מסע נדודים (11): בית כמצב זמני ועוד חוויות מהרי אילת

הפרק ה-11 למסע שמספר על החזרה להרים אחרי קרוב לשבוע בעיר, על ההצלחה למצוא את הלוקיישן הכמעט מושלם ללינת שטח בהרי אילת וגם איך הייתי החמשוש הזה גם לבד וגם ביחד במקומות חדשים ומוכרים בהרים מחוץ לעיר.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #42, יום חמישי, 24.12, הרי אילת

תוך כדי לגימה של קפה מס.1 לבוקר חמישי במפרץ השמש, בחוף הצפוני של אילת, מקבלת התראה בנייד על תגובה חדשה בבלוג. תגובה לפוסט שפרסמתי סמוך ליציאה למסע הנדודים על תערוכת הצילום בתל אביב. רונה כותבת לי: "מרתק לראות איך הציטוטים שבחרת מהתערוכה מטרימים, במידה מסוימת, את המסע אליו יצאת זמן לא רב לאחר אותו סיור תל אביבי".

מהקצה הדרומי והמנותק ביותר של הארץ תל אביב נראית לי כזיכרון רחוק ואני נכנסת לבלוג לקרוא מה שכתבתי אז, אי שם בנובמבר, להיזכר בציטוטים שמשכו לי את העין והלב. במיוחד הציטוט הנ"ל מאחד משלטי ההסבר:
…"הבית כרעיון משתנה, הופך להיות מצב נפשי ולא מקום קבוע… בית שנמצא בכל מקום ובו זמנית בשום מקום… "
צודקת רונה. בול סיפור האוהל הירוק שלי, שאני מקימה בערב ומפרקת בבוקר, כאן שם ובכל מקום.

אתמול בערב, בעיצומו של תהליך הקמת האוהל באותה פיסת חוף, עבר בחור מדיירי החוף וחייך לעברי, "את יכולה לפתוח עסק של פירוק והרכבת אוהלים". הצחיק אותו שלא השארתי אותו במקום, אלא השקעתי אקסטרה מאמץ בלפרק, לאחסן במכונית, להוציא מהמכונית ושוב להרכיב, מה שלוקח לכל היותר רבע שעה של עבודה.
דיירי החוף הקטנטן בין תחנת השאיבה לגדר של בסיס חיל הים הגיעו הנה לפני זמן מה, הקימו אוהל כבית זמני לחודש, חודשיים. יש זוג שגר בחוף מאז הסגר הראשון. ברזייה יש, מקלחות בחוף הדתיים יש, שמש יש, סופרמרקט במרחק הליכה יש. מה צריך יותר מזה.

הקונספט שבית הוא מצב נפשי, שבית יכול להיות בכל מקום ובשום מקום מתאר אחד לאחד את מה שאני חווה מאז יצאתי מביתי למסעותי.

כשסיימתי למלא מים בכל הבקבוקים מהברזייה, ניגשתי לומר שלום לאיש הקראוון לפני שממשיכה בדרכי. מצאתי אותו מנהל שיחה ערה עם פקח מטעם עיריית אילת. הפקח הראשי של "סיירת התיירות" שמביא לכל דיירי רצועת החוף את בשורת הפינוי. אמר שהיום יוצבו שלטים שאוסרים על לינה והחל מה-1.1 המשטרה תאכוף את התקנה החדשה ותפנה בכוח קראוונים שיוסיפו לחנות מול הים.
לא בא להם טוב שיש אנשים שגרים מול הים. "יותר מדי אנשים מסתובבים עכשיו בארץ", הוא אומר לי. ו….? לאן יילכו? שישלמו עבור חדר במלון, שלא יבואו לכאן, לא מוצא חן בעיני ראש העיר שכל מי שבא לו מעמיד קראוון מול הים וחי כאן. בינתיים המגרש הגדול לקראוונים, שקצת מרוחק מקו המים, ישאר פתוח ללינה.

כמה לא מפתיע. התקנות והגזירות רודפות את האזרח הקטן גם אם יברח לפיסת חוף קטנטנה ליד הגבול בקצה המדינה. הרי אלו אנשים שאין להם בית בשום מקום, לא סתם הם שמים פה אוהל.
"דבר עם ראש העיר, תשכנע אותו שיעלים עין", אני מנסה לדבר אל לב הפקח, אבל ברור לי שהוא רק השליח, "האיש הרע" שהולך לפנות את הקראוונים…
יומיים לנתי באוהל בחוף הקטנטן והיפה שבמפרץ השמש. הבוקר אני חוזרת להרים עם תחושה קשה שנמאס. באמת נמאס מ-"ארץ אוכלת יושביה", או אם לדייק ארץ טורפת.

12:00, הפסקת צהריים בצל עץ שיטה, בשולי השביל האדום, מחוות הגמלים לכיוון מרגלות גבעת רחבעם.
את המכונית השארתי בחניון הלילה ויצאתי להליכה. ממוצ"ש, כשחלצתי נעליים בתום המסלול ועד צהרי יום חמישי לא נעלתי את נעלי ההרים שלי. הייתי בעיר, לא היה צורך. כעת אני חוזרת להרים, להליכות ברמות קושי שונות.

ההליכה המתוכננת תהיה קלה ויפה. אין צורך במקלות הליכה, שמתי ברכיות ליתר ביטחון, לשמר את התחושה הטובה של היעדר כאב.
זוכרים כמה התלוננתי על הכאב, בברך שמאל שנדד גם לימין. ובכן… נעלם. רוב הזמן איננו וטוב, שכך. אני מאמינה בכוח הריפוי של הטבע, בהליכה שמשמנת את המפרקים, במשקל שמפעילה על הברכיים בעליות וירידות, במאמץ שעזר לסלק את הכאב.

הפסקת סנדוויץ' וקלמנטינה. מחר אכנס לסופר להשלמת קניות ואצא מהעיר. כן, כבר כמה יצים שאומרת שאצא מהעיר ואני עדיין כאן.
ובינתיים. שקט. רוח נעימה. שמיים כחולים. אפשר להסתובב ללא מסיכה, לנשום אוויר מדברי. לחוש מעט חופש, עד שגם המעט הזה יילקח ממני בקרוב.

בשבת בצהריים, כשסיימנו לטפס במעלה הגישרון והיגענו לנקודת התצפית על גבעת רחבעם, אמרתי לעצמי בשקט, ששבוע הבא, אחרי שאנוח, אבוא לכאן שוב רגלית, מחוות הגמלים. תוואי הדרך נוח גם לנסיעה במכונית, אבל טוב לי ללכת. כשמגיעה מול הגבעה, רואה רק את קצה הצ'ופצ'יק, היא מוסתרת ברובה הגדול ונראית הרבה יותר מושכת מלמעלה.
אם כך, אעלה בשביל שלוקח לראש המעלה, אתבשם שוב מיופייה של הגבעה הסימטרית. היכולת לקרוא את המפה והשטח מרחיבה את האפשרויות. אותו המקום, פעם להגיע אליו בדרך קשה ותובענית ופעם להגיע אליו בהליכה מישורית ונינוחה.

ריק. אין אף לא מטייל אחד סמוך לגבעה. שקט כזה שאפשר לשמוע את הרוח. באחד מהסירטונים בעמוד פייסבוק של שי חיון, הוא מחדד את ההבדל בין לשמוע ולעומת להקשיב. השמיעה היא פעולה של הגוף, כל מה שהאוזן קולטת, יש בשמיעה משהו נקי שפשוט שומע את הצלילים, המילים. משהו שמחבר ישירות בין הגוף ללב.
בהקשבה השכל נכנס לתמונה ומתחיל לפרש, לשים תבניות, להפעיל ביקורת ושיפוטיות. ההקשבה חשובה ונכונה לסיטואציות מסויימות, אבל כשאני בטבע, פשוט לפתוח את האוזניים ולשמוע משב רוח קל, זימזום של זבוב שהתרחק ו… זהו. לא מזהה עוד צלילים.
האם ככה נשמע שקט?
סוף סוף שקט.
ש ק ט.

יום #43, יום שישי, 25.12, הרי אילת

הפנס לא יצא אתמול בלילה מהתיק, לא היה צורך. היה מספיק אור ממחצית הלבנה שהאירה את שמי הלילה. כנראה שהגוף אגר מספיק עייפות ששלחה אותי לנוח בשש בערב באוהל, מנוחה שגלשה לשינה רצופה של 12 שעות.
השעה כעת שש ודקה, אור ראשון מאיר את ההרים ואת המחנה הקטן שלי. בינתיים קמתי לשטוף פנים, להתלבש, וחזרה לאוהל הקטן והחמים שהעברתי בו חצי יממה. הלוואי והייתי עושה זאת גם בבית, מאפשרת לגוף מנוחה אמיתית, מעבירה את הטלפון למצב טיסה, ניתוק זמני מהרשתות החברתיות, לא מוכרחה להגיב על כל שטות, מנקה את הראש מהסחות דעת, עוצמת עיניים כשהחושך יורד ומתמסרת לחלומות. מאפשרת לכל אחת מהמערכות בגוף לנוח ממש, להתרענן, להתחזק.

בחיי השגרה אני דווקא אוהבת את שעות הלילה, מושכת זמן עד חצות. לישון בשש? אולי אם אני חולה. נסו לעשות זאת כשאתם בריאים. כן. שש בערב. בלי המכשיר הסלולרי, בלי טלוויזיה, בלי ספר קריאה, בלי פיטפוטים. להניח את הראש, לעצום עיניים, להרפות את הגוף ו… פשוט לישון.

הזריחות של דצמבר באילת ובהרים לא מרהיבות במיוחד, לא כאלו שהנשימה נעתקת מרוב יופי. הן מאוד עדינות, כמעט ולא מורגשות. והינה יש כבר אור, השמש עדיין לא עלתה, זה יקרה בחצי שעה הקרובה, עדיין קריר.
אני ערה, גם לבי ער, מתכוננת ליום החדש שהגיע. יום שעבור חלק ניכר מאוכלוסיית העולם הנוצרי הוא יום חג. הקריסמס.

קיבלתי אתמול בחירה טובה. לא ידעתי שכ-150מטר אחרי חוות הגמלים יש חניון לילה. רק כשנסעתי לכיוון, ראיתי את השילוט וסימנתי לעצמי, כאן אני ישנה הלילה. החניון מסומן גם במפה, אבל כנראה שאינו מהמפורסמים, כמו בורות לוץ, אז לא מגיעים הנה כמויות מטיילים. וטוב שכך.
יש מצב ששוב ישנתי לגמרי לבד במדבר, כשאקום אראה אם במהלך הלילה, כשישנתי, הגיעו עוד מטיילים.
ההנאה הגדולה שאני שואבת מלישון לבד במדבר היא כזו שקשה להסביר. נכון שנוכחות של אנשים נותנת ביטחון, אם חלילה יקרה משהו, אוכל לבקש עזרה. לרוב אין לי צורך בעזרה והנוכחות שלהם משנה פניה ממשהו שיכול להיטיב למשהו מציק, כשהם מייצרים רעש.

כמה שקט.
יושבת בפתח האוהל, מרימה מבט לשמיים שבינתיים קיבלו גוון כתמתם-וורדרד עדין מאוד.
עוד כמה שעות, כשמטיילי סוף השבוע יתעוררו ויבקשו לשעשע את עצמם באטרקצייה מדברית, יחלפו בשביל שיירות רייזרים שיעלו עננה ענקית של אבק.
אתמול אחה"צ חלפו כאן כמה שיירות כאלה, רועשות, מטנפות את האוויר. מעניין מה משפחת היעלים שפגשתי קודם חושבת על התופעה, זה בטח מבהיל אותם והם רצים גבוה להרים, להתרחק מהמפגע. גם אצלי זה נתפס כמפגע. לא ברור למה אנשים לא יכולים ללכת מעט ברגל, או אם לנסוע, אז למה לא בכלי תחבורה נורמטיבי כמו ג'יפ. אבל זו "אטרקציה" שעולה לא מעט, שיש לה ביקוש מחובבי נהיגה אתגרית, אז למה לא. ולעזאזל החיות, האבק והשקט המדברי.

שבש ושבע דקות, האוהל מקופל ומאוחסן במכונית, הקפה מוכן, השמש כבר עלתה. עדיין קריר, אבל לפי מזג האוויר אתמול, נראה שהימים המעוננים והקרירים שהיו השבוע חלפו ויגיעו ימים בהירים וחמים. כצפוי מחבל ארץ זה, ארץ הקייץ.
אחרי הקפה הראשון, לרוב מגיע גם קפה מס. 2 ולקראת שמונה אתניע ואסע מכאן לכיוון חוף אלמוג, גיחה לסופר, להצטייד באוכל ומהרגע שאעלה על כביש 12 לא אשוב עוד לעיר.

שמחה שנשארתי כמה ימים באילת. בהתחלה הקלדתי "התעכבתי", ומייד מחקתי כי זה לא עיכוב. זה חלק מהמסע, שלפעמים מגיע לעיר, שנשאר בעיר, לנוח ולחוות את המקום. הצטרפתי לשני סיורים מעניינים וחינמים באדיבות עיריית אילת ומצד שני נחשפתי לצד הפחות אדיב של העירייה, כשמפנה מי שנתפס בעיני ראש העיר כאורחים לא רצויים.
מי שמגיע מרחוק לחופשה באילת בוחר בה כי היא נתפסת כעיר עם אנרגיה קלילה, נהנתנית. אבל אילת היא יותר מזה. היא קודם כל מקום שגרים בו אנשים, מקום עם חיי קהילה שמתנהלים מחוץ למובלעת התיירותית.
בימים ששהיתי בעיר טעמתי גם מזה וגם מזה, מה שהרחיב את החווייה, לא רק לבטן-גב בים.

שמונה. קפה מס. 2, יושבת על ארגז מפלסטיק קשיח שמצאתי זרוק בחניון. כשאסיים את הקפה אנקה אותו מהאבק ואכניס למכונית. מאמצת אותו גם כארגז לאיחסון בקבוקי מים או מצרכי מזון במכונית וגם כשרפרף מאוד נוח. מרימה את המבט ורואה את הקרשים הפזורים שהותירו מטיילים קודמים. קרשים יש, זרדים להצית את האש יש, גפרורים יש – כל מה שצריך למדורה. אז למה לא הבערתי אתמול בלילה מדורה? כי בשש בערב נכנסתי לאוהל ולא יצאתי ממנו עד שש בבוקר ובעיקר כי לא ששה להתעסק לבד באש.

הקורונה מבאעסת מאוד. לולא אילת הפכה לאי ירוק שדורש אישור מעבר, הייתי נוסעת למסלול יפה בהרים וחוזרת לישון כאן. מילא זה, שאילת תהפוך מחוץ לתחום עבורי בעוד שעות אחדות, הבשורה על הסגר הצפוי מיום ראשון מטרידה מאוד.

13:30, מראש סכין יותם.
אין מצב שאני יודעת על קיומה של סכין בהרי אילת ולא עולה עליה. בדרך לשם מתברברת, לא מוצאת את הפנייה הנכונה, מתרגזת, מנסה שוב ו… לבסוף מוצאת.
המכונית צולחת את שביל העפר ונשארת לחכות לי כשאני מתחילה לטפס. מצד אחד מפרץ אילת והעיר כולה ומצד שני ההרים. כמה יופי. למרות האובך שמפזר שכבת אבק לבנה על קו האופק.
היו ימים בהירים יותר, ככה זה מזג האוויר, משתנה לפי הקריזות של מקבלי ההחלטות בדרגים הגבוהים, אלו שמשפיעות על חיינו.

קודם, בתחנת הדלק ראיתי את הכותרת "סגר" בעיתון. מבטיחים שזה יהיה הסגר השלישי והאחרון. קדחת. זה לא הזמן ולא המקום לשחרר סט קללות. לקורונה, למי שהצטופף, שלא נזהר ונדבק, לאחוזי הדבקה, לרעיון האווילי לכלוא אזרחים בבתים.
היי! את פה, על הסכין, מול הנוף היפה! תרימי את מהמבט אל המרחבים הגדולים, שימי לב לצבעים, הסכין בצהוב ויתר ההרים בגוונים שונים של חום.

נשימה עמוקה.
תזכורת חשובה להחזיר את המחשבות הנודדות לכאן ועכשיו. לפעמים הראש נודד. מעלה זכרונות מהפאניקה בסגר הראשון, החנק הבלתי נסבל בסגר השני, מודאג מאוד ממה יהיה בסגר השלישי.
ראבק! תתעוררי! שימי לב היכן את כעת. ובמקום קצת יותר רחב על הסכין, מורידה את התרמיל ונעמדת לתרגול תנועות הטאי-צ'י-קונג, במיוחד תנועה אחת של שיחרור הזרועות, כשנותנת להם להישמט לצדי הגוף. עושה את זה תשע פעמים, כשכל פעם מפנה את הפנים לכיוון אחר, עד שמשלימה סיבוב שלם.
אין כמו סכין יותם כדי להשלים סיבוב שיחרור של 360°.

שש וחצי, חניון הר יהורם.
יותר משעה שיושבת על הארגז פלסטיק הירוק שמצאתי אתמול בחניון ואימצתי כשרפרף-מדבר. סיימתי לשתות קפה חם ואח"כ מרק נודלס.
לפני שעזבתי את אילת הצטיידתי במצרכי מזון וכשהיגעתי קודם לחניון סידרתי את הקניות במכונית. מילאתי בברז החדש שבחניון הלילה את כל הבקבוקים. סה"כ 32 ליטר מים שיכולים להספיק לשבוע.
חשבונות של מי שחייה במכונית. של מי שלא רוצה להיות תלוייה באספקה חיצונית.

ניגש אלי בחור בשם יובל עם סיר, הציע לי תבשיל אורז ושעועית ממה שנשאר מארוחת הערב שבישלו. לא מאמינה שסירבתי, אני שתמיד אומרת "כן" לאוכל. אבל באמת שלא תודה, שסיימתי לאכול. קישקשנו קצת על הרי אילת, על מסלולים, המלצתי לו על המסלול המעגלי, מהר יהורם לעין נטפים. ממשיכה לשבת לבד בחושך ולחכות.

עוד חמישה ק"מ נסיעה והיא תפנה שמאלה לחניון. חברה שמגיעה מהמרכז. הזמנתי אם רוצה להצטרף אלי ליום-יומיים. הסתדר לה לבוא ובקרוב ניפגש.
מחר נצא למסלול חביב בקניון האדום, ואם הזמן יספיק אקח אותה לתצפית מעל הגישרון. יש כ"כ הרבה אפשרויות למסלולי הליכה בהרי אילת, הם מרושתים גם בשבילים להולכים על שניים וגם לרוכבי אופניים.


יום #44, יום שבת, 26.12, הרי אילת

היום טיילתי עם החברה והכלבה שלה שהגיעו אתמול בערב. טיילנו בשלושה מסלולים קלים ויפים בזה אחר זה, מעשר בבוקר עד שלוש וחצי אחה"צ: מסלול מעגלי בחלקו העליו ן של נחל גישרון, ארוחת בוקר בתצפית המרהיבה על הגישרון, חזרה לכביש 12, הליכה של כקילומטר בדרך ג'יפים נוחה עד עין נטפים, תצפית מרשימה על המצוק והמעיין מלמעלה, הפסקת קפה וחזרה לכביש 12, ולסיום – עלייה ברגל לתצפית מהר יואש על המרשים בהרים, הר שלמה ועל הגבול שמפריד בין צפון סיני להרי אילת.

לפעמים עצירה בנקודת נוף יפה היא נחוצה.
לפעמים טיול בקצב נינוח, איטי עם הרבה עצירות, לא פחות מהנה ממסלול שגומעים בו קילומטרים רבים.

דברים שלמדתי מטיול עם כלבה: לא כל דרך שמתאימה להולכת על ארבע, מתאימה להולכת על שתיים והפוך. לפעמים הכלבה מצאה דרך טובה יותר לעלות מעל הסלעים והלכתי בעקבותיה. הכלבה הרי לא יודעת מהי דרך מסומנת, היא מוצאת בעצמה את הדרך המתאימה והבטוחה לה ביותר, גם אם היא מחוץ לסימון שבילים. כלומר, לפעמים כדאי ורצוי לרדת מנתיב המיינסטרים ולסמן לי דרך משלי שמתאימה למידות שלי.

זה הלילה הרביעי שישנה בחניון הגבוה והקר שבהר יהורם, חניון השביליסטים. כ"כ הרבה שביליסטים ראיתי במסע הנדודים שלי, לא ציפיתי לפגוש בפנים מוכרות, והינה ליד ברז המים זה קורה.
"אילנה, היי, נפגשנו קודם על השביל", מנסה לזהות את הזוג, "אתם נראים לי מוכרים, תזכירו לי איך קוראים לכם "איתמר וספיר" והוא גם מציין היכן נפגשנו, "בתצפית הפוספטים ליד המכתש". נכון אני נזכרת ומתעניינת איך היה להם המסע בשביל, שמחר יסתיים כשיגיעו לאילת.
"וגם את, המשכת לטייל?" הם מתעניינים. כן. מאז התצפית ההיא, שנשארתי לישון בה לילה, הספקתי לעזוב את הנגב לטובת מדבר יהודה, להיקלע לשיטפון, לצאת ממנו בשלום ואז להגיע לשבוע מנוחה באיזור ירושלים. ומשם חזרתי להר הנגב המערבי, כביש הגבול, הר כרכום, חזרה הביתה ליומיים ומחמישי שעבר, הרי אילת, העיר אילת ושוב ההרים.
כן, גם עלי עבר חתיכת מסע, כשהמכונית היא הבית שנודד איתי ממקום למקום.

שמחתי מאוד להפר ליום אחד את חוויית ה"בדד" ולפגוש חברה שעד כה היכרתי בעולם הוירטואלי, והינה היא נהגה את המרחק מהבית אל הרי אילת, לפגוש אותי ולהצטרף אלי ליום טיול. השתדלתי לבחור עבורה מקומות יפים ולהתאים את רמת העבירות גם לכלבה. מסלול יפה כמו בקניון האדום עביר בקלות לאנשים, פחות לכלבה במשקל 20 קילו שלא תוכל לרדת בסולמות ללא עזרה.
זה יהיה המסלול למחר וזה יהיה חניון הלילה בו אלון, חניון נטול צעירי שביל ישראל, כי מתישהו היגעתי לרווייה משביליסטים וכל מה שנראה כמו "השביל".

שבע ורבע, בחוץ קר מאוד, באוהל יחסית נעים, עדיין לבושה בבגדים חמים, גרבי צמר וצעיף שמחחממים אותי בנוסף לשק השינה. בעוד שעה-שעתיים גם השביליסטים יתעייפו מיום ההליכה, ישתתקו וירדמו לאזור כוחות ליום ההליכה האחרון בשביל. חלק מהשביליסטים הזמינו פיצה מאילת לארוחת ערב, במקום הארוחה החגיגית באילת לציון האירוע המשמח של "סוף השביל". כשיגיעו מחר בערב, בסיום ההליכה, הכל יהיה מן הסתם סגור או תחת הגבלות חמורות.
ארוחת הערב שלי להבדיל היתה קוטג' עם קרקרים, מלפפון, עגבניה וזיתים. להתענג על מוצרי חלב וירקות כל עוד הם טריים.

שתיים וחצי, מתעוררת משינה באמצע הלילה לשירותים. יוצאת אל הרוח הקרה בחוץ וכששבה לאוהל ולשמיכה החמה מתקשה להירדם. שוכבת בחושך ומקשיבה לצליל של יריעת הניילון הדקה שנעה ברוח. אלו קירות האוהל שנותן לי מחסה, לילה אחר לילה, מחסה מאוד עדין, חשוף לתנאי מזג האוויר ועדיין שומר עלי, שיהיה לי מספיק חם ושקט כדי להניח ראש ולהירדם. בינתיים, עד שתגיע שוב השינה ותיקח אותי למחוזות רחוקים של חלומות, המחשבות נודדות בין מה שהיה למה שיהיה. פיסות של נופים בהם טיילתי בימים האחרונים, נופים שאראה בימים הבאים. ובמה יהיו שונים הימים הבאים לעומת הקודמים להם.

לא יכולה שלא להתייחס לסגר שהולך וקרב. גם אם אתעלם ממנו, הוא עדיין יקרה והפעם תופס אותי בעיצומו של מסע נדודים. מה שחורה לי מאוד זו העובדה שמחליטים עלי מגבוה שכעת אין לשהות בטבע ושצריך לחזור ולהסתגר בבית. אשוב לביתי ממסעותי בזמן שארגיש שהמסע הסתיים. והוא עדיין לא. אני עדיין רוצה להיות בהרים.

אני בדילמה האם לשתף את קוראי הבלוג בתוכניות שלי בזמן אמת. לתאר מה אני מתכוונת לעשות, כשברור שמדובר בהפרה של ההנחיות הנוקשות, אלו שניתנו על מנת לשמור על בריאות הציבור.
יש אנשים שעבורם הסגר נחווה כפגיעה רגשית חזקה, משהו שמזיק לבריאות הנפשית שלהם, שמצמצם את תחושת החופש שלהם, חונק אותם, הורג אותם מבפנים.
בסגר הראשון צייתתי להנחיות, הסתגרתי בבית, לא זזתי למעט הליכות ארוכות ביישוב. בסגר השני היה לי אישור מבית חולים לנוע בדרכים לסעוד בן משפחה קרוב שאושפז. לא נכנסת לפרטים, רק אומרת שהתורנויות הארוכות בבי"ח, שהקירבה לחדרי הבידוד של הקורונה עד שגם החולה שהשגחתי עליו נכנס לבידוד בעל כרוחו, כל אלה השפיעו עלי לרעה, כמעט והרגו אותי מפנים. כדי לשמור על שפיות הייתי מגיעה לים ל"ספורט יחידני".
בסגר הקרוב, שמבטיחים שיהיה האחרון, אני בעיצומו של מסע נדודים, כשהמכונית היא הבית וכשההרים משמשים לוקיישן ל-"ספורט יחידני". אינני מזיקה לאיש, אינני גרה או מתארחת בבתים של אחרים אלא בטבע, שמסביר פניו לכל אחד. אני נעה לבד, לא בקבוצה, לא בהתקהלויות.
זה ההסבר הכביכול לוגי להקלות בסגר שאני מאפשרת לעצמי.
שחלילה לא יובן שאני מעודדת אנשים להפר חוק. כל אחד מקבל החלטה כיצד לנהוג בסגר בעצמו נושא בתוצאות בהתאם.

את הפרק הזה אני מפרסמת יום אחר תחילת הסגר. אין בו דבר מהאסור, כי הרי הוא מתייחס לסופ"ש בו התנועה עדיין היתה מותרת.
לא יודעת עדיין מה אעשה הלאה, היכן אעביר את ימי ולילותיי בימי הקורונה הטרופים הללו.
נראה.
ובינתיים "העולם גדול ופתוח", הרוח נרגעה, אכבה את המכשיר, אניח לצד המזרון ואחזור אל מחוזות השינה.

Comments

4 תגובות על “מסע נדודים (11): בית כמצב זמני ועוד חוויות מהרי אילת”

  1. תמונת פרופיל של אורית
    אורית

    תודה על השיתופים כל טוב ובהצלחה בדרכים שתבחרי כמסע עבורך.אורית ברמלי

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אורית!

  2. תמונת פרופיל של דני
    דני

    הבלוג שלך (וכל האתר שסביבו) מקסימים! גיליתי אותו אתמול (אם כי זיהיתי אותך מפורום טיולים כזה או אחר בתפוז) וממש תענוג לקרוא אותו. אם תחפשי שותף לטיול יום באזור המדבריות הקצת יותר קרובים למרכז (= עד מצפה רמון), תגידי…

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה דני, מוזמן לשוטט בבלוג להנאתך. בדף האודות יש את הפרטים שלי, טלפון ומייל ליצירת קשר. וכן, אשמח לשותף לאחד הטיולים במדבר. מוזמן ליצור קשר.