מסע נדודים (15): מהרי אילת אל הערבה התיכונה

פרק 15 ובו יסופר על הפרידה מהרי אילת ותחילת התנועה צפונה, אל הערבה התיכונה.
וגם על המכונית שנתקעה בעלייה מאתגרת, חולצה בהצלחה וממשיכה לשמש כבית נע שלוקח אותי למקומות נפלאים בעומק השטח.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #52, יום ראשון , 3.1, באר אורה, נחל מנגן

לפעמים קשה לי לקבל החלטה.
הדבר העיקרי שסימנתי להיום היה להצטייד באוכל ובדלק לימים הקרובים. חשבתי למצוא ביטבתה סופר, אבל טעיתי. ב"פונדק" אפשר לקנות קפה או ארוחה עסקית, מעט מוצרי חלב, ממתקים ומזכרות. פעם גם היתה שם גלידה נהדרת ועד לפני שבוע ביצעו בדיקות קורונה לתושבי אילת.

חשבתי להיפרד היום מהרי אילת ולהתחיל לנדוד צפונה, לכיוון פארן. אחת האופציות ללינה היתה החניון של נחל ברק שזכור לטובה מהתקופה בה טיילתי בשביל.
בגלל שלא הצטיידתי ביטבתה הדרמתי לצרכנייה בבאר אורה, חידשתי את המלאי ב"מיני מרקט אילנה" שבתא המטען ו… התמהמהתי.

אני לא ממהרת היום לשום מקום. היום הוא גם סוג של "יום מנוחה" עם קצת נהיגה, קצת קניות והרבה זמן אינטרנט. האינטרנט הזמין שואב אותי לענות למיילים, להודעות, להעלות פרק חדש במסע הנדודים לבלוג, לכתוב פוסט חדש בפייסבוק. זללני זמן ותשומת לב.

למדתי מהתחזית שגם השבוע לא צפוי גשם. יהיה חם, ינשבו רוחות ערות. מוכר, ועבורי עדיף מזג אוויר כזה על פני סופות וגשמים. שימתינו מעט עד שאשוב הביתה.
מסתמן תאריך חזרה הביתה, בשני הבא, 12.1, כשיחלפו בדיוק חודשיים מאז יצאתי מביתי למסעותי.
עד אז יש רשימה של מקומות בהם אני רוצה לעבור. אחד מהם הוא פארק תמנע, רק שסגור.

14:20, על ספסל בפינה מיוחדת לשביליסטים שהנהלת הפארק הקימה עבורם. הם יכולים ללון כאן, בין השיטים, יש ברז מים למלא בקבוקים, פח אשפה, חשמל להטענת טלפונים, חבית להבערת עצים וספסל ישיבה נחמד.

עצרתי בצד והוצאתי את ערכת הקפה והמפות.
שוב אני נדרשת לקבל החלטה, היכן אלון הלילה. זה החלק הכי מעייף במסע. שלא יודעת מראש.
אילולא הסגר הייתי נכנסת לפארק ומשלמת עבור לינה. ייתכן שהייתי נשארת בפארק כמה ימים, כדי לחרוש רגלית את השבילים היפים שהספקתי לשכוח. עבר כ"כ הרבה זמן מאז הזדמנתי לאיזור והינה אני כאן.

אם כך, הלילה אלון לא בחניון השביליסטים, אפילו שמאוד מפתה להקים כאן אוהל, אלא בחניון בנחל מנגן, מול הדיונה, שם אעביר את הלילה.
השבוע הקודם היה כולו רצוף הליכה. בחלקה הליכה קלילה, בחלקה הליכה מתישה. ומה רע לשבת ככה מחוץ לפארק הסגור, לשתות קפה, להינות מהשקט, להביט בהר מכרות, בלי לרצות להקיף אותו רגלית. פשוט להיות.
הרי אילו היה פתוח, היתה תנועה ערה של מכוניות, שנכנסות ויוצאות, וגם אני, לא הייתי עוצרת כאן, אלא משלמת ונכנסת לפארק.
ככה שגם לסגר יש איכויות יפות, כמו הריק שחוויתי אתמול בשחרות וכעת בתמנע.

14:30, זמן לקבל החלטה. לנסוע כשעה על כביש 90 צפונה או להישאר היכן שאני. רק להתקדם פנימה, לתוך השטח, שאם במקרה יעברו פקחים, לא יחטטו בעיניינים שלי. עדיף שלא אשאל "מה את עושה פה" כי אין דרך לדעת מה אענה…

16:14, חניון לילה נחל מנגן, מול הדיונה היפהפיה.
עד עכשיו הייתי לבד, בדיוק הרגע נכנסו שלושה ג'יפים לחניון. "למה אתם לא בבית?" מתחשק לגשת ולשאול.
הרי ברור שהגיעו כמוני להעביר כאן את הלילה.
היו כאן קודם מטיילים אדיבים שהביאו קרשים למדורה ואת מה שנשאר השאירו בשטח. במיוחד בשבילי! הפעם אני מפרקת משטח בעזרת הפעלת כוח בידיים וברגליים. לללא ספק, מוכנה להישרדות. עדיין מוקדם למדורה, וגם להקים את האוהל. אבל כן, זו הטריטוריה שלי עד מחר בבוקר. ושל הזבובים, עד יילכו לישון…

מול הדיונה הגבוהה, בצבע אוקר-כתמתם זוהר, כמו מרבד שמכסה את שולי הר מנגן, שונה מהדיונות של כסוי. מבט אחד בשיפולי ההר אפשר לראות אבן חול נובית בשני מצבים, סלע גדול, מאסיבי וגרגר חול קטנטן. גרגר קטן שמוצאו בסלע הגדול.
להסתכל על הסלעים ולחשוב שיום אחד יתפוררו, ישחקו. בלייה שמקורה בהפרשי הטמפרטורה בין לילה ליום, לחות, רוח, גשם. שילוב של כל אלה וגם סלע עצום מיימדים הופך לגרגר חול שהרוח מעיפה.

”…דיונה היא בסך הכל סוג של נוזל, רק שלוקח לה יותר זמן לנוע. היא יוצרת גלים, וכשאתה מביט בהם מן האוויר הם דומים לגלי הים …” (פרנק הרברט)

כמה יפה המקום. וכמה חבל שאינני לבד. הבחורים מתחילים להתמקם, במרחק ראייה ושמיעה ממני. כמה חבל שמכל החניון הגדול לא התרחקו מעט, הם הרי נוהגים בג'יפים כל-יכולים.
העצים למדורה מוכנים, ככה שאני עצמי לא ששה להתרחק. סימנתי להם "שלום" עם היד, לבדוק עד כמה הם ידידותיים. סימנו בחזרה, אבל לא ניגשו לומר שלום, פייס טו פייס.
העיסוק במי נמצא בחניון הוא משהו ששואב תשומת לב. זה הרי לא קורה בבית, כי שם אני לבד או שאלו אורחים שהזמנתי. בחניוני הלילה החינמיים מגיעים מטיילים נוספים שאין לי שום יכולת להשפיע מי יהיו. אנשים נחמדים, מאירי פנים או עארסים שעורכים מסיבת טראנס באמצע הלילה.
אני קובעת עובדה שאלו מטיילים חיוביים, שברחו מהסגר מסיבות שלהם ובאו לטייל בהרי אילת. ישנים בשטח, סוחבים משטחי עצים על הגג. גם להם תהיה מדורה הלילה, לא רק לי.

מה עוד נשאר? היום לבשתי בגדים נקיים יחסית, לא בגדי טיולים, כי מראש לא תיכננתי לטייל. אמרתי, יום לנסיעה, קניות, הצטיידות והתמקמות ביעד הבא.
לקח זמן להחליט שאני רוצה להגיע לכאן. שבוע שעבר, כשהיבטתי בבקעת תמנע ממרומי הר ברך, אמרתי לעצמי, אני עוד אעשה הקפה ואגיע לתמנע מגובה הקרקע.
מחר בבוקר אצא להקפה רגלית סביב הר מכרות או אולי אלך עד לתחילת מעלה מילחן, אבל רק עד ההתחלה. לא אתפתה לטפס עליו.

כדאי שאחליף לתלבושת המחנה שלי ואתחיל לבנות את האוהל. או קודם לבנות את האוהל ולהתפשט בתוכו, בהתחשב בעובדה שיש כאן גברים זרים.

אכלתי היום טוב, באגט עם סלטים, שוקו ויוגורט בפונדק יטבתה. לא אוכל שרגילה אליו. משביע. יש לי מלא מוצרי מזון במכונית, כולל ירקות ופירות. אפשרויות הבחירה שלי גדלו. תענוג. ועדיין מרתיחה מים למרק עגבניות נמס בכוס כארוחה שסוגרת את היום.
מסוג ההנאות הקטנות שטיילת שטח חווה. הרי בבית, כ"כ קל לגשת לסופר, להושיט יד ולקחת. כאן, במסע, הייתי צריכה לנסוע מרחק גדול כדי להגיע לצרכנייה עם מבחר מצומצם ומתוכו לבחור רק מה שלא יתקלקל, רק מה שיספיק לימים הקרובים. לא לאגור. לקנות בחוכמה.
הלוואי וההרגל הזה ישאר איתי לימים שאחרי המסע.

האור עוד מעט יסתלק, מקווה שגם הרוח והזבובים.
אתמול בשעה כזו עוד ישבתי בחאן בשחרות לקבל החלטה היכן ללון, שם או במקום אחר.
הלילה אני כאן, קצת קרובה לגי'פאים. רבאק, אם היו מתרחקים מעט. אני בספק אם יגיעו שביליסטים, אף על פי שזה חניון על התוואי השביל. הם יכולים להמשיך מעט עד הפארק, שם יש ברז מים שחיוני להם.

הבוקר מצאתי בתיבת הדואר מייל מנילי דור האלה עם שאלה לכאורה פשוטה: מהן לדעתי התכונות שמאפיינות נשים בעלות חוסן רגשי.
הינה הרשימה שלי, לאו דווקא לפי הסדר:
נחישות, היכולת להסתכל לפחד בעיניים, לעבור דרכו, לא לתת לו להיות המנהל שקובע, גמישות מחשבתית, עמידות במשברים, כלומר גם אם נשברת, את מצליחה לחבר חזרה את השברים ולצאת מהמשבר, אופטימיות מהולה באמונה שכל מה שבא לפתחך הוא לטובתך, יסודות יציבים שאפשר להישען עליהם בזמנים של חוסר יציבות, עוגן פנימי משמעותי, האמונה שאת משמעותית ונחוצה לעולם, אחרת לא היית כאן.

היא מוסיפה נקודות נוספות למחשבה:
• באיזו מידה את חסינה רגשית? פיזית? מנטלית? רוחנית?
• עד כמה מערכות היחסים שיש לך בחיים חסינות?
• העסק ומקורות הפרנסה שלך – האם הם חסינים?
• עד כמה התכלית, המשמעות, השליחות שלך חסינות?
• מה לגבי הסביבה והקהילה שאת חיה בה – האם הן חסינות?
הסתובבתי עם השאלה הזו מהבוקר – מה הופך אותי לאישה עם חוסן רגשי ומה עוד אני יכולה לעשות כדי לחזק אותו. ניצלתי אינטרנט זמין כדי לחפש בויקיפדיה מידע על המושג "חוסן" (resilience):

"חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. הנושא נחקר בעיקר בתחום הפסיכולוגיה החיובית.
חוסן נפשי מהווה גם מדד אישיותי לניבוי היכולת להתמודד עם מצוקה עתידית, ומקושר לתכונות ויכולות כמו יעילות עצמית, תחושת שליטה בחיי הפרט, תחושת מעורבות ומטרה בחיים, וגמישות בהסתגלות לשינויים בלתי צפויים. בהקשר זה, חוסן נפשי מתווסף למנגנוני הגנה שונים שקיימים לרשותו של האדם, וניצבים כנגד "גורמי סיכון" שקיימים בחייו ובסביבתו.
חוסן נפשי הוא תהליך דינמי בו אנשים מסתגלים ומתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה. החוסן מורכב משני ממדים, מידת החשיפה למצוקה ומידת ההסתגלות החיובית.
החוסן הנפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא גם יכולת שמתפתחת במהלך החיים. גורמים שעשויים לתרום להתפתחות החוסן הם המזג של האדם, האווירה החמה והתומכת במשפחתו, ומערכת תמיכה חברתית שהייתה קיימת עבורו במהלך חייו.
כמה מהן תכונות אישיות, כגון: תושייה, תפיסת מצבים כאתגר, חוש של שליטה, אמונה עצמית, ורצון עז לחיות, ואחרות תכונות חברתיות, כגון: יחסי גומלין ואינטראקציה בינאישית, אנושיים, סיוע סוציאלי, הענקת חום ואהבה. הגורם העיקרי התורם לחוסן נפשי אצל אדם הוא יחס תומך ואכפתי בתוך המשפחה ומחוצה לה.
תחושת החוסן מתוארת כיכולת אנושית להתמודד, להתגבר, להתחזק ואפילו להשתנות כתוצאה מהתנסויות בשעת צרה. פיתוח חוסן אישי באמצעות זיהוי של כוחות חיוביים עשוי להיות אמצעי יעיל לאדם."

18:00, שלושה ניחושים מה קניתי יום בצרכנייה בבאר אורה? כן, בוטנים… לא מהסוג שאני אוהבת, אבל בוטן זה בוטן, במיוחד כשהמדורה בוערת ואפשר להשליך את הקליפות לאש.
כולי התלהבות מגודל המדורה! להבא אני צריכה ללמוד איך לשמור על גודל להבה נמוך ואחיד, כלומר מפעם לפעם להוסיף קרש או שניים, ולא להניח לרובם לבעור יחד. אז עוצמת האש חזקה ושורפת. הינה, אני לומדת עוד משהו שקשור לאש. לא רק לקושש קרשים, לפרק משטחים ולהצית את הניצוץ.

עצם המילה "מדורה" מעלה כזה חיוך גדול ותחושה של סיפוק. הינה, גם אני יודעת להדליק אש. לא פוחדת להתעסק עם אש.
הבאתי את הקרשים אל מעגל האבנים מול האוהל, המכונית חונה ליד. הרוח נרגעה, הזבובים נעלמו עד הבוקר. חוץ מפיצפוצי האש שקט מאוד. הנוכחות של האנשים ההם לא מפריעה, הם בשלהם, אני בשלי.
פחות קר כאן לעומת חולות כסוי, שלא להזכיר את הר ברך.
אם ככה, למה למהר לחזור הביתה?

טעמתי היום מעט מטעמה של הציויליזציה. בכביש, בפונדק, בצרכניה.
תוהה מה יזמן לי המחר.


יום #53, יום שני, 4.1, מעמק ססגון לערבה

מדפדפת אתמול בלילה בוואטסאפ, מנקה הודעות ישנות ומוצאת את המילים הבאות:
מתוך הודעה ששלחתי לחברה ב-18.3.20:
"העולם כמרקחה… תקופה מאוד לא פשוטה. אתמול נסעתי דרומה בתקווה להגיע להרי אילת ולהיות כמה ימים בניתוק ממה שקורה, בסוף היגעתי עד מצפה רמון וחזרתי הביתה מאוחר בלילה."
נזכרת באותו יום משוגע, גם מזג האוויר היה עויין וסוער וגם הבשורה על הסגר הכריחה אותי לשוב הביתה. מאז אני חולמת על הרי אילת, במיוחד איזור תמנע.

מתוך הודעה ששלחתי לחברה ב-10.11, יומיים לפני שיצאתי למסע:
"כן, צודקת, אני טיילנית, גם לבד וגם בחברותא.
מתכננת מחר לצאת למעין מסע נדודים עם המכונית לשבועיים-שלושה. עדיין אין לי תוכנית, עדיין לא יודעת היכן אהיה בשבת…"
והיא עונה לי: "וואו, שבועיים שלושה, הארד קור, מגניבה".

איך שבועיים-שלושה הפכו לשבעה-שמונה שבועות?
למה היה צריך לעבור כ"כ הרבה זמן וסבל עד שהגשמתי משאלה פשוטה "להיות כמה ימים בניתוק ממה שקורה"?
אני באמת מגניבה? מה שאני עושה כעת באמת מגניב?

09:45, לפני העלייה במעלה מלחן
שנאמר, "סוף מעשה במחשבה תחילה". הייתי צריכה לחשוב אתמול אחה"צ כשירדתי מהדרך הראשית לנחל מנגן שלא אצליח לעלות אותה בנהיגה בחזרה. מה שאפשרי בקושי רב ליונדאי הקטנה שלי בירידה, לא תמיד עביר בעלייה, במיוחד אם זו דרך חולית.

זה מה שקרה הבוקר כשסיימתי להתארגן ורציתי לחנות את המכונית בשולי הדרך האדומה ולצאת לחלץ עצמות בהליכה נינוחה עד לתחילת מעלה מילחן.
אלא ש… הצמיגים הקדמיים מתחילים להתחפר במקום. נותנת גז. לא עוזר. עוצרת, נוסעת קצת רברס, מנסה שוב. נאדה. מתחפרת במקום.
בשלב הזה אני מבינה שהמכונית תקועה ושאני זקוקה לעזרה. איזה מזל שהיו שם שלושת הג'יפאים. מבקשת עזרה ומגיע אחד מהם לכוון אותי, הגה ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה. לא עוזר. המכונית לא מתקדמת.
"אוקיי, סעי רברס ונחשוב מה עושים. בינתיים את מוזמנת לקפה".

קפה מס. 2 בחברת שלושת הג'יפאים שאתמול התרעמתי ביני לביני על בואם.
אני מחפשת דרך אחרת לעלות למעלה, יש אבל הן חוליות וטובות אולי לג'יפים עם הנעה קדמית ואחורית.
"אל תדאגי, נגרור אותך", הם מרגיעים ובינתיים השיחה תופסת כיוון אחר, מה את עושה כאן, מה אתם עושים כאן. מספרים סיפור שאני לא קונה, נו, גם לי יש סיפור כיסוי במקרה שמדובר בפקחים. הם לא פקחים, הם חבר'ה טובים שנחלצו לעזרתי ותודות למכונית הקטנה שלי שנתקעה עשו את המעשה הטוב להיום.

מסתבר שלמכונית יש וו גרירה שנמצא במקום של הגלגל הרזרבי. מבריגים מקדימה, מחברים לכבל שיוצא מהכננת של הדיפנדר הכל-יכול. אחד נוהג בדיפנדר, השני נוהג במכונית שלי, השלישי מכוון ומשגיח ואני מצלמת במצלמה שלהם ושלי, לתעד את החילוץ המוצלח.
סוף טוב, המכונת חולצה ואני למדתי לקח חשוב, ששדיר באלאק, יודנאי היא לא ג'יפ וגם שיש אנשים טובים באמצע הדרך.

14:50, חניון חיון הנטוש, בשולי כביש 90.
ההחלטה לנוע צפונה היתה הרי בלתי נמנעת. זו רק אני שדחיתי אותה בלי סוף, עד שבאחת ורבע, אחרי שמילאתי כמה בקבוקי מים בקולר בכניסה לפארק תמנע הסגור, ואחרי שפיטפטתי עם שלוש שביליסטיות ונפרדנו בברכת דרך צלחה ומהנה, התנעתי את המנוע ו… לדרך.

כביש 90 ריק מתנועה, פה ושם משאית או כמה מכוניות.
הנוף משנה צורה, מההרים הדרמטים והצבעוניים של בקעת תמנע, הר מנגן, הר מכרות, למישור חד גוני בגוון צהוב מאובק. ככה נראית הערבה הדרומית.
כמה קילומטרים לפני צומת מנוחה רואה חניון ישן בצל עץ שיטה עצום ו… מסיטה את ההגה ימינה, אל כביש 90 הישן, שנהרס בשטפונות של נחל חיון, מהנחלים הגדולים.

הפסקת צהריים קצרה בצל השיטה, כדי שהמעבר לאיזור פארן לא יהיה חד מדי, מהיר מדי.
לפי מניין הימים, בשני הבא ימלאו חודשיים למסע, וזה הזמן שסימנתי לי כחזרה הביתה.
לכן, מכאן ואילך, כדי שהחזרה הביתה לא תהיה חדה מדי, מהירה מדי, בכל יום אתקדם מעט צפונה.

היעד לילה הקרוב הוא חניון נחל ברק, חניון שעל תוואי השביל. מעניין אם אפגוש שם הערב שביליסטים. מחר אצא למסלול בנחל ברק והר כיפה. המסלול הקצר שצעדתי בו הבוקר, הלוך ושוב לתחילת מעלה מלחן היה קצר מדי ולא ענה על הצורך שלי ללכת. אם הירגלתי את הרגליים לגמוע מרחקים, למה לא לאפשר להן ללכת עוד ועוד? למה לעצור?
כי לפעמים צריך לנוח או לנהוג מרחק גדול כדי להתקדם לאיזור אחר. מהרי אילת לערבה התיכונה.

16:30, חניון לילה נחל ברק. האוהל כבר עומד באחת הגומות, הספקתי גם להכיר שניים מהמטיילים שהתמקמו בחניון, הגיעו לפני כמה שעות, כשאין להם מושג לאן ומתי, העיקר להיות קצת במדבר. היה לי ברור שכאן לא אהיה לבד וגם שלא יהיה קר כמו במקומות הגבוהים.
יושבת על סלע סמוך ל"תצפית ברק" ומביטה מערבה לעבר השמש ההולכת ושוקעת. זה יהיה כיוון הנסיעה שלי מחר, על הדרך הלבנה, להתקרב לפתח הקניון, לטפס בסולמות ולהמשיך לתצפית המרהיבה מהר כיפה ולחזור חזרה. אם אסיים בסביבות ארבע, אשאר לישון כאן גם מחר. היה ואסיים מוקדם, אסע לכיוון צומת מנוחה, מצוקי פארן, ואולי אשן בחניון הפארן, סמוך לכביש 40.

השמש עוד מעט צוללת לצד השני של העולם… צללה… השאירה גוון כתום בשמים הבהירים, הנקיים מעננים.
תוהה כמה קר יעשה במהלך הלילה.
האם כדאי לנעול נעליים ולבעוט במשטח שמצאתי כדי לפרק לקרשים קטנים שאבעיר במדורה משלי, או להצטרף למדורה הקטנה של שני הבחורים הנחמדים. רק היגעתי לומר שלום וכבר זה שצולה נתח בשר ענק על האש מתעניין, "את רעבה?"
בהפסקת קפה השלישית תקעתי חצי חבילת וופלים לימון, מתכון בדוק לבחילה שמרחיקה את התיאבון. ודווקא יש לי קוטג' וירקות טריים ב"מיני-סופר אילנה". מחר.

מסיימת את היום בקריאת מיילים, באחד מהם מוצאת הגדרה למצב של 'זרימה' (flow): "מצב תודעה ייחודי ושונה, מצב שבו האדם שקוע כל-כך בפעילות עד שהוא פשוט שוכח את עצמו ואת מיליון הצרות הקטנות והגדולות שמרכיבות את חייו, מצב שבו לשום דבר אחר באותו הרגע אין חשיבות בעיניו."
"הרגעים הטובים בחיי אדם לא מתרחשים בתקופות מנוחה ורוגע, אלא בתקופות של התפתחות וצמיחה, רגעים בהם הוא מרחיב את גבולות יכולתו מתוך רצון ובחירה חופשית, ועדיף אל מול יעד מאתגר ובעל ערך" – כך כתב Mihaly Csikszentmihalyi, פרופ' לפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת קלרמונט, שהיה הראשון לתבוע את המונח 'זרימה' במחקריו פורצי הדרך על חווית האושר האנושי.
"חווית הזרימה, כך מראים המחקרים, לא שמורה לגאונים בסדר גודל של מיכלאנג'לו או מוצרט. זאת תופעה שחוצה עמים, תרבויות, גילאים, מנות משכל וכשרון. היא זמינה לכל אחד ובכל עת."

שמחה לזהות את תחושת ה-flow המענגת הזו בסיטואציות שעברו עלי במהלך המסע.


יום #54, יום שלישי , 5.1, נחל ברק

מקיצה לפנות בוקר מחלום בלהות, לא מבינה מה מכסה את הראש לוקח כמה רגעים לתודעה להסביר, זה כובע שחימם את הראש, כי היה קר מאוד בלילה, כי את באוהל במדבר.
06:10, תנועת המשאיות בכביש הערבה נשמעת עד הנה, גם קולות אנשים שהתעוררו ומפעם לפעם בומים רחוקים, מפצצות שיורים חיילי צבא ההגנה שהתעוררו ליום אימונים חדש.

אתמול בלילה בבת אחת הגיח מטוס קרב ופילח את השמיים ברעש גדול, טס נמוך יחסית ויכולתי לראות את האורות האדומים והכחולים, לראות גם את הצורה. הרעש היה גדול ומבהיל ויחד עם זה שידר עוצמה כ"כ גדולה. אחריו הגיע החבר שלו, וכיוון שידעתי שצפוי רעש גדול, לא נבהלתי, בעיקר התפעלתי מכלי הטייס שפשוט טס במהירות עצומה. בהמשך חלפו מטוסים נוספים, קצת רחוקים מהראש שלי וחשבתי, איך טסים בלילה חשוך, כשהירח עדיין לא עלה. הרי אין למטוס אורות גבוהים כמו למכונית, איך הוא יודע לאן להתקדם. אולי בגלל זה הם מתאמנים ועוברים הכשרה ארוכה ותובענית. כדי שידעו לטוס בכיוון הנכון גם בחשיכה.

המושג "כיוון נכון" הוא משהו שמעסיק אותי. איך למצוא אותו? וכשמגיעים אליו איך יודעים שהיגענו? למה הכוונה "נכון"? האם הכיוון הנכון הוא הפופולרי, הנפוץ, הקונבנציונלי? או שמדובר בכיוון פנימי כמו שמכוונים גיטרה או פסנתר שיפיקו את הצליל הנכון, ככה גם האדם מכוון את עצמו לצליל שלו.
חשבתי גם על הטייסים, איך הם מרגישים אחרי שהנחיתו בשלום את המטוס, פותחים את תא הטייס ויוצאים אל העולם. זו בוודאי תחושה טובה של "עשיתי זאת", שליטה, הישג, מסוגלות.

08:50, בכניסה למעוק של נחל ברק
מקום מושלם לארוחת בוקר. לחמניה ויוגורט.
כמה יפה. כמה חיכיתי להגיע הנה. מחניון הלילה נהיגה זהירה של כארבעים דקות, ומהמקום בו מוצב השלט P, עוד ארבעים דקות של הליכה שקטה. הרגליים על אוטומט והמבט משוטט בין הצוקים, מתעכב על הצורות היפות בסלע הגיר שנוצרו במהלך אלפי שנים. סלעים שהיו כאן הרבה לפני וימשיכו להתקיים הרבה אחרי.
השמיים בכחול עמוק, כזה צבע יפה, מרגיע. עדיין קריר, אם כי מרגישה את השמש לאט-לאט מחממת.

הזמנתי אתמול בלילה את שני הבחורים להצטרף אלי, הבוקר אמרו שלא, שמעדיפים לטייל בישיבה. גם זה טוב, אנשים שהתנועה פחות נחוצה להם, שנהנים יותר משהייה במקום.

למעט הזבובים, השקט, הקרירות והיופי שהמקום מציע למטייל המזדמן, היה יכול להיות מושלם. או שכבר מושלם והזבובים הם אותה נקודה שחורה קטנה בחלק הבהיר בסמל האין-יאנג, מייצגים את ההפרעות, חלקן חיצוניות וחלקן פנימיות שמסיחות את הדעת ממה שנוכח ברגע.
זבוב הוא רק זבוב. הוא בעל חיים, זה אנחנו האנשים ששמנו עליו מילים כמו "מציק" או "מיותר". מי בכלל נתן לנו את הזכות לקבוע מה נחוץ ומה מיותר בבריאה. זו היהירות האנושית שמוליכה אותנו שולל, כאילו אנחנו קובעים הכל. אנחנו אולי מוכשרים לפתח כל מיני פיתוחים טכנולוגים, כמו מטוסי הקרב שחלפו אתמול בלילה והרשימו מאוד במהירות, בעוצמה, בחוזק. או החיסון לנגיף הקורונה שיעזור לכלל האנושות להתגבר על המגיפה.
ועדיין, הטבע בא ללמד אותנו מעט צניעות.

מכניסה לכיס את המכשיר המתוחכם, כמו מחשב כף יד משוכלל, ויוצאת לטפס במעלה המעוק. אין לי מושג מה מצב המים בגבים. תיכף אראה.

09:45, בקצה המעוק, מצלמת כמה תמונות סלפי עם חיוך גדול. איך לא אחייך, אחרי שטיפסתי בהצלחה ובהנאה גדןלה במעוק הצר.
רושמת לעצמי לבדוק מהי ההגדרה המדוייקת. למעוק ולצטט. הרבה אנשים לא יודעים שהכוונה היא לקטע הצר בנחל, בין שני קירות סלע. המרווח הצר הזה משפיע עלי דווקא לטובה. לא מעיק ולא מפחיד, נהפוך הוא, אתגר, גן שעשועים. ותודה לעובדי הרט"ג שאיבטחו את המפלים בסולמות, דרגיות והגדילו לעשות וחצבו בסלע מקום מדרך לרגליים וגם נקודות אחיזה לידיים.

ולא, הנחל עדיין לא שטף. אף לא טיפת מים אחת. אני יכולה לתאר לעצמי איזה מראה מדהים כשמי הגשמים שוטפים, זה אמור להיות מחזה מרהיב ומסוכן לאנשים. לא זוכרת שאי פעם ראיתי תמונות של שיטפון בברק ובוורדית, הדיווחים הם לרוב אחרי השטפונות, כשהגבים מלאים ויש לצלוח אותם בשחייה.
מכאן עלייה קצרה ואחבור לשביל השחור שייקח אותי להר כיפה. בדרך חזרה ארד בשביל הירוק שעוקף את המעוק. זו הפעם הרביעית שאני חוצה את המעוק הצר, בעלייה ובירידה, ועדיין השריר שמתפעל ומתלהב ומשתאה מרוב יופי ממשיך לעבוד.

12:10 הפסקת צהריים במצפור הר כיפה, אחד היפים בארץ ואחד הקשים להשגה. כמה הייתי צריכה ללכת, במגמת עלייה כדי להגיע הנה, למקום הנידח והכל כך יפה. תצפית על נחל עשוש ועל הרי גובי, המישר, הר נשפה, הקרוליינה שטיפסתי עליה בעבר.
לו היתה ראות ברורה וחדה אפשר היה לראות את הר שגיא והר עריף ובצד מזרח כמה מהג'אבלים בירדן. אבל גם מה שרואים היום מצויין והופך את המאמץ להגיע הנה לשווה.

מנוחה קצרה ואשוב בדיוק באותה הדרך עד המעוק של הברק, ארד בשביל העוקף ומשם קרוב לשעה הליכה עד המכונית. זו תהיה הליכה רצופה, ללא עיכובים לרשימות, כדי שאוכל להגיע לחניון הלילה לפני אור אחרון.
מתחשק כ"כ להישאר כאן עוד, אבל אין זמן. מה שבמפה נראה מרחק קצר, 3-4 ק"מ פשוטים להליכה, בשטח לקח לי כשעה וחצי של צעידה ממושכת. הדרך חזרה תהיה בירידה, מה שאולי יאיץ את הקצב.

14:40, בערוץ של נחל ברק. מהר כיפה אל השביל הירוק שיורד את גובה המעוק עד לקרקעית הנחל. ומשם הליכה מנהלתית עד המכונית.
ללא ספק יום מעייף, אבל מתגמל בנופים פראיים ויפים.

15:20, בחניון, פוגשת את המכונית.
נגיד סיימתם מסלול טיול ארוך ומעייף, אתם רעבים, צמאים ומיוזעים. מה תעשו קודם? סנדוויץ'? קפה? מקלחת? המכונית היא כאמור הבית, לכן מתחילה דבר ראשון במקלחת. לחלוץ נעליים, לפשוט את בגדי הטיול. הרגעים שעומדת באמצע המדבר ומשתמשת בבקבוק של שני ליטר מים כברז של מקלחת שדה, פרייסלס. ולא משנה שאח"כ לובשת בגדים עם ניחוח מדורה.

בגלל התרחשויות שאינן תלויות בי נאלצתי לקצר את השהות בערבה. בפרק הבא אספר על היעד הבא והאחרון במסע הנדודים.

Comments

2 תגובות על “מסע נדודים (15): מהרי אילת אל הערבה התיכונה”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    לדחוס לחודשיים חוויות שמספיקות לשנתיים
    לעלות על שביל הבריחה כדי להתעצם ולהיות בעלת כוחות לשוב בחזרה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני. "שביל הבריחה", מעניין הביטוי הזה שבחרת בו. מילה אחרת שמסתתרת במילה "בריחה" זו "בחירה", וזה מה שזה היה. לבחור לנוע, לבחור לשוב חזרה.