מסע נדודים (16): הפרק הסוגר את המסע, במכתש רמון האהוב

הפרק ה-16 שחותם את מסע הנדודים, כשמכריזים על סגר הרמטי חדש, רביעי במספר, ואני מבינה שכבר לא לעיניין לברוח למדבר, שמהות המסע אינה בריחה אלא בחירה. ו… שאולי הגיעה העת לשוב הביתה מהדרכים.
לפעמים עדיף ככה, לחתוך חזרה כשעדיין יש טעם של "עוד" בפה. יש עוד מקומות רבים שרציתי להגיע אליהם, אולי זה יקרה בעתיד הקרוב, כשחופש התנועה יחזור להיות מובן מאליו, אולי לא, מי יודע.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #55, יום רביעי , 6.1, מתלם עשת בפאתי פארן לנחל נקרות בפאתי מכתש רמון

אחרי חצי יממה באוהל, משש בערב עד שש בבוקר, אני מתעוררת ליום חדש עם כוחות מחודשים. הטיול הרגלי עד למצפור הר כיפה וחזרה עייף אותי מאוד. לא ספרתי קילומטרים והפרשי הגבהים, זה לא רלוונטי, משנה מידת העייפות שהרגשתי בגוף וההקשבה אליו.

חזרתי לאותה גומת חצץ בחניון, הקמתי את האוהל, ניגשתי לסל הקניות לבחור מה לאכול. קופסת טונה עם פתיתים, סוג של ארוחה מוכנה שראיתי על המדף הצרכנייה בבאר אורה וחשבתי שיכול להתאים לעצלנית כמוני. מאותן קניות חד פעמיות, שלא אקנה שוב. הדבר הזה לא ממש השביע את הרעב, מוסיפה גם מרק עגבניות נמס בכוס.
"איך אפשר לקרוא לאוכל התעשייתי הזה אוכל", אחד הבחורים מהערב הקודם מביע את דעתו על המנה חמה וכו' ומציע פיתה עם טחינה וסלט כרוב, כי כאמור נקניקיות וקבב זה לא בשבילי.

אחרי האוכל, אחרי שיחה נחמדה סביב המדורה, מרגישה איך העיניים תיכף נעצמות. אם ככה לאוהל, למנוחת לילה, שהיה משמעותית פחות קר מהלילה הקודם.
הבוקר שעלה צובע את השמיים בכתום מעורבב עם מעט וורוד. קר. כשתעלה השמש יתחמם.

08:18, עדיין בחניון נחל ברק, קפה מס. 2
זמן להתחבט בשאלה "מה לעשות".
חברה דואגת לעדכן אותי הבוקר: "דרך אגב, בחמישי בלילה נכנסים לסגר מלא לשבועיים. כרגע מדברים על אכיפה במלון מובן המילה."
אני לא ערוכה לברוח לשבועיים לעומק המדבר עד יעבור זעם. זה גדול עלי. הבגדים שלי מסריחים ממדורה, אני זקוקה לכביסה, מקלחת חמה, ארוחה חמה. יום שלם להיות תחת קורת גג ולחדש כוחות.
השהייה בחוץ נותנת לי מצד אחד הרבה מרחב ואוויר טוב לנשימה, מצד שני גם לוקחת כוחות, דורשת וויתור על נוחות, היגיינה.

אני משתפת את הבחורים שמקפלים את המאהל שלנם בהתלבטות. אחד אומר: "מה רע 55 ימים? חמסה-חמסה"
ואני אומרת שאני רוצה לבחור בעצמי מתי לשוב הביתה ולא בגלל שמישהו אחר החליט לסגור שוב את כל המדינה. והפעם סגר הרמטי. אין יוצא ואין בא.

התיכנון המקורי היה לנסוע מכאן לכיוון מכתש רמון.
כן? לא?
לא יודעת.

אני מקבלת הבוקר הודעה ממשהי שלא מכירה:
"את לבד? השראה, כאילו משפחה? בת כמה את? סיקרנת. היגעתי אליך דרך זה" וצרפה טקסט מוכר "עיצות ליוצאים לדרך" שציטטתי בעבר בפוסט "מחשבות על בית".
"תודה על הטקסט", אני עונה לה, "קוראת בו שוב ומבינה ממנו דברים חדשים, בעיקר לנוכח הסגר הקרוב שמחייב אותי לקבל החלטה."
היה מועיל לי יותר לו היה גם שלל עיצות לשבים מהדרך. במיוחד עבור מי שהיציאה לדרך קלה יותר מהחזרה ממנה.

"בית
כדאי שיהיה קרוב לאדמה
לב
חשוב לשמור פתוח
מגע בין אנשים
חייב עדינות וחסד
שותפות
היא קודם כל נאמנות
כשיש סדר לא צריך חוקים
כדי להצליח צריך להשתמש גם במחשבה
כל תנועה דורשת את זמנה הנכון.

כשלא
מתלוננים
מתגלה
המהות
ולא
הפגמים"

נכנסתי לגוגל לחפש את הקטע המקורי, לקרוא את הנוסח המלא ולהעתיק שוב הנה. אחת מתוצאות החיפוש הביאה אותי לדף של טלילה, שגם היא יצאה למסע רגלי בשביל ישראל. ובמילים שלה:
"השיר-דקלום שלמעלה ליווה אותי במסע שתוכנן ונתפר במשך זמן רב במטרה להגשים חלום ולטייל בשביל ישראל. המסע שלי בנופי הארץ סימל עבורי סיום של תקופה בחיים. […. ]
למדתי לחוש מרחקים ברגליים ובעיניים. למדתי עד כמה אנחנו קטנים. למדתי שכגודל הציפיות גודל האכזבות. על בדידות. על הגוף שלי, על השרירים, על תזונה. על זמן ומרחב.
והטבע ליווה אותי כמו אלוהים. מרהיב, מנחם, מאיים, מתסכל, פראי, רוחני, מפליא, בלתי מובן, מגוון, מסתורי.
המסע עוד לא הושלם. והדרך עוד ארוכה, כמו תמיד. וטוב שכך."

11:10, על ראש תלם עשת, המצלעה הקטנה והיפה הסמוכה לכניסה למושב פארן. תיכף אתחיל בירידה ומתחתית הירידה שביל מישורי איתו אשלים את המסלול המעגלי הקצר והיפה, חזרה למכונית.

כן, דברים קורים, החלטות מתקבלות ואז מתחלפות באחרות. בינתיים הרוח הביאה עננים שמסתירים מעט את השמש.

כשארזתי צידה לדרך בתיק הירוק-הכמעט מתפרק שלי, שמתי לב שהשלוקר מטפטף. מוציאה, בודקת ו… כן. יש נזילה. לא בר תיקון ואין מנוס מלהשליך את שק הפלסטיק הזה שנשא מאות ליטרים של מים בטיולי העבר.
הציוד שלי מתפרק, קוראים לזה "עייפות החומר" ואולי זה חל גם עלי, על הגוף שכמהה למקלחת חמה, לחפיפה יסודית של השיער, לגרביים חדשות, בגדים נקיים, כאלה שמריחים מכביסה ולא ממדורה. מרק אמיתי, כזה שבושל מירקות ולא משקית עם אבקה תעשייתית.
סימנים קטנים שמראים לי שהגיע הזמן לסכם את מסע הנדודים ולשוב הביתה.

14:45, פונה ימינה מכביש 90 ל-40 לכיוון מצפה רמון. מקפידה לנסוע כחוק ואפילו לאט יותר, כדי להינות מהנוף. "שממה ושיממון", ללא נוכחות אדם, עד שחולפת על פני מחנה צבאי זמני. חיילים וטנקים ש"קורעים" את השטח, מותירים סימנים באדמה החרושה מרוב אימונים ויריות.
כן, זהו מגרש המשחקים הגדול של צבא ההגנה. וגם שלנו, המטיילים הרגליים. הצבא מציב אינספור שלטי אזהרה, "שטח אש", להרתיע אזרחים, שיורים כאן, שלא יסתובבו במקומות לו להם. מצד אחד, צודק הצבא שזקוק למקום מרוחק להתאמן למען ההגנה על המולדת. מצד שני, גם המטיילים הרגליים צודקים. גם להם מגיע לטייל באיזורים הנידחים והיפים של הנגב כמו המישר, הר כביר, הרי גובי, נחל עשוש. מקומות שמכירה באופן חלקי. אתמול תיצפתתי על נחל עשוש הנהדר ונזכרתי כמה זמן עבר מאז שטיילתי ממש בתוכו.

15:20, בתצפית של מצוקי הפארן.
פנייה חדה ימינה מכביש 40, עלייה לא מי יודע מה שהמכונית צולחת בהצלחה ומגיעה לנקודת תצפית על הנחל הגדול, העצום, הפארן, על פיתוליו המרשימים.
מקום נהדר להפסקת תפוח ותרגול סט תנועות טאי-צ'י-קונג. לחבק אלי את הנוף המהדר ולהמשיך הלאה.

ומה הלאה? לאן אמשיך מפה?
חניון גוונים על קרקעית המכתש נמצא במרחק של פחות משעה נסיעה. בסוף התגלגלתי לחניון של נחל נקרות, ממערב לכביש 40. חניון משודרג, עם גומות חצץ. נוחות להקמת אוהלים.
מיקמתי את האוהל הירוק בין בין הגומה של רוכב האופניים מנהריה לבין הגומה של הש"שנים מבאר שבע. מספיקה גם להישטף במעט מים לפני השקיעה ואח"כ לשבת על שרפרף המדבר ולהינות מהשקיעה היפה. תענוג לעיניים.

"אני אוהב ירוק ומים ושלג, אני מתמצא מצויין בצפון" אומר רוכב האופניים ומתעניין איפה נמצא המכתש. לא מכיר. אני מצביעה לכיוון ההרים המשוננים, הקירות הדרומיים של המכתש. שם, בצד השני נמצא הבור הגדול הידוע בשם "מכתש רמון", הגדול מבין מכתשי הנגב.

17:15, האור הולך ודועך. יש תנועה ערה של מכוניות ומשאיות שנוסעות בכביש לשני הכיוונים. וצחוקים של הצעירים, שלמרות המסלול הרגלי עם התיק הגדול על הגב, עדיין יש להם מרץ. מה תעשו מחר, אני מתעניינת. יחזרו דרך השטח למצפה רמון ומשם לקומונה בבאר שבע, יעבירו פעולות בזום לחניכים ומקווים שאחרי הסגר יחזרו להדריך ולקחת קבוצות של ילדים ונוער לטיולי שטח במדבר.

התעייפתי מהדריכות הזו, מי עוד יבוא לישון בחניון, אם יהיה רועש או שקט. התשוקה הזו למעט שקט עלתה לי בעשר דקות של עבודת סבלות, להחזיר ציוד למכונית, לקחת את האוהל הריק לגומה המרוחקת ביותר, לנסוע אליה כמה מטרים במכונית ולסדר מחדש.
לא רציתי להעיר להם, זכותם לצחקק צחוק צעיר ולא מתחשב, ואפילו שהיגעתי קודם, הם נשארו במקומם, ואני זו שזזה כדי לקבל מעט מהשקט המדברי בערב האחרון או הלפני אחרון.

17:50, בגומה החדשה, האחרונה בחניון נקרות-מערב.
לרעש מהכביש נוסף רעש עמום של מטוס קרב שטס בשמיים. מסתמן שגם הלילה אעזר באטמים ומקווה שלא יהיה עד כדי כך קר.
"בית טוב שיהיה קרוב לאדמה" ובלילות בהם ישנתי באוהל הייתי הכי קרובה שאפשר לאדמה. כעת זמן להיפרד.
מחר בבוקר, עם הקפה והמפה אחליט באיזה מסלול אסיים את פרק הנדודים.


יום #56, יום חמישי,7.1, מכתש רמון

מקיצה מחלום עוד לפני שעולה אור ראשון ונשארת זמן מה בתוך השק"ש החם, כמו קקון, שמגן עלי ומחמם אותי בלילות הקרים. פותחת את דלת האוהל ומולי שמיים גדולים צבועים כתום.
השקיעה אתמול היתה מרהיבה, גם הזריחה הבוקר, כשהשמש עולה מעל הר ילק בעשרה לשבע.
יום חדש הגיע. ייתכן שהיום האחרון למסע הנדודים.
במהלך היום אחליט אם נשארת לישון בשטח לילה אחרון חביב, או נוסעת צפונה.
בינתיים נחל נקרות ומצלעות המכתש מולי כשלוגמת את השלוק הראשון מקפה מס. 1. ויצא לי הבוקר אחלה קפה, עם קצף, חזק, מר, חם.

אתמול בשעת לילה מאוחרת, כשאני עטופה בשמיכה ונשענת על תיק וכרית, עניתי על תרגיל מיוחד שדורש הרבה אומץ וכנות.
להתבונן אחורה על מה שעשיתי בשנה שחלפה ולשאול את עצמי שתי שאלות:
1. על מה אני מתאבלת?
2. מה אני מציינת בחגיגה?
עבור כל שאלה ציינתי עשרה סעיפים שונים ואלה למעשה רשימות שעושות סדר בכאוס שחגג השנה, מצביעות על הכואב והיפה, הכישלונות וההצלחות.
השנה נמנעתי מסיכומי 2020, אולי בגלל שהיומיום במסע הנדודים הנוכחי השאיר אותי מרוכזת ב"כאן ועכשיו", ולא כסיסמת מיינדפולנס ריקה מתוכן. שתי רשימות אלו כתשובה לשתי השאלות, הן סיכום שנה ממצה עבורי.
מתוך עשרת הסעיפים אציין אחד מכל רשימה:
אני מתאבלת על מספר זעום של טיולים בארץ בהשוואה לשנים קודמות. על העובדה שמאז יפן הדרכון נשאר מיותם במגירה.
אני חוגגת את מסע הנדודים אליו יצאתי בתחילת נובמבר, מסע עם המכונית ברחבי הארץ, מסע ששילב גם מסלולי הליכה ואפשר לי לטייל באינטנסיביות במיוחד במדבר, מסע ריפוי אישי שאולי יוביל להרצאת השראה.

10:45, גן צבעי הרמון. עצרתי בחניון היפה והמוצל להפסקה ארוכה. הכנתי קודם סלט ירקות, יוגורט, לחם עם טחינה. ארוחת בוקר בריאה. ולפני שאעזוב את המקום מרתיחה מים לקפה.
יש שורה כזו משיר ישן של בוב דילן, one more cup of coffee before I go. כי לפעמים זה מה שנחוץ, עוד קפה אחד אחרון לפני שעוזבים כזה מקום שקט, פסטורלי.

כל פעם שמתעורר בי הרצון ל-"עוד", "More", אני עוצרת ומתבוננת בו. כמו הרצון להישאר באיזור המכתש עוד כמה ימים, לצאת לעוד מסלול הליכה. כאילו שלא הלכתי מספיק קילומטרים או שלא ישנתי מספיק לילות בשטח.
מתי זה מספיק?
זו שאלה שאני חוזרת עליה שוב ושוב, כי עדיין מנסה למצוא את המינון הנכון לי.

התעקשתי שהחזרה הביתה תקרה במועד שאני בוחרת ולא ביום שרירותי בגלל שכך הוחלט. הסגר הראשון בנה התנגדות פנימית גדולה מאוד לכל מה שנשמע ושמריח כמו הביטוי שילדים אומרים "מחליטים עלי".
ממשלה יקרה, את לא תחליטי עלי יותר, היכן להסתובב, את לא תקבעי לי מרחק מגוחך של אלף מטר.
עובדה שהיא שוב קבעה.

אני בוחרת להסיר את ההתנגדות, כי אני מבינה שככל שאני מפעילה יותר כוח שמתנגד, אני מקשה אך ורק על עצמי. לאותו גוף שעונה לשם "ממשלה" לא באמת איכפת ממני. ככה החליטו עבורי ועבור שמונה מיליון אזרחים נוספים. ואם אני מתעקשת לשאול, "אבל למה?" התשובה היא "ככה".
הבנה חשובה נוספת שאני מאמצת מ"ארבע ההסכמות": זה לא אישי.
"כשלא מתלוננים מתגלה המהות ולא הפגמים"
תלונה היא נקודת מבט ששמה דגש על מה שאין, על מה שלא טוב, מעצימה את הפגמים.
מי שקרא את הגיגי המסע שלי נתקל פה ושם בתלונות. על הרעש , הליכלוך, הסגר ועוד. אני לא מתיימרת להיות מושלמת, גם אני חוטאת מפעם לפעם בקיטורים, ביקורת, טרוניות. והינה בא "הסגר המחמיר" עם החסימות בכבישים ועוד כל מיני מרעין בישין שאין לי שום יכולת להשפיע עליהם.
מה שכן, אני יכולה להשפיע על נקודת המבט שלי ולבחור ביש, בטוב, בחיובי, ביפה.

ישבתי קודם ליד השולחן עם יומן האמנות שימים רבים לא נגעתי בו. בזמנו, כשהייתי באילת אספתי עלוני פרסומת שראיתי בהם פוטנציאל לשמש כחומרי גלם ליצירה. בצרכניה בבאר אורה קניתי דבק, והתחלתי לגזור עם המספריים הקטנות של הציפורניים ולהדביק.
פעולה יומיומית מהימים שלפני המסע. ובמסע עצמו, בבת אחת התנתקתי מהגזירה, הדבקה, צביעה. המשכתי לכתוב בהקלדה בפתקים, אבל כל מה שקשור ליצירה מעשית נעצר. ופתאום, בבת אחת, מרגישה את הדיגדוג המוכר בקצות האצבעות להכין קולאג', לצבוע, לצייר. לעבוד עם הידיים.
זה מה שאעשה מחר בבית, בזמן שמכונת הכביסה תשטוף ותנקה את אבק הדרכים מכל הציוד שאביא הערב או לכל היותר מחר בבוקר הביתה.
אבק דרכים וזיכרונות. כמה תובנות ומבט רגוע ושקט.

כן, הגיע הזמן לשוב הביתה.
בלי קשר לסגר המחמיר או למחסומים בכבישים.
כי יצאתי לשבוע-שבועיים והדרך פיתתה אותי להישאר שמונה שבועות. ככה זה כשיוצאים לדרכים, מגיעים למקומות נפלאים, בחוץ ובפנים. כי המסע החיצוני הוא גם פנימי והמסע הפנימי הוא גם חיצוני. גם וגם וגם.
המסע המופלא שלי על פני הפלנטה.

לפני שייגמר היום אני רוצה להעלות פרק נוסף לבלוג, 15 במספר. את הפרק הזה, שחותם את המסע אפרסם כשכבר אהיה בבית.

12:35, חניון רמת סהרונים
מארגנת את התיק, קושרת מקלות הליכה, שני ליטר מים, כובע וורוד על הראש ויוצאת לכיוון נחל ארדון וגבעת חרוט. מסלול קליל של ארבעה ק"מ.

14:05, על ראש גבעת חרוט
לקח לי שעה וחצי להגיע הנה, רק בגלל שאני זוחלת בקצב איטי, הקצב של המחשבות. לא ממהרת. התחושה הפנימית היא שיש זמן. ואכן יש. ובגלל זה בחרתי לסיים את המסע דווקא בראש הגבעה התלול.
360° של אושר, קוראים לתצפית מהסוג הזה, שלא משנה לאן תסתכלו תראו רק יופי ויופי ויופי. המצוק הצפוני של המכתש, הר ארדון, כרבולת חררים, בקעת ארדון האדמדמה, נחל ארדון. אין מילים לתאר את היופי, רק לעמוד מולו, להושיט ידיים ולחבק אותו אלי.

בשיעור צ'יקונג בזום למדתי שתי תנועות, האחת שמפנה אנרגיה ומנקה את המרחב האישי שלי ותנועה שמחבקת ומביאה את האנרגיה הטובה של הטבע, של הבריאה למרחב האישי שלי. לאורך המסע תרגלתי את התנועות הללו ואחרות בכל מקום שעורר בי פליאה והתפעלות.
הגוף יודע לאגור אנרגיה.
הגוף חווה בשבועות האחרונים כזו אנרגיה מופלאה של תנועה, תנועה בטבע, תנועת הליכה שהיא הכי טבעית לו. תנועה שעזרה לשחרר את כל מה שקודם היה סגור, חסום ותקוע.
בבית אשתמש באנרגיה הזו ובתהליך מופלא של התמרה היא תהפוך לאנרגיה של יצירה ועשייה גם בעולם החומר, בעולם התעסוקה.

יושבת לכתוב על סלע בקצה גבעת חרוט, עם הפנים מול הר ארדון. נזכרת איך בנובמבר 2019, אחרי החזרה מיפן, היגעתי לטייל לבד במכתש. יצאתי אל המסלול של הר ארדון בדיוק בעיתוי של טיולים שנתיים. לא ידעתי שאפגוש על השביל ערימות של בני נוער שכמוני, גם הם יטפסו בשביל התלול העולה להר. עשיתי אז טעות של מטיילת לא מנוסה בעליל, במקום לקרוא את המצב בשטח, להבין שלא מתאים לי להידחק בין המוני ילדים על שביל תלול וצר ועוד בעלייה שקשה לי גם ככה, ולחשב מסלול מחדש, עשיתי הפוך – הגברתי את הקצב וטיפסתי מהר מדי את תחילת העלייה עד שנשארתי בלי אוויר וסחרחורת מרוב מאמץ. נעצרתי במקום, כמעט על סף עילפון, כשהנוער הצעיר והחזק חולף על פני משני הכיוונים.
זוכרת היטב איך נתקעתי באמצע העלייה, בלי יכולת לרדת או לעלות, עד שחזרה הנשימה, עד שאחרוני התלמידים חלפו והשביל התפנה. התעקשתי לטפס עד לראש העלייה להר, היגעתי מותשת עם הלשון החוץ, נחתי מעט וירדתי. לא. לא המשכתי במסלול המקורי שתיכננתי, להתקדם על פסגת הארדון ולרדת בצדו השני.

ככה בדיוק חוויתי את השנה שחלפה מבחינה מקצועית. מטפסת בעלייה תלולה, צהרי היום, חם מאוד, הדופק מואץ, תחושה קשה של חוסר מסוגלות, שקשה לי, שהדרך הזו עוד תשבור אותי, שבקושי יש לי כוח לצעד הבא. ובזמן שאני נאבקת ומתמודדת עם הקושי הגדול, חולפים על פני אנשים אחרים בקלילות, עוקפים אותי בהישגים ובהצלחות שלהם. ואני? נותרת מאחור, נאבקת, חורקת שיניים.
לכן אולי היה נחוץ לי ממש במסע הנוכחי לטפס על כל הר אפשרי. להגיע לפיסגה. להרגיש דרך כפות הרגליים, דרך הגוף את הטיפוס, את ההעפלה לפיסגה, את ההצלחה.

לחשוב איזו דרך חתחתים הייתי צריכה לעבור עד שחלפה השנה הרעה, עד שהיגעתי עד הלום, ינואר 2021, בתום שמונה שבועות של מסע ריפוי, על השפיץ של גבעת חרוט. בריאה, חסונה, מסוגלת, מחייכת, שמחה.

הבגדים שאני לובשת אולי מלוכלכים ומאובקים, אבל מבפנים אני מרגישה הכי נקייה שאפשר.
שנולדה ממני דמות חדשה.

יום #57, יום שישי, 8.1, השרון

תם ועדיין לא נשלם.
המסע אליו יצאתי לפני שמונה שבועות הגיע אתמול בלילה לישורת האחרונה.
הנסיעה צפונה מקרקעית מכתש רמון עד קדימה שבשרון היתה ארוכה ומתישה. ולבסוף היגעתי. אני כאן.
הבוקר אחצה את כביש 4 מקדימה לאבן יהודה. חיברתי את מפתח הדירה למפתח המכונית, שמהיום ואילך יהיה בשימוש.

06:30, השעון בטלפון מצלצל, כהרגלי במדבר, אני מקיצה לפניו.
בוקר חדש הגיע. אחרי כ"כ הרבה בקרים קפואים לפתוח ברז מים ולשטוף פנים במים חמים. בלחיצה על כפתור הקומקום המים רותחים לקפה של בוקר יום שישי.

כמה טוב לשוב הביתה.

לסיום
מודה לכל מי שהיה איתי במסע, הושיט יד לעזור, עודד, התעניין, קרא, הגיב, פירגן.
תודה. תודה. תודה.
עד כאן 16 הפרקים שנכתבו בשמונת השבועות האחרונים כיומן מסע מתגלגל ועלו לבלוג סמוך מאוד להתרחשותם.
בהמשך אכתוב גם על ההיבט הטכני של כזה מסע, לכל מי שמתעניין בצדדים הפרקטים של כזה מסע ארוך. וגם התמונות
וכמובן שאשמח מאוד לשמוע מכם ולקרוא כל מה שתרצו לכתוב לי בתגובות.

Comments

7 תגובות על “מסע נדודים (16): הפרק הסוגר את המסע, במכתש רמון האהוב”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ושוב, באחת, השורה הכהה, שמופיעה בגימייל שלי עם הכותרת "יצאתי מביתי" מרתקת את תשומת ליבי, ומרגע זה אני יודע שצפויה לי שעת עונג נוספת, של עניין ודעת וגעת. ממתין לפנאי אישי, לוקח את הזמן, פותח את המילים, ושוקע בדמיון. תודה אילנה שהעזת, תודה שחלקת.

  2. תמונת פרופיל של צבי
    צבי

    ושוב, באחת, השורה הכהה, שמופיעה בגימייל שלי עם הכותרת "יצאתי מביתי" מרתקת את תשומת ליבי, ומרגע זה אני יודע שצפויה לי שעת עונג נוספת, של עניין ודעת וגעת. ממתין לפנאי אישי, לוקח את הזמן, פותח את המילים, ושוקע בדמיון. תודה אילנה שהעזת, תודה שחלקת.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      צבי, אחת התגובות המרגשות שקיבלתי. תודה-תודה! שמחתי לשתף בחוויות מהדרכים ושמחתי שלקחת בהן חלק.

  3. תמונת פרופיל של דני
    דני

    מהמם, קראתי בשקיקה את כל שלבי המסע – מאחל לך שתהיה לך שנה טובה יותר, של הצלחות ואושר (והרבה טיולים)!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה דני. הלוואי. גם לך, מאחלת לך הרבה שמחה ושהייה בטבע.

  4. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    שבת לביתך מנדודיך – בינתיים.
    זמן לעכל, לתת לנפש ולגוף את הזכות למנוחה ומעט להרפות את המתח.
    החניון המקורה שלך.
    לדעת איפה יונח ראשך בלילות הקרובים, שמכוניתך לא תבחר להתחפר בחולות
    והקפה יהיה זמין בכל רגע.
    לתכנן את המשך הנדודים – ממקום מבטחים
    כתמיד – היה מרתק

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני על התגובה, וכן, גם המנוחה היא חלק חשוב מהמסע, לרענן ולחדש כוחות. ובעיקר להתכוונן להמשך הדרך בתחומים אחרים בחיים.