצת הזמן לקחו חלק מדבריה של גולדה כשם לרחוב מדרגות קטן ליד רחוב הע"ח והוא קרוי "סימטת הלא נחמדים".

בשנות השמונים כאשר מתחיל "פרוייקט שיקום שכונות" משייכים את הדירות לתושבים, הם קונים את הבתים בהם התגוררו. חלקם מוכרים ועוברים למקום אחר, חלקם נשארים לגור בשכונה. והחל משנות התשעים השכונה הופכת אט-אט לפנינה מטופחת.
ב-2008 סטודנטים לאמנות תושבי בשכונה פיזרו כמה מיצגי אמנות – ציורים של הפנתר על כמה מלוחות המודעות וגרפיטי של מנחם בגין על קירות הבתים.

אמנות רחוב עכשווית – פנתרים צבעוניים ברחובות מוסררה, שכונה שרחוקה מלהיות כיום שכונה של אנשים קשיי יום

גם אני נולדתי וגדלתי בשכונת מצוקה בקצה הדרום-מערבי של העיר, שכונה שאוכלסה בעולים מצפון אפריקה, שכונה שנכללה במסגרת "פרוייקט שיקום שכונות".
גם ההורים שלי חוו אפלייה על רקע עדתי, גם הם קופחו. הסיור החזיר אותי אחורה בזמן לילדות הירושלמית שלי בפריפריה של העיר. תודות למה שנתנו לו אז את השם "אינטגרציה" בחינוך יכולתי להגיש מועמדות לתיכונים טובים בעיר בסוף כיתה ח' ועל סמך ההישגים שלי להתקבל לבויאר שעד עצם היום הזה נחשב לתיכון איכותי. זכיתי לקבל חינוך טוב, לסיים 12 שנות לימוד, להמשיך ללימודים אקדמאים ולצבור 18 שנות השכלה בסך הכל. בשנים בהן למדתי לתואר ראשון בבצלאל, דווקא בגלל שבאתי משכונת מצוקה, זכיתי לקבל מלגות שסייעו לי לממן את שכר הלימוד. ככה שבחווייה שלי, לא זכורה לי אפלייה וקיפוח בגלל המוצא העדתי של הורי.

בתום הסיור במוסררה המשכנו רגלית למוזיאון רוקפלר, בדרך חלפנו על פני שער שכם, היפה בשערי ירושלים.
במוזיאון מוצגת בימים אלה תערוכה מתחלפת שמציגה את הקרמיקה הארמנית, אחת האמנויות המסורתיות היפות, ומהסמלים הבולטים של הארמנים בירושלים.
בתערוכה מוצגות עבודות מרשימות של מארי בליאן, אמנית הקרמיקה החשובה ביותר שפעלה בירושלים בקרב הדור השני של אמני הקרמיקה.

"מוזיאון רוקפלר הוקם על ידי המנדט הבריטי בשנות השלושים, והוא היה אמור להיות מעין המוזיאון הלאומי של המנדט. המוזיאון תוכנן לפי הסטנדרטים של מוזיאונים באותה תקופה ולא השתנה מאז. אם תרצו אופן הסידור שלו גם זה כבר סוג של תצוגה מוזיאונית." (מתוך ההסברים של שמוליק)

בחצר הפנימית של המוזיאון פינה שמצופה קרמיקה ארמנית בגוון כחול וטורקיז, מעשה ידיו של דוד אוהניסיאן, מייסד תעשיית הקרמיקה הארמנית בירושלים.

"אוהנסיאן הובא לירושלים על ידי רולנד סטורס, מושל ירושלים לאחר כיבושה על ידי הבריטים, ויחד עם משפחות בליאן וקרקשיאן יסד את מה שהפך לאחר מכן לאחד הסמלים המובהקים של ירושלים, תעשיית הקרמיקה הארמנית." (מתוך ההסברים של שמוליק)

כשיצאנו מהמוזיאון נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער הפרחים. תוך כדי שיטוט בסימטאות של הרובע המוסלמי היגענו אל הוויה-דלרוזה, אל כנסיית הקבר שהיתה כמעט ריקה ממבקרים וככה התאפשר לנו להיכנס לתוך האדיקולה, גומחת הקבר, היכן ששבוע קודם לכן התגודדו מאות אם לא אלפי ציילנים בטקס של הנוצרים האורתודוקסים של שבת האור.

לסיום – תצפית לעבר כיפת הסלע מבית הספר לבנים אל עומריה ועוד כמה פריימים מסמטאות העיר העתיקה.