מסע נדודים (13): ירח מלא וגם ניתוק מלא בהרי אילת

הרי אילת טובים אלי. בימים שההטייה של השורש "ס.ג.ר" נפוצה מאוד, ההרים נותנים לי מרחב גדול ופתוח, כזה שמאפשר ניתוק מלא. סוג של "בידוד" ו-"ריחוק חברתי" שאני חווה מבחירה, בזמן שיתר מכריי וחבריי חווים סגר עם הנחיות מבלבלות.
חוזרת ומגדישה שאינני מעודדת איש להפר חוק.
אני מבקשת שלא לראות במעשיי כל המלצה לאיך לנהוג בזמנים אלו.
לפי ההנחיות של פיקוד העורף ניתן לצאת לסיורי הכנה. מסע הנדודים שלי הוא סוג של "סיור הכנה" בעל אופי סוליסטי.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #47, יום שלישי, 29.12, הרי אילת. חניון הר ברך.

לפתקים של גוגל יש כמות מקסימלית של מילים וכשמגיעים אליה ההקלדה נעצרת. לא בררתי כמה, אבל אני נדהמת מחדש מכמות המלל שהאצבעות מקלידות.
בדיוק בפנייה להר ברך הפתק הקודם התמלא, מתחיל פתק חדש, כלומר פרק 13 במסע הנדודים.

13:51, חניון לילה הר ברך. אחרי נהיגה מאומצת של 7 או 8 ק"מ על דרך-לא-דרך.
זאת נקראת "דרך לבנה", כזו שמסומנת במפה בשני קווים רציפים, כזו שגם מכונית קטנה ופשוטה כמו שלי יכולה לנסוע בה במהירות של 20 קמ"ש. נסיעה איטית שדורשת מקסימום תשומת לב ודאגה לשלום המנוע.
תודה מכונית יקרה שהבאת אותי הלום.
אני לא אופנוענית, גם לא נהגת ג'יפ או קרוואן. אני הולכת על שתיים ונוהגת על ארבע רגיל. ואלה וגם אלה מביאים אותי למחוזות נידחים ויפים, כמו הר ברך.

מוקדם מדי להקים את האוהל ומאוחר מדי כדי להגיע לתצפית. מדובר בעוד 5 ק"מ של נסיעה לכל כיוון.
התוכנית למחר היא לנסוע מוקדם בבוקר, לעצור ליד הפנייה לדרך השחורה, לחצות רגלית את נחל בוטם עד למרגלות הר ברך. להגיע אל התצפית על בקעת תמנע. מכיוון אחר, שלא מכירה עדיין.

אחרי שהיגעתי הנה, מחנה את המכונית בחניון, כלומר פיסת אדמה עם שלט שמעיד כי מקום זה משמש כ"חניון לילה", ויוצאת עם התיק על הגב לסיבוב. בארבע אחזור להקים את האוהל, להתכונן ללינה.
בינתיים אני כאן ל ב ד. לא ראיתי אף לא ג'יפ אחד. כלום. שקט מאוד ולפני עוד כשעתיים של אור.

זו הפעם הראשונה שמגיעה לחניון הלילה הזה, לא כזה שמעורר וואוו, אבל עדיף מהקודם. כאן אהיה לבד וכאן גם יהיה קר. אני יודעת. או שאופתע לטובה. תמיד להשאיר פתח לתקווה. לקוות שהרוח תירגע, תיפסק, שאף אחד, לא חייה ולא אדם, יטרידו את מנוחתי.

הטלפון במצב טיסה. מנותקת מהחדשות, מההודעות, מהדיווחים, מההיסטריה , מהעצבים. אין כאן דבר מלבד אדמה, הרים, אבנים, סלעים, מעט צמחים וצבאים. פה ושם מגיעים הנה גם אנשים. ראיתי קודם עקבות.
אילו עקבות אני משאירה? אלה של סוליות הנעליים, אולי ליכלוך שמשאירה בלי כוונה, כתמים של קפה שחור על האדמה, סימן שטוח של קרקעית האוהל, חריצי הצמיגים של המכונית.

מה עוד יש על הדרך הלבנה? עקבות של צמיגים, של משאיות וג'יפים, נעליים (שלי), עקבות של חייה בצורת לב (צבי). וגם גלים קטנים שבשפה של ג'יפאים נקראים "קורדרוי". גיליתי שזה עושה נעים בכפות הרגליים אם עולים על כזו תלולית. פחות נעים במכונית, כי זה יוצר ויברציה.

הדרך ממשיכה ישר ואח"כ מתפתלת. אנלוגיה על הדרך שלי בחיים, עם עיקולים ופניות לא צפויות. ובקרוב אגיע לפניית פרסה מקצועית, כשאני מבינה שיש דרך אחרת עבורי. וגם בה אמצא עיניין ואתגר וסיפוק ותגמול כספי ובעיקר תחושה של הגשמה.

יש כעת יותר מדי רוח. היא יכולה להתגבר או להיחלש. לרוב היא נעשית גרועה יותר ורק בלילה נחלשת. איך אני יודעת? לא מקריאה באפליקציה, אלא ממה ששמתי לב שקורה. ככה זה כשישנים לילה אחר לילה בשטח.

אתמול היה ירח כמעט מלא. הלילה הוא זורח במלואו, כדור עגול שמאיר את השמיים כמו פרוג'קטור.
מודאגת מעט מהקור, התעטפתי בכל הבגדים החמים, שק"ש, שמיכה ועדיין קר לי מאוד.
הייתכן שזה יהיה הלילה הקר ביותר מאז תחילת המסע?


יום #48, יום רביעי, 30.12, הרי אילת, נחל בוטם והר ברך

שבע ודקה, עם כוס קפה חם במכונית הקפואה. המד טמפרטורה מראה 4°. הגיוני. היה לילה קפוא, לראשונה מזה זמן רב נעזרתי בשקית חימום צהלית וישנתי עם שכבות של בגדים. סה"כ ישנתי טוב, מקיצה עם צילצול השעון בשש בעיצומו של חלום על טיסה, שאם לא אזדרז, אפספס.

רגע של WOW, כשפותחת את דלת האוהל ורואה את הירח השלם, המלא, שוקע במערב. כמה יפה. התמונות לא מראות אף לא קמצוץ מהיופי שטמון בכזה רגע.
שקיעת הירח וזריחת השמש.
יום חדש מתחיל.

מתחילה בנסיעה לכיוון נחל בוטם.
כמה דקות לשמונה מגיעה לפיצול שבילים ועוצרת. צלחתי חלק ניכר מהנהיגה האתגרית הבוקר, ודווקא נהנית ממנה, מתמרנת את המכונית לנסוע במקום נוח, חומקת מבורות, לא נבהלת מרעש של אבנים שפוגעות בקרקעית הרכב. כלומר, תלוי איזה רעש. כשעוצרת חושבת כמה הייתי מוכנה לשלם עבור כוס קפה שחור ללא סוכר. רק שאין איש שיכין וזו אני שמרתיחה מים לקפה מס. 2 ותוך כדי מארגנת צידה לדרך.

שמונה וכמה דקות. יצאתי לדרך. על התוואי של דרך הג'יפים השחורה של נחל בוטם, לכיוון הר ברך. מודדת זמנים, כיוון שאשוב למכונית בדיוק באותה הדרך.
עדיין עם חולצה ארוכה, אם כי השמש שעולה מתחילה לחמם.

תשע ועשרה, כעבור שעה של הליכה נינוחה בנחל הפורח, פה ושם עוצרת לצלם ריכפתן ועוד פרח צהוב שמזכיר לי את שיכרון סיני – מגיעה לנקודת המפגש של הדרך השחורה עם השביל האדום. הפתעה! חניון לילה חדש עם שלשה מעגלי אבן יפים שמיועדים להקמת אוהלים. אין לו עדיין שם. יפה, יפה, רק שכדי להינות מלינה בלוקיישן המבודד והנהדר הזה יש צורך במכונית גבוהה או ג'יפ.
ממשיכה הלאה עד סוף השביל השחור אל מול תצפית נהדרת על בקעת תמנע. כמה יפה.

עשר עשרים וחמש , ארוחת בוקר על הר ברך. מול בקעת תמנע שפרושה לפני, יפה כל כך, שאין מילים. יושבת על סלע ומרגישה כמו חרדון שמתמסר לקרני השמש החורפית שיחממו אותו. העלייה לנקודת התצפית הגבוה לוותה ברוחות מקפיאות, שהייתי מוכרחה לקשור צעיפים על האוזניים. כעת חם במידה נעימה, ברקע טירטור חד גוני של מנוע מכיוון הבסיס הצבאי ומדי פעם נשמעים בומים של פצצות. שמה את הרעשים הללו בצד ואת הפוקוס שמה על הבקעה היפהפיה תחתי.

כבר הייתי כאן בעבר, בשני טיולים שונים, לא זוכרת אם עצרנו בדיוק כאן להפסקת נוף, אבל זה בהחלט מתבקש.
לצלם עוד מהיופי המדברי הזה, לחבק אותו אלי, לקלף קלמנטינה, ועוד אחת, להתענג על הטעם המתוק בפה, להתגבר על הפיתוי לכבות מצב טיסה. בינתיים טוב לי להישאר מנותקת. לא בוער לי לשתף דווקא בזמן אמת היכן אני. מה שכן, כדאי לבדוק תחזית.

אחת עשרה וחמישים, בחניון החדש, נחה כמה רגעים על הגדר שמקיפה את אחד המעגלים. ככה נראים חניוני הלילה החדשים או המחודשים. כמה חבל שלא היה כזה מעגל יפה בחניון של הר ברך, לא בטוחה שהיה משפיע על הקור, אבל זה ללא ספק נותן הרגשה נוחה יותר, בייתית, כשממקמת את האוהל במעגל.
שומרת בזיכרון את המיקום של החניון החדש, אגיע אליו בהזדמנות עם רכב שטח. מעדיפה לחסוך למכונית התמודדות מאתגרת עם דרך כורכר פחות נוחה מזו שכבר נסעתי עליה.

השביל האדום לקח אותי לתצפית מרהיבה וכעת חוזרת חזרה. תוהה מה מכל מה שראיתי וחוויתי יצרב בזיכרון. הרי טיילתי באותו השביל בעבר בשני טיולים שונים, משני הכיוונים. פעם אחת היגענו מכיוון באר מלחן לכיוון הר עתק ופעם אחרת זה היה היום שסיים טיול של שלושה ימים, עלינו את מעלה גדנ"ע, תצפית הר ברך, ירידה במעלה מלחן וסיום בכניסה לפארק תמנע. נקודת ההתחלה ברחה לי מהזיכרון. ככה הזיכרון עובד, מעביר אירועים שהסתיימו למדורים מרוחקים יותר, מפנה מקום למה שקורה כאן ועכשיו.

וכאן, מרחק של אולי קילומטר מהאנטנות הרעשניות של הר ברך, שקט מוחלט. איוושת הרוח שנוגעת בעדינות בעור התוף. בינתיים התחמם, פושטת חולצה ארוכה, מקפלת את הצעיפים ומכניסה לתיק. עוד דקה לשבת, לחשוב מה היה קורה לו כן הייתי מאתגרת את המכונית ונוסעת הנה, או לחלופין אורזת את מה שצריכה ללילה וסוחבת על הגב, מרחק של פחות משעת הליכה.
לצערי, או שלא, מעגלי האבן היפים יחכו למועד אחר.

ארבע ועשרה, השמש נוטה לכיוון מצריים, עוד מעט תשקע ואת הרוח הנעימה של שעת בן-ערביים תחליף הצינה הזו שנופלת על המדבר בחורף כשהשמש מסתלקת. היום היתה שמש נעימה, שמש שרציתי, שנהניתי כשנגעה בי וחיממה אותי. אולי הערב היא גם תגרום לשינויי תאורה דרמטים.

נחה על על השפרפף שלי, קרובה למכונית שחונה בשולי הדרך השחורה של נחל בוטם. כמה חבל שלא "בוטן", כי אני אוהבת בוטנים וקודם ספרתי כמה נותרו וחילקתי את הכמות לעשרה היום ותשעה וחצי בוטנים מחר. ולא, זה לא סימן לכלום.
אם אני עדיין מתלהבת מפיסת אדמה בשולי הדרך ומייד צץ לי רעיון, ש… הינה מקום מושלם לעצירה ולמנוחת לילה, כל עוד ההחלטה לעצור מסבה לי עונג גדול, שלא לדבר על השהייה במקום שעות ארוכות – אז לא, עדיין לא הגיע הזמן לשוב הביתה. ברגע שאחלוף על פני חניון ואעקם פרצוף, "מה, לישון כאן? נראה לך?", ברגע שיופיע ה"נראה לך" הראשון, אדע שמיציתי ושהגיע הזמן לשוב הביתה.
בינתיים אני כאן.

ראיתי מוקדם בבוקר את הלבנה שוקעת ועוד מעט אצפה בחמה שוקעת. וככה עובר לו עוד יום במדבר, משקיעה לשקיעה. יום רגוע, שקט, ללא דיבור, ללא אנשים, ללא רעשי רקע. עם קור מדברי של סוף דצמבר, מרחבים גדולים, דרכים ארוכות, נופים יפים.
זה חלק ממה שביקשתי לחוות בנדודים הללו. חווייה של ניתוק. והינה הגיע הר ברך וסוףסוף העניק לי את הניתוק המבורך הזה. מהכבישים, מהאנשים, מההמולה שהם מייצרים, מהחדשות, מהפוליטיקה, מהקורונה. כל אלו מייצרים ברדאק לא קטן שם, צפונה לכביש 12, וימשיכו להיות שואבי אנרגיה תובעניים גם כשאשוב הביתה.
בינתיים אני כאן.

תוהה מה יחרט בזיכרון מחוויית הנדודים בהרי אילת. היגעתי לפני כשבועיים ובקושי ראיתי חלק זעיר, אבל אני כאן לא כדי לתור את ההרים. מזכירה לעצמי שהמסע הנוכחי שונה ממה שזכה לכינוי "הטיול השנתי" בהרי אילת. לפני היציאה לטיול השנתי ההוא התכוננתי, קראתי על מקומות, הכנתי רשימת מסלולים, מדדתי זמנים ומרחקים, הקצבתי סכום כסף. היגעתי מוכנה על מנת לנצל כל רגע.
למסע הנדודים היגעתי במקרה, לא מוכנה, לא יודעת, נעה בעיקר לפי תחושת הבטן. כשארזתי לפני היציאה לדרך לקחתי את כל המפות הדרומיות ושמתי במכונית. ליתר ביטחון. מפות של הנגב, מדבר יהודה והרי אילת. ובגדים חמים, כמובן. וטוב שזכרתי לשים במכונית גם כמה שקיות החימום, כי מי יודע מתי יהיה קור כלבים שיצדיק שימוש.

הפתעות. זה המאפיין העיקרי של המסע הנוכחי. לפעמים טובות יותר, לפעמים פחות. ואני אומרת תודה על אלה וגם על אלה, כי בכל מתנה טמון גם שיעור. כל המתרחש בא לטובתי ולתיקוני. נדמה לי שימימה ניסחה את זה בצורה מדוייקת יותר. לא זוכרת את הניסוח המקורי, פתאום עלה בזיכרון ומסתדר בול עם ה-"הכאן ועכשיו" של סוף דצמבר 2020. שנה שהתחילה בטררם גדול, בעיקר בגלל המספר העגול ומסתיימת במספר מתים, מספר נדבקים, אחוזי תחלואה, סגר מס. 3.

משהו נוסף שמאפיין את המסע הנוכחי, חוסר הוודאות.
לא יודעת מה יהיה המקום הבא בו אלון, מה יהיה היעד הבא, מה יהיה המסלול הבא בו אטייל. יש קווים כלליים ובתוכם אני נעה. פועלת בספונטניות, לפי מה שמרגישה בבטן.

קצת אחרי ארבע וחצי, השמש נוגעת בקצה האופק, תיכף תרד ותעבור לצד השני של העולם. עד מחר בבוקר.
חמש ועשרה, האוהל מוכן, החפצים שזקוקה להם ללילה במקומם, המכונית נעולה. אני מקולחת, לא רעבה, לא צמאה. הרגעים הבודדים הללו שהכל מקומו. שלא חסר דבר.
ממתינה לירח ואחרי שיעלה אכנס לאוהל ולאט-לאט אדמים מערכות.
בקרוב יגיע אל קיצו עוד יום במסע. אני שמחה.


יום #49, יום חמישי, 31.12, הרי אילת, מהר ברך לחולות כסוי

עשיתי טעות בספירה והיום הוא למעשה היום ה-50 למסע. יצאתי לדרך ביום חמישי, 12.11, לפני בדיוק שבעה שבועות. מתי אשוב הביתה ואיזו אילנה אהיה כשאשוב הביתה, אני עדיין לא יודעת.

31 בדצמבר, היום שסוגר את השנה האזרחית 2020, ויאללה איזו שנה זו היתה וטוב שמסתיימת.
לפני שיוצאת לכביש 12, עוצרת בשולי הדרך הירוקה, זו שבשלישי בצהריים הביאה אותי לחניון הר ברך. ומאז, ניתוק מוחלט. לא ראיתי איש, לא החלפתי מילה עם איש. אפס אינטרקציות עם בני אנוש, גם לא עם חיות. רק אני עם עצמי. שני לילות של לינת שטח, בדד, כשירח מלא מאיר את שמי הליל הקפוא.

הלילה בשולי הדרך בנחל בוטם היה פחות קר. זכיתי. וגם זכיתי בחווייה מיוחדת, כזו שלקח זמן עד שנקרתה בפני. גם נסיעה עמוק לתוך איזור "נידח", ריק, פתוח, שקט, וגם תצפית מרהיבה על בקעת תמנע.

חמישה לשמונה, זמן לקפה מס. 2, לפתוח בוקר חדש, כשהשמש עולה, מאירה ומחממת את העולם שלי, שלנו. כמה עוגיות ליד הקפה ומפה. לו הייתי מסמנת במפה את כל המסלולים בהם טיילתי בעבר, היתה מתמלאת קישקושים שהיו מקשים על ההתמצאות. פה ושם יש נקודה בולטת ועלי לדלות מהזיכרון מתי הייתי כאן ובעיקר באיזה טיול, כי לרוב אלו היו טיולים נודדים עם מספר ימי הליכה.

הרגע הזה, כשיושבת על הארגז הירוק לקפה של בוקר ומעיינת במפה, רואה איך מחניון הלילה שלפני יטבתה אפשר לטפס במעלה צאלה להר יטבתה ולחזור חזרה לחניון במסלול מעגלי יפה – מבינה שעדיין לא הגיע הזמן לשוב הביתה.
אמרתי את זה קודם, ההרים הללו הם כמ מגנט רב עוצמה שמושך אותי להישאר, עוד ועוד.
כשארגיש שחלאס עם חניוני לילה, עם שק השינה שצריך להשתחל לתוכו ולא תמיד מחמם, כשאני זקוקה למקלחת חמה ולשאר התנאים של בית, אזי אשוב.
ובינתיים, אני בדרך אל היעד הבא, חולות כסוי.

מגיעה לשרשרת חניוני הלילה למרגלות הדיונה קצת אחרי תשע בבוקר. בחוץ נושבת רוח קרה, בתוך המכונית נעים ויש קליטה שמעסיקה אותי זמן מה.
ארבע ועשרה, השמש יורדת, על התפר הכמעט לא מורגש שבין אחר צהריים לערב. האוהל עומד במקומו, לבד במשטח מישורי גדול, בחניון הלילה האמצעי בחולות כסוי. מרחוק שומעת קול אנשים, עבר כאן קודם ג'יפ. ייתכן שרק באו לטייל בדיונות ויסעו לדרכם, או שישארו. לא מפריע לי.
אני עדיין בבדידות מזהרת, למעט שיחת טלפון ארוכה של למעלה משעה, לא שוחחתי עם איש.
זה טוב? זה רע? זה מה שזה. ככה זה כשמטיילים לבד. יהיו גם ימים ארוכים של שתיקה. כמו ויפאסנה במדבר. אבל לא לגמרי, כי תשומת הלב מופנית חלק מהזמן לדברים טכניים. נהיגה למשל, חלקה על דרך כורכר, חלקה על כביש. להכין אוכל לבוקר ולצהריים. להרתיח מים לקפה. לשטוף את הגוף בפחות משני ליטר מים. לכמה רגעים לעמוד עירומה ברוח, להרגיש את מגע המים הקרים, המרעננים ששוטפים את האבק. לבנות את האוהל.

לרוב נכנסת לאוהל רק אחרי שמחשיך. עד אז מסתובבת בחוץ, יושבת על סלע. לא תמיד יש סלעים נוחים לישיבה, לכן הארגז שמצאתי והפך לשרפרף הוא להיט.

מה בא לי לעשות? ללכת יחפה על החול.
הלכתי יחפה בחול.
מה עוד? ללקט זרדים וקרשים שהשאירו מטיילים אחרים ולעשות מדורה.
מדורה? כן. הגיע הזמן ללמוד להתעסק עם אש.

כמה דקות לשש. יושבת ליד המדורה הראשונה שהבערתי לגמרי לבד, בזמן שהקרשים האחרונים בוערים.
זו הרגשה נהדרת להקליד ליד מקור אש שמפיץ אור וחום. האצבעות לא קופאות מקור. הצליח לי! סידרתי את כל השלל שליקטתי בחניון מהזרדים הקטנים לקרשים הגדולים והבערתי קודם כמה ניירות פרסומת שלקחתי באילת. כשהמדורה היתה בשיאה היא נתנה אש בעוצמה מרשימה. כבוד! לי, שעד כה לא ממש טרחתי להדליק מדורות. מהלילה, אם יהיו עצים בהישג יד, אעשה זאת שוב, אפילו שאח"כ כולי מדיפה ניחוח מדורה.

הירח עדיין לא עלה. קר, ריק, שקט מאוד וגם חשוך מהרגע שהמדורה כבתה.
מנסה להשקיט גם את המחשבות. לא לעשות ביג דיל מהעובדה שבחצות מתחלפת שנה. נו, אז? בסה"כ יום רגיל במדבר. יום בו עברתי מנחל בוטם לנחל כסוי והדיונות היפות שלו. ומה מחר? אקום בבוקר קצת אחרי הזריחה ואתייעץ עם המפה תוך כדי לגימה מהקפה הראשון של הבוקר.

אלו ההחלטות שאני נדרשת אליהן כעת. לאן אסע, היכן אלון, מה אוכל, כמה מים יש לי, היכן אטייל. כל מה שקשור למסגרת החיצונית של המסע ויש לו השפעה על התנועה, הקצב שלה, האופי שלה. בימים האחרונים הקצב הוא איטי עד בינוני והאופי הוא יחידני.
אחרי שגיליתי את האש, שגם אני יכולה להבעיר מדורה בכוחות עצמי, נו, מה עוד מטיילת שטח צריכה?
ירח. שיזרח כבר, שיאיר את השמיים הכהים.

ככל הנראה כשאשוב הביתה אעבור תהליך גמילה ממושך. מכל הדברים הכיפיים שהמסע לבד נתן ועדיין נותן לי. תחושה של מסוגלות, סיפוק, הנאה, אתגר, יופי, עצמאות, חוסן פנימי. והרבה שקט שנכנס לכל מערכות הגוף ומרגיע אותן, בעיקר את מערכת העצבים והמערכת הרגשית שחוו לחץ גדול.
הלחץ להצליח, להיות כמו כולן, כמו כל אותן נשים בגיל חמישים פלוס שעזבו קריירה ארוכת שנים לטובת עיסוק עם פוטנציאל להגשמה וצמיחה אישית, שלי ושל הלקוחות שלי. או ככה לפחות חשבתי. ומה קורה כשהצמיחה המהוללת הזו נקטעת, מפסיקה להתקדם ומחליף אותה דישדוש במקום שהופך לתקיעות.
לא טוב. זו סיטואציה שדורשת התערבות. היות והזמנים מטורללים, גם הפעולות הנדרשות הן לא קונבנציונליות. הרי לו הגבול לסיני היה פתוח, הייתי שם. היות ולא, אני כאן. בקרוב חמישים ימי נדודים.

המספר המכובד 50 הוציא ממני כעת קריאת WOW של התפעלות קלה, ממני, ממה שעשיתי, מהאומץ, מהתעוזה. ממה שאחרים אולי מגנים, אבל אני מוקירת תודה.

בפריסת הקלפים השבועית בקבוצת הוואטסאפ שלי, בחרתי להציג את ערכת "קלפי המסעות" וצרפתי את רשימה של שאלות להתבוננות בקלף שנבחר.
ניסחתי מחדש את השאלות בגוף ראשון, כשאלות שאני שואלת את עצמי בהקשר של"מסע נדודים", צירוף שאינו מופיע בקלפים, אבל נוכח במציאות חיי בחודש וחצי האחרונים.

• מה זה "מסע" בשבילי?
• מי אני כשאני במסע?
• מה יכול להיות טוב יותר בחווית המסע שלי?
• כשאני במסע האם מצליחה להשאיר מאחור דאגות, טרדות, עבודה, הרגלים?
• איך אני בוחרת לאן לנסוע? איך אני יודעת שדווקא לשם אני רוצה לנסוע?
• עד כמה אני נוכחת במסעות שלי?
• עד כמה אני מרגישה את האנשים, את האווירה, את ייחודיות המקום, את הריח, את האור?
• עד כמה אני מצליחה לבטא את מה שחווה ומרגישה במהלך המסע?
• לצד תחושות טובות של הנאה, סיפוק, מסוגלות ועוד, האם אני חווה גם אי נחת במהלך המסע?
• עד כמה המסע מהווה עבורי דרך להתבוננות על עצמי וחיי?
• איך המסע עוזר לי להעמיק את ההיכרות שלי עם עצמי?
• איך המסע עוזר לי להבין מהי הדרך בה אני רוצה ללכת ומה נדרש ממני להחליט או לעשות לשם כך?
• האם תוך כדי מסע אני מצליחה להירגע, להשתחרר? פשוט לשמוח
• איך לתאר את ההבדל בין מי שאני כשאני יוצאת למסע, נמצאת בתוך המסע, ומי שאני כששבה הביתה?

אלה חלק מהתשובות שכתבתי.

לשמחתי בורכתי בכישרון כתיבה, מיומנות שעשיתי בה שימוש גדול מאוד, על בסיס יומיומי, ככה שדרך כתיבת הפתקים בנקודות זמן שונות במהלך היום, אני מצליחה לבטא חוויות, מחשבות, הלך רוח. אין שעה קבועה ביום שמוקדשת לכתיבה. כל זמן הוא זמן טוב לשלוף את הנייד ולשרבט כמה משפטים שמצטרפים לפסקה ועוד אחת. וככה עד סוף היום. ולמחרת רשומה חדשה.
היא לא ממשיכה את הקודמת בסדר כרונולוגי. פחות כותבת "סיפור דרך" סטנדרטי, של היכן הייתי ומה עשיתי עם הוראות הגעה מדוייקות.
החלק הטכני של המסע, למרות שמאוד מסקרן אחרים, פחות מעניין אותי כנושא כתיבה. אם כי, פה ושם יש איזכורים על מים, אוכל, דלק, אוהל ועוד פרטים טכניים שתופסים מקום ביומיום שלי כשנעה בדרכים.

הכתיבה, במיוחד כשנעשית תוך כדי תנועה, עוזרת לי מאוד לחדד נושאים מסויימים, להעמיק את ההתבוננות ומתוכה להעמיק את ההיכרות שלי עם עצמי.
המסע מזמן כ"כ הרבה סיטואציות שביומיום לא היו קורות, מאפשר לי לבחון את התגובות שלי. האם אני פועלת ומגיבה מתוך אוטומט, מתוך דפוס התנהגות קבוע או שאני פתוחה לדברים אחרים.

יש במסע הרבה מאוד רגעים של אי נחת לצד רגעים של הנאה, סיפוק, התעלות. לומדת לקבל את אלה ואת אלה, כחלקים מתוך השלם. להגיד שאני נהנית מרגעים של חוסר נחת, כמו רעש וצפיפות של מטיילים, לא. אני לא. גם לא כשקר מאוד או בזמן של התקפת זבובים. בסופו של דבר הרגעים הללו חולפים ונשאר הטעם הטוב. האנשים המעניינים שפגשתי, המקומות היפים בהם ביקרתי, הזריחות והשקיעות שהייתי עדה להן.

המסע מלמד אותי שיעור חשוב בנוכחות. להיות נוכחת ברגע. להשאיר מאחור את הדאגות/טרדות/מועקות של זמן עבר, להניח בצד את הדאגות למה יהיה אחרי שאשוב הביתה. להתרכז במה שקורה כעת. כמה דלק יש, כמה ליטר מים יש, עד מתי זה יספיק, היכן נמצאת תחנת הדלק הבאה לתדלק, להצטייד במים, אוכל.
טרדות או עינייני יומיום של מסע במדבר, כשמנותקת מהציויליזציה.

ככה, בהדרגה, המסע עוזר לי לשחרר ולהשתחרר מהמטען שהבאתי מהבית. הוא פשוט לא מעניין ולא רלוונטי לכאן ועכשיו של חיי. כשהמטען הכבד והשלילי משתחרר מתפנה מקום לתחושות חיוביות יותר, קלות יותר להיכנס. וכן. פשוט לשמוח.
שמחה שקטה, בסיסית. לשמוח בי, בתכונות כמו אומץ ובנחישות שקיימות בי ועוזרות לי לצלוח כזה מסע, לשמוח בטבע, להינות מהיופי שבו.

חווית המסע שלי עד כה נחווית כטובה, מרגיעה, משחררת, מעצימה, מלמדת, מענגת ולפעמים גם מעצבנת, מעייפת, מתישה. מה יכול להפוך אותה לטובה יותר? היא כבר טובה. עצם זה שאינה תחומה בזמן משחרר אותי ממעקב אחר לוח השנה. כל יום שעובר מצטרף למניין ימי המסע, עד שיום אחד אפסיק לספור.

מי אני כשאני במסע? נוסעת? מטיילת? נוודת? שורדת? אישה שמטיילת לבד? בלוגרית שלוכדת רגעי עיניין לתוך רשומות ומעלה כפוסטים? סופרת מסעות? צלמת מסעות? אני גם וגם וגם. יש בי קצת מכל אלה.
גם האישה שנעה ונדה, סולו, וגם האישה שמוצאת דרך ביטוי יצירתית לתאר את מסעותיה, בתמונות ובמילים.

רוב התמונות שמורות בכרטיסי הזיכרון של המצלמה והמכשיר הנייד, כשאשוב הביתה אכין אלבום או סירטון כדי לשתף ביופי שראיתי.
בפרק הבא יסופר על המשך הרפתקאותי באיזור הקסום של חולות כסוי, כמו הסהרה, רק בקטן.

Comments

תגובה אחת על “מסע נדודים (13): ירח מלא וגם ניתוק מלא בהרי אילת”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מדהימה