החופשה היוונית שלי: טיול סולו לא מתוכנן

באמצע אפריל האחרון  טסתי ליוון ל-17 יום למה שזכה לכינוי "החופשה היוונית שלי". נסעתי לבד, עוד אחד מטיולי הסולו אליהם אני יוצאת מפעם לפעם. טיול שהתחיל בחוסר חשק מובהק והסתיים בשמחה וצהלה, כי איך אפשר שלא להינות מזמן האיכות שלי עם עצמי ועם יוון.

יוון הייתה החוצלארץ הראשון שלי, בגיל 21 הפלגתי מנמל חיפה לנמל פיראוס ומשם לאתונה לכמה ימים. ברור שעליתי לבקר באקרופוליס, תמונה ישנה שצילמתי אז מראה את המבנה המפואר ללא הפיגומים שקיימים היום על מנת לחזק את הפרתנון, כחלק מפוייקט שימור רחב היקף. ב-1988 האיחוד האירופאי עוד לא נולד והמטבע המקומי היה הדרכמה. לא זוכרת הרבה מאותו ביקור קצר באתונה, משם הפלגתי לאי נקסוס בו ביליתי את רוב הקייץ.

מאז הזדמנתי לשניים מאיי יוון (סנטוריני וכריתים) לחופשות קצרות בטיסת צ'ארטר ישירה, ויחלפו 31 שנים עד שאנחת שוב באתונה. הפעם מגיעה ליוון בדרך אווירית, עם מטוס שמקצר מרחקים ותוך שעתיים נוחתת בבירה היוונית. אני נשאלת האם זו הפעם הראשונה שלי ביוון.
לא וכן. לא – בגלל הפסקה הקודמת, כן – בגלל הפתיח של הפסקה הנוכחית. לחזור לעיר אחרי 31 שנה, זה כמו לפגוש אותה בפעם הראשונה. ולפגישה עם אתונה היגעתי לחלוטין לא מוכנה.

זה זמן מה שיוון מככבת ברשימת המשאלות שלי, בעיקר יוון ההררית. כל פעם שנתקלת בתמונה של אחד מגשרי האבן העגולים או של המנזרים מאיזור מטאורה שמה לב לגל של קנאה שעולה בי… גם אני רוצה…
ואז מגיע יום אחד שמעירה את עצמי בנזיפה קלה, תקשיבי, אם לא תיכנסי עכשיו לרשת לחפש כרטיס טיסה תיתקעי בעומס הבלתי נסבל שחג הפסח מייצר. זמן טוב להיעלם מהארץ. בחוסר חשק מובהק קונה את כרטיס הטיסה הזול ביותר לאתונה, ללא אפשרות ביטול.
תאריך יציאה: 15.4, תאריך חזרה: 1.5,כלומר 16 לילות, 17 ימים.
דוחה את התיכנון המפורט לאח"כ, עד שכמה ימים לפני הטיסה מבינה שאם לא אזמין חדר בבוקינג, לא יהיה לי היכן לישון כשאנחת בעיר.
עד הרגע האחרון הנסיעה נתפסה כמיותרת, ארוכה מדי, מה אני צריכה את הכאב ראש הזה, אולי לא אופיע לטיסה ו…. מזל שהתקמצנתי על הכסף ששולם ולא יוחזר ושהופעתי לטיסה.

היגעתי ליוון לתקופה של 17 ימים, כלומר כל הפסח קומפלט, כמה ימים לפני וכמה אחרי. ביליתי חמישה ימים גדושים ועמוסים ברחובות אתונה. היום הראשון בעיר הוקדש להתמצאות כללית, כלומר, לצאת מהחדר על מנת להכיר את הרחובות הסמוכים, כדי שאוכל לשוב רגלית בלילה, בלי ללכת לאיבוד. הכיוון הכללי היה להגיע לכיכר סינטאגמה, שם ירדתי בלילה הראשון מהאוטובוס. לפי גוגל מאפס זו הליכה של עד עשרים דקות. 1.6 ק"מ. לקח לי כמעט יום שלם להגיע לשם… ולא בגלל שהלכתי לאיבוד, אלא בגלל הדרך בה בחרתי לטייל, ללא תכנון מוקפד מראש, כזה שמתווה כיוון כללי ומאפשר לי את החופש להיכנס לסמטאות צדדיות לבדוק מה יש שם.

מזל שאתונה עיר גדולה עם סמטאות ורחובות רבים לשוטט בהם. חמשת הימים הראשונים הוקדשו לעיר ואח"כ הפלגתי לארבעה ימים אל האי אגינה הסמוך לנמל פיראוס, וממנו לארבעה ימים נוספים באי אגיסטרי. חזרתי שוב לאתונה ליומיים אחרונים עד הטיסה חזרה ארצה.

במהלך "החופשה היוונית שלי" כתבתי מדי יום פוסט אחד או שניים בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות שקיבלתי צדה את עיני: "את חייה את החלום".
מעניין לשמוע מה חושבים עלי אנשים שרואים אותי נוסעת לפה ולשם, לעומת מה שיש לי לומר על עצמי.
"חייה את החלום". איזה חלום? של חופשה באי יווני? של טיול רודף טיול? של מסעות ברחבי העולם? של אישה שיוזמת שעושה דברים במקום לשבת בבית בחיבוק ידיים? של אישה שמעיזה לצאת לבד לדרכים?

אם תשאלו אותי, חשוב שתהיה לכל לאדם רשימת חלומות, או לפחות חלום אחד. החלום הוא משאלה למשהו שכעת רחוק ממני, נראה בלתי מושג. יש חלומות גרנדיוזים ויש חלומות צנועים יותר ובהחלט ברי הגשמה. החלום נולד בדימיון שלנו, מתוך איזו כמיהה פנימית למשהו שעושה לנו טוב.
עוד מגיל צעיר מאוד חלמתי לנסוע רחוק. לא חלמתי על יעד מסויים, החלום היה בעיקר על המרחקים, המרחבים.
חלום שאני יכולה להוריד למציאות גם כשנוסעת למרחבי הנגב שלנו להרי אילת או סיני או יוון.
כמעט כל מקום יכול להתאים להגדרה הפרטית שלי ככזה שמעניק לי מרחב, מרחק, פיסת שמיים נקייה, אוויר נקי לנשימה, צבעים, ריחות, גירוי כלשהו שמעורר למחשבה.

כן, היא צדקה. מי שכתבה לי "את חייה את החלום".
בקריאה ראשונה זה נשמע כמו התרסה, אולי היא מקנאה, אולי מעריצה, אולי משקפת לי משהו שבאטרף של היומיום הספקתי לשכוח. את החלום הישן ההוא על לפרוס כנפיים, לעוף, להתרחק, להתנסות, לחוות, לראות, לקבל מהחיים את המירב והמיטב שיש להם להציע.

כתיבה היא עיניין מתעתע. נדמה שאני "מדברת" באמצעות המילים הרבות שמקלידה בפתקים הסלולרים או ב"פנקס יוון" שלי, אבל האמת היא שאני בקושי מדברת. יצאתי ל"חופשה היוונית שלי" לבד וזו אחת ההשלכות של לטייל לבד. אין עם מי לדבר. למעט שאלות או משפטים קצרים לנותני שירותים, עוברים עלי ימים ללא דיבור.

הכתיבה מחליפה את הצורך בדיבור. אף אחד לא ניגש להתעניין בשלומי, אני כאן תיירת אחת מרבים, אני מסתובבת במדינה מערבית בה נהוג לכבד את המרחב הפרטי ולא להטריד בדיבורים מיותרים. ככה יוצא שבעולם החיצוני אני שותקת, אבל בעולם הפנימי אני רוחשת מילים, שמתחברות למשפטים, לפסקאות, לסיפורים.
אני רואה הרבה, מרגישה הרבה, חושבת הרבה וכאדם כותב המראות, התחושות והמחשבות מייד מתורגמות למילים. בגלל זה אני כותבת. ומעתיקה מהפתקאות הסללוריות לדף הפרטי בפייסבוק כדי להעביר הלאה, למי שרוצה להצטרף למסע הקצר שלי ביוון.

רוב התגובות שקיבלתי היו מהסוג המפרגן, עד שיום אחד מישהו כותב לי "לא הייתי מסוגל לקרוא הכל" ו… מייד שמה לב איך נפלו פני. מספיקה הערה אחת קטנה של מישהו שקשה לו לקרוא כמות גדולה של מלל (שלי) ואני מייד מתכווצת, רוצה למחוק הכל, לשתוק, לא לספר יותר אף לא מילה אחת עד שחוזרת הביתה.
במחשבה שנייה התגובה הזו לימדה אותי שיעור חשוב באיך אנחנו מפנים את הזרקור לביקורת השלילית.
נזכרתי בסיפור על יוסי בנאי ז"ל שאמר שאולם שלם היה מוחא כפיים לכבודו בתום ההופעה והוא היה מסתכל דווקא על האחד שלא מחא כפיים ולבו נחמץ. למה הוא לא מוחא כפיים? ההופעה לא מצאה חן בעיניו? לא הייתי מספיק טוב? אולם שלם מרוצה והוא שם את הפוקוס על האחד שלא מוחא כפיים.
אני קוראת את התגובות שקוראים שולחים לי, גם את זו של מי שלא היה מסוגל לקרוא הכל, ומייד מתעורר הקול הביקורתי, המאשים, שמקטין אותי ואת מעשיי.
למי יש זמן וחשק לקרוא את המגילות שלך. את טרחנית. המילים שלך מעייפות. מתי תלמדי לצמצם, לתמצת, לזקק את החווייה שלך למשפט אחד, מילה אחת, תמונה אחת. ועד שזה יקרה, עדיף שתגנזי את המלל העודף שלך.
הביקורת ממשיכה להקטין ולכווץ ולצמצם את חופש הביטוי שלי, כמעט לבטל אותו. אולי לאותו מגיב יש קושי לקרוא טקסט ארוך, אולי הוא קורא מהנייד, המסך מסנוור, יש רעש מסביב, קרה משהו שמסיח את תשומת ליבו. אולי זה הוא.
בבת אחת אני נרגעת. זה שלו. לא קשור אלי או לעודף המלל שלי.

שאלה: האם כשאני פותחת את הנייד להקליד כמה שורות בפתק אני לרגע מתנתקת מהחוייה של להיות כאן? בורחת אל מרחב וירטואלי מוכר, אפילו שהנייד לצורך זה משמש כמעבד תמלילים להקלדת משפטים.
שמה לב שכמעט כולם אוחזים במכשיר כזה ביד. לצלם, לגלול, לבדוק הודעות. מעטים האנשים שאין להם כזה מכשיר, שהידיים שלהם ריקות לחלוטין.

בנוגע לכתיבה, לפעמים מספיק לדמיין אדם אחד שאני כותבת לו, שקורא אותי, שנהנה מהמילים שלי. זה כל מה שנדרש. אדם אחד.
כמו למשל אחותי הקטנה ששלחה לי בוקר אחד את המילים הבאות:

"רציתי לספר לך שאני נהנית ממש כל בוקר להתחיל את היום בקריאת הפוסט טיולים שלך יחד עם הקפה שלי. אני ממש מרגישה שאני מטיילת יחד איתך וחווה איתך את הדברים. כיף ממש."

"כיף" דומה אני רוצה להעניק גם לקוראי הבלוג שלא היו שותפים לפוסטים היומים, או שלא עקבו אחרי בזמן אמת, ולהעביר חלק ממה שכתבתי תוך כדי תנועה לכאן. יש משהו שונה בכתיבה בדיעבד, אחרי שהחוויות והמראות שוקעים. החזרה לשגרה מקהה את התחושות ששם, ביוון, היו מאוד עוצמתיות וברורות. לכן טוב שנשארו המילים והתמונות משם.

שאלה: כשאני כאן, עד כמה אני ריקה מהדיעות הקודמות שיש לי על המקום, מכל מה שקראתי, מההמלצות, מהסיפורים של אחרים? עד כמה אני נקייה? עד כמה אני פתוחה לקלוט את מה שמונח לפני?
שמתי לב: כשאני לבד, הנייד לפעמים הוא כמו ידידי הטוב. אני מדליקה אותו, בוחרת פתק חדש ומקלידה מילים, שאולי הייתי אומרת בקול רם לו היה איתי עוד מישהו. או שלא.
חושבת שכדי להגיע לניקיון הזה מוכרחים לנתק מגע מהעולם המוכר, כלומר להעביר את הנייד למצב טיסה, או הכי טוב לכבות אותו.

באחד הלילות ב"חופשה היוונית שלי" תוך כדי שיטוט בפייסבוק באחת מקבוצות הטיולים, נתקלתי בשאלה שכתבה גולשת וביקשה המלצה על אי ביוון בחודש אוגוסט.

רציתי לכתוב בתגובה "אגיסטרי" שזה האי בו שהיתי אז, אבל עוד לפני שהקלדתי את האות א', ראיתי שמיותר. מישהי אחרת הקדימה אותי ולא רק בציון שם האי אלא בתיאור מפורט של החופשה הזוגית שלה באי.
הסתקרנתי והתחלתי לקרוא את התיאור שירד לרזולוציה הנמוכה ביותר, איזה קו אוטובוס לקחת מהטרמינל מאתונה עד לנמל בפיראוס על איזו מעבורת לעלות, על ההבדל בין הרחפת המהירה למעבורת האיטית, ואח"כ עם ההגעה לאי פירוט של מה עשו בכל אחד מהימים. כמו רשימת מכולת שיכולה להיות לעזר למי שמתכנן חופשה, קורא מתכון מוצלח ובוחר לעשות קופי-פייסט עם פה ושם התאמות אישיות.

לא היתה לי סבלנות לקרוא את הפוסט עד תומו. לא שהיה ארוך, אבל עודף האינפורמציה העמיס עלי. אינפורמציה שלו הייתי נחשפת אליה בשלב ההכנות, האם היתה משפיעה על הבחירה שלי באי? היתה יוצרת אצלי ציפייה מוקדמת?

יש דרכים רבות לטייל ויש דרכים רבות לכתוב רשמים מהטיול. יש שכותבים רשימות מכולת מפורטות של היכן היו, מה אכלו וכו'. אלו הרשומות הנצפות ביותר, כיוון שיש בהן מידע פרקטי שיכול לסייע מאוד למי שמתכנן טיול דומה. עבור מי שלא, או מי שנמצא ביעד ומגלה אותו בעצמו, אלו פרטי מידע לא רלוונטים, על גבול הטרחנים.
יש שכותבים רשמי מסע אישיים, מתארים את החווייה האישית ופחות מתעכבים על שמות המסעדות או המלונות.

עולם הבלוגינג ובמיוחד הנישה של בלוגרים שכותבים על טיולים, בה אני לוקחת חלק, מביא קולות אחרים וסיגנונות כתיבה שונים.
אישית, אני מוצאת עיניין ברשמים אישיים שנותנים מקום גם להתבוננות פנימית, מה הטיול במקום מלמד אותי על עצמי, אילו קשיים חוויתי, איך התמודדתי איתם. במיוחד טיולי סולו, כאישה שמטיילת לבד.
בכתיבה היומיומית שלי לאורך "החופשה היוונית שלי" אני נותנת מקום גם למסע הפנימי שבעיני לא פחות חשוב מהמסע החיצוני.

מראש אומרת הפוסטים בסדרת יוון לא נותנים לקורא מידע פרקטי והמלצות על אטרקציות – לשם כך בקרו ב"המלצות קריאה" שאני מביאה.

מישהו כתב לי שלטייל לבד זה "קשה, מסוכן ומשעמם". ומה יקרה אם חלילה יקרה לי משהו.
אני לא פוסלת מה שאנשים אחרים חושבים לגבי "אישה מטיילת לבד". המושג הזה מעורר שלל תגובות, החל מ-"וואוו, איך את עושה את זה" וכלה ב-"אסור לטייל לבד, זה חסר אחריות".
אני בדיעה שכל אחד יטייל כרצונו, לא כופה את דיעותי על האחרים, לכן לא מניחה לאחרים להכתיב לי כיצד לנהוג.
דרך השיתוף בחוויות שלי אני מנסה להראות שאפשר לטייל לבד, גם כאישה וגם ביעדים שנתפסים כמתאימים לזוגות או משפחות.

הערה בסוגריים, כי לא רוצה להיכנס לזה לעומק, רק לספר שבאחד הימים, תוך כדי הליכה במדרחוב סובב אקרופוליס התנפלה עלי הבדידות.
אמרתי לה, תראי, מכל המקומות בעולם בחרת להופיע דווקא פה, דווקא עכשיו. לא הגזמת קצת. לקח קצת זמן עד שהבינה שהגזימה, שזה לא הזמן המתאים ולעת עתה הסתלקה.
לא פשוט לטייל לבד לאורך זמן, גם אם הטיול עד כה מסתכם בארבעה ימים. בגלל האינטנסיביות לי נדמה שעברו שבועיים. ליתר ביטחון, שלא אתבלבל, סופרת עם האצבעות. שלישי, רביעי, חמישי והיום שישי. אכן ארבעה.

חברה כותבת לי: "עם הפייסבוק הלבד פחות לבד". ובהן צדק, כי הפייסבוק יוצר את אשליית האשליות של "ביחד", של מאות חברים שלכאורה מתעניינים בי ובמעשי.
על המעבורת לפיראוס יש לי שפע של זמן, פותחת פתק חדש בסלולרי ומקלידה תשובה: הפייסבוק מייצר אשליה מאוד מתעתעת. מצד אחד אני כאן לבד. עוברים עלי ימים שלמים שבקושי מוציאה מילים מהפה, למעט משפט פה ושם כשמזמינה אוכל או קונה משהו במכולת. מצד שני, את מה שאני לא אומרת בקול, אני מעלה על הכתב. כותבת קודם כל לעצמי, אח"כ מעתיקה לדף שלי וכל החברים במרחב הוירטואלי מוזמנים לקרוא.
חלק מהקוראים כותבים לי שנהנים לטייל איתי. ועדיין, אני כאן לבד. מזמינה כוס קפה אחת, כרטיס נסיעה אחד, חדר ליחיד.

וידוי: עד לפני חמש שנים לא העזתי לפרסם בפייסבוק. כתבתי לעצמי. שמרתי את המילים והתמונות שלי לעצמי, עד שיום אחד הראיתי לידיד כמה מהציורים והצילומים שלי. אחרי שהחמיא כמה הם יפים, נתן לי קצת על הראש. "ולמה את שומרת את כל היופי הזה רק לעצמך?"
או במילים של ענת קלו לברון "באיזו זכות?"
כלומר, קיבלת מתנה, ניחנת בכישרון כתיבה ויצירה, את עושה בו שימוש וכותבת, מצלמת, מציירת, יוצרת נפלא. רק למה למגירה???
הבנתם את רוח הדברים. אם קיבלת כישרון, עשי בו שימוש, קודם להנאתך, למענך ואח"כ העבירי את זה הלאה.
אני מאמינה גדולה ב-"להעביר את זה הלאה". אם כך נאה דורש, נאה מקיים.

וכך קרה שהתחלתי לכתוב ולפרסם ברבים. בהתחלה קיבלתי בקושי חמישה לייקים, גם היום אני לא קוצרת מאות לייקים. אבל אני לא כאן בשביל הלייקים, אני כאן כדי לשמוע מאחותי הקטנה שהיא קוראת אותי עם הקפה של הבוקר, לפני שהאטרף של היום מתחיל, נושמת כמה שלוקים מיוון שאני מביאה לביתה, מתמלאת אנרגיה ויוצאת ליומה. או שחברה מספרת לי שהיא מרגישה שמטיילת יחד איתי. או חברה אחרת שמבקשת "ספרי לי מה עשית היום" ואני יודעת שהסיפורים שלי משמחים אותה.
כאלו מילים גורמות לי להרגיש שפעולת העתק-הדבק שווה את החשיפה.

לו הייתי מניחה לחוויות לשקוע, מחכה עד שחוזרת הביתה ורק אז ניגשת למלאכת הכתיבה, סביר להניח שהיו יוצאות ממני מילים אחרות. ייתכן שהייתי מסננת הרבה דברים.
לשמחתי אני אוהבת לכתוב תוך כדי תנועה. רכשתי מיומנות מרשימה של הקלדה עם אצבע אחת על המקלדת הסלולרית בכל מקום אליו אני מגיעה. בחדר, בבית קפה, במעבורת, באמצע הרחוב.
כל מקום הוא מקום טוב לשלוף את ידידי הסלולרי או את "פנקס יוון" ולהעתיק ממה שעובר לי בראש.
לפעמים מתקבל בליל מחשבות לא ערוך, מעין זרם תודעה, כשהטריגר למה שאני כותבת זה מה שמונח לפני.
בשבועיים  שבין אמצע אפריל לתחילת מאי זו היתה יוון.

הראשון במאי, בכניסה לטרמינל, טיסות יוצאות, שדה התעופה של אתונה
הקלה. מאז שנודע על השביתה בתחבורה ציבורית התיישבה עלי הדאגה, איך אגיע לשדה. והינה היגעתי עם מונית שהקדימה כמה דקות לפני שבע בבוקר. בשבע בבוקר העיר עדיין ישנה, הכל סגור, התנועה זורמת. חג הפועלים היום. וגם שביתה.
אני מתעניינת איך עבר חג הפסחא על נהג המונית, תיאודור. אומר שרוב הזמן עבד. גם הוא התעניין היכן הייתי וכמה זמן. לא היה לי נעים לנפנף ב-17 ימים אז קיצרתי לעשרה, שזה סביר יותר לאנשים עובדים. הרי לו עבדתי, זה המקסימום שהייתי יכולה להיעדר. יש יתרת ימי חופשה קבועה שצריך לנהל בחוכמה לאורך כל השנה ולא לבזבז את כולה בבת אחת.

מזל שאין שביתה בשדה, שהטיסה של אל על יוצאת בזמן.
דקה לפני שנכנסת לטרמינל יושבת על ספסל המעשנים. קריר, לפי הצבע השמיים, בתכלת משגע, אני מנחשת שיהיה המשך יום נהדר. דומה אולי למזג האוויר של אתמול. הפסקתי לעקוב כי בקרוב יטרידו אותי הטמפרטורות המטפסות מעלה בארץ.

יום קודם חברה שואלת בוואטסאפ "חזרת?", אני עונה שעדיין לא, עדיין באתונה. היא שואלת "איך העיר???" ואני מבטיחה לענות בהמשך כי איך אפשר לשלוף תשובה מהשרוול שתתמצת את מהות העיר. זו שאלה פתוחה והתשובה יכולה לקחת כמעט לכל כיוון.

אסיים את הפוסט מ"החופשה היוונית שלי" בסיכום קצר "איך העיר?" ששירבטתי בהמתנה לטיסה חזרה הביתה

יפה, מכוערת, סואנת, עמוסה, רועשת, מעניינת, צבעונית, מקושקשת, מרופטת, עתיקה, עמוסת גירויים, צפופה, דחוסה, אינטנסיבית.
הרשימה הזו יכולה לאפיין גם את תל אביב או ירושלים אהובתי. אם אני מנסה לדייק מה בכל זאת מאפיין את העיר אלו הניגודים שמתקיימים בה זה לצד זה. חדש לצד ישן, יפה ואסתטתי לצד מכוער, אפילו מכוער ממש, מוזנח ומרופט לצד מטופח, תרבות גבוהה לצד נמוכה, אמנות קלאסית לצד אמנות רחוב שמשתלטת על המרחב הציבורי, רחובות סואנים וצפופים לצד פארקים ירוקים ונעימים, תיחכום קולינרי לצד אוכל רחוב, עושר לצד עוני, בתי אמידים בשכונות היוקרתיות לעומת חסרי בית שישנים ברחובות. הניגוד הכל כך בולט בין שקט לרעש. גלריית פרצופים מגוונת מאוד.
זו עיר שאירחה את המשחקים האולימפים, עיר עם כמה קווי מטרו, עיר עם גבעה בלבה ולא סתם גבעה, גבעת האקרופוליס, עיר עם הר נוסף שכשמטפסים עליו נהנים מתצפית היקפית מרהיבה.
בכל העיר פזורים שרידי העבר, הארכאולוגיה היא חלק מהנוף האורבני של העיר.
הסצינה התיירותית מעורבבת ברחובות של חנויות, של מסחר, של שווקים, של שרידים ארכיאולוגים.

אתונה הפתיעה אותי לטובה, לא נשארתי אדישה אליה, אהבתי אותה ממבט ראשון.
אהבתי בעיקר את העובדה שזו עיר שאינה מתייפייפת, שאינה מנסה בכוח למצוא חן. היא פשוטה. נגישה. לא משעממת. נוחה להתמצאות. את הרדיוס של מרכז העיר אפשר ללכת ברגל ולהינות משפע של אוכל רחוב וכמות מסחררת של צבעים וציורים על הקירות.

האם אחזור לביקור נוסף? ייתכן. אם כי מי יודע לאן יקחו אותי המסעות הבאים שלי.

כשרובן הגדול של מילים אלו נכתבו לראשונה הייתי במסע חזרה הביתה וכעת כשמפרסמת בבלוג אני עדיין בביתי, מתכוננת לטיסה מזרחה בחודש הבא.
בשבועות הקרובים, מדי יום חמישי בשעה 10:00 בבוקר יעלה לבלוג פרק חדש בסדרה היוונית.
אשמח אם תצטרפו ומודה לכם מאוד שבאתם לבקר בבלוג ושאתם קוראים אותי.
"אפחאריסטו פרה-פולי"

לקריאה נוספת


פרקים מתוך "החופשה היוונית שלי":

Comments

2 תגובות על “החופשה היוונית שלי: טיול סולו לא מתוכנן”

  1. תמונת פרופיל של משה
    משה

    את חיה את החלום כמו ציפור דרור חופשייה תמיד לדרכך

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה משה. איזה כייף לי לשמוע! ואם זה משהו שאתה גם רוצה, אז למה לא, בעצם…