מסע נדודים (12): האם ניתן להמשיך לנדוד תחת הסגר

הפרק ה-12 למסע נכתב בצל הסגר השלישי ופרשיית החיסונים. קשה שלא לרטון ולהתלונן על הקורונה שעדיין לא הסתלקה, שעדיין משבשת את חיי השגרה של מדינה שלמה. אני נדרשת לקבל החלטות חשובות תוך כדי תנועה כשהראשונה היא להצטייד במים ולהסתלק לזמן מה מהרדאר.
ככל שעוברים הימים, אני נוכחת שאני לא לבד בשטח, שיש בהרי אילת מטיילים נוספים מלבדי.
לפי ההנחיות של פיקוד העורף ניתן לצאת לסיורי הכנה. אני מגדירה את מסע הנדודים שלי כסוג של "סיור הכנה", מה גם שאני נעה לבד, כך שאינני רואה במעשי הפרה בוטה של ההנחיות הנוקשות.
למען הסר ספק – איני מעודדת איש להפר חוק. מבקשת מקוראי להפעיל שיקול דעת ולא לראות במעשיי שלי המלצה כלשהי.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #45, יום ראשון, 27.12, הרי אילת. הקניון האדום.

שמונה בבוקר, בחניון הר יהורם
החלומות הלילה לקחו אותי לדרום אמריקה, לים הצלול באיים הקריביים. חלומות שהופרעו ברעש שהקימו השביליסטים משקימי הקום לפני שש בבוקר. מפעם לפעם גם אני כזו, משכימה לפני אור ראשון כדי לצאת למסע רגלי ארוך. כשאני פותחת את דלת האוהל בשבע, החניון ריק. כולם יצאו כבר לדרך מלבד דיירת האוהל הירוק. השמיים בתכלת בהיר, השמש כבר עלתה,. כמה חבל שפיספתי הבוקר את הזריחה.

חמש בערב, בחניון הקניון האדום
"הקניון האדום" הוא החלק המעוקי בנחל שני שבהרי אילת. בשלטים בדרך מופיע חץ שחור לכיוון נחל שני דרומי. יש גם את החלק האמצעי העמוס בבלודרים וכמובן הקניון הקטנצ'יק שהפך לאטרקציה תיירותית, בגלל היופי ובגלל היותו נגיש ומונגש. קרוב לכביש, בדרך עפר עבירה גם לרכבים פרטיים ועם דרגיות שמקלות על הירידה במפלים.
המסלול אל הקניון האדום מופיע בכל מדריך תיירים וברשימת האטרקציות המדבריות של העיר אילת. ביקרתי בו לא מעט פעמים בטיולים שונים.

היגעתי הבוקר כדי ללכת במסלול המעגלי הקטן והיפה. טרם התחלתי ללכת רואה בחור בדרך לתחילת המסלול.
שלום, הוא אומר, אני מטייל כאן לבד. אני רואה שאת גם לבד, אם את רוצה נטייל יחד. הוא הציג את ההצעה שלו בדרך כ"כ חיננית, שמייד אמרתי, כן, בשמחה, רק תן לי שנייה להתארגן עם התיק ונתחיל ללכת. וכך היה, הלכנו יחד כארבע שעות, עד שנסע לכיוון אילת ואני לדרכי.
נכנסנו לקניון, כשתוך כדי הליכה התפתחה שיחה נעימה. אני מזהה את ההתלהבות הילדית שלו מכל מה שהוא רואה. זו הפעם הראשונה שהוא מטייל כאן. הגיע לבד לאילת לטיול של שבוע. מסתובב עם האפליקציה של עמוד ענן בטלפון, מנסה לזהות את המסלול בו הולכים.
"יורדים למעוק בשביל הירוק ועולים בשחור".
איך אני יודעת? כי קראתי במפה, כי הייתי פה יותר מפעם. מראה לו איך נראה תלכיד נחלים (קונגלומרט), שנינו מתרגזים לגלות כתובות רבות חרותות באבן החול הרכה.
נעים לשוחח איתו, לשמוע מיהו ומה הביא אותו לאילת. אח"כ אני גם מספרת לו את סיפור הנדודים שלי.

"ומה, תשני לבד באוהל? ואת לא פוחדת שמישהו זר יבוא באמצע הלילה ויפתח את הדלת של האוהל"…
הוא יודע בדיוק היכן אשן, כי הראיתי לו את חניון הלילה כשחלפנו על פניו בדרך חזרה.
הוא, להבדיל, לקח חדר באיזה הוטל בעיר ויוצא לטיולי כוכב. סיפרו לו על המקום ואני גם מרחיבה, מראה, מציעה לו שניכנס עוד קצת לנחל שני, אפילו שהציבו שלט שהכניסה אסורה.
חלאס עם לסגור שבילים במדבר, לסגור כבישים, לסגור עיר, לסגור מדינה. נלך קצת, נציץ, נתרשם, נהנה מאוד מיופיו של המקום ונחזור. וכך היה.
"את לא מורת דרך? את בקלות יכולה להיות", הוא אומר ואני צוחקת. "יכולתי להיות, אבל אני לא. מה שכן, אני מובילה אנשים במסעות הנפש פנימה" ומספרת לו על השינוי בקריירה, על האתגר לבנות עסק חדש, על ההתמודדות המורכבת עם עצירת הפעילות בתקופת הקורונה. שנינו מסכימים שהקורונה הוציאה את כל העולם מאיזון. זו תקופה מחורבנת, מאוד לא יציבה, קשה, מעיקה.
אני מתעניינת לאן הוא ממשיך מכאן, לאילת? חזרה הביתה? הוא בירר עם פיקוד העורף ולטענתם אם הזמין מראש חדר במלון והמלון נקי מקורונה, הוא יכול להישאר הלילה באילת ומחר לחזור הביתה, עם אישור מהמלון במקרה ושוטר יעצור אותו.

אבסורדי לחלוטין, אבל זו מציאות חיינו.
מישהו יכול להאשים אותי מדוע בחרתי בזמן הזה להתרחק מהציוויליזציה, להישאר בשטח, ברדיוס של הקניון האדום, וכל פעם לטייל בכיוון אחר של הנחל. לטייל לאט-לאט, מסלולים קטנים, קצרים ולא פחות יפים. חלקם מוכרים וחלקם חדשים כמו הקטע הקצר בנחל שני צפוני.

בינתיים ירד החושך. קר. ירח כמעט מלא מאיר. אין נפש חייה מלבדי. הלילה אני לגמרי לבד, קצת מחוץ למשטח המסומן של חניון הלילה. יושבת על שרפרף המדבר, הגב נשען על סלע. חושבת על הפעולות האחרונות שנותרו לפני שאכניס את החפצים שבחוץ למכונית, אנעל ואסתגר באוהל עד הבוקר.

רבע לשש בערב. בתוך אוהל, עטופה בכל הבגדים החמים שיש לי. ייתכן והגזמתי ועוד מעט אתקלף.
"יש דרגות שונות של קור במדבר", הסברתי קודם לבחור וציינתי שאני מסתדרת טוב יותר עם קור, לעומת חום. נזכרת כמה חם, רועש ולא נעים היה הלילה בחאן עין גדי, לעומת כמה קר ושקט הלילה שרק התחיל בחניון הקניון האדום.

לא ציפיתי לראות כאן הרבה מטיילים, הגיעו מעט אנשים והאחרונים עזבו לפני ארבע. מאז אני לבד. מרתיחה מים לקפה, מקלחת בקבוקים קצרה, מקימה את האוהל קרוב מאוד למכונית ושוב מרתיחה מים ל"נודלס השף", עאלק, לארוחת ערב. העיקר להכניס לבטן משהו חם ולקינוח שמונה בוטנים.
אולי כשייגמרו הבוטנים זה יהיה סימן לחזור הביתה? כאילו אין להשיג בוטנים בקליפה בסופר בערבה, בדימונה או במצפה רמון.

לא, אני עדיין לא יודעת מתי אחזור הביתה.
בינתיים אני מחוץ לרדאר. מהרגע שהמכונית פנתה מכביש 12 לשביל האדום נעלמה הקליטה.
בצהריים בזמן של היבהובי קליטה קראתי כמה מהתגובות שהפוסט שפרסמתי מוקדם בבוקר גרר. שאלתי את העוקבים/הקוראים שלי מה יעניין אותם לשמוע בהרצאת זום שאעביר על מסע הנדודים. רעיון שצץ וחושבת שיכול לעניין. לספר את עיקרו של סיפור הנדודים שלי, להעביר מסרים שחשוב לי להעביר הלאה.

היה לילה אחד, בבורות לוץ בחנוכה, שנרדמתי עם הצעיף קשור על הראש. גם עכשיו הצעיף קשור על הראש, מגן על האוזניים. לא חשבתי שיהיה כאן קר מהר יהורם.
מזג האוויר היום נתן לי במתנה שמיים כחולים, נקיים מעננים, אוויר צלול, רוח נעימה, קרני שמש מלטפת. וכעת, בשעות הלילה, רוח קר, לא חזקה מדי וירח כמעט מלא.

ב-45 ימי המסע חוויתי כ"כ הרבה, יש לי עדיין מקום לעוד?
כן. אני עדיין רוצה עוד. עוד מהרי אילת. עוד מהערבה. עוד ממדבר יהודה. עוד מהנגב. השאלה העיקרית היא איך אני עושה זאת בשבועיים הקרובים. הרי הסגר שהתחיל הערב אוסר על תנועה מחוץ לבית.
איך אם כך אני מסבירה את ההימצאות שלי למעלה מ-300 ק"מ מהבית. לא מסבירה. לא מצדיקה. לא מתנצלת. ובשום פנים לא עושה דווקא. פשוט נמצאת כאן עד שארגיש שהשהייה שלי במקום הגיעה לידי מיצוי ואני רוצה לעבור אל המקום הבא או הדבר הבא.
אותה ידיעה של Next לא קיימת כעת, קיים בעיקר הרצון להישאר במקום, לשהות.
להעביר את הלילה הקר, להתעורר לבוקר קרובה מאוד לנחל שני, ואז להחליט לאן ומתי. והיכן ישנה בלילה.
חבל שהחניון הזה כזה מעאפן ולא עושה חשק להישאר.
האפשרות להדרים לכיוון חניון הר יהורם או נחל שלמה לא באה בחשבון. הכיוון כעת הוא צפונה. דרך הרי אילת, פארק תמנע, הערבה, המכתשים. לאט-לאט עד שאגיע לאיזור השרון. תלוי כמובן בגישה שתהיה לי לאספקה.


יום #46, יום שני, 28.12, הרי אילת. נחל שני, נחל סעיפים.

התעוררתי עוד לפני שש בבוקר, השעון מצלצל בשש ורבע ואני עדיין בתוך השק"ש החם, לא ממהרת לקום אל הבוקר הצונן. לכמה רגעים היה פס כתמתם על ההרים ממזרח, וכעת רואה מבעד לוילון האוהל את השמיים הולכים ומתבהרים.
לו הייתי עכשיו בבית, הייתי קולטת רק את עוצמת האור מבעד לחלון, אבל לא צבעים אמיתיים של זריחה ובטח שלא מרגישה את הצינה. הייתי פוסעת יחפה למטבח ללחוץ על כפתור הקומקום החשמלי.
גם בשטח אני מכינה קפה, רק שזה דורש שימת לב ויותר מפעולה אחת. אני גם צריכה לשבת ליד הגזייה ולהשגיח על הפינג'אן עד שהמיים ירתחו. לכן את הקפה הראשון של הבוקר אני דוחה לסוף, אחרי שהתלבשתי, קיפלתי את האוהל חזרה למכונית, ולבסוף שטפתי פנים. כדי לחסוך במים רוחצת ידיים בסבון בסוף, אחרי שסיימתי לגלגל את האוהל ותגעת גם באדמה. רק אז מגיע הזמן לקפה.

אני נמצאת במקום נטול קליטה. בדיוק כפי שביקשתי. מחוץ לרדאר. אין הסחות דעת בצורה של הודעות ומסרים שהגיעו. מה שכן, יש לי מאתמול רשימת שאלות שנכתבו כתגובה לפוסט בעיניין ההרצאה, שאלות שעם חלקן אסתובב היום.
כמו "שאלת השאלות", איך את חוזרת הביתה, אם בכלל.
כמו ששמעתי והרגשתי קול קורא לנדוד, לנדוד, אני מאמינה שקיים קול שקורא "הביתה, הביתה". עדיין לא שומעת אותו, עדיין לא מתגעגעת לנוחות של הבית, עדיין לא רוצה בכל מאודי לחזור למשבצת הקטנה שלי אי שם בשרון ולהסתגר בתוכה בתקופת הסגר.
הנדודים הוציאו אותי מחוץ לקובייה, מחוץ למשבצת. לקחו אותי החוצה, אל הכי- הכי outdoor שיש. אל לילות ארוכים, חשוכים וקרים בהם אני ישנה באיגלו ירוק קטן על האדמה. ואל ימים בהירים ויפים בהם אני יכולה להסתובב בשבילים בהרים, פעם בנחל הזה, פעם בהר הזה.
בהזדמנות אעשה רשימת מכולת של כל הנחלים וההרים בהם הלכתי עד כה, בין אם במסלול קצר וקל או ארוך וקשה. אולי ארשום שמות של עוד נחלים והרים בהם אני רוצה לבקר לפני שחוזרת הביתה.

איך אני בכל זאת חוזרת הביתה? מתחשק להגיד שאני כבר בבית. קלישאה יפה כזו על החיבור לטבע, שמרגיש לי טבעי ונוח כמו להיות בבית, אבל בכוונה נמנעת מקלישאות, כי הן סתם. לא סתם קראתי לבלוג שלי "יצאתי מביתי למסעותי". אני יוצאת ואח"כ גם חוזרת,"שבתי לביתי ממסעותי".
לפי תחושת הבטן אני נמצאת כעת בשליש האחרון של המסע. אולי עוד שבועיים ביום השישים אחזור הביתה. או כשיגמרו הבוטנים, הקינוח החביב עלי.
אני שומרת בזיכרון תמונה שלי, יושבת על סלע או שרפרף המדבר עטופה במעיל וצעיף, לילה חשוך וקר, אחרי שסיימתי לאכול מפצחת כמה בוטנים ואז סוגרת את המסעדה, מחזירה הכל למכונית ונכנסת לאוהל.
הפעולה הזו של פיצוח כמה בוטנים בסופו של עוד יום מדברי, פרייסלס.

רבע לשבע. ובינתיים השמיים קיבלו צבע תכלת בהיר, עדיין קר מאוד. לא ממהרת לקום. אלה גם רגעים לנצור.

שמונה. יש אנשים שקוראים עיתון או מתעדכנים בוויינט יחד עם הקפה של הבוקר. אני קוראת במפת סימון שבילים מס. 20. המפה הישנה של הרי אילת, המפה הראשונה שקניתי בינואר 2013 לפני שיצאתי לטיול בדד ראשון של שבוע בהרים. דומה למה שעשה הבחור שפגשתי, ישנתי בחדר פשוט בעיר ומדי יום הייתי נוסעת לתחילת מסלול, מטיילת ובערב שבה העירה, לנוח בדירה עד למחרת בבוקר. השבוע הזה זכור לי כאחד הטיולים היפים שחוויתי ומאז הקפדתי לשוב להרי אילת האהובים מדי חורף. חוץ מהחורף שעבר, שהיה מוזר ושונה בהרבה מובנים.
והינה אני כאן. בודקת במפה לאן עוד אפשר לטייל.

אני לא צופה שאפגוש מטיילים היום, גם לא בחניון הלילה. המכונית תישאר היום במקומה. כשאסיים את הקפה השני של הבוקר אצעד לכיוון נחל שני צפוני, היכן שבילבלתי אתמול עם הדרומי ומשם אעלה בשביל ירוק בנחל סעיפים. מוצא חן בעיני שם הנחל. "סעיפים".
ובינתיים השמש עלתה, מאירה ומחממת, חום נעים, כזה שממיס את צינת הבוקר.

לארוחת הבוקר אכלתי חטיף תמרים שקיבלתי אתמול מהבחור הנחמד, עדר היעלים שפגשתי עכשיו מנשנש עלים מעצי השיטה לארוחת בוקר. הוא הזכיר כמה חבל שלא פגש בעלי חיים. אני רק יכולה לתאר את ההתלהבות שלו, לו היה כאן איתי הבוקר ורואה את העדר עם למעלה מעשרה יעלים. זכרים, נקבות, יעלים צעירים.
כמה יפה. אני לא מפריעה להם וגם הם לא מאיימים או מפחידים אותי. נהפוך הוא, הם חלק מהטבע, כאן בית הגידול שלהם.

ושוב חוזר מושג ה"בית". היכן נמצא הבית? האם בית זה רק המקום בו גדלתי או שהוא יכול להימצא גם במקומות לא מוכרים? האם "בית" זה רק מה שעונה להגדרה הקונבנציונלית של גג, ריצפה, קירות, חלונות, דלתות? ומה אם יש לבית צורה של קרוואן, מכונית או אוהל? הרי גם אלו מבנים עם פתח שסוגרים וגם הם מבודדים בין הפנים לחוץ.

בלילות הקרים אני מוציאה את כל הבדים, צעיפים, שמיכות שהבאתי איתי במכונית, ומאוד נעים לי. כמעט שלא מרגישה את האדמה הקשה, כי למדתי לרפד את ריצפת האוהל בשכבות. קודם מניחה מזרון שטח מהפשוטים והזולים, עליו מזרון יוגה, עליו מזרון תחנת דלק ועל כל אלה שמיכת פיקה דקה שמשמשת כמו סדין. ויש גם כרית, ושמיכת פליז נעימה מאוד שמשמשת לכיסוי או כהגבהה לכרית.
זה למי ששואל, מה לקחת לכזה מסע. יש היום פתרונות איחסון למכוניות וג'יפים על הגג, ככה שעקרונית אפשר לארוז חצי בית. אני ממליצה להימנע מלקחת "חצי בית", אלא רק מה שצריך. שני מזרונים, שק שינה חם, שמיכת פליז, כרית, מעיל, צעיף, כובע, כפפות, גרבי צמר.
פעם קיבלתי מתנה כובע וזוג גרביים עם פרווה, מהמתנות הכי שוות שהכי מעריכה בלילות קרים כמו אתמול.

מה עוד לקחת? כמה חולצות, מכנסיים, גרביים, תחתונים, מגבת מנדפת. למדתי לא לעשות עיניין מבגדים שעל פניו "מלוכלכים", זה לא ליכלוך, זה אבק מדבר. הבוקר החלפתי את התלבושת הוורודה שהסתובבתי איתה שבוע שלם לחולצה טורקיזית ומכנסי הליכה חומות.
אחד הדברים שאני אוהבת במסע זה שממש לא איכפת לי איך אני נראית, אם לא החלפתי חולצה כל יום. סליחה, אבל אין כאן מכונת כביסה, לכן צריך להקצות לכל בגד כמה ימים. למיטב ידיעתי אף אחד עדיין לא מת מקצת אבק או אדמה או "ליכלוך".

נחל סעיפים לא מסומן במפה הישנה שלי, כנראה סומן לאחרונה. נראה כאילו שני צדי הנחל חטפו עצבים ומוטטו סלעים בגדלים שונים לקרקעית הנחל. אסופת בולדרים ארוכה שעדיין לא סיימתי לצלוח אותה, כי עצרתי לנוח בצל עץ שיטה.
לגימה קטנה של מים, בננה לאנרגייה זמינה ומנצלת את ההזדמנות, אם היגעתי לנחל סעיפים וממנו אעלה למישור סעיפים, למה שלא אכין רשימה של הדברים העיקריים שהעלו לי ת'סעיף לפני שיצאתי לדרך. כלומר, כל מה שדירבן ושימש כמניע למסע הנדודים.

רבע ל-12, ארוחת צהריים משובחת ברחבה המוצלת בקצה הבולדרים של נחל סעיפים. ליד שני גבי מים נקיים וצלולים. חותכת ירקות לסלט, בריא, טעים, מזין, שתי פרוסות לחם עם גבינה לבנה. מי צריך יותר מזה.
כמה יפה. כמה שקט. כמה מרגיע.

אם צלחתי את ערימת הסלעים המבורקדת של נחל סעיפים, הווה אומר שצלחתי את הסעיפים שרשמתי לעצמי קודם. כל מה שהשפיע עלי לרעה, הוריד אותי למטה, דיכא והחליש אותי. No more. אלה סעיפים שאני מבקשת להשאיר ב-2020, השנה שעוד ימים אחדים תסתיים.
עושה תרגיל מחשבתי בו מסכימה לשחרר את כל מה שהעלה לי ת'סעיף ולהתחיל את 2021 ממקום חופשי יותר, מאוורר יותר, קליל ונעים. משחררת כל אחד מהסעיפים. אומרים שההסכמה לשחרר היא צעד גדול. כבר בעצם ההסכמה הדברים מתחילים להתהוות באופן אחר.
מבקשת להיכנס ל-2021 הרבה יותר רגועה ובשליטה עם הבנות חדשות של איך נכון לי לפעול. סומכת על עצמי ועל הבריאה שהיא גדולה ומיטיבה, שתדאג לי ותסדר את הדברים באופן הכי טוב עבורי.
כמו שאמרתי לא פעם, אני אופטימית. אני מאמינה שהזמנים ישתנו, שאחרי שנגעתי בתחתית, ארים את הראש. אם לדייק, הראש כבר מורם למעלה נוגע בשמיים שמעלי.


יום #47, יום שלישי, 29.12, הרי אילת, הר נשף.

בוקר טוב הרי אילת, בוקר טוב מטיילים יקרים, מפרי סגר.
טעיתי לחשוב שגם בלילה השני בחניון הקניון האדום אהיה לבד. בשש וחצי בערב, בדיוק כשהתחלתי בתהליך ה-shut-down ההדרגתי למערכות הגוף, להרגיע את הקולות הפטפטנים בראש, הגיעו שני רכבים.
נחשו היכן בחרו להתמקם? מכל המגרש הגדול הם כמובן חנו בדיוק מולי. לא עארסים שמפעילים מוזיקת טכנו בקולי-קולות, בחורים שכנראה התגעגעו למדבר ובאו לטייל, למרות הכל. הוקל לי כשנוכחתי שאני לא מעניינת אותם, תודה לאל על אטמי הסיליקון שמסננים את הרעש הלא רצוי (ציוד חובה לטיולי שטח).
ככה נרדמתי והתעוררתי לסירוגין לילה נוסף בהרי אילת.
הלילה שהתחיל בקור גדול ובתוך האוהל התחלף לטמפרטורה נעימה.

רבע לשמונה בבוקר, על השרפרף, מול השמש, עם כוס קפה חם ביד וערגלית אחרונה.
בטיול אתמול כשהיגעתי לנקודה גבוהה כיביתי מצב טיסה, בדקתי מזג אוויר, מרחקי נסיעה מכאן לשחרות ומשם לתחנת הדלק הקרובה ביוטבתה, לוודא שהדלק יספיק לי. ומה לגבי מים ואוכל? ביוטבתה יש גם סופר, אמנם במחירים גבוהים לתיירים מזדמנים, בכל זאת, ציוויליזציה.

התלבטות קטנה: האם לחזור 12 ק"מ אחורה, לברז המים בהר יהורם, למלא את הבקבוקים שהתרוקנו ולהתקדם ליעד הבא, או להצטמצם ולחשב חישובים כך שהמים יספיקו לי עד שחרות, הישוב הבא אליו אגיע בעוד ימים אחדים.
כדי להיות על הצד הבטוח חזרתי לברז, למלא 9 ליטר מים וכעת כשיש לי full house יכולה להמשיך הלאה. הקליטה הטובה בהר יהורם עיכבה אותי מעט, לקרוא הודעות, לשלוח הודעות.

באחת ההודעות אני "חוטפת" שוב ביקורת על חוסר האחריות שלי:
"תגידי, זה נראה לך בסדר ככה לישון בשטח, האם את חושבת שזה אחראי/בטיחותי? לא ברור לי מאיפה האומץ/התעוזה שיש לך, את לא פוחדת מחיות/חיות אדם שסתם ככה כי בא להם, תוקפים והורגים? מה זה בכלל האובססיה הזו להיות כל הזמן בחוץ, למה אי אפשר לשבת בשקט בבית?"
לא משנה מי כתב, משנה העובדה שיש מי שנרתע ופוחד מהשטח ומחיות, שאגב להבדיל מאנשים, הן לא סתם תוקפות, ומשליך את הפחדים שלו על האחר.
הכל טוב. אני רגילה לתגובות כאלה לצד "את מדהימה/אמיצה/תותחית , כל הכבוד לך, איך את עושה את זה".

בוקר יום שלישי, פעמיים כי טוב, השעה עשר, המכונית מעצמה פנתה ימינה לכיוון הר עוזיהו, לתחילת המסלול להר נשף. רגע קצר של התלבטות. לעלות או לא. זו לא העלייה שמרתיעה אותי, דווקא הירידה.
תוך חצי שעה טיפסתי לראש ההר, גובה של 863 מטר. מי שטיפס לגובה זה מקבל תצפית היקפית יפהפייה. מצד צפון מזרח גדר הגבול ומעברו בקעת הירח שבצפון סיני. ההרים של סיני ממגנטים אותי, אולי זו הסיבה שאני מתעקשת להישאר כאן עוד ועוד.
כל פעם שפותחת את המפה מגלה עוד ועוד שבילים שרוצה ללכת בהם. כמו השביל הירוק לגבי עתק. בלי ג'יפ אפשרי לצעוד הלוך חזור, מרחק של כ-21 ק"מ. משתעשעת ברעיון ויודעת שלא מתאים. יום אחד אחצה את הרי אילת ממזרח למערב, מכביש 12 לכביש 90. יום אחד. תמיד טוב לשמור יעד אטרקטיבי לטיולים הבאים.

שמחה שבסופו של דבר עליתי לפסגת ההר שחור, הר נשף. אסיים לכתוב, אוכל משהו קטן ואתחיל בירידה התלולה לכיוון המכונית. מראש ההר היא נראית קצת מאיימת, בעיקר בגלל הדרדרת. אבל אני סומכת על עצמי, על החוסן של הגוף, על המיומנות הטכנית, על ניסיון שיש לי בדרדרות. לו זו היתה הדרדרת הראשונה, יכול מאוד להיות שהייתי נמנעת מהטיפוס בשביל הזה.

12:30 בפנייה ימינה מכביש 12 לכיוון הקניון האדום. הפסקת קפה בתום הטיפוס להר נשף והירידה, שהיתה בפועל הרבה פחות מפחידה.
סוף סוף ימים בהירים, קרירים, נעימים. מזג אוויר שמשפיע לטובה גם על המזג הפנימי.
"יש משהו בהיר וצלול בקול שלך הוא נשמע טוב", אומרת חברה שהקשיבה לטון הדיבור בנודעה קולית ששלחתי. כמה משמח לשמוע.

שמחה שעליתי היום על הר נשף מהכיוון של הר עוזיהו. מסלול קצר ומרוכז. כ"כ נהניתי מהשהייה על ראש ההר. יותר ממה שארכו העליה והירידה יחד.

לאן אסע כעת? בקילומטר ה-32 על כביש 12 יש פנייה לדרך ירוקה שמובילה להר ברך. נסעתי בה פעם, מזמן, באותו טיול שנתי ראשון להרי אילת, כשהמפה היתה חדשה וגם אני הייתי אורחת חדשה בהרי אילת. יצאתי אז למסלול סולו הלוך-חזור, מאילת, להיכנס לשביל, לנהוג לאט ובזהירות, להגיע לתצפית של הר ברך ולחזור לעיר. הפעם אני נכנסת לשביל ואשאר בסביבה לפחות עד מחר בצהריים.

"מאיפה התעוזה" נשאלתי קודם. קודם כל מההיכרות עם השטח, מהעובדה שזו לא פעם ראשונה שאני מסתובבת בהרים הללו, וזו גם תכונת אופי. כנראה שככה נולדתי, עם סקרנות גדולה, דרייב פנימי ששולח אותי להעיז, למתוח את הגבולות.
חודש וחצי של נדודים ברחבי הארץ במכונית זה וואחד מתיחת גבול. לא סתם אני מרבה להסתובב ליד הגבול. כביש הצפון, הגבול הדרומי עם מצריים שראיתי מכביש 10 וכביש 12, ושני הלילות בחוף הצפוני באילת סמוך לגבול עם ירדן.

על מה שעשיתי, ראיתי וחוויתי אחרי הפנייה להר ברך, איזור מרוחק ומנותק מהציוויליזציה ומהיסטריית הקורונה ועד שיצאתי משם, בפרק הבא.