החופשה היוונית שלי: פה ושם באתונה

יוצאת מהחדר בעשר בבוקר, אוהבת את השעה הזו, זמן לקפה מס.1 ואחריו מגיע קפה מס. 2, לפתוח את הבוקר בכתיבה, בהכרה שמתחיל יום חדש בחופשה היוונית שלי, ובעיקר שאין לי מושג מה אעשה, מה אראה ומה אחווה עד שאחזור לחדר עם רדת החשיכה.

להיות תיירת עבורי זה להגיע למקום, להתבונן בו, לראות אותו דרך הפילטרים שלי, של המקום ממנו היגעתי, של התרבות ממנה באתי. למצוא את הדומה (נוהגים בכביש בדיוק כמונו, עצבנים ונדחפים, להולכי הרגל אין סבלנות לחכות לרמזור ירוק, נדחפים גם הם לכביש, חבורות צעירים מסתובבים עם רמקול שמנגן שירים בקולי קולות) והשונה (ארכאולוגיה מפוארת שמשתלבת בתוך היומיום, חלקה מוגן במוזיאונים, חלקה מונח ברחוב, באותו מקום בו הוצבה לפני מאות שנים, אם יש הפסקת מים סוגרים את השירותים, לא מאמינה שכזה דבר יכול לקרות במרכז ת"א, שינתקו את המים לכל היום ויאמרו לתייר "סליחה, אין מים לכן אין פיפי")

לפניכם צרור הערות שנכתבו במהלך הימים בהם שוטטתי פה ושם ברחובות אתונה.

אם בטיולים בארץ נהוג לומר "פעם היה כאן ים", באתונה אפשר לומר "פעם היתה כאן עיר", "פעם עמד כאן הבניין העתיק ביותר".
מודה שארכיאולגיה פחות "מדברת" אלי, אני זקוקה לתיווך, למדריך או שלט הסבר שיתאר את ערימות האבנים שמונחת מולי. בגלל שקניתי ב-30 יורו כרטיס משולב אני נכנסת לכל האתרים הכלולים בכרטיס, גם אלו שעל פניו אין לי בהם עיניין מיוחד. ואולי טוב שכך, כי ככה מגיעה למקומות עם שרידים שפחות מושכים את העין בהשוואה לפרתנון למשל. לכן טוב שיש שלטי הסבר עם תמונות שמתארות מה היה כאן פעם.

תוהה איזו מורשת אדריכלית נותיר למאות אחרינו. גורדי שחקים? זה בכלל יעניין את תושבי העתיד לשחזר את המגדלים הללו שרובם הגדול עשויים פלדה וזכוכית ונראים כשיעתוק אחד של השני?
שאלה: מה קורה כשחופרים באתונה יסודות להקים ביניין ומגלים שריד עתיק, האם יקפיאו את הבנייה שמא מדובר בקברים עתיקים, בדומה לישראל, או שיזיזו את האבנים למוזיאון וימשיכו בתוכנית הבנייה?

בגלל שלא ממש מתעמקת בארכיאולגיה המבט משוטט במתחמי העתיקות ומתעכב על הפרגים והקווחנים שפורחים. האביב באתונה קצת קריר, עם שמיים מעוננים. ביומיים האחרונים ירד מעט גשם. לפעמים משב רוח קריר, שולפת את הסוודר, לפעמים השמש מציצה, פושטת את הסוודר.

אומרים שאחוזי האבטלה באתונה גבוהים מאוד. לא יודעת מספרים, אפשר לבדוק. חושבת על אלו שכן יש להם עבודה, למשל, השומרים באתרים הארכאולוגים הפזורים בעיר. מגיעים מדי בוקר לבוטקה, יום שלם יושבים או מסיירים בין העתיקות, משגיחים שהתיירים לא ייגעו ולא ישחיתו.
באקרופוליס למשל זה מתבקש. פזורים שלטים רבים שמבקשים "לא לגעת", כי אם מיליוני ידיים ימששו את השייש משהו יקרה לו. לא נגעתי, אבל היו אחרים שנגעו ואז השומרת שורקת ומבקשת "Please don't touch". זו העבודה שלה. כל היום. יום אחר יום.
או למשל לעבוד ברסטורציה. לשחזר פסלים עתיקים, או לקחת חלק בפרויקט השימור של הפרתנון. אלו עבודות שדורשות מן הסתם השכלה ארכאולוגית ומניחה שיש בהן עיניין וסיפוק גדול .
יש עבודות נוספות, כמו למשל מוכרים בחנויות יד שנייה, חנות שנראית כמו מחסן עמוס חפצים שמי ירצה לרכוש אותם. כמה אנשים נכנסים לחנות, כמה מהם בוחרים משהו וקונים, מה הפדיון היומי של כזו חנות. אפשר להתקיים מזה בכבוד?
ראיתי לא מעט חנויות סגורות, האם בגלל שפשטו רגל או אולי בעל החנות חולה או נעדר מסיבה אחרת.

לפני הנסיעה לא ידעתי כמה כסף להביא איתי, כמה עולה כאן האוכל, מהן העלויות היומיות שאדרש לשלם. אני מוצאת את אתונה לא זולה, קפה יכול לעלות בין 1.2 ל-3 יורו. מנת פלאפל, אוכל רחוב, נעה בין 2.8 ל-3.8 יורו.
כרטיס אוטובוס מהשדה לעיר עלה 6 יורו, יחד עם מונית שילמתי 10 יורו. לשם השוואה בארץ על כרטיס רכבת הלוך-חזור עולה 49 ש"ח.
גלויות עולות 30 או 40 סנט, על שתי גלויות מעוצבות בחנות בפלאקה שילמתי 2 יורו. לא יודעת מהן עלויות המגורים בעיר לעומת השכר החודשי הממוצע.
קבצני העיר מושיטים יד לנדבה, מצפים שהתיירים מדושני העונג יגלו חמלה כלפיהם. זה בלתי אפשרי. יש כ"כ הרבה. אני לא מכוונת אליהם מצלמה אבל כן מתבוננת, מנסה לנחש מהיכן הגיעו ואיך התגלגלו לרחובות אתונה.

במדרחוב למרגלות האקרופוליס מישהו מנגן מוסיקה דרום אמריקאית, מלודיה נעימה מאוד. לידי זוג עם תינוק וטונות של ציוד, עגלה, מנשא גדול, מנשא קטן, מעילים, בקבוקים, תיקים, קילו בננות. זוג ככל הנראה ממוצא הודי מתיישב לידי, האישה מכרסמת תירס צלוי. ניגשת אליהם בחורה צוענייה עם וורדים. מושיטה לבחורה, "בחינם, לכבוד הפסטיבל". נותנת גם לבחור פרח. מבקשת שינשק את החברה שלו ואח"כ מבקשת שיתנו לה קצת כסף, אוכל לתינוק שבבטן וכדי שהמסר יועבר מצביעה על בטן הריונית קטנה. קשה להימנע מההשוואה בין החיים שיהיו לתינוק שיוולד לצוענייה לעומת התינוק המערבי שהוכנס בזה הרגע למנשא, שמגיל אפס מטייל בעולם.
הזוג ההודי קם והלך, השאירו על הספסל את הוורדים. מניחה שאם אשאר כאן מספיק זמן הצוענייה תעבור לקחת אותם ולתת "בחינם" לתיירים הבאים שחולפים כאן.
המוסיקה הפסיקה להתנגן, התור לכניסה לאקרופוליס הולך ומתארך. הצוענייה לקחה את הפרחים. תוהה מה שמה, מהיכן היא, כמה זמן היא עוסקת במכירת וורדים לתיירים. רוב התיירים "מנפנפים" אותה, חלקם נדיבים מספיק כדי לפתוח את הארנק.

שש וחצי בערב. נכנסתי לאחד האתרים הארכאולוגים במסגרת הכרטיס המשולב שקניתי בעיקר כדי להשתמש בשירותים וקצת לנוח.
שבעתי מעתיקות ועמודי שייש תמירים, יפים ועתיקים כעל שיהיו. תחושה של רעב מתחילה להתגנב, בקרוב תתחיל להציק אם לא אכניס לבטן מעט פחמימות. שונאת את זה. הינה אני אומרת את זה. ממש, אבל ממש לא בא לי להיכנס לבד לאחת ממיליון מסעדות התיירים שבאיזור.

מתיישבת על מדרגות המוזיאון לארכיאולוגיה. התור לקניית כרטיסים משתרך עד לרחבה. היגעתי עד הלום ומוותרת על הכניסה. שבעתי מארכיאולוגיה. במסגרת שיטוטיי היום אגיע לאתר האחרון במסגרת הכרטיס "הכל כלול" וזה יניח את דעתי. מעדיפה לנצל את שעותיי בעיר לתור את הרחובות. לצעוד בשדרות בשם אוקטובריו וספטמבריו. שמות החודשים בלעז על שמם של קיסרי רומא העתיקה.

הרבה סיפורים אני יכולה לספר רק על המקומות בהם חיפשתי שירותים ציבוריים. השירותים הפעם שייכים למוזיאון הביזנטי שנמצא סמוך לאתר הארכאולוגי הירקליון, מה שפעם היתה גימנסיה לספורט, כי באותה תקופה האמינו בשלמות הגוף ושלמות הרוח. לכן הבחורים הצעירים נדרשו ללמוד ספורט, היאבקות וכו' ולהתאמן בעירום, לפי מה שהיה כתוב.
האתר עצמו די משעמם, אבנים שמונחות וצריך דמיון רב כדי לתאר איך זה נראה פעם. בכל מקרה, שירותים אין שם, אבל במוזיאון הסמוך יש. נקיים, קומה למטה. עולה ומייד תופס לי את המבט עץ תפוז, חציו פורח, חציו נותן פרי שמניחה שאינו למאכל. קוטפת פרח ומסניפה. ליד ערוגה של לבנדר, קוטפת כמה עלים וממוללת ביד. והריח, או הריח….


יש כזה מבחר של מוזיאונים באתונה, סמוך למוזיאון הביזנטי ניצב מוזיאון המלחמה. תמוה בעיני למה שאנשים ירצו להיכנס דווקא למוזיאון כזה.
המלחמות שיחקו תפקיד משמעותי בהיסטוריה של המין האנושי מאז ימי קדם. מן הראוי שתהיה גם לתופעה האלימה והמיותרת הזו מוזיאון משלה. אני מוותרת על הכניסה. ואגב מלחמות וסדר, ראיתי לא מעט שוטרים פזורים בעיר, לבושים במיטב אמצעי ההגנה וההתקפה. כנראה לשמור על הסדר הטוב, שדעתם של התיירים תנוח, שלאתונה ייצא שם של עיר בטוחה.

חמש. קריר. יושבת על ספסל בכיכר סינטאגמה. לא צריכה לשתות כלום, לא קפה, לא מים. רק לשבת. להתבונן במתרחש. ליד המזרקה ביתן שמנגן ככל הנראה מוזיקה ארמנית. יפה שיוון מתגייסת לטובת הארמנים. להעלות את המודעות לרצח העם שמתחולל שם.
בכל רגע נתון היכנשהו בעולם יש מי שמעונה, הזכויות שלו נרמסות ברגל גסה, נשללת ממנו החירות וגם חייו נלקחים בברוטליות. זה מתרחש אי שם. עיראק, סוריה, כורדיסטן, ארמניה. ופה, עולם כמנהגו נוהג. מדי חמש דקות המזרקה מזרימה מים, אנשים חולפים, כל אחד בעינינו.
והארמנים? למי אכפת מאומה קטנה ונרדפת. ברגעים כאלה אני גאה בדרכון הכחול שלי, שיש לי מדינה עצמאית לשוב אליה.

ובעיניין הקריאטידות, הקבלה משעשעת בין התסרוקת שלהן לשלי…

מסתבר שלרגל האחד במאי תתקיים שביתה כללית של התחבורה הציבורית, כולל אוטובוס ומטרו לשדה התעופה. שאלתי שלוש פעמים, ליתר ביטחון. כולם אמרו אותו הדבר: תהיה שביתה. סעי במונית. ההבדל נע בין 6 יורו לכרטיס אוטובוס לעומת 32 יורו למונית. כשראיתי את המחיר זה לווה בצרור קללות. מה אשמים התיירים שרוצים להגיע לשדה ולטוס לדרכם.
יש לי כאן דיבור פנימי עם הקמצנית שבי. כלומר לא קמצנית, חסכנית. אני יורדת לרזולוציה נמוכה של מספרים. כדי לקבל פרופורציות. מסתובבים פה ברחוב מאות אם לא אלפי קבצנים, חסרי בית, חסרי כל. הם בקצה האחד של ציר העושר ולעומתם אני בקצה ההפוך. תודה לאל שיש לי 32 יורו למונית.

סגנון הטיול שלי, בו אני דוחסת "טיילי כפי יכולתךְ" במחיר הנמוך ביותר מחייב אותי להיות עם היד על הארנק כל הזמן. לפעמים נמאס לספור, לגעת בשטרות. בארץ יש שבועות שבקושי נוגעת בכסף, כי רוב התשלומים הם דרך הפלסטיק של כרטיס האשראי.
לפעמים נדמה שדיבור על כסף הוא דבר נמוך או משעמם. הרבה יותר סקסי לדבר על מנות של אוכל מעוצב במסעדות גורמה, או מלונות מעוצבים. עיצוב זה סקסי, אבל מה לעשות שאני חייה בעולם של חומר, שתקציב הטיולים שלי מוגבל. שאני רוצה להוציא את המקסימום מהסכום שעומד לרשותי.
לו התחבורה הציבורית היתה פועלת כסדרה באחד במאי הייתי חוסכת 32 יורו שאולי הייתי שומרת ליעד הבא.

בדרך למוזיאון לאמנות ילדים. עוצרת לקנות קפה, small americano, no milk, no sugar, take away
מצאתי פינת צל שקטה. לשבת, לחשוב ללגום קפה.
סגור. אלא מה? מציצה מבעד לחלון וממש מצטערת כי רציתי כ"כ לראות ציורי ילדים, משהו שיכול היה להרגיע ולשמח אותי.
עוצרת בחור שחולף ברחוב שיתרגם לי מה כתוב בשלט, כאילו לא הבנתי לבד ש… סגור. עד יום חמישי.
גם היוונים עשו" גשר" בתקופת החג, להזכירך, זו לא המצאה ישראלית.

ייתכן שבאחד הגלגולים העתיקים מאוד שלי הייתי פסלת וסיתתתי דוגמאות גיאומטריות, בעיקר של מעגלים ומיני מנדלות קדומות. או אולי הייתי ציירת ועיטרתי את כדים במיני דוגמאות מעגליות, מתפתלות, מסתלסלות. רק ככה אני יכולה להסביר את המשיכה שיש לי כמעט לכל מעגל שייש עתיק שאני רואה באתרים הארכאולוגים שבעיר.
מדי פעם לא יכולה שלא להושיט יד ולגעת בשייש. אפילו שאסור. להרגיש את מגע האבן, ללטף את האבן המחוספסת והחלקה בו זמנית.
יודעי תולדות האמנות ייטיבו להזכיר לי שבזמנים ההם אלו היו מקצועות גבריים. נשים לכל היותר שימשו מודל. ועדיין אני מתעקשת שהמשיכה החזקה שלי לאמנות, לצורה החזותית, ובמיוחד לצורת העגולה מקורה מגלגולים קודמים. ייתכן שהתחילה אי שם בעיטורים המינואים לעמודי השייש.
רואה אותם היום בגלגול הנוכחי שלי במאה ה-21, ולא יכולה שלא להתפעל מהפשטות, הסימטריה, הדיוק.

צהרי היום, ברחבת הכניסה לאחת הכנסיות. במה מקושטת בכפות תמרים. מה שנשאר מהטקס של יום שישי הטוב. חברה מתעניינת בוואטסאפ, "מה קרה, את לא נשמעת נלהבת". ייתכן. היומיים האחרונים בעיר נראים קצת מאולצים. בפעמים הבאות אתכנן ככה שלא חוזרים שוב לאותו היעד.

"זה סוג טיול שאינך מורגלת בו ולכן 'ההתנגדות'. את רגילה לטייל בטבע ובמקומות פחות ממוסחרים. את לונדון עשית במספר ימים מצומצם תוך כדי עבודה. קיבלת אותה במשורה. גם את ניו יורק טיילת במספר ימים מוגבל ומבלי להיכנס לשפע שכל עיר מציעה. זו בערך הפעם הראשונה שאת יוצאת לכמעט שלושה שבועות של נטו זמן לטייל באיזורי תיירות ובזמן הפסחא."

"כנראה שכאב הראש נגרם מיובש. את מתארת מזג אוויר שמצריך מזגן. את מסתובבת כל הזמן בחוץ. יחד עם זאת, גם אם לא היה לך כאב ראש, יש להניח שהיית מרגישה כמו שהרגשת. מבאס להגיע למקום סגור. מבאס להגיע למקום בו הכל עובד למען כספו של התייר. תחושה של ריקנות מסויימת."

היא חכמה החברה שלי. יודעת לשים את האצבע בול על מה שמציק לי.
היום אני מקפידה לשתות, מתרחקת ממקומות תיירותיים. נראה שהתיאבון הזה לנגוס ביוון 17ימים היה יותר מדי, שיכולתי להסתפק בפחות. יום אחרון לשהות שלי בעיר שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאגיע לבקר, אם בכלל. יש עוד כ"כ הרבה יעדים שרוצה להגיע אליהם, ככה שסביר להניח שבתום החופשה היוונית שלי אתונה תרד לסוף הרשימה.

הכרזה שלי: עיר שאין בה בתי שימוש ציבוריים ציבוריים מתוחזקים לטובת הציבור הרחב אינה עיר שווה. צריכה פיפי? תיכנסי לבית קפה. ואם לא בא לי קפה. כי אם אשתה עוד קפה שהוא כידוע משתן שוב אצטרך שירותים. תוהה מה עושים חסרי הבית, אלו שישנים וגרים ברחוב. היכן הם עושים את צרכיהם בהיעדר שירותים ציבוריים?
מנוחה קצרה למים ובננה בכניסה לפארק הגדול, זה שנקרא National Garden. תיכף אבדוק אם יש בו גם national toilet.
מצאתי תא שירותים אחד ליד מגרש המשחקים. נקי. גם טוב, אבל לא מספיק טוב, בהשוואה למנהטן למשל, שם לא הייתי צריכה להתאמץ לחפש.
התיישבתי על ספסל עם שולחן ומוציאה את הקלמר עם הצבעים לצבוע מעט, שלא אבוא בטענות שלשווא סחבתי צבעים.

עוד מעט שתיים. הבטן מסמנת לי שהגיע הזמן ללעוס משהו. בסולם הצרכים בין מזון לגוף לעומת מזון לנשמה, קודם צריך לספק את צרכי הגוף.
עדיין בגנים הלאומיים, יושבת על ספסל בצל, סמוך לכמה שרידים ארכאולוגים. יכול להיות שאמיתיים, יכול להיות חיקוי. כך או כך, מזכיר איך התחילה העיר הזו, עיר עם היסטוריה רבת שנים.
שיסלחו לי הקוראים שאני לא מתמצתת את ויקיפדיה. מי שבעיניין ההיסטורי יש אינספור אתרים וספרים עם מידע.
פעם היתה סברה שידע = כוח, שהידע האינפורמטיבי מאפשר לנווט בדרכי החיים טוב יותר. ייתכן. בימינו, כשהעובדות היבשות זמינות בלחיצה על כתפור ה"חפש" של גוגל, אף אחד לא עושה עיניין מאינפורמציה. החוכמה היא לעבד אותה, לסנן, לזקק. להוציא ממנה את מה שרלוונטי עבורי.

בשעות האחרונות לשהות שלי בעיר, כשאני מתקרבת לסופה של "החופשה היוונית שלי" אני שואלת "מה למדתי?".
עם אילו הבנות חדשות אני חוזרת הביתה. נכון שיצאתי לדרך ללא הכנה, כמעט ללא ציפיות, ובכל זאת, עברו עלי 17 ימים, ימים שנחוו באינטנסיביות גדולה יותר, לו הייתי מעבירה אותם בבית למשל.

מה למדת? תחשבי על משהו חדש שלא ידעת ונגלה לך תוך כדי מסע.

זה שאני יכולה לטייל לבד, שאני מסתדרת לבד, מסתפקת בחברת עצמי – אלו דברים שהתנסיתי בהם בעבר, לא חידשתי דבר. מה שחדש זו העובדה שגיליתי ששבועיים זה מספיק טוב. הפנטזייה שהיתה לי בראש על טיול גדול וארוך של שנה התפוגגה. אני יכולה לטעום טעימות קטנות של חופש ואז לחזור לביתי, לבנות את העסק שלי, להתמסר לעשייה שלי.
אפשר להינות מאוד גם בקטן, גם בתנועה מצומצמת. וגם כשנמצאים בעיר, אפשר להשתהות, לשבת שעות על ספסל בפארק, לא מוכרחים להתרוצץ בלי סוף ולסמן V על כל מוזיאון שקיים.

למדתי עוד על הנפלאות שיש בשוטטות אינטואיטיבית, כשאני מניחה ללב להוביל את הרגליים, כמה שהיא נכונה לי ומהנה אותי. למדתי להפיק הנאה כשמאפשרת לכל החושים להיפתח ולקלוט גירויים. במינון שמתאים לי. לא להגיע ל-over קליטה. להימנע מהצפה דקה לפני שהיא קורית וגורמת לכאב ראש.
למדתי שמקום הוא לפעמים רק מקום, תפאורה להתרחשויות פנימיות שקורות מתחת לפני השטח. שלפעמים הן לא פחות מעניינות ממה שקורה בחוץ. ואז, אפשר ורצוי לוותר על "אטרקציה" לטובת שעה על ספסל בפארק, לישיבה שקטה, להתבוננות פנימית.

למדתי שהמקום ממנו באתי טבוע בי כ"כ עמוק, שקשה להימנע מהשוואות. אתונה היא אתונה, ת"א היא ת"א.
לפני שהיגעתי חשבתי שהן דומות, שאתונה כמו ת"א, גדולה, מרופטת, קצת מכוערת, אבל כיעור חינני, ססגונית, מעניינת.
נכון. אלו תכונות שנכונות לשתי הערים ועדיין ת"א היא ת"א ואתונה היא אתונה.

למדתי שאני יודעת לאלתר, שאני יכולה להסתפק במועט, שזה בסדר גמור לצמצם, אבל רק דברים מסוימים, כמו ללבוש את אותם בגדים, לאכול את אותו האוכל. במספר התמונות שצילמתי ובמילים שכתבתי, בכתב יד ובהקלדה, הרשיתי לעצמי להפריז כמה שבא.
נוכחתי שוב מה שכבר ידעתי, שכל חומר יכול לשמש חומר גלם ליצירה. שאני יכולה לקחת כל דבר, להפעיל עליו את ה"קסם" של האמנות ויוצא משהו אחר.
למדתי שזה כייף גדול להכין יומן אמנות תוך כדי תנועה. שזה אפשרי גם עם קלמר קטן.

סוף-סוף חיוך גדול!
עשיתי זאת. טיפסתי בעלייה התלולה לראש גבעת ליקביטוס וזכיתי לתצפית של 360 מעלות על העיר הענקית והמיוחדת.
א ת ו נ ה.
נפרדת לשלום.
היית טובה אלי.
אפח'אריסטו על כל החוויות והרגעים היפים שהענקת לי.

לסיום – השיר של יוון מאירוויזיון 1979, זה היה שיר "החופשה היוונית שלי", שיר המצברוח הטוב שלי.

פרקים מתוך "החופשה היוונית שלי":