מסע נדודים (1): "טוב ללכת בדרכים", השבוע הראשון למסע

יצאתי מביתי למסע נדודים ברחבי הארץ.
מסע עם המכונית, ללא הגבלת זמן. פריבילגיה שהתקופה הנוכחית בחיי מאפשרת לי, לטוב ולרע.
יצאתי למסע שיאפשר לי עצירה ותנועה חדשה, תזוזה חדה מאיזור הנוחות, התבוננות נקייה על המתרחש
תוך כדי תנועה בדרכים אני מצלמת וכותבת.
מנסה לנהל שיגרה של שיתוף. מצד אחד לא רוצה להיעלם ולשתוק, ומצד שני לא רוצה שהנוכחות ברשתות תעיק עלי ועל העוקבים אחרי.
צימצמתי משמעותית את כמות התמונות ואת הסיפור למשפט וחצי.
רק בפתקים האישיים שמקלידה בסלולרי יכולתי להרחיב ולכתוב מה שבא בלי להתחשב במספר המילים.

פעם בשבוע אלקט את הפתקים לפוסט בבלוג המסעות שלי. כיוון שמלאכת העריכה נעשית דרך האפליקציה בנייד, וכיוון שמבחר התמונות נמצאות כבר בדף האישי שלי בפייסבוק, אצרף קישור לפוסט, עבור מי שמעוניין לצפות בתמונות.
פורמט קצת שונה מהרגיל, יותר מילים, פחות תמונות, כרגע זה הכי טוב שאפשר.

מוזמנים להצטרף אלי למסע הנדודים ואם יש לכם תגובות, הערות, שאלות – אשמח לשמוע מכם.
השבוע הראשון לנדודים.


יום #1, חמישי, 12.11

היציאה לדרך נדחתה ונדחתה. כמה אופייני למוד הדחייני שהולם אותי בימים אלה. מה שאפשר לדחות לאח"כ, שידחה, בלאו הכי שום דבר לא דחוף.
על קו הרצף בין "תקתקנות" ל"דחיינות", חוויתי בשנה האחרונה תזוזה חדה לכיוון שלא ממהר, שטוען שיש זמן. שונה מאוד מפעם, כשחייתי מתוך חווייה של אין זמן, שצריכה להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן.

הטיולים שלי אז אופיינו בהשכמות מוקדמות, עוד לפני שהיום מאיר, נסיעות ארוכות דרומה, מסלולי הליכה מפרכים, ארוכים, אורכים מאוד.

כחלק מההכנות למסע הנדודים הנוכחי הייתי מוכרחה להצטייד בנעלי הליכה ותרמיל טיולים חדש, אבל החנויות סגורות. אין ברירה אלא להשתמש באותן נעלי הליכה בנות שלוש ובאותו תיק ירוק שהייתי צריכה לזרוק מזמן לפח.
כורכת רצועות של מסקינגטייפ שחור לחיזוק, במקומות הבעייתיים וליתר ביטחון שמה את כל הסליל בתא המטען.
אני זקוקה למדרסים חדשים, אם כך רעננה, זו התחנה הראשונה במסע. חנות המדרסים באחוזה. תוך שעה המדרסים מוכנים ואני מחליפה את הסנדלים בנעלי ההליכה שפעם צעדתי איתם במונבלאן, AV1, שביל ישראל, סיני. הנעל במצב טוב, אבל הסוליות שחוקות. אסתפק במה שיש, עד שיפתחו החנויות.
עד שהחיים יחזרו לשגרה, עד שהנורמליות תחזור שוב לחיינו.
או שלא.

ימי הקורונה מלמדים לשמור על אופטימיות זהירה, כי אחוזי הידבקות גבוהים שוב יכניסו את מקבלי ההחלטות לפאניקה, שוב מקדם ההיסטריה ירקיע לשחקים, שוב יסגרו אותנו בבתים. בינתיים עוד מטוס ועוד מטוס חולפים בשמי רעננה, בקצה העיר, סמוך לפארק.
בינתיים אפשר לנוע בחופשיות.

צאי לדרכים, אני מדרבנת את עצמי. מאז שהתקבלה ההחלטה ועד שיצאתי את פתח הבית ולחצתי על דוושת הגז, עברו ימים אחדים. אני לא ממהרת. יש זמן.

בינתיים היום מתקרב לקיצו. השמש נעלמה, השמיים עוד מעט יצבעו בגוון סגלגל.
לגימות אחרונות מהקפה החם.
לקנות מעט מוצרי מזון, למלא מיכל דלק מלא ולנסוע על כביש החוף צפונה.
היעד, קיסריה.

יום ראשון למסע הנדודים המתגלגל. מדד ההתלהבות וההתרגשות – נמוך מאוד, מדד העצבות והכבדות – גבוה מאוד. אחד היעדים במסע זה היה להפוך בין השניים. להקטין את העצבות, לפוגג אותה, להעצים ולהגדיל את ההתלהבות, התשוקה, החיוניות, החיות.
אני אופטימית. זה יקרה. התנועה תעשה שזה יקרה.


יום #2, שישי,13.11, קיסריה

הים כפס כחול באופק. שמיים כחולים, רוח נעימה שנושבת ומזיזה את העלים בעציץ הגדול במרפסת.
גם אם קמנו מוקדם, לא בוער לצאת מהבית. אני מתארחת אצל חברה, שתינו שותות קפה ראשון, אח"כ קפה נוסף, מספרות סיפורים מהילדות. תמיד כשאני מקשיבה לסיפורים של נשים אחרות על הבית בו גדלו, אני מופתעת מחדש שגם הן "חטפו". שלא הייתי הילדה היחידה ביקום כולו ש"חטפה". לא משנה מה. זה ביטוי כזה, שכל אחד יכניס לתוכו את צלקות הילדות שלו.
מתי בפעם האחרונה לקחתי את עצמי לטיול בזיכרונות הילדות? זו תקופה שהכנסתי לקופסה סגורה ומעדיפה כמה שפחות לחטט בה. מתי הפכתי מילדה לאישה, עד איזה גיל צמחתי לגובה, מה קראתי באנציקלופדיה על העולם מחוץ לעיר בה גדלתי, מה רציתי לעשות כשאהיה גדולה. לא רלוונטי למי שאני היום, או שאולי כן.

עד כמה אנחנו מונעים משריטות שהחיים עשו בנו בגיל צעיר. עד כמה דברים שחוויתי בבית, או דברים שככה הבנתי במוח של ילדה קטנה הפעילו אותי ועיצבו את האמונות שלי.

ברור לי שמסע הנדודים אליו יצאתי ישלב גם נגיעות של מסע אישי, פנימי. פחות בוער לי לצאת החוצה, עוד מסלול פה ועוד מסלול שם. כבר טיילתי ברוב המסלולים המוכרים והיפים. ברור שאפשר לחזור אליהם, שאפשר גם היום למצוא בהם עיניין ויופי. ברור לי שאעשה זאת, אבל לאט יותר, בקצב משתהה.
בשנה האחרונה גיליתי את היופי שבאיטיות. ללא ספק עברתי טרנספורמציה, מקצב מהיר, אינטנסיבי, צפוף, כשדבר רודף דבר, כשמה שמניע אותי הוא אותו תיאבון לעוד ועוד ועוד. עוד טיול, עוד מסלול הליכה, עוד טרק, עוד אתגר, עוד מקום חדש שלא היכרתי, עוד אלבום צילומים. מאז יפן אני בסוג של שיחרור מעריצות ה-"עוד ועוד".
בואי תתרגלי מינימליזם, תסתפקי במרחב הקטן של הבית, במסלולים קטנים, קצרים, קלים. הקורונה עודדה אותי לכיוון הזה, סגרה אותי בבית תקופה ארוכה, ימים ארוכים שלא זזה, לא יוצאת. כן, העולם שם, רחוק ולא נגיש. שמתי לב איך לאט-לאט אני מאבדת עיניין, שומטת את הצורך ב-"עוד".

כשהתשוקה לנדוד התקררה ונרגעה, נכנס פנימה הדיכאון. וכשזה קרה הבנתי שאם אני לא עושה מעשה, אהיה בצרה.

"טוב שעשית מעשה", כתבה לי חברה.
"טוב ללכת בדרכים", שרה לי חברה את השיר הישן של נתן יונתן.

"העולם עגול ופתוח
עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח
טוב ללכת בדרכים

עננים שטים ברקיע
ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע
לסופו של העולם

בנתיבי הרים נעפילה
נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו
לעולם אל זה הכפר"

יצאתי למסע נדודים, ללכת בדרכים, להגיע לסופו של העולם.


יום #3, שבת, 14.11, קיסריה, גבול הצפון

החלטתי לנסות סיגנון כתיבה קצת אחר, מזוקק, מתומצת, עני בשמות תואר. במקום להרבות במלל, להסביר, לפרט, לתאר, אהיה קצרה במילים. זה יהיה הסגנון שלי ברשתות החברתיות במהלך המסע. לא, אני לא רוצה להיעלם, מצד שני אני גם לא רוצה להעלות מדי יום פוסט אישי וארוך כפי שעשיתי בעבר.

אני מבינה כמה אנשים קצרים בזמן, סבלנות ובעיקר ביכולת לקרוא טקסטים ארוכים ולהעמיק בהם. במסע האחרון הרגשתי איך אני נוגעת במילים שלי במקומות פנימיים, אישיים כ"כ רגישים ומניחה אותם בפוסטים ציבוריים, חשופים לעיני כל מי שרק רוצה לקרוא. לפעמים קראו והגיבו, ברוב המקרים התעלמו. הפעם אגיע לרשתות (פייסבוק ואינסטגרם) להבלחות קצרות. לשים כמה מילים, כמה תמונות. לא להציף.

כן, אני בחיפוש אחר המינון הנכון, המדוייק יותר. לא שילשול מילולי שנחווה אצל רבים כהצפה מעיקה, כ- way too much information, מהקצה הזה, לעשות תפנית חדה לקצת.
מסע, כדי שייחשב ל"מסע", כמה ימים צריך לקחת? קצת? הרבה?
ככל שהמסע ארוך יותר, הוא יכול להניב תובנות עמוקות יוצר, כיוון שמציג בפני הנוסע הרבה גירויים. זה הולך להיות מסע בו אנוע על פני כמה צירים, ציר הכיוון, החוצה-פנימה, צפונה-דרומה, ציר ההתקדמות במכונית-ברגל, ציר ההתרחשות הגדושה אירועים – מצומצמת, "כלום לא קורה". וכמובן הציר האנושי, החברתי, עם מי אני נמצאת, בין הלבד לביחד.

יצאתי לדרך כשהתחנה הראשונה היא אצל חברה טובה, חברה לנדודים. היכרנו בקטמנדו, טיילנו בסרילנקה, בתל אביב. וכעת, עוד מעט נצא לדרך לכיוון גבול הצפון. במכונית. בחברותא. בזמן שמתמלא בשיחות עומק על החיים, על נשיות, על גברים, על הזיקנה, על בית, על מה לא.

"את כל כך צינית", אני אומרת ומתפקעת מצחוק כשמקשיבה לניתוח החד ומפוקח מאשליות איך נשים בגיל 60 מתנהלות בימינו לעומת גברים מאותה שכבת גיל. "כן, ואת רומנטית להחריד". מילים שהן כמו עדשה דרכה אפשר להתבונן במציאות הישראלית. העדשה הצינית, שחושפת את המניפולציות, האינטרסים שעומדים בבסיס ההתנהגות החברתית של גברים ונשים באשר הם, לעומת העדשה הרומנטית, שמתפעלת בעיקר מכמה זה יפה, שנמשכת בעיקר לרגש.

כמו למשל מחנה הקראוונים הקטן בחוף עתלית. מכירים? הייתם שם פעם? ואם היגעתם לחוף, נעצרתם לרגע בחנייה להביט בהתנחלות הקטנה, לתהות על קנקנם של תושביה המעטים, מיהם אותם קראווניסטים? מה הם עושים שם? אני אומרת, אלה אנשים שבחרו לחיות בשוליים. היא אומרת, זו בחירה מתוך פריבילגיה. לרובם הגדול יש גם בית או דירת קבע, הם בעלי אמצעים. והקראוון הוא אמצעי נוסף שמחבר אותם לשבט עם אחוות קראווניסטים שדואגים זה לזה. אין לך סיכוי להתקבל לשבט הגברי הזה. אם תופיעי כאן יום אחד עם קראוון משלך, יעשו לך "מבחן קבלה", לא יאפשרו לך סתם ככה להצטרף להתנחלות.

לא יודעת. ברור לי שלכל קראוון יש סיפור. נכון לרגע זה, אני הבעלים של מכונית אפורה קטנה, הקראוון שלי קיים בדימיון. לו היה לי כזה, מסע הנדודים הנוכחי היה נראה אחרת לחלוטין.

ציטוט מכתובת על קיר גדול בכניסה לחוף בצת:
"לפני שאמות… אני רוצה…"
שתחלוף הקורונה, לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת, להשתחרר, לראות את כל הצאצאים שלי, שיהיה שלום עולמי.
לגור בקראוון (תוספת שלי)


יום #4, ראשון, 15.11, קיסריה, גני הנדיב

"עננים שטים ברקיע", עננים של גשם, אפורים, שמנמנים. עננים שהמטירו הבוקר מטח גשם חזק.

מהחדשות של השעה עשר אני מקבלת את הרושם שהחיים חוזרים אט-אט למסלולם. אולי בקרוב היא תעטוף אותנו שוב, השגרה המוכרת, הידועה, הרגילה, המנחמת. אולי.
אם יש משהו שלמדתי בימי הקורונה, זה להוסיף סימן שאלה בסוף כמעט כל משפט. אולי. אולי כן, אולי לא, נראה. חוסר רצון להתחייב. ככה זה לפחות אצלי. נכון לעכשיו.

עשר וחצי בבוקר, קפה מס. 2 בחניון המוצל בכניסה לגני הנדיב. היה סגור כאן בתקופת הקורונה, עכשיו פתוח. בכניסה למקום אני מקבלת עלון עם המלצות לעשרה דברים שכדאי לעשות ברמת הנדיב: להכיר, לרכוב, לטייל, להריח, לבקר, לאכול, לצאת, להתחבר, לגלות, לשתף.
אני מוסיפה: להתבונן, לנשום, לעצור, להריח פרח, לצלול למחשבות, לצוף, לחלום, לבהות, להקשיב לציוצי ציפורים, להיות.

כמה התרחקנו מהעשייה השקטה, הקטנה, החווייתית. כמה התמכרנו לעשייה החיצונית, הפעלתנית, זו שכל הזמן מבקשת גם לתעד את עצמה ולשתף ולשתף ולשתף. כאילו אם לא צילמתי ולא תייגתי ולא העלתי לרשתות, אזי לא הייתי כאן.

מה איכפת לי תיוגים, לייקים, שיתופים. לשים את האושר שלי על תגובות וחיבובים של אחרים זו טעות גדולה. מצד שני, אני בלוגרית, חשוב לי להשמיע את קולי, לצלם, לתאר מקומות בהם אני מבקרת.
כמו כל דבר בחיים, הכל עיניין של מינון. כמה לכתוב, האם להקפיד על כתיבה בזמן אמת. במסע הזה לא בוער לי לשתף מייד. אלו הגיגים שאני כותבת תוך כדי תנועה, הפעם לעיני בלבד ואולי-אולי אשתף בהמשך כפוסט בבלוג.
אולי. נראה.

אומרים עלי "את אישה של דרכים ומסעות, תמיד בתנועה מבורכת", האמנם? מעניין שזו התדמית שיצרתי לעצמי, במכוון או שלא. היה נדמה לי שלאחרונה התנועה נעצרה, בגלל זה החלטתי לצאת לדרכים בלי מגבלת זמן.
נראה מה יהיה. אם אמצא תשובות לשאלות ואולי אין תשובות, וגם זו תשובה. או שהמסע עצמו, הדרך בה אני מחפשת את התשובה, היא התשובה האמיתית.
אולי. נראה.

צהרי היום, על ספסל באחד הגנים המלאכותיים, המטופחים והיפים בארצנו. מזג האוויר לא ברור, מעונן, מעט קריר. מעל הים מתקבצים עננים כהים, קודרים, נשמעים רעמים מתגלגלים. רק שהגשם לא יגיע הנה. עד אז משוטטת בשיא האיטיות, מתעכבת לצלם פה ושם.
נושמת עמוק אוויר ירוק, מעונן של סתיו.
בבת אחת רוח חזקה שהביאה את ענני הגשם מכיוון הים, מעיפה עלים, גשם מטפטף. קר. מצאתי עץ דולב ענק לחסות בצלו, להסתתר מהגשם עד שהמיני סערה תחלוף.
ובינתיים, מזמזמת שורה משיר, "שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב ש…"
כמה אני חשופה, פגיעה, עדינה, רגישה.

"איך אני שמחה שיצאת למסע הזה, את פשוט תותחית על חלל!" חברה כותבת לי, "העובדה שאת עושה היא שראויה להערכה וחוצמזה שזה נראה כיף!" ואני עונה לה,
"לפעמים אנחנו שבויים בתפיסה שלנו את עצמנו ולא נותנים את הדעת איך זה נתפס מבחוץ, מה אחרים חושבים עלינו, מה הם רואים בנו."
נגיד, לו הייתם רואים אותי עכשיו, יושבת על האדמה למרגלות הדולב הענק עם הצמרת רחבת הידיים, כשהגזע סופג את רוב הרוח והגשם.
סימביוזה מושלמת ביני לבין הטבע. העץ שומר עלי, אני מושיטה יד ללטף את הגזע, מודה לו.

באחת מקבוצות הוואטסאפ הגיע קודם מסר מפיית הנדודים: "מלווה את הנודדים בדרכים. מעקצצת בכפות הרגליים (או בכנפיים) כשמגיע הזמן ללכת הלאה. חותכת הרגלים, ממיסה הדבקויות ומונעת השתרשות. מנדנדת שהגיע הזמן להתקדם לדבר הבא.
המסר מהפייה: משהו חדש מחכה לך".
הפייה הזו ממש לרוחי, והינה הגשם פסק , השמש יצאה ואני יכולה להמשיך לשוטט בגן המטופח והשקט.


יום #5, שני, 16.11, חיפה, בת גלים

"אז מה את עושה בחיים?", כלומר איך את מצדיקה את קיומך? ולמה בכלל אני צריכה להצטדק או להסביר למה אני קיימת, מה אני עושה, למה אני עושה את מה שעושה.

"עוני קיים בינינו, אבל רק שלא נרגיש", כתובת שמושכת את המבט, על גשר חלקו בנוי וחלקו עדיין בבנייה, סמוך לטיילת בבת גלים.
פעם ראשונה שמגיעה לטיילת בת גלים, טיילת יפה, שכונתית.
מקבל את פני ים בצבע מטריף, טורקיז בהיר, פונקציה של עומק המים, קרקע חולית וקרני אור שחודרות דרך העננים ויוצרות צבע בגוון שמייד מוציאה מצלמה לצלם, מדלגת על חומת הסלעים ויורדת עד לקו המים.
פה ושם גולשים, תופסים גלים, פה ושם דייגים זורקים חכה לים הלא רגוע, פה ושם סירות.
הטורקיז הוא צבע העירבוב בין ירוק לכחול, יש בו את האיכויות של שני הצבעים האהובים עלי ואיכויות נוספות שקשורות לביטוי אישי, התבטאות, אבל כזו שבאה מהבטן, מהמקום הנקי, הכי אותנטי. נכון, "אותנטיות" היא אחת המילים הניו אייג'יות השחוקות שעשו בהן שימוש עודף. ועדיין, תהיי את, שליבך ופיך יהיו שווים, שמה שאת מרגישה מבפנים יאמר וייצא החוצה. בלי מניפולציות או תכסיסים או שקרים על מנת למצוא חן או להשיג משהו.

"צבע של הרפיה ויצירתיות, צבע שמביא את חופש הביטוי, צבע מרענן, קריר, מרגיע, צבע שמסמל את הטבע, זרימה עם החיים ואהבה לחופש, צבע של אינדיבדואליות, צבע שמבטא את הקול הייחודי לנו, צבע שמאפשר הקשבה פנימה, מסייע לביטוי של רגשות, התקשרות לעולם הרגש הפנימי שלנו, לחוש חיבור לאמת האותנטית"
ככה כתבתי פעם בפוסט על הצבע הטורקיז, מתוך הסדרה "צבעים בטבע"
"הטורקיז הינו צבע שלישוני, נוצר כערבוב של כחול וירוק, כשהוא בגוון ירקרק הוא מסמל הסתכלות פנימה ויצירתיות וכשהוא בגוון כהה יותר ונוטה לכחול מסמל תקשורת החוצה, הצגה של התכנים שלי לאחרים"

התחיל טיפטוף עדין. הגיוני שעננים אפורים יהיו ענני גשם. לא עושה עיניין מהגשם, כל עוד הוא לא הופך למבול. ומה יקרה אם יירד מבול? ואם האדמה תרעש? ואם הים יגעש בגלי צונאמי ענקיים? ואם המגיפה תצא מכלל שליטה, תעבור עוד מוטציה ותחסל את מרבית המין האנושי? ואם הבורסה תתמוטט וחסכונות של שנים ימחקו? ואם הדמוקרטיה תתחלף בדיקטטורה?
יש הרבה מאוד תרחישים אפשריים לדיסאוטופיה, הפסימיים אוהבים לדון בהם, להתפלש ברע מכל שיכול לבוא עלינו. האופטימים מתעלמים באלגנטיות מהקיצוניות השלילית ומאמינים שהכל לטובה. ואני? מעדיפה את גווני הביניים, את עירבוב הצבעים. לא שחור או לבן, אלא חמישים ויותר גוונים של אפור. צבע של חורף, של עצבות, דיכדוך, צבע שעושה כבד בלב.
הצבעים הם שפה לכל דבר, שפה שלמדתי לדבר, להבין, לראות את המהות שלה. לזהות את הרגש, להרגיש את האנרגיה שאותו צבע מפעיל אצלי בגוף.
מה יש בצבעים שעושה לי את זה? את העיניים פתוחות לרווחה (טורקיז) או דיכדוך ודיסאוטופיה (אפור כהה).

"הדרך היחידה להבין שינוי היא לצלול לתוכו, לזוז איתו ולהצטרף לריקוד."- אלן ווטס

איך אני מגיבה לשינוי? בשמחה? בקבלה? בזרועות פתוחות? בחיוך מאיר? תלוי… הבוקר כשירד עלי גשם, פתחתי מטרייה והמשכתי לשוטט לאורך החוף. הערב, כשטיפטף מעט גשם על האוהל שלי, מיהרתי להוציא את היריעה האטומה לגשם ולפרוס עליו.
גשם הוא שינוי גדול לעומת החום המעיק של סוף הקייץ, השינוי במזג האוויר מאפשר לנשום לרווחה, מביא איתו הקלה, משנה את הצבעים שרואה בטבע. עבורי זה שינוי מבורך, גם אם זה אומר שמדי פעם ארטב בגשם.
יש עוד סוגים רבים ושונים של שינויים. לא רק שינויים חיצוניים. הדרך הטובה בעיני להגיב לשינוי היא ללכת איתו, לא להתנגד לו. ההתנגדות יוצרת תנועה הפוכה, תקיעות, תסכול.

לישון באוהל בחניון למרגלות הכרמל הוא ללא ספק שינוי משמעותי מההרגל הרגיל והנוח, להיות בבית ולישון במיטה המוכרת והנוחה שלי.


יום #6, שלישי, 17.11, חניון נחל אורן

להתעורר מוקדם בבוקר לקול טפטוף עדין של גשם על יריעת האוהל, לצאת מהאוהל לחניון ריק, להינות מהשקט והשלווה, מהאוויר הצלול אחרי הגשם.

זה לא היה הלילה הראשון שאני ישנה בחוץ וגם לא האחרון. עבור אנשים אחרים שמעולם לא ישנו באוהל, זה מעשה מעורר התפעלות. קוראים לי "אלופה", מתעניינים אם התנים לא מפחידים. כן, שמעתי אותם מייללים אתמול כשהחשיכה ירדה, שמעתי גם חבורה שהגיעה לפיקניק עד שעה מאוחרת. יש מצב שהחיות האנושיות מפחידות יותר מחיות הבר. תן, זאב, שועל, חזיר בר, הם לא יתקפו אנשים סתם. כלל חשוב, להסתיר את האוכל, להחזיר למכונית, להכניס את כל הציוד לתוך האוהל. למה שתן או חזיר יתעקש לבדוק י ישן באיגלו מניילון ירוק.
מעולם לא הרגשתי מאויימת מחיות, גם לא מעקרב או נחש, החייה שהכי מגעילה ומרתיעה אותי.

בשעות הבוקר המוקדמות החניון היה ריק, מעט תנועה מכיוון הכביש. החל משמונה בבוקר מגיעים עוד אנשים לפיקניק של בוקר וגם הזבובים. אני מדברת איתם, אומרת להם שזה לא נעים לי, שילכו.
ובינתיים הולכת למכונית להוציא מתא המטען מצרכים לארוחת בוקר קלה.

אחרי הקפה השלישי, אחרי שגזרתי, הדבקתי, צבעתי, כתבתי, צילמתי, שיתפתי – כשהשעה כבר שעת צהריים מטפסת לכיוון מערת אצבע. הטיפוס התלול מזכיר לי כמה הכרמל תובעני ודורש מאמץ, כמעט כמו הנגב.
מסתפקת בנוף הפרוס בכניסה למערה, הנוף של חוף הכרמל. מציצה לתוך המערה, לא נכנסת, רק יושבת כמה רגעים מביטה בנוף.
כמה ירוק, כמה יפה. הבוקר ראיתי כמה כתמים וורודים על האדמה, אלו הסיתווניות העדינות. בדרך למערה ראיתי רקפות. הגשמים שירדו, הטמפרטורה שירדה, ראש חודש כסלו שצויין אתמול, כל אלו סימנים לחורף שהולך וקרב.

"בשלושת הימים הקרובים עליה בטמפרטורה, שישי-שבת וראשון גשומים שוב", מעדכנים אותי.
כשיגיע סוף השבוע אצטרך למצוא מחסה מהגשם. עד אז שמיים בהירים וריח חריף ולא נעים של חרוב, שזו כנראה העונה של השנה בה הוא מפיץ את ריחו. לו הייתי עץ לא הייתי רוצה להיות חרוב, אם כי הפרי טעים לי. ליקטתי כמה חרובים שנשרו לאדמה, אבל הם יבשים, נטולי עסיס.

להתבונן ממעוף הציפור על הכביש, במכוניות שנוסעות, לנחש לאן הן ממהרות. בקרוב אפרד מנהוף וארד חזרה לחניון, אתניע את המכונית ואסע לבקר בעין הוד. ישוב שרק חלפתי על פניו ומעולם לא נכנסתי. מן הסתם הכל סגור, ועדיין, הסקרנות מבקשת הצצה קטנה לפני שאעבור ליעד הבא.
הימים קצרים, החשיכה יורדת מהר מאוד. אם כך, לאכול תפוח מול הנוף ולחזור בדרך בה באתי.

עין הוד, כפר אמנים קטנטן שבימים כתיקונם הומה מבקרים, בצהרי היום שומם. בזמנו, כשטיילתי במקטע הזה של שביל ישראל עקפתי את היישוב דרך הכביש וסיימתי את היום בחוות יותם. היום, בין חניון נחל אורן לחניון השלוחות ביער חוף הכרמל, קפצתי לסיבוב קצר בכפר. ביקור ראשון שלי במקום, שיטוט ברחובות הקטנים, היפים, מקום עם ניחוח חוצלארצי, רק חבל שהכל סגור.

מספיקה להגיע לחניון ביער בדיוק בשעה שהשמש שוקעת. בונה את האוהל באור אחרון כשאני מודעת היטב לעובדה שאני עושה מה שאנשים אחרים חוששים, פוחדים, לא מעיזים.
הינה. העזתי. לישון לילה שני על האדמה ביער.


יום #7, רביעי, 18.11, יער עופר

הבוקר נשבו רוחות ערות שהעיפו עלים יבשים, עלים שדפקו על יריעת האוהל בצליל כמו של אבני חצץ קטנות. כשפתחתי את דלת האוהל אל היער ראיתי שמיים בהירים, עצי זית, אלונים בשלכת. מודה על הזכות להתעורר לתוך פיסת פסטורליה יפה שכזו.

היו מטיילים נוספים שישנו ביער, פה ושם, בבודדים, לא בקבוצות גדולות. לי זה הרגיש כאילו הייתי לגמרי לבד ביער הגדול, כשפיית היער שומרת עלי.

בבוקר אחרי שקיפלתי את כל הציוד חזרה למכונית המשכתי בנסיעה קצרה עד לחניון סיגי, סיגי שנפטרה בגיל 40 והיתה "אוהבת האדם והארץ" ולזכרה הוקם מצפור וחניון. ליד החניון הזה חנתה המשאית האדומה, "הביתה", של נועה ושרון. את נועה היכרתי בפייסבוק כשכתבה על הנדודים במשאית-בית ברחבי הארץ. שנתיים וחצי חיו בדרכים עד שלאחרונה שבו לביתם, ומנסים למצוא את הגם-וגם. גם להינות מהנוחות של הבית וגם לצאת לדרכים.

מי שיצר הנדודים מקנן בה, חייבת מפעם לפעם לתת לו מענה. אחרת תתייסרי, תתאפקי, תרגישי שאת חייה ליד החיים ולא בתוכם, שאת מתפשרת, מוותרת על משהו מהותי שקיים בך. לכן, מפעם לפעם, יש צורך לשחרר את היצר הזה, להניח לו להוביל, לאפשר לו מרחב, לתת לו לישון באוהל על האדמה, להיות קרוב מאוד לטבע.

"אשמח שתדברי איתי. הייתי רוצה להתחיל לטייל בארץ כמוך ולא יודעת איך מתחילים. את יכולה לעזור לי, לכוון אותי", הודעה שהגיעה הבוקר ממישהי שאני לא מכירה.
איך מתחילים? האם יש נוסחה שיכולה לעזור למי שרוצה לטייל, רוצה לצאת לדרכים ולא יודע.ת איך.

אני מספרת מעט לנועה על המסע שלי. לא, אני לא ממש מטיילת. נכון שמגיעה למקומות יפים, חלקם לא מוכרים, אבל זו לא הסיבה למה יצאתי מהבית. לא כדי לסמן V על עוד שביל, עוד מקום, עוד כפר, עוד מסלול הליכה.
יצאתי מביתי למסע נדודים עם המכונית, למצוא את הדרך או שהדרך תמצא אותי. אחרי ימים ולילות ביער של סימני שאלה, אני רוצה להגיע אל משעול התשובות.

מסע חיפוש הוא למעשה שם נרדף לתהליך. תהליך של התבהרות, התקרבות פנימה, קשר מחודש עם עצמי, עם מה שעושה לי טוב, עם הרצון שלי. זה יכול להיות תהליך מהיר או כזה שלוקח הרבה זמן. צריך שתהיה סבלנות. לא להאיץ, נו… מתי כבר אמצא את התשובה הנכונה. יכולה להיות יותר מתשובה אחת שתתאים לכאן ועכשיו של חיי. אנו חיים כעת בעידן ה-"גם וגם". גם לצאת מהבית ולזוז מאיזור הנוחות וגם להרגיש נוח בתנועה ממקום למקום. ממש להתרווח לתוך התנועה הזו, למצוא ספסל קק"ל מוצל ביער, להרתיח מים לקפה שחור, ללגום מהמשקה החם, לנגוס בעוגיית פתי-בר מתוקה. לאכול תפוח מול הנוף. מי צריך יותר מזה? השולחנות ביער הם כמו שולחן עבודה, מוציאה את קלמר הצבעים, היומן הויזואלי שלי, לכתוב, לצבוע, להדביק, לצייר.

מרגישה מבורכת. ויחד עם זה גם קצת עצובה. הבוקר בכיתי קצת, בפעם הראשונה מאז יצאתי מהבית. וגם זה בסדר. לשבת ברוח הנעימה שנושבת, לנעוץ עיניים דומעות בפס הכחול של הים באופק. מי אמר שמוכרחים תמיד להיות שמחים.

אני עוברת ליד מקומות יישוב שמעולם לא ביקרתי בהם. אתמול – עין הוד, היום כרם מהר"ל ומושב עופר. מה יש להגיד על הישובים הללו?
פעם היו ישובים חקלאים והיום הפכו למקום מגורים בורגני, יוקרתי, פסטורלי. ברור לי שמה שאני מספיקה לקלוט בביקור קצרצר ברגל או במכונית הוא רק הקליפה החיצונית. שמאחורי שלט או גדר חייה משפחה. מה אני יודעת על קשיי הפרנסה או הרווחה הכלכלית בה היא חייה? מה אני יודעת על הרמוניה משפחתית או ריבים ומצוקה? מה אני יודעת על קהילתיות מחבקת או ניכור ובדידות?
כלום. אני יכולה רק לנחש. ולקנא בבעלי המגרשים והמשקים שבנו בית במקום כזה יפה, קרוב לטבע, מקום עם דרך נוף במרחק חמש דקות נסיעה מהבית. זו קנאה של מי שאין לה בית משלה, שאין לה שורשים בשום מקום, שלא מרגישה שייכת. רק בדרכים אני מרגישה כמו בת-בלי-בית, באוהל הירוק הקטן יכולה להניח לעינייני השייכות והבעלות,להניח את הגוף על המזרון, להרפות ולהירדם. 

עד כאן הרשמים מהשבוע הראשון לנדודים. תודה שהצטרפתם. ההמשך יבוא.

Comments

4 תגובות על “מסע נדודים (1): "טוב ללכת בדרכים", השבוע הראשון למסע”

  1. תמונת פרופיל של צביקה
    צביקה

    אילנה ביתי תמיד פתוח עבורך בראשון לציון – הים בבת ים ראשון לציון ופלמחים בעונה הזו 10
    נדודים מענגים
    צביקה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      צביקה יקר, תודה על הנדיבות. אהיה איתך בקשר כשאעלה שוב צפונה. אשמח מאוד שניפגש.

  2. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    לתת לגלגלי הנפש להוליך את העיניים, ולמראות – את גלגלי הנפש. השילובים שאת מביאה בפוסט הזה, האישיים כל כך, ויחד עם זאת מאפשרים לכל אחד התבוננות אל תוך עצמו, נפלאים בעיני.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! איזו תגובה מחממת לב. שמחה לשמוע שגם הרשמים האישיים שלי מצליחים לגעת בעוד קוראים.