מסע נדודים (14): סוגרת 50 ימי נדודים בחולות הנודדים של נחל כסוי

פרק 14 ובו יסופר על היום ה-50 למסע כשאני ממשיכה להסתובב במקומות רחוקים ומנותקים מהציוויליזציה.
השנה החדשה פוגשת אותי קרוב מאוד לדיונות, החולות היפים בכסוי, באיזור מרוחק ושקט.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #50, יום שישי, 1.1, נחל כסוי

שבע בבוקר, השמש עולה, שוטפת את הדיונה באור רך, עוד מעט תסלק את צינת הבוקר. הבוקר אני לא ממהרת לצאת מהאוהל. עדיין לא סגורה על מסלול ההליכה, כך שיכולה לקחת את הזמן בניחותא.

בשמונה וחצי נועלת את המכונית ויוצאת למסלול היומי שלי. אתמול לקראת צהריים יצאתי לצעידה על דרך הג'יפים האדומה, זו שעוקפת את הדיונות היפות, כמעט עד הכביש. שם עליתי על השביל השחור שחופף לשביל ישראל, עולה לקו גובה וממשיך בהליכה יפה ונינוחה מעל הדיונות. ככה הלכתי ונהניתי מהנוף עד שהחלקתי במורד החולי חזרה לכיוון המכונית. הלכתי ללא בירכיות ומקלות הליכה, שמחה לגלות שנבירכיים התחזקו וכבר לא כואבות.

הבוקר אני יוצאת לטייל ופני אל אותה דרך אדומה שלקראת סופה מתחברת לשביל הליכה ירוק. זהו נחל כסוי שסומן לפני שנים אחדות ובעבר טיילתי בו במסלול יפה שהתחיל בהר עייט. היום אני מתכננת מסלול מקוצר, עד התצפית מהר גרופית לכיוון הערבה וחזרה באותה הדרך.
יש לי מספיק מים במכונית ליומיים נוספים, כך שגם הלילה אשאר ללון סמוך לדיונה.

הלילה לא תהיה מדורה כי הבערתי את כל הקרשים שמצאתי והבוקר בסריקה נוספת של החניונים לא נמצא דבר. כמה חבל. עד שגיליתי את חדוות הדלקת אש/מדורה…

היום חם יותר בהשוואה לאתמול, אין צורך בבגד ארוך ובכל זאת יש בתיק סווצ'ר ופנס. מכאן ואיך, ציוד חובה בטיולי מדבר, לא משנה אם חם או שבטוח שאסיים לפני רדת החשיכה.הבוקר עבר בשביל ג'יפ צהלי, וחוץ ממנו, ריק, שקט. נזכרת בשישי שעבר, עד שיצאתי מאילת, הסערה הקטנה שאחזה בי מול הכותרת הגדולה "סגר" בעיתון בתחנת הדלק.

נו, אז כתבו והגדילו את הפונט למקסימום כדי להעצים את הפאניקה. שמחה על ההחלטה שלקחה אותי למקומות יפים וטובים, גם בהרי אילת ובעיקר במשעולי הנפש.בהודעות שמגיעות הבוקר מספרים לי שיש בילבול גדול מאוד בנוגע לסגר, שיותר מדוייק לקרוא לזה הגבלות במסחר, כשחלק מהחנויות סגורות וחלקן פתוחות.

המדבר פתוח. המדבר שקט ויפה ומזמין אליו עוברי אורח. כמוני. אני קשובה לסביבה, לא לוקחת סיכונים מיותרים ומתוגמלת ביג טיים.

תשע וחצי, הפסקת מנוחה קצרה. נחל כסוי מכוסה כולו בחול. יפה לראות, פחות יפה להליכה. הרגל שוקעת, כל צעד דורש מאמץ גדול יותר בהשוואה להליכה במסלול רגיל. רק תשע וחצי וכבר התעייפתי. לא אכלתי ארוחת בוקר, איך תהיה לי אנרגיה זמינה להליכה. מתיישבת בצל קטנטן של שיח להפסקת תמר ותפוח, מה שלא רציתי שיקרה קרה ופיית השלוקר נגעה בחול ועכשיו לכי תנקי לפני ששותה.כשהסתכלתי הבוקר במפה זה נראה מסלול חביב, מישורי, לא ארוך במיוחד. אבל לא בא לי טוב, הלוך-חזור בחולות.
מותר לי לעגל פינות, להתקדם עוד קצת, למצוא צל גדול יותר, לשכב בחול שעה ואז לחזור. לא מוכרחה להגיע לתצפית מהר גרופית. לא כשנדרשת לצלוח כמות כזו של חול. זה מתכון לתלונות ורטינות, במיוחד כשהשמש היום לוהטת.בפעם הקודמת שטיילתי כאן הייתי עם קבוצה, היתה שבת קפואה, קרה מאוד, על ראש הר גרופית ירד ברד וראינו מול עינינו המשתאות מיני-שיטפון. בקטע החולי של הנחל היה לי קשה ללכת, הייתי בין האחרונים והמאסף לא הפסיק להאיץ בי ללכת מהר יותר. הציק לי. הינה דברים שנשארים בזיכרון מטיולי עבר. הקור. הברד. החולות היפים והקשים לתנועה מהירה. ההצקות הלא מתחשבות של המאסף.
לא סתם פיתחתי עם הזמן רתיעה מקבוצות גדולות והיום אני בעיקר מטיילת לבד.
אף אחד לא אוהב שמאיצים בו, שנותנים לו להרגיש אשם, שבגללו הקבוצה מתעכבת.
כעת כשאני כאן לבד, יכולה לשנות מסלול תוך כדי הליכה, לבחור במה שמיטיב איתי ולא ללכת רק כדי לסמן V על עוד מסלול.עשר ורבע, ממשיכה הלאה, עברתי את אזור הדיונות, נראה שמכאן ההליכה תהיה על קרקע נוקשה יותר. מתקדמת לכיוון הר גרופית.אחת עשרה ושש דקות, הרגע שמגיעה לקצה הדרך, בתצפית מהר גרופית על הערבה, קיבוץ קטורה.
שמחה שלא וויתרתי, שהמשכתי ללכת, שצלחתי את הקטע החולי. הליכה שהסתכמה בשעתיים וחצי לכיוון אחד, כולל שתי הפסקות.לוקחת הפסקת נוף ארוכה עד חצות היום, אם כבר התאמצתי והיגעתי עד הלום, רוצה להינות גם מהנוף המעט אביך של הערבה וגם מקליטה טובה. הזדמנות לתקשר מעט עם הבית וכמובן לבדוק תחזית.קליק על העגבנייה מושטת מול הנוף ואז אנגוס בה. בסל קניות שבמכונית נותרה האחרונה. נגמרו התפוחים, כמעט ונגמר הלחם. נגמרו הבוטנים. אבל עדיין אפשר לאלתר ארוחות. לו היו שואלים אותי מה הייתי רוצה לאכול עכשיו, שני דברים: סלט ירקות גדול ובוטנים.
מילא ירקות, אבל למה דווקא בוטנים? ככה.אחת וארבעים, סוף סוף אדמה קשה, לא עוד חולות.
הסתיים המסלול בנחל כסוי, נותרה עוד מעט הליכה על דרך הג'יפים ובשתיים ודקה מגיעה סחוטה למכונית בחניון.
זה אמנם לא היה מסלול ארוך, אבל ההליכה בחולות, השמש החמה, העייפות שהצטברה בגוף, כל אלו רוקנו אותי מאנרגייה. מרגישה בעיקר מותשת.שלוש ורבע, מוקדם מדי להקים את האוהל, אולי בכל זאת, כדי שיהיה היכן לשכב לנוח. בינתיים יושבת יחפה במושב הנהג במכונית, מכונית שלא זזה היום ממקומה. מחר אסע לכיוון שחרות. אם החאן יהיה פתוח, אלון שם לילה אחד.שמה לב איך בשבוע שחלף צימצמתי את המגע עם אנשים למינימום. היום, בדרך חזרה מהר גרופית, בקטע של החולות, עקף אותי רוכב אופניים. כשהתעניינתי למה הוא לא רוכב, אמר שאי אפשר, הוא ישקע. אח"כ ראיתי אותו מפצח אבטיח פקועה והזהרתי אותו שלא יאכל, זה רעיל.
חוצמזה, אף לא מילה.
אולי זה כבר יותר מדי. אולי כדאי לחזור לציוויליזציה.
עדיין יש מעט מים, אוכל ובגדים נקיים במכונית, אם כי מרגישה איך הגוף זקוק למקלחת הגונה, ארוחה חמה ומזינה. בקרוב.

בינתיים הדיונה מולי.
מתחשק לטפס ברגליים יחפות ולשקוע בחול הזהוב והרך.
העייפות תעבור, אני יודעת, היא באה בגלים. סה"כ אני ישנה טוב בלילות, שותה ואוכלת מספיק, גם אם זה "אוכל משעמם".עכשיו למשל, זו נקודת משבר, כשקול אחד בתוכי אומר די כבר, מספיק. 50 ימי מסע זה די והותר. מחר בבוקר שובי הביתה. ולעומתו קול אחר שאומר, מה פתאום מספיק. רוצה 60 ימי מסע!
כך או כך, כרגע אני לא כשירה, לא לנהיגה ולא לקבל החלטה "לאן". לכל היותר אטפס יחפה על הדיונה הקטנה מולי, להשתעשע בחול.חשבתי על משמעות הביטוי "חולות נודדים", חול כדבר שמסמל חוסר יציבות, הרוח מעיפה אותו מפה לשם, אין לגרגיר החול מקום קבוע, הוא כל הזמן זז, אבל לא לבד, יחד עם מאסה של גרגירים נוספים, יוצרים דיונה, ערימה גדולה של חול, עם קישוטים בצורות שונות, לפי משב הרוח.
כמה נעים ללכת ברגליים יחפות על קו החוף במים וכמה מתיש לדשדש בחול בטיול רגלי בנחל כמו נחל כסוי.
יש דיונה נוספת שאני מאוד רוצה לראות ולגלוש בה, הדיונה בנחל מנגן, ליד פארק תמנע. זה מקום שסימנתי לי להגיע אליו ופתאום הבליח הרעיון להצטייד באספקת מים ומזון ביטבתה ומשם לעלות על כביש 40 ולהתחיל במסע חזרה הביתה דרך מכתש רמון. לוותר על מקומות בערבה שחשבתי לבקר בהם, להשאיר משהו לפעם הבאה.

כך או כך, החלטות על עינינים מהותיים ("לאן") מתקבלות בבוקר, עם הקפה והמפה. בינתיים אני משתעשעת ברעיון להצפין דרך המכתש הגדול מכל מכתשי הארץ ולהשלים סדרה נוספת. קטן, גדול, מכתשי העריף שראיתי מרחוק ושבוע הבא, מכתש רמון.ערב שבת, השמש שקעה וצולמה שוב בדיוק מאותו המקום שצולמה יום קודם. קר מדי להמתין לזריחת הירח בחוץ. אתמול היתה מדורה והיא גם עזרה להעביר את הזמן בחוץ. הערב אין מדורה, כך שבשש מסתגרת "בבית". בהתחלה משאירה וילון פתוח, אח"כ רוכסת עד הבוקר.

הירח עדיין לא זורח, השמיים כהים מאוד, מנוקדים כוכבים קטנטנים. כאלה שמיים רואים רק במדבר, בעיר או בישוב מגורי השמיים פחות מורגשים. כאן הכל מורגש.
אם יש משהו אחד שהמדבר לימד אותי בימים אלו זה את הנוכחות ברגע. אני לא סתם מברברת מילים עם ניחוח מיינדפולנס זה מה שזה. שימת לב מלאה למה שנוכח מולי. רוח, כוכבים, ירח, שמש, מים, מקום לינה, מקום מסתור.

בשבוע האחרון לקחתי את עצמי לקצה קשוח מאוד במסע. לניתוק כמעט מוחלט, לריחוק מהציויליזציה ומנוכחות אנושית. המקומות הללו לימדו אותי להתנהל לבד, ללא עזרה, בתנאים מאוד בסיסיים. כשתמיד יש לי גלגל הצלה דמוי הגה המכונית שיכולה להחזיר אותי בכל רגע נתון לכביש ראשי ולמקום יישוב.
זה מאוד מרגיע, כי לרגע אני מאמינה לאשלייה שאני יכולה הכל. להיות פה או שלא.ואני בוחרת להיות פה.
50 ימים שאני נוכחת במסע, כשהלוקיישן משתנה. פעם צפון הארץ, פעם הנגב, פעם מדבר יהודה, או הרי ירושלים ובשבועיים האחרונים הרי אילת. למקום הפיסי יש משקל גדול באיכות החווייה שאחווה. לפעמים זו וחוייה אורבאנית, לפעמים חוייה מדברית, "הארד-קור", כמו עכשיו.דווקא אוהבת את המדבר "הארד-קור" שזימנתי לי. כשהתרחקתי קודם מה"מחנה" הקטן שלי כדי להסתכל על גלגל החמה השוקע ראיתי מרחוק מכונית קטנה אפורה ואוהל קטן ירוק. המחשבה הבאה היתה שזה שלי, שאני הבעלים גם של המכונית וגם הבנאית שבנתה את האוהל ולנה בו לילה אחר לילה.
ואז חשבתי שזה מדהים. שזה מיוחד. שזה יוצא דופן. שזה באמת אמייזינג ושאני יכולה לעוף על עצמי באהבה רבה.
מסע של אמייזינג חמישים יום.

הקליטה באה והולכת, נכנסתי בבוקר לבדוק מיילים, ערימות של סיכומי שנה והזמנות לוובינרים וזומים חינמים לרגל הסגר. בלילה, עד שתבוא השינה, עושה ניקיון בתיבה ומוצאת כמה ציטוטים ששווים איזכור.

מתוך ניוזלטר מאת מאיה פיפנו:
"…עוצרת הכל, מפסיקה להילחם עם המציאות, לוקחת נשימה עמוקה, מרחיבה את בית החזה, מזדקפת מעט
ומוקירה את עצמי על מי שהייתי ב-2020.
ברגעים אלו אני בוחרת לשים בצד את כל מי שלא הייתי
ואת כל הביקורות והשיפוטיות כלפי מי שיכולתי "יותר" להיות", פשוט שמה את כל זה בצד בהחלטה נחושה
ומוקירה את עצמי על משאבי הנפש שהצלחתי להוציא מעצמי בפתירת כל מיני סיטואציות מורכבות שהזדמנו לפתחי בשנה האחרונה.
אחרי ההתבוננות וההוקרות של השנה שחלפה, אני לוקחת עוד נשימה עמוקה ובוחרת להעז ולהישיר מבט קדימה אל שנת 2021, להעז לחלום בה את החלומות הכי גדולים שלי, גם במישור האישי וגם במישור העסקי.
אני בוחרת להאמין שיהיה טוב ואפילו מאוד, אני בוחרת בעצמי מגשימה, מצליחה, אוהבת ונועזת. שלא תטעו, זה מפחיד אותי לאללה, כי הרי מה יקרה אם זה לא יצליח… אם יש משהו ש-2020 לימדה אותי זה שהחיים כל כך ארעיים ולא צפויים, אז אם זה כך למה שלא להמר בהם על התרחיש הטוב ביותר?
ורגע אחרי שבחרתי ש-2021 תהיה השנה הכי מרגשת, אוהבת, נועזת ומוצלחת עבורי, למרות ובזכות כל הפחדים והחששות, אני גורמת לה להיות כזאת הלכה למעשה…
להוריד הכל ל"תוכנית פעולה אקולוגית", תוכנית פעולה שלא רק מגדירה משימות ויעדים עסקיים, אלא שמכילה
בתוכה את כל שלל הפעולות שאנחנו בוחרים לעשות השנה כדי להיות אדם יותר טוב ובעל עסק הרבה יותר טוב."

מתוך ניוזלטר מאת אורלי בר קימה:
"היום אני יודעת שהעבר שלי, אינו מי שאני, הוא רק עזר לי להפוך למי שאני, ולהבין שיש מתנות המגיעות עטופות בנייר זכוכית עד שאנו מבינים את המשמעות שלהן לצמיחה ולהתפתחות שלנו!
(ליסה ניקולס, מנטורית אמריקאית)"אנחנו בימים האחרונים של שנת 2020 שאין לי ספק שתיחקק לנו בזיכרון הקולקטיבי כ"שנת הקורונה", השנה האבודה, המוזרה, שנת הריחוק החברתי, שנת הבידוד, הסגרים, שנת המסיכות, שנת אי הוודאות, שנת הזום, וכו'.
השנה הזו הכריחה את כולנו, לצאת מאזורי הנוחות שלנו, להסכים לחיות באי ודאות, להתגמש, להיות יצירתיים.
היא גם הפכה אותנו לענווים יותר, כי גרמה לנו לדעת שכולנו שווים, ועד כמה הקיום שלנו כאן על פני הכדור, שברירי ולא מובן מאליו. היא הוכיחה לנו שהעוצמה שלנו כמין אנושי נובעת דווקא מהביחד ומשיתופי פעולה ותיאומים בין אנשים עמים ומדינות ולאו דווקא מאיומים, כיבושים ומלחמות. השנה הזו לימדה אותנו צניעות, וש"פחות זה לפעמים יותר". שאפשר לוותר על קניות של "דברים מיותרים, ולהסתפק וליהנות ממה שכבר יש לנו.
היא גרמה לנו להיות יותר בפנים ופחות בחוץ. להתכנס פנימה אל תוך עצמנו, לקחת זמן, לנשום, לנוח. וגם הכריחה אותנו להתכנס לתוך הבית שלנו, ולהעריך אותו יותר. היא "אילפה" אותנו ללמוד לחיות באינטימיות ובהרמוניה עם התא הגרעיני המשפחתי המצומצם שלנו, וליהנות מהביחד הזה.
תיכף מתחילה לה שנה אזרחית חדשה, שנת 2021. זוהי שנת מעבר, אל השנה החדשה, ואל העולם החדש.
מה יהיה בעולם החדש הזה?
זה תלוי רק בנו. כי אנו בוראים את העולם הזה, במו ידנו, מחשבותינו, ליבנו ותודעתנו ממש בימים אלה.
ברגעים אלה. הבחירה היא שלנו, והשאלה היא במה אנו בוחרים להתמקד כעת? האם ניפול בחזרה אל האוטומטים של העולם הישן? של תודעת ההישרדות, והאגו והפחד וניתן להם להמשיך ולנהל אותנו?
או שניקח מהשנה הזו את כל המתנות הנפלאות שהיא הביאה לנו ונסכים באומץ לפתוח את הלב, באהבה ובסבלנות ולהיות הגשר לעולם החדש?"

היא גם מציעה תרגיל שעוזר לקבל בהירות בנוגע לרצונות, אמונות, מחשבות ישנות לעומת דברים חדשים שמזמנת לחיי לקראת השנה החדשה.

"לנשום כמה נשימות עמוקות, לפתוח מחברת חדשה ולרשום:
לפני שזורעים זרעים חדשים באדמה צריך לנכש "עשבים שוטים", ולנקות ממנה את הקוצים והדרדרים שעוד נותרו בה.
• איזה מחשבות ואמונות ישנות ומגבילות שייכות אני רוצה להשאיר בעולם הישן?
• אילו הרגלים ודפוסים ישנים כבר לא משרתים אותי ואני מוכנה לוותר עליהם?
• איזה רגשות שליליים מנהלים אותו ואני מוכנה לשחרר אותם (אשמה? קורבנות? כעס? שיפוטיות?)
עכשיו הגיע הזמן להפוך את האדמה/שדה, ולדשן אותו במחשבות/אמונות/רגשות חדשים:
• אילו מחשבות או אמונות חדשות אני רוצה לטפח השנה?
• אילו הרגלים חדשים ובריאים אני בוחרת להכניס לחיי?
• אילו רגשות אני רוצה להרגיש יותר השנה? (אהבה, שמחה, אחדות, שלום, חמלה?)
השאלה החשובה שכדאי לשאול את עצמך לקראת שנת 2021: במקום השאלה הרגילה – מה אני רוצה להשיג/לקבל בשנה הזו בתחומי חיי השונים – לשאול – איך אני יכולה לתרום/להשפיע/לתת יותר מהמתנות והכשרונות שלי בשנה החדשה?"

הגיעה גם הזמנה במייל מקבוצת "המעיין" למפגש שהנושא שלו הוא "המדבר!"
"אפשר לאהוב, אפשר לאהוב פחות, אבל אי אפשר להשאר אדישים אליו. אנחנו משוכנעים שגם לכם יש משם סיפורים מעולים. אז קדימה – שתפו!"
באיזה מסיפורי המדבר הייתי משתפת, לו הקליטה הסלולרית לא היתה בעייתית ולולא הייתי בדיאטה דיגיטלית. יש הרי כל כך הרבה. הדרמטי והאטרקטיבי מכולם הוא סיפור השיטפון בצאלים, אבל היו גם אחרים, עם יופי גדול שהרחיב את הלב.


יום #51, יום שבת, 2.1, שחרות

השבת הראשונה של השנה החדשה.
שבע ודקה, הייתי כבר אמורה לקום, להיות בעיצומן של פעולות הבוקר, אבל לא בא לי. עדיין לא פתחתי את דלת האוהל. לא בא לי לצאת לעולם. כמו שיש ימים שלא בא לי לצאת מהבית. והיו כאלה בשפע בימי הקורונה שנה שעברה. כמה טוב, שהשנה ההיא חלפה, שאפשר להביט אחורה על הימים המטורללים ההם ולהגיד, "בשנה שעברה"…מצד שני, כשאני בכזה מסע, כשאין לי בית קבע, אין לי את הפריבילגיה לא לצאת מהשק"ש. מה גם שעוד מעט השמש תתחיל לחמם ויהיה לא נעים. לא ישנתי טוב הלילה, התרגלתי לשינה מקוטעת, כל עוד אני נרדמת חזרה, רק שהלילה מחצות עד שתיים וחצי לא נרדמתי.
כשיצאתי מהאוהל והרמתי מבט לשמיים היו כאלה עננים יפים שהקיפו את הירח ובאופן מפתיע לא היה קר.

שבע ושבע דקות. הרגע הזה שמכריחה את עצמי לקום. אולי אהפוך את הסדר, קודם קפה ואח"כ אירגון הציוד.
מסתבר שלהרגל יש כוח גדול, כי מהרגע ששלפתי אותי מהשק"ש היד נשלחת באופן אוטומטי לשק, ותוך פחות מדקה הוא כבר בשק הדחיסה. לובשת בזריזות את אותם הבגדים מאתמול, חולצה מנדפת בצבע בורדו ומכנסיים חומות עם טלאי לבן שעדיין מחזיק מעמד. הפרטים הם בעיקר עבורי, כדי שבמרחק של זמן אזכור מה היה, איך נראו הבקרים באותם ימי נדודים.שוב, אלה ימים של מסע, לא טיול. בטיול יש לו"ז מוקפד כשכדי להספיק לטייל במסלול הנבחר מתחילתו עד סופו צריך לקום בזמן ולצאת מוקדם לדרך. במסע אפשר מפעם לפעם "למרוח" את הבקרים, במיוחד אם לא מתוכננת נסיעה או הליכה ארוכה.שבע ארבעים ושבע, הקפה מוכן. למעשה הכל מוכן למעט האוהל הרטוב. בלילות האחרונים הצטברו טיפות טל על היריעה הירוקה וגם על המכונית. מקווה שתוך כדי קפה לחות הבוקר תתייבש.מה עומד על סדר היום? נסיעה קצרה לכיוון שחרות.
דבר ראשון, לחפש פח ולהשליך את הזבל שלי שנוסע איתי בשבוע האחרון בתא המטען ומפיץ ניחוח של תפוז רקוב. כן, אשמח מאוד להיפרד מהזבל הישן ולהתחיל לאגור זבל חדש. אחד החסרונות בריחוק מציוויליזציה, אין פינוי אשפה על בסיס יומיומי.שמונה ושלוש דקות, לגימה אחרונה מקפה מס.1, הקפה הבא יהיה בשחרות.עשר וחמישה, הפסקת קפה בחניון שחרות.
בכניסה לחניון שלט "סגור". כשהיגעתי ישב במקום בחור צעיר שגר ועובד בחוות הגמלים בישוב, היה בדרך לטיול בחולות כסוי. התעניינות הדדית, מה אתה עושה פה, אני שואלת, מה מביא אותך לפה, הוא שואל.
"מחפשת מקום ללילה, עם מים זורמים, מקלחת חמה ומעט חברה". אמר שיבדוק עם בעל המקום, גם אני צילצלתי והשארתי הודעה ששואלת אם זה הסדר לפתוח את האוהל שלי כאן הלילה.סגור גם בגלל הסגר ובעיקר בגלל הכמות הדלילה של השביליסטים שפוקדים את המקום. העדרים שנהרו לשביל בין ראש השנה לסוכות הגיעו לאילת בתום מסע אינטנסיבי של כחודשיים.
החאן נקרא גם "חאן נוודים" או "חאן מטיילים" ומיועד בעיקר למטיילי שביל ישראל, מדן עד אילת שזקוקים למקלחת חמה, מים ואולי גם כמה מוצרי מזון שאפשר להזמין מראש עבורם. הלינה לשביליסטים היא בחינם, כשהתוספות עולות סכום סמלי (כמו מזרון או מקלחת). מטיילים רגילים נדרשים לשלם עבור הלינה, אין לי מושג כמה.

עד שתגיע התשובה אם אני יכולה לשהות כאן הלילה, בתשלום כמובן, מחנה את המכונית ויוצאת למסלול מעגלי על התוואי החדש של השביל.
מעל החאן, היכן שיש קליטה נכנסת לגוגל לקרוא את העידכון של רט"ג מינואר 2019 ולבדוק כיצד נראה במפה: "שביל ישראל הוסט מערבה לאורך כ-5 ק"מ. עובר ליד גב עישרון, אינו עובר בקרבת הישוב שחרות. התוואי החדש ארוך בקילומטר אחד מהתוואי שבוטל. יש אפשרות למלא מים וללון בחאן המטיילים הנמצא לצד השביל מצפון לשחרות."עוקבת אחרי הסימונים שלוקחים אותי דרך משטח מדברי ריק וחשוף מסלעים וצמחייה לנחל עישרון. התצפית על הנחל והמפלים שבו מאוד יפה. מגיעה גם לגב הקטן, רואה אותו מרחוק וכצפוי הוא ריק כי לא ירדו גשמים.
בנקודה הזו מחליטה במקום לחזור על עיקבותי לחאן הריק להמשיך הלאה לכיוון המפגש עם השביל הישן. בנחל זוגן פונה שמאלה לכיוון שחרות.
על המצוק המשקיף לנוף היפהפה של הערבה עוצרת למנוחת צהריים. מזהה את הר ארגמן בעל צורה של כיפה עגולה, הנוף כ"כ יפה, בגוונים שונים של צבעי אדמה.

שביל ישראל הישן מוביל את ההולכים בדרך שעוקפת את הישוב עד לחאן, שם יכולים ללון. מופיע שלט בו כתוב מפורשות "בשחרות אין מכולת ואין לינה". אני סקרנית מה כן יש שם ומתקדמת לכיוון הבתים שעל המצוק."היישוב הקהילתי שחרות הוקם בשנת 1985 על ידי הסוכנות היהודית ונקרא על שם הר שחרות הסמוך אליו. ביישוב מתגוררות כ-23 משפחות, שמקפידות על בנייה אקולוגית המותאמת לתנאי המחייה במדבר."נראה שהישוב גדול מאז וכיום מתגוררים שם קרוב לחמישים משפחות. תוהה מה מביא אנשים לגור אחד הישובים הנידחים ביותר בארץ. מבחוץ המקום נראה לי כמו אתר בנייה, אבל פרימיטיבי, בלי פיגומים וקונסטרוקציות מכוערות. התושבים בונים בעצמם את הבתים שלהם, משפצים ומוסיפים עוד מחסן ועוד חדרון. בחצרות מונחות ערימות של חציר ממנו מכינים את הבוץ לבנייה. הבתים מכוסים בטיט צהבהב, צבע שמשתלב בצבעי המדבר.
זו בנייה נמוכה של קומה אחת, מאוד צנועה, לא מנקרת עיניים. מה שבולט מאוד זו העובדה שאין גדרות. לא בין הבתים ולא בכניסה ליישוב.

שבת בצהריים, שקט, נעים, מעט אנשים בחוץ, מטיילים יחפים עם תינוקות וכלבים. סמוך לכביש ראיתי שלטים שמבקשים מהמטיילים לא לעלות עם רכבים על המצוק. כנראה הציבו את השלט כי זה מה שאנשים חסרי מודעות לטבע עשו.
במרכז הישוב מגרש כדורסל, גן משחקים, פחי זבל שונים להפרדת אשפה. מן הסתם יש גם מבנים ציבוריים של הישוב.אני מנחשת שבמקום הזה חיים אנשים שהריחוק והניתוק עושה להם טוב, שאוהבים את הקרבה לטבע, למדבר עד כדי כך שמוכנים לשלם את "מחיר" הנסיעות לקניות, לימודים, בריאות, עבודה מחוץ ליישוב.
אין בישוב לא בית קפה ולא צימר, הם כנראה לא בקטע של לארח מטיילים. החאן הוותיק נותן מענה לסוג מסויים של מטיילים, אלו שחוצים את הארץ לאורכה. מי שמעוניין באירוח מסוג אחר לגמרי מוזמן להמתין עד שיפתח המלון המפואר שנבנה על המצוק.
לא יודעת יותר מדי פרטים, רק שמדובר במלון יקר יותר ממלון "בראשית" במצפה רמון, מלון שקהל היעד שלו הוא האלפיון העליון שמוכן לשלם כמה אלפי שקלים עבור חדר עם נוף מרהיב לערבה ושקט מדברי.מצד אחד, אירוח יוקרתי ויקר להחריד במלון פאר שנבנה בדרך שמשתלבת בנוף. מולו, מחנה קבע עם שני אוהלים גדולים בסגנון בדואי, שבימים כתיקונם מציע אירוח צנוע ופשוט.
לא זה ולא זה אפשריים עבורי. המלון המפואר זה לא הסטייל שלי, ארגיש שם מאוד לא בנוח. והמקום שכן מתאים לסטייל שלי, אפילו שאינני שביליסטית כהלכה, סגור.כששבתי לחאן בתום ההליכה עדיין לא הגיעה התשובה, כן או לא. הגיעו שני צעירים, בוגרי השביל שהמקום מצא חן בעיניהם ובאו להתנדב בחווה. הם מתקלחים במקלחות שבחאן, באו לפתוח את המים והלכו. אני מבקשת רשות להתקלח. סוף סוף הזדמנות לחפוף את השיער, גם אם במים קרים. הזדמנות גם לכבס כמה בגדים ולמלא את בקבוקי המים שהתרוקנו.
הצעירים לא יכולים לקבל החלטה במקום בעל המקום, והיות ויש לי מכונית לקראת חמש בערב מקבלת החלטה לא לפלוש למקום "סגור" ונוסעת לישון לילה נוסף בחולות כסוי. באור אחרון מקימה את האוהל ובשש נכנסת לתוכו ולא יוצאת עד שש וחצי בבוקר.איזה יום זה היה.
מצד אחד, יום עם שפע של מה שאני קוראת לו "רגע דל", רגעים עניים בהתרחשות חיצונית, מצד שני, אני כל הזמן בתנועה, בהליכה, בעשייה. כל הזמן קורים לי דברים, גם אם הם קטנים.


יום #52, יום ראשון , 3.1, פרידה מהרי אילת

שמונה בבוקר, על השרפרף בחניון השני בשרשרת חניוני חולות כסוי
שקט שמופרע בציוצי ציפורים ובמכונית או משאית שחולפת בכביש.קיבלתי אתמול החלטה נכונה כשהיגעתי הנה להעביר כאן את הלילה האחרון בהרי אילת.
לו הייתי מגיעה לחאן שחרות בעיצומה של עונת נדידת השבליסטים, הייתי מגיעה למקום שוקק חיים. אולי הבר היה פתוח והייתי יכולה להזמין ארוחת ערב או בוקר.
אתמול הכל היה ריק.
ריק שמדגיש את הניתוק, הריחוק, הבידוד של המקום.
הזכיר לי מאחד את הסרט הישן "קפה בגדד" עם שיר הנושא הנהדר.מרתיחה מים לקפה מס. 2, מכינה את עצמי לפרידה מהרי אילת שהיו טובים אלי.
אתמול, על הכביש משחרות לכיוון החאן עוצרת מכונית עם שלושה בחורים צעירים שמציעים לי טרמפ. "עד חולות כסוי". אני יורדת ליד הפח הגדול, "אני זוכר אותך", אומר אחד מהם, "לפני שבועיים היית על הר צפחות".
וואלה נכון. לא להאמין שמאז חלפו שבועיים.
הגיע הזמן לעבור הלאה, למקום אחר.לאן? החלטות חשובות כאלה מקבלים כאמור עם הקפה של הבוקר ובהתייעצות עם מפה. מחליפה את מפה 20 במפה 17, מוכרת ואהובה לא פחות.

תשע וחצי בתצפית הר עיט.
תצפית מוכרת ואהובה, נוהגת לעצור כאן להפסקת קפה כשאני בדרך מ- או אל. הבוקר מדלגת על הקפה, אחליף אותו בשוקו בפונדק יטבתה.
קריר. הנוף מעט אביך, לא כזה שמעורר קריאות התפעלות ועדיין…בצומת שיזפון פניתי מכביש 12 לכביש 40 ולפני קטורה אפנה דרומה לכביש 90. מספרים מוכרים ואהובים וכמה שמשמח את המכונית שלי ואותי כנהגת לנסוע בהם.

על המשך קורותי בכביש 90 ומחוצה לו בפרק הבא.