מסע נדודים (10): שוטטות אינטואיטיבית באילת העיר

בפרק העשירי למסע אני שוהה כמה ימים באילת.
לומדת להכיר את העיר יותר לעומק, עושה מה שעושה כשמגיעה לכל עיר חדשה אחרת, גם כזו שביקרתי בה בעבר. נפרדת לזמן מה משביל ישראל וההייקינג האינטנסיבי ויוצאת לשוטטות אינטואיטיבית.
בוחרת כיוון הליכה, מצטרפת לסיור אמנות מקומית, סיור צפרות, נהנית משינה טובה בוילת צוללנים וארוחת צהריים במסעדה, נזרקת באוהל מול הים, מוזמנת לקפה בקראוון. מציינת 40 ימי מסע שלמים בשקיעה אדומה מול הים האדום.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #38, ראשון, 20.12, אילת

בשני הלילות הקרובים אלון במלון. הבוקר הזמנתי חדר זוגי עם חדר רחצה משותף תמורת 226₪, מחיר סביר עבור קורת גג. כשאעזוב את העיר חזרה להרים, אשוב אל האוהל שבינתיים מקופל במכונית.
והים? כבר 12:00 ואני עדיין מתלבטת, כן או לא. בצל קריר, בשמש נעים. הספקתי הבוקר ללכת על טיילת חוף אלמוג, לכיון המצפה התת מיימי ומועדוני הצלילה. פה ושם יש אמיצים שנכנסים לים לבושים בבגד ים בלבד.
תסבירי איך זה שאת ששופכת על הגוף מים קרים מבקבוקים כשהחשיכה יורדת ולא מתה, אלא נהפוך הוא, מרגישה נקייה – מתלבטת אם להיכנס לים האדום כי קר??? נו, כן. מתקרבים ליום הקצר בשנה, שיא החורף. בטח שקר. ומה רע ללכת על קו המים או לשבת על ספסל מול המים ורק להתבונן בהם. מי אמר שאני גם מוכרחה לטבול בהם…

אם לרגע חשבתי לוותר על הטבילה בים האדום, טוב שהרגע הזה חלף. באחת החנויות שכרתי מסיכה ושנורקל, מחליפה לבגד ים ו… קדימה אל המים הצלולים, הטורקיזים והקרים של ים סוף. שחיתי במסלול המסומן במצופים לאורך הריף היפה של שמורת האלמוגים. מצד אחד, כזה יופי, מצד שני, כזה קור. הלוך-חזור עד לקו המים והחוצה… לשמש. בכל זאת, דצמבר, חורף וכו'.

"אנחנו כל הזמן מחפשים עיניין, אז הינה לנו עיניין חדש, זן חדש של קורונה. מוטציה", מהחדשות של השעה שש וחצי.
באחת מקבוצות הוואטסאפ הזכירו הבוקר את פסטיבל "ישראל מתחסנת" שיתחיל היום, והינה, בזמן ארוחת ערב, אני מקבלת הצצה ליום השידורים המיוחד וכבונוס, סט ארוך ומשמים של פרסומות בווליום צרחני.
"תגיד, יש אקשן בטיילת של אילת? יש מה לעשות שם?", שואלת את האורח הנוסף בוילה. כן, הוא עונה, בתי קפה וחנויות פתוחים, אנשים מסתובבים.
מחר. הלילה אני עדיין נאמנה למסורת של השכבה מוקדמת ונשארת בוילה. עולה לחדר שלי בקומה השנייה, סוגרת את הדלת, פותחת קצת חלון, שייכנס מעט אוויר וצליל של תנועת מכוניות. מתיישבת במיטה עם כוס קפה, כזה שהרתחתי בקומקום. מדליקה את המנורה בשידה שליד המיטה, מחברת את הטלפון למטען בקיר.
פעולות קטנות של בית, פעולות שאנחנו עושים על אוטומט, כמעט בלי לשים לב.

עושה ניקיון בתיבת הדואר ובין שלל ההודעות שהצטברו קוראת את המסרים היפים הללו:

"שחררי מחשבות על האפשרי והלא אפשרי ולכי בעקבות
התשוקה והשמחה שבלבך.
שאלה למחשבה: מה בחיי מבקש שינוי כעת?
הצהרה שבועית: אני מסכימה לצעוד אל ה"לא נודע" מתוך ידיעה עצמית ובטחון פנימי" ( יאלי סהר-רוזן)

"אני מזמינה אתכם השבוע לתרגל את המשפט: אני רוצה ומוכנה לראות את הדברים אחרת.
מה זה אומר בפועל? ראשית להצהיר זאת כל יום, על הבוקר: אני רוצה היום לראות דברים מנקודת מבט אחרת, חדשה. ואז, בכל רגע ורגע ביום, של אתגר, קושי או בחירה בין אפשרויות שונות לבקש: איך אני יכולה לראות זאת בדרך אחרת?
לשאול: איך עוד אני יכולה לחשוב על זה? ואז להיות בשקט ולראות מה עולה." (אורלי בר קימה)

"השבוע אני מבקשת, בהשראת הפרשה, לדייק את בקשת הלב. מה את מבקשת? מה עיקר לקיומך, מה הדבר הכי משמעותי עבורך? הפרשה מלמדת אותי שהבקשה

מתמלאת, בזמנה ובמועדה ולכן חשוב שתהיה נכונה ומהותית. האור מגיע ומפציע, גם כשכבר לא נשארה תקווה. האם אסכים לקבל את מה שביקשתי כאשר יגיע? האם הלב יוכל להיפתח אחרי שנסגר כ"כ הרבה זמן?" (סיגל גריבי)

"התורה מספרת ש: "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" ושואל רש"י שם, "וכי לא הבנתי כבר שהוא ריק? הרי אם הוא ריק, ודאי שאין בו מים או כל דבר אחר – מדוע התעקשה התורה לומר לנו שאין בו מים?" ועונה "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו." תתפלאו אבל מהפרשנות הפשוטה הזו, החסידים לומדים רעיון גדול על תורת הנפש של האדם: כי בכל אדם יש בור. התודעה שלו היא בור, ויש בכל אחד גם נחשים ועקרבים (מחשבות שליליות, פחדים וכו'). אומרים חז"ל, שהבעיה היא שכשאתה מתייחס אליהם – הם מתעוררים עוד יותר, אם אתה נלחם בהם – הם מתחזקים עליך יותר ויותר – אז מה עושים? ישנם פסיכולוגים מסוימים ש"עושים להם מקום", מדברים עליהם. האם זה טוב? במובנים מסוימים כן, כי עצם הדיבור עליהם משחרר. אבל לפעמים זה עלול דווקא לעורר עוד בעיות. אז מה החסידות מציעה? מים. אם תכניס מים – הנחשים והעקרבים יסתלקו מאליהם. ואומרים לנו חז"ל, שאין מים אלא תורה. דהיינו, אתה לא תצליח, לפי הגישה הזו, להתמודד עם הנחשים והעקרבים שבך, עם המחשבות השליליות, הפחדים וכו' אלא אם תכניס מים. תכניס טוב, מחשבות חיוביות, מעשים חיוביים, אור אל תוך חייך. במילים פשוטות – כל מה שעושה לך טוב, אם זה ספורט, מוזיקה, ריקוד או תורה – כל מה שנחשב מים עבורך, הוא קדוש. אתה זקוק לו. לפי גישה זו – התעסקות בכל הנחשים לא תעזור מולם אלא עלולה להיפך, לעזור להם להשתלט עליך." (משה שרון)

במהלך חנוכה הגיעה במייל סדרת סרטונים של נילי דור-האלה בשם "באנו חושך ל-רגש". לא הספקתי לצפות בהם, אבל שמות הניסים מאוד מסקרנים, צמד רגשות כשהאחד חשוך יותר והשני מואר יותר:
נס 1 – להאיר את הבושה באומץ לב
נס 2 – להאיר את האשמה בחמלה
נס 3 – להאיר את הכעס בשלווה
נס 4 – להאיר את הקנאה בהערכה
נס 5 – להאיר את השעמום בשביעות רצון
נס 6 – להאיר את החרדה באהבה
נס 7 – להאיר את הצער בשמחה
נס 8 – להאיר את הכאב בחכמת הלב

עושה השלמות קריאה ולוחצת על קישורים במיילים האוטומטים של וורדפרס שמודיעים על פוסטים חדשים בבלוג הנהדר של שרון "מתוך הטבעת הפנימית":

"הראש מלא במנטרות שאני חוזרת עליהן לעצמי בלי שליטה כמו עשרות דיברות. משננת לעצמי
לראות טוב, לחפש אותו. לדעת שהוא ישנו. תמיד. לדבוק בו. לשמור, להישמר, לחיות הכי טוב שאני יכולה, לעשות תוכניות טובות לעתיד גם אם לא בטוח שיש כזה. אף פעם לא בטוח אם יש כזה. לזכור, לזכור ולשכוח. לעשות עכשיו. להתחבר לרצון, לתשוקות. להתרחק מרע, מאנשים לא נכונים. לסנן מסרים. להפריד. להיות טובה אלי. לסלוח לי אם אני לא מצליחה לסלוח. לטעות, להיות תלמידה ולטעות. מותר לי. לתקן. לאהוב את העבודה. לאהוב בלב פתוח גם אם זה הדבר הכי מפחיד בעולם. להשתמש יותר בגוף, פחות במוח, הגוף שלי תמיד יודע. להיות נמל לעצמי כשהרוח מטלטלת, לא לפחד לשחרר אחיזה, כבר יש לי שורשים משל עצמי, לא לפחד משינויים. לא לפחד מכוח. לא לפחד מהפחד."

בפוסט "דברים שמרעידים את הלב" היא כותבת רשימה ארוכה ובין היתר: "גילוי לב של אנשים זרים. כשמצליחה לגעת."

גם אני ככה. מרגישה את הרעד הזה בלב מול גילוי לב של אנשים זרים. אני כותבת, שמה תמונות בדף שלי בפייסבוק, לא יודעת מי יקרא, מי יצפה. והינה, אני יודעת. ישבתי היום מול אישה שזיהתה אותי.
"אילנה? את אילנה בר?" וכמה זה מרגש שאישה זרה מאילת עוקבת אחרי הדף שלי, מתבוננת בתמונות מהטיולים, סיפרה בגילוי לב שלפעמים היא גם מקנאה בי על הטיולים, על ההעזה, על האומץ לטייל לבד. היתה רוצה להיות כמוני. רואה בי השראה.
ישבנו שם בכניסה לארומה, מול הים המנצנץ של מפרץ אילת, והרגשתי את הלב רועד. הינה, התמונות שלי, המילים שלי, סיפורי המסעות שלי נוגעים באנשים אחרים, שלא מכירים אותי. נותנים להם השראה.
מה עוד אפשר לבקש.


יום #39, שני, 21.12, אילת

גם כשישנה בחדר רגיל בקומה שנייה בוילה שנקראת "Diving Resort" העיניים נפקחות מעצמן באור ראשון.
כך או כך, השלמתי כמה מחזורי שינה רציפה, רצופת חלומות. והבוקר אני קוראת הודעה מחברה שכותבת לי:
"את בכלל, אני יכולה רק לדמיין כמה מחזורי חיים את משלימה בכמה שבועות של נדודים אינטנסיביים".

מחר אגיע למספר עגול ומיוחד של 40 ימי נדודים, כשמתוכם 25 לילות בהם לנתי תחת כיפת השמיים.
כשיצאתי לדרך לא תארתי לעצמי שאגיע לכאלו מספרים, חשבתי אולי ימאס לי אחרי שבוע, לכל היותר שבועיים. יהיה קר ולא נוח. הברך תכאב ותמנע ממני ללכת.
נכון, לא תמיד היה נוח, לפעמים לא סיכלתי אבנים כמו שצריך והמזרון הונח בול על אבן שדקרה באמצע הגב, לפעמים היתה רוח חזקה שהקשתה על הקמת האוהל או הקיפול בבוקר, לפעמים היה רועש, לפעמים גם היה קר מאוד, לעיתים רחוקות ירד גשם והיה מאוד לא נוח לשהות בחוץ.
ולצד כל אלה, החווייה של להיות קרובה לטבע, מחוץ לקוביית הבטון ששומרת אותנו באיזור הנוחות.

"ויי אילנה כל הכבוד לך! מה שאת עושה עכשיו זה החלום שלי! תהני ותשמרי על עצמך… עדיין לא תפסתי את האומץ לטייל לבד בארץ" קטע מהודעה שקיבלתי ממישהי שעוקבת אחרי המסע שלי.
האם יש צורך באומץ כדי להסתובב לבד בשטח? לישון לבד באוהל?
מסתבר שכן. אתמול שואלים אותי, "תגידי, יש לך גז פלפל?" ואני עונה שלא. כשיצאתי מהבית ארזתי במכונית ערכת יצירה עם זוג מספרי מתכת ענקיות, חדות מאוד, שבקלות יכולתי להשתמש בהם כאמצעי תקיפה. לא נגעתי בהן ובסופו של דבר הן חזרו לסטודיו בבית. לא מרגישה שזקוקה לאמצעי הגנה, מלבד שיקול דעת, אמונה וביטחון שיש מי ששומר עלי מכל רע.

היום הוא אחד מימי הקיצון, אצלנו בחצי הכדור הצפוני מציינים את היום הקצר ביותר בשנה, כשבחצי הדרומי, בניו זילנד למשל, היכן שחברה טובה נמצאת בעיצומו של מסע דרכים משלה, יהיה היום הארוך בשנה.

השמש זרחה הבוקר ב-06:31 ותשקע ב-16:46, כלומר 10 שעות ורבע של אור יום, לעומת 11 שעות ו-45 דקות של לילה. חושך. חשיכה. עלטה. אפילה.
כשחיים בתוך קוביית בטון בעיר לא שמים לב, מדליקים את האור ומושכים עד חצות הליל. לא ככה כשישנים מחוץ לבית, כשמרימים מבט לשמיים לבדוק את מצב הירח. בימים אלו יש לו צורה של בננה שהולכת ומשמינה.
זה טוב לי, כי בלילות בהירים אני נעזרת באור הירח. פחות ופחות מדליקה בפנס, לא רק כדי לחסוך בטרייה, אלא כדי להתיידד יותר ויותר עם החשיכה, לא להיבהל ממנה, לא למהר לסלק אותה ממני.
את מעט החפצים אני מניחה בצדי המזרון באוהל בסדר קבוע, ככה שרק בעזרת מישוש אני יכולה למצוא את המשקפיים או הקופסה הקטנה של האטמים.
הלוואי והיחס שלי לרעש ישתנה כמו ששיניתי את היחס שחושך. עדיין נרתעת מרעש, הודפת אותו, תופסת אותו כפלישה חסרת התחשבות למרחב האישי שלי, שאם יורשה לי, הייתי רוצה שיהיה שקט.
היו לילות כשישנתי לגמרי לבד במדבר והיה שקט מאוד, כמה רווח זה הכניס לבפנים שלי.

פעם, כשהייתי חיילת היינו "יורדת לאילת" באוטובוס. בתחנה המרכזית באילת היו מחכים האילתים שביקשו לעצמם הכנסה צדדית והציעו חדרים להשכרה. "רום? רום?" והיו לוקחים אותנו ברגל לחדר. היום אין צורך לצוד תיירים, הכל עבר לדיגיטל. יש אפליקציות, מנועי חיפוש ייעודיים לחדרי נופש.
קצת מוזר לי להתרווח בספה בסלון הוילה עם ספל קפה וקופסת העוגיות. למה לא, בעצם. מהחלון רואה את הקונטור של הרי אילת. מחר, אני אומרת להם, מחר אני חוזרת אליכם. היום יהיה יום של עיר. תיכף אקפוץ לסופר שמעבר לכיכר לקנות כמה מצרכים לארוחת בוקר, בהמשך הבוקר יתקיים שיעור זום ואח"כ אצא לסיבוב בעיר.

13:00, על הטיילת באילת. מזמינה את שקשוקת הבית לארוחת צהריים. רמי קליינשטיין שר ברקע:
"מתנות קטנות ~ מישהו שלח לי מתנות קטנות ~ רסיסים של כוונה, עיגולים של אמונה ~ מתנות קטנות ~ מישהו שלח לי מתנות קטנות ~ כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש ~מה עוד אפשר כבר לבקש"

חושבת על המתנות הקטנות שהמסע נתן לי עד כה. איך תודות לו מפלס השמחה עלה מעט, ההרגשה הכללית השתפרה מעט. מה עוד אפשר כבר לבקש? בהירות. לראות כמה דברים שעדיין נסתרים ממני. למצוא כמה תשובות. לקבל כמה החלטות. ברור לי שהחזרה הביתה תהיה מלווה בהחלטה שתוביל לעשייה אחרת. מדויקת יותר ומתאימה יותר למציאות הנוכחית.

מחר יהיה היום ה-40 למסע הנדודים שלי. חשבתי למלא טנק דלק מלא, קניות של מוצרי מזון בסיסיים בסופר ולנסוע מהעיר אל ההרים המקיפים אותה. ואז בשיטוט לאורך הטיילת היגעתי עד לקצה הצפוני של מפרץ אילת, היכן שבתי המלון מסתיימים ומתחיל משטח לחניית קראוונים. כאן גם מותרת הלינה באוהלים, עד שיבנו גם שם. בינתיים המקום מאוכלס בסוגים שונים של קראוונים, להשכרה לנופשים ולקראוואניסטים.
המקום מצא חן בעיני, שווה להציב שם את האוהל הירוק שלי ולישון שם לילה אחד. מה שיאפשר לי להיות קרובה לקו המים.
פחות מתחברת לאווירה בחלק התיירותי של העיר, לערימת המלונות המפוארים, בריכות השחייה, הספורט הימי, החנויות, המסעדות והבארים. לא מדבר אלי. אוהבת את ההרים והים.


יום #40, 22.12, שלישי, אילת

שנת 2020 מתקרבת בצעדי ענק לקו הסיום, שנה מאכזבת מהרבה בחינות. מחטטת בזיכרון כדי למצוא הישגים משמעותיים, הצלחות, הבטחות שקויימו.
כשהגיע הקייץ שמתי לי למטרה לטבול בארבעת הימים בארץ: ים תיכון, ים המלח, כינרת והים האדום.
הינה, אחרי תיכנונים רבים היגעתי סוף-סוף לאילת, רק שהעיתוי כעת היא שיא החורף, כשהטמפרטורה בשעות הצהריים מגיעה ל-23° וקר מדי לשחות בים. ובכל זאת טבלתי פעם אחת ושנירקלתי ליד הריף בחוף אלמוג. מסמנת V על הים הרביעי בסדרה. השלמתי סרייה.

עוזבת כעת את הבית בו ישנתי בשני הלילות האחרונים לכיוון החוף הצפוני, מפרץ השמש, חוף הקראוונים, שם אמקם את האוהל הירוק ללילה.

במסגרת קידום תיירות החורף באילת מתקיימים סיורים, אירועים וסדנאות רבות ללא עלות. כל מה שנדרש זה להירשם ולהגיע.
כשראיתי אתמול את הפירסום הסתקרנתי, נכנסתי לאתר ונרשמתי לסיור "אמנות מקומית באילת", כדי להכיר את אילת מהזווית האמנותית. הרי לו הייתי עכשיו בעיר זרה והיה נודע לי על כזה סיור, הייתי לוקחת בו חלק, אז למה לא כאן ועכשיו.

"אילת היא יותר ממלון ושופינג, היא לא רק עיר של בטן-גב", כדברי יעל לרנר שהובילה את הסיור מטעם עיריית אילת ותאגיד אילת.
נכון שמגיעים לאילת אמנים רבים מרחבי העולם, נכון שמתקיימים בעיר גם פסטיבלים שונים, אבל עדיין, אילת לא נתפסת בעיני ציבור הנופשים כמקום שוקק תרבות ואמנות.
מי שייצא לסיור יזכה לקבל טעימה קטנה מאילת של המקומיים, יכיר כמה מהאמנים שחיים בעיר, ישמע כמה דברים על הקהילה היוצרת שחייה כאן. ואולי ייצא בתום 3 שעות סיור עם רושם אחר שישנה במעט את הראייה שלו על העיר.

נקודת המפגש היא במוזיאון אילת שהוקם לפני 23 שנה ע"י וותיקי העיר שאצרו ואספו חפצים ותמונות שמספרים את סיפורה המרתק של העיר.
רוב התיירים המגיעים לנפוש בעיר לא מגיעים למוזיאון. מה שטורחים לעשות בחו"ל באילת עושים פחות.
מול המוזיאון נמצאת הגלריה העירונית בה מציגים 80 אמנים מתושבי העיר והערבה.
התחנה השנייה בסיור היא בית פיליפ מוריי, נוסד בשנת 1957 כבית תרבות. כיום זהו מבנה לשימור, לאחרונה הביניין עבר שיפוץ ובקומה התחתונה נפתחה גלרייה.
מוצגת שם כעת תערוכה של נבו אפק, אמן צעיר תושב העיר. לנבו יש מגבלות שלא מכניעות אותו, הוא מצייר בצבעים זוהרים, שמחים. הציג בין השאר בתערוכת יחיד באו"ם, בכנסת ובמקומות רבים בארץ ובעולם. זכה לתשבוחות רבות על היותו מודל לחיקוי, על ניצחון הרוח והנחישות. זו תערוכה שבנוסף לערך האמנותי והוויזואלי גם מעבירה מסר משמעותי שהכל אפשרי ושיש לאמנות כוח ריפוי וחיבור בל יתואר.

גם באילת קיימת סצינה של אמנים אילתים צעירים. לאחרונה הקימה תום דניאלי עמותה בשם "soof-soof", שמטרתה להעיר את האמנות בעיר עם הכוחות העירוניים. זו עמותה שמאגדת אמנים שעוסקים באמנות פלסטית, יוצרת קהילה חייה ותוססת.
בתחנה השלישית בסיור מבקרים בקיר המצוייר בדרך לחוף אלמוג, יצירת אמנות שהסתיימה לפני ימים אחדים.
זהו הפרוייקט השלישי של העמותה שלקחה על עצמה למלא קיר בטון באורך של 60 מטר בזכרונות ילדות. תשעה אמנים בגיל 18 עד 40 שהפגיזו את הקיר בציורים צבעוניים ושמחים של זכרונות ילדות. מבט בקיר מזכיר לי אנקדוטות מהילדות, מעלה חיוך כשמזהה עוד ועוד פריטים מהעבר, ובעיקא מעיר אותי לבדוק היכן אני היום.

את הסיור חתמנו באיזור התעשייה של העיר במקום שמוכר לאילתים ופחות לתיירים, "יינות אילת", מתחם יינות וקולינריה. דולי וערן, תושבי אילת הקימו את המתחם כדי להכיר לאילתים את תרבות שתיית היין. מוכרים יין מכל העולם וגם יין ישראלי. המרכז גם מארח אמנים ויוצרים מתחום התיאטרון ומשמש כגלריה לציורים ולפסלים הססגוניים של אדם, בנם של ערן ודולי.

שמחתי מאוד לראות שהאמנות והתרבות כבר התעוררו באילת ובעיקר שיש בעיר חיי קהילה תוססים.
למי שמזדמן לאילת בחודשים הקרובים ממליצה מראש להירשם לסיורים, ללא עלות, לקבל הצצה מסקרנת למה שלרוב תיירים לא רואים.

תשע וחצי בלילה, כמה מטרים מקו המים בנקודה הצפונית ביותר בים סוף, קרוב לגדר של בסיס חיל הים ומעבר לו הגבול עם ירדן.
בחדשות דיברו היום על רגע היסטורי, כשמטוס של אל על המריא למרוקו. לא מבינה את הבהלה לטוס לדובאי ועכשיו גם למרוקו. אני כאן, סמוך לגבול עם ירדן ודרומית לו מעבר הגבול לטאבה, סיני – שניהם עדיין סגורים לישראלים. לו המעבר היה חופשי כמו פעם, הייתי על בטוח שם. בסיני. היפה והאהובה. אבל הגבול סגור כבר חודשים רבים וכדי להגיע לסיני נדרש מעקף מסורבל דרך איסטנבול.
ויתרתי. המרחב שאפשרי לי כעת לתנועה הוא מצפון לדרום, ממערב למזרח. כבר נגעתי במים שנמצאים בכל כיוון, החל מהים התיכון בראש הנקרה עד לים האדום של אילת. מים המלח במזרח עד לים התיכון בעתלית ובחיפה במערב.

בליל יום הארבעים למסע הנדודים אני אמורה להיות שמחה בחופש שניתן לי, ביכולת לפרוש כנפיים ולעוף לארבע קצוות הארץ. ועדיין גוש גדול של עצבות מהולה במועקה רובץ באיזור בית החזה, מכביד על הנשימה, מגרה את בלוטות הדמעות בשתי העיניים.
אני עדיין לא במיטבי.

ביום הארבעים למסע ויתרתי על הרמת כוס יין אדום בסיור אמנות, אבל כהשמש שקעה, היא צבעה את השמיים בגוון וורוד כ"כ יפה, כאילו לכבודי. צבע שהשתקף במים וחיזק את משמעות השם "הים האדום".
היום גם הוזמנתי לראות איך נראה קארוון מבפנים. יש לי הזדמנות לשאול את כל השאלות ולקבל תשובות ממי שחי בקראוון, נודד עימו ברחבי הארץ, בשביל הרוגע והשקט. כשאמרתי שאני מכירה את עין קדם בים המלח, הוא הבין שנמצאת מולו אחת שמבינה עיניין, שמכירה מקומות, שמשתפת בחלום שלה לגור ביום מן הימים בקארוון. הינה קיבלתי הזדמנות להיות לכמה רגעים בתוך קארוון נגרר, לשבת ליד השולחן בסלון, להביט בעיצוב, לשמוע מחירים, פרטים טכנים, כמו משקל, גודל, מחיר, לכמה זמן תספיק הסוללה, וכל כמה זמן צריך להטעין עם הגנרטור.

ללא ספק היה יום אחר, שונה. כזה שרק עיר יודעת לתת.


יום #41, יום רביעי, 23.12, אילת

כשהמדריכה שהובילה את סיור האמנות אתמול הציגה את עצמה, היא סיפרה על רילוקיישן שהיא ומשפחתה עשו לפני שנתיים, מת"א לקיבוץ אילות. מהעיר הגדולה והשיקית לקיבוץ שיתופי בקצה הדרומי והמנותק ביותר של הארץ.
וחשבתי עלי, על השימוש שאני עושה במילה "רילוקיישן" וכמה אני כמהה לחוות כזה מעבר שוב.
בסיור היא הציגה לנו את אילת של המקומיים, תארה סביבה אורבאנית, עיר שגרים בה אנשים, גם אנשים יוצרים שמשתייכים לקהילה יוצרת.
וחשבתי עלי, כמה הייתי רוצה לקחת חלק בכזו קהילה יצירתית, תוססת, מפרגנת, שמכירים אותי, את הסדנאות שאני מנחה, שיש ביקוש לידע ולניסיון שאני מביאה איתי.
בבית מוריי היתה לי ההזדמנות להקשיב לדבריה של סבתו של האמן הצעיר שהציג עבודות מהשנתיים האחרונות. "אמן לא יכול לפעול לבד, הוא זקוק לאנשים שימנפו אותו", אמרה וציינה שלנבו יש משפחה שעוטפת ומקדמת אותו ואת היצירה שלו.
וחשבתי עלי, על הלבד שלי, שאין מי שיעזור לקדם את היצירה שלי, שיספר לאנשים עלי, על מה שאני עושה. שאין לי אף אחד מלבדי. אם אני רוצה שהיצירה שלי תגיע לעוד זוגות עיניים, עלי להמשיך ליצור, להמציא, לצייר, לצלם, לכתוב ולפרסם בכל המדיות שעומדות לרשותי. בלוג, פייסבוק, אינסטגרם, קבוצת וואטסאפ שנפגשת אחת לשבוע לפריסת קלפים. מי שקורא, קורא. ומי שמילותיי מגיעות אליו ונוגעות בו, הרי שעשיתי טוב.

כמעט כל אדם יוצר שמח לשמוע כיצד היצירה שלו נחווית ע"י האחרים. למשוב יש חשיבות גדולה, לכן כשאני משתפת בחוויות מהמסע, הייתי שמחה לשמוע מה יש לאנשים להגיד לי.
"את שאטרה", אמר לי איש הקראוון
"אני מה?"
"נו, שאטרה"… כזו שבאה מנתניה לסוף העולם שמאלה, לישון באוהל על החוף.

גם היום הצטרפתי לסיור חינמי מטעם תאגיד אילת. הצצתי בטבלת האירועים, ראיתי "סיור צפרות בבריכות הפלמינגו" ואמרתי למה לא. נכון שאינני מחובבי הציפורים, אבל עדיין אפשר להינות וללמוד מכזה סיור. חשוב לדעת מה היה כאן בעבר, איך נהרסה מלחת אילת הטבעית וכמה קשה לבנות מחדש מקום שישמש כתחנת תדלוק לציפורים במעופן מאירופה לאפריקה.
הפארק עצמו מאוד יפה, נעים לשוטט בשבילים ולעצור לשבת בספסלי הישיבה הפזורים, גם אם לא ראיתי הרבה ציפורים.

שאלה בפייסבוק: "איך הייתן מסכמות את שנת 2020 בחמש מילים?"
"מסע גדילה כואב, מרגש, מטלטל", כתבה מישהי ולקחה לי את המילים מהמקלדת. לא מתעכבת למצוא מילים משלי, כי בכוונה נמנעת מלסכם סיכומים, אפשר לחשוב איזו שנה עברה עלי… וטוב שיצאתי לדרכים רגע לפני שהיא מפנה מקום לשנה החדשה.

הדיבורים על הסגר השלישי הקרב ובא מלחיצים אותי, עושים לי רע, תחושה של חוסר נוחות בגוף. "מה סגר?" אני שוב מגלה סימנים של שמיעה והבנה סלקטיבית. לא רוצה לקחת בחשבון את האפשרות ששבוע הבא, בגלל החלטה שרירותית שינחיתו עלינו מגבוה, תישלל ממני החרות לטייל בארץ. זה מלחיץ אותי. זה מרגיז אותי. מאוד. בגלל התנהגות חסרת אחריות של אנשים שלא נזהרו, שנסעו לפטם את עצמם בחומוס בדובאי, אני צריכה להיענש?

בינתיים שמה את זה בצד ומתמקדת במה שנוכח מולי.
רבע לשבע בערב יום רביעי, באוהל הקומפקטי שלי. הרבה מתעניינים איזה סוג, הכי פשוט שהיה למכירה בדקטלון, אוהל של מאה שקל, לא מהאוהלים של המותגים שביוקר. אבל בהחלט ממלא את תפקידו כ"בית" ארעי ללילה. יש מקום לכמה שכבות של מזרונים, כרית, שמיכת פליז , שק שינה ישן שמלווה אותי למעלה מעשר שנים בלינות שטח. מה עוד? התרמיל הירוק הישן שלי, בן חמש ועדיין מחזיק מעמד, אם כי רצועות חשובות נתלשו והייתי צריכה לאלתר תיקון באמצעות אזיקונים.

בואו נאמר שאני יותר מוטרדת מהיכן ומתי אחליף אותו בתרמיל חדש, האם בסניף של ריקושט בביג אילת, תמורת כמה מאות שקלים מכספי, או גם מכספי, אבל דרך תלוש מתנה שאני יכולה לעשות שימוש בלמטייל.
למה אין לי ספונסרים, למה מותגים כמו גו-נאייצ'ר לא נותנים לי חסות. למשל, תרמיל חדש בגודל 42 ליטר בצבע ירוק או טורקיז תמורת צילומי פרסומת בלוקיישנים מדהימים וחוות דעת של טיילת מנוסה, איך זה להשתמש בתרמיל, עד כמה נוח, מתאים לצרכי המטייל בשטח וכו'. למה שאקבל בחינם? כי מי כבר שמע עלי… יש כמה וכמה אנשים שכן קוראים. אבל אני עדיין לא נחשבת ל"וולגרית מובילה", שמקבלת מתנות חינם.

מה שמעסיק אותי כעת זה מאיפה אני משיגה שני אזיקונים לתיקון חוזר של התרמיל, כי הרכבתי אותם בכיוון ההפוך וזה דוקר בגב. ממי אני יכולה לבקש? אולי מהקראווניסטים שחיים על החוף, או נזכרתי שיש לי שרוכים בתא כפפות, מנעלים שמצאתי במעלה עקרבים. אני יכולה להדתמש בשכרוכים כדי לקשור את התיק. זו דוגמה לבעייה מהשטח שתופסת תשומת לב ומחשבה, הרבה יותר מהבירבורים האינסופיים על הסגר שישלול ממני את חופש התנועה.
די. מילים כאלה פשוט עושות רע.
במקום להתעסק בספקולציות מעדיפה לנוח באוהל הירוק שלי, להרכיב אוזניות ולהקשיב למוסיקה, לבהות בירח, בים, באורות מכיוון אילת ועקבה.
מחר אני חוזרת להרים.

בפרק הבא, המשך קורותי מהרי אילת או מהסגר…