ורוד על ורוד, יומני (פאק-דה) קורונה

הקורונה הגיחה לראשונה לאוויר העולם בסין בדצמבר 19. בישראל נרשם דיווח על חולה מאומת ראשון ב-21.2.20.
במרס היא כבר שיבשה את המנגנון השגרתי של מדינה שלמה והכניסה את כל התושבם לסגר ביתי לתקופה של כחודשיים וחצי, מפורים עד אחרי יום העצמאות. בימים ההם, ימי הקורונה, עשיתי מה שאמרו לי לעשות. אמרו סגר, הסתגרתי בבית. אמרו לא לצאת, רק למקרים דחופים, מיעטתי לצאת. אמרו לא להתרחק מעל 500 מטר מהבית, אז אמרו. הלכתי ברגל דרך השדות למושבים השכנים, קצת יותר מחצי קילומטר מהבית. בקטנה.

אחד הדברים שעזרו לי לשמור על שפיות בתקופה ההזוייה ההיא היה היומן. או יומנים, אם לדייק.
האחד, דפי הבוקר שאני כותבת שנים. השני כתיבה יומית בבלוג במדור "ציור ביום".
באותם ימים לקחתי חלק פעיל בקבוצת פייסבוק סגורה בשם "יומן דרך – 90 אבני ערך במסע השליחות שלי" שיזמה המנטורית נילי דור האלה. מדי ערב עלה לאוויר סרטון וידיאו של נילי. לא כאן המקום לפרט על תוכן הסירטונים, רק אומר שכמשתתפת בקבוצה הייתי מחוייבת להגיב לרוב הסירטונים. כששמתי לב שאני כותבת תגובות ארוכות, אימצתי את שיטת "העתק-הדבק", קודם להקליד בפתק, לערוך, לתקן שגיאות כתיב מביכות ואז להדביק לפוסט הרלוונטי. אוסף התגובות שנכתבו לאורך תקופה של שלושה חודשים גם הוא סוג של יומן.
והיו גם שני יומנים נוספים עם דפים חלקים לרישום, דפים שהתמלאו ברישומי נוירו-ארט וטקסטים אישיים. תוך כדי צפייה בסירטונים של נילי, תוך כדי הרצאות זום, ללא מצלמה, יכולתי לראות-ולא-להיראות ו… לשרבט. תוך כדי הקשבה ותוך כדי סיבובים סביב הבית.

בדף הפותח את היומן הורוד כתבתי: "יומן מסע אישי. מילים. קווים", נכתב בין 4.4 עד 5.6 + כמה תוספות מיום כיפור תשפ"א.
אלו חודשים בהם הקורונה היתה ועודנה נוכחת בחיינו, במלוא כיעורה.
רוב הרישומים צויירו/שורבטו/סומנו בבית, פה ושם מופיע ציון מקום, "7.5.20, חניון חולות צבעוניים, מכתש חתירה".
מעגלי הצבע לקראת סוף היומן צויירו כשסגר א' נגמר ויכולתי לשוטט בחופשיות בגינות ציבוריות ולשבת על ספסל מול הים בחוף בית ינאי.

מוזר לכתוב כזה פוסט לקראת יום הכיפורים, כשהאיומים על סגר כללי ומחמיר יצאו לפועל ואנו בעיצומו של סגר ב'. בויקיפדיה  תחת הערך "התפרצות נגיף הקורונה בישראל" מצויין "תאריך התחלה‏: ‏27 בפברואר‏ ‏2020" ומה בנוגע לתאריך סיום‏? "‏עדיין פעילה".
פאק-דה קורונה, היא עדיין כאן.
ביטוי שנולד בטקסט זועם שכתבתי בתגובה לסרטון של יום 75 (23.4.20) כששטף אותי גל עכור של כעס:

"…במקום שעת יצירה נסעתי לים. פאק-דה סגר. עשיתי לי טיפול עצמי בשחרור כעסים, אוספת אבנים מלוא החופן וזורקת לים. פאק-דה קורונה. פאק-דה בידוד. פאק-דה סינים שהפיצו מגיפה. פאק-דה ממשלה. פאק-דה כלכלה מחורבנת. פאק-דה פייסבוק שכל היום עבדתי בשבילו. פאק-דה שיווק. פאק-דה עוצר. עד שהוצאתי את הכל מהסיסטם […] אין הרבה אנשים בים, ככה שיכולתי לזרוק אבן-אבן בצירוף קללה בקול רם […] כן, היום אני כועסת. כי נמאס. וכן, אפשר לצאת מהבית. אפשר ללכת לים. ובשבת אסע עם חברה לטייל בכרמל. ופאק דה סגר. ופאק דה קורונה."

בוורסיה הנוכחית של סגר חגי תשרי אי אפשר לטייל בכרמל אבל אפשר להגיע לים לפעילות ספורטיבית בלבד, ברגל, לא עם מכונית.

מתישהו בימי הקורונה הראשונים קיבלתי הודעה בה נאמר על תערוכת יומנים ויזואלים שתתקיים כחלק משבוע האיור בנובמבר.
כולנו קיווינו ועדיין מקווים שעד אז יפתחו המוזיאונים והגלריות והתערוכה תתקיים בפורמט "כמו פעם". האוצרת שפנתה אלי סיפרה שהתרשמה מהעבודות שלי ואם זה בסדר שאציג יומן שיצרתי במהלך הקורונה. רציתי להציג משהו חדש ובמהלך סגר-פסח התחלתי לרשום רישום נוירו-ארט על מגילה ארוכה.
בסרטון צילמתי את מה שחשבתי שיהיה שלב א' בפרוייקט "#התמודדות_עם_משבר_ימי_קורונה". במשך כמה ימים רצופים שירטטתי מעגלים, בועות, קווים, מילים, חיברתי אותם למגילה ארוכה ו… בסוף נטשתי את הדפים הללו בצד.

לפני כמה שבועות הגיע מייל ממארגנות התערוכה עם בקשה לחומרים מהיומן, צילומי כפולות וכו'. האקורדיון של #התמודדות… וכו' נראה פחות אטרקטיבי. אולי אציג את היומן הורוד? לצד רישומים נהדרים יש בו גם טקסטים אישיים, וזו הרי מהותו של היומן. מילים כמו "סגר – סגור – סגירות – פתוח" רלוונטיות לסגר של פאק-דה קורנה באפריל וגם בחגי תשרי. ומי יודע לעוד כמה זמן.

בהתחלה חשבתי לצרף לפוסט הזה בבלוג כמה תגובות נבחרות שכתבתי אז לסירטונים בקבוצת הפייסבוק, לצד תמונות מהיומן הורוד.
כשהתחלתי לקרוא אותן שמתי לב כמה קשה לי לבחור מתוך ים המלל הגדול כמות סבירה של מילים. שלא תעיק, שלא תציף, שלא תכביד. גם ככה קשה.
מתוך הקושי הגיע השיחרור. במקום להיצמד למילים, לפעולת "העתק-הדבק", אתייחס לטקסט עצמו כאל חומר גלם. הטקסט שייך לזמן אחר, לזמן של סגר א', אין טעם ללעוס מחדש ולהעתיק לפוסט שנכתב בתקופת סגר ב' של חגי תשרי.
בחרתי פונט שיהיה קריא גם בגודל פיצפון, השמטתי שמות, פה ושם עשיתי תיקוני הגהה, מספרתי את הקטעים (60 במספר, 16432 מילים) הדפסתי על 44 דפים ורודים, חתכתי, הידקתי וצירפתי את התוספת הקטסטואלית כנספח ליומן המקורי, בעיקר כתזכורת לחוויות/תחושות/מחשבות שנכתבו במהלך 90 ימי המסע.

ורוד על ורוד.

ביוני, כשהיגעתי לעמודים האחרונים צילמתי את היומן בסרטון בו אני מדפדפת ומדברת תוך כדי.
ההחלטה לשלוח אותו לתערוכה הביאה אותי לפתוח אותו שוב, להניח תחת החצובה ולצלם מבחר עמודים וסירטון נוסף של דיפדוף דפים, הפעם ללא הסברים.
יומן עם מנעול הוא גימיק נחמד, אבל הרבה פחות נוח כשהיומן פתוח והזיז הבולט מפריע לרישום/צילום.

סירטון ראשון – אני מדברת על היומן כפס קול

סירטון שני – נגינת גיטרה של אחותי כפס קול

את היומן קניתי לפני למעלה משנה בחנות קטנה בשוק באודאיפור, ראג'סטאן. באותם ימים בהם טיילתי בהודו, בזמן אחר, עולם אחר, כשהמילה "קורונה" ציינה שם של בירה.
לא ידעתי אז שהדפים הריקים יאכלסו רישומי תודעה של זמן מגיפה. איך אפשר היה לדעת.
ובתוך הכאוס שהקורונה הכניסה לחיינו, אני ממשיכה ליצור ולשמור על אופטימיות זהירה.

ורוד על ורוד.

מבחר עמודים מתוך היומן

מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק של התערוכה ופרופיל האינסטגרם של התערוכה  
אוצרות התערוכה יעלו לשם תמונות נבחרות מיומנים נוספים שיקחו חלק בערוכה.
כולנו תקווה גדולה שעד אז, הפאק-דה קורונה תיגמר והתערוכה תתקיים כמתוכנן. הלוואי.