מסע נדודים (2): סופ"ש ארוך במדבר

מוזמנים לקרוא על המשך קורותי במסע הנדודים אליו יצאתי. מקומות. מחשבות. חוויות.
הפעם בעיקר מילים, מעט תמונות.
אם תרצו לשאול, להגיב, להגיד, לספר, לייעץ, להתייעץ – מוזמנים להוסיף תגובה.
אני תמיד שמחה לשמוע מהקוראים שלי.


יום #8, 19.11, יום חמישי, אגם ירוחם

יום שהתחיל בקדימה שבשרון ומסתיים בירוחם שבדרום. ובין לבין, נסיעה ששינתה כיוון מצפון לדרום וסיור בלוגריות מלמד ומעניין במקומות שמעולם לא הייתי בהם.
הסיור הוא הסיבה מדוע קיצרתי את השהות בצפון והדרמתי לנקודת המפגש מול קיבוץ רוחמה.
על הסיור עוד אכתוב בפירוט, כי זה הדיל: הוזמנתי, אירחו אותי בנדיבות, למדתי, חוויתי, צילמתי וכעת תורי לשתף.
אעשה זאת בהמשך, רק אכתוב שהיום ראיתי מקרוב את "המיץ של הזבל", לא כביטוי מטאפורי, אלא ממש את הנוזלים של הפסולות שנאגרים ומעלים ריחות רעים.

חוויתי היום תגובות של קנאה בי ובטיול שלי מהבלוגריות שפגשתי. "אני לא מטיילת", "זה לא טיול", חשוב לי להעמיד, דברים על דיוקם. אני במסע נדודים מתמשך עם המכונית.

"מה ההבדל בין טיול למסע?" אני נשאלת ועונה בערך ככה:

טיול הוא לרוב למקום מסויים עם אטרקציה, נקודת עיניין או מסלול מעניין. אפשר לטייל לבד או עם חברים, אפשר לצאת לטיול קצר של חצי יום או טיול ארוך. יש טיול קולינרי, טיול טבע וטיול עירוני. כך או כך יש בטיול חווייה שהיא לרוב כייפית, מהנה, עושה שמח בלב.
מסע הוא משהו אחר. ממושך יותר, לרוב פנימי. לא תלוי מקום. אם בטיול עוברים מנקודה A ל-B, במסע התחנות הן פנימיות, אישיות.

"מסע מוצלח לעולם לא נגמר לעולם
הקילומטרים כן,
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך
הופך לחלק ממך
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח
אלא יותר אסיר תודה
כאילו שהדרך עברה בתוכי
ולא אני בתוכה"

אברהם חלפי


יום #9, שישי, 20.11, חניון חולות צביוניים, המכתש הגדול

נקלעתי בעל כורחי לסרט רע. סיוט.
השעה שתיים בלילה, מתעוררת בבהלה מאורות מסנוורים ורעש גדול. מכוניות נהוגות בידי עארסים שיכורים מגיעות לחניון באגם ירוחם ומתמקמות דווקא שני מטר מהאוהל הקטן שלי. מפעילים גנרטור, ומוסיקת טראנס קולנית ממלאת את היער.
"מסכנים האלה מהאוהל, חשבו לבוא לירוחם ו…"
כלומר הבחינו באוהל שלי, רק שלא יטרידו אותי.
אלה רגעים שאני משקשקת מפחד. פשוטו כמשמעו.
כן, פוחדת. לו היתה זו חבורה של תנים או שועלים מייללים, לא הייתי נבהלת ונלחצת כמו שהרגשתי.
זו סיטואציה קלאסית של FFF – פריז, פייט או פלייט. אני בוחרת לברוח משם. לא להתעמת איתם, לבקש שינמיכו את הווליום, שילכו למקום אחר, וגם לא להישאר ולשקשק מפחד באוהל ולספוג את הרעש הנוראי של מוסיקה מתובלת בקללות וצחוק של שיכורים. הם ניצחו בגדול, שישארו, שיחגגו עד הבוקר, אני רק רוצה לעוף משם כמה שיותר מהר… אבל פוחדת לצאת מהאוהל ולחשוף את העובדה שאני אישה לבד.
מתייגת 100. "אני מבקשת עזרה". מסבירה למוקדנית את הסיטואציה. אני אישה לבד, נקלעתי למסיבת טראנס באמצע הלילה, מבקשת שתשלחו ניידת סיור, שיהיו שם כשאני מקפלת את האוהל ועפה משם לכל הרוחות.
בינתיים מתלבשת, נועלת נעליים, מקפלת שק"ש ומזרון. מחכה לניידת. שומעת אותם צועקים, "אם תבוא משטרה, תלכו לשם, לפה".
הדופק עולה, האנדרנלין זורם בדם. הורמון הסטרס מכניס אותי לכוננות.
קצת אחרי שתיים וחצי מגיעה הניידת, "קודם כל שימי מסיכה", השוטר מרגיע אותי, "נלווה אותך החוצה, אל תדאגי".
בשביל זה יש את משטרת ישראל, לאבטח טיילת מבוהלת, עד שתיכנס למכונית ותיסע לדרכה.

שלוש ורבע בתחנת הדלק הנטושה בכניסה לעיירה, שותה קפה שחור חזק, להירגע, להתעורר, לחשב מסלול מחדש.
כשהשוטר התעניין "לאן תלכי" עניתי שחוזרת הביתה.
אבל אני לא.
עוד אני שותה קפה הניידת נכנסת לתחנה, גם הם זקוקים לקפה. "התאפסת?", הוא מתעניין. בערך.
מזל שאני נהגת טובה, שסיבובים מסוכנים בחושך בכביש צר ומתפתל לא מפחידים אותי כמו להקת עארסים שיכורים. נוהגת לאט, ברבע לארבע מגיעה לחניון חולות צבעוניים על קרקעית המכתש. החניון נראה כמו מגרש חנייה עמוס. שקט. כולם ישנים.
מקימה את האוהל בזריזות ובארבע לפנות בוקר מתכרבלת שוב בשק שינה, נותנת לשארית האנדרנלין להתפוגג ועוצמת עיניים עד הבוקר.

ולמה אני מספרת על אותן שעתיים של סיוט ולא שומרת את הפדיחה הזו לעצמי?
קודם כל, זו לא פדיחה. זו לא אשמתי. איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה. חשוב לי להגיד למטיילים באשר הם שבסיטואציה לחוצה ומלחיצה לא להאשים את עצמנו, אלא לגלות תושייה, למצוא פתרון.
במקרה הזה נעזרתי במשטרה.

אחרי שצלחתי בשלום את תקרית העארסים, שאלתי את עצמי, אם את כבר לוקחת סיכונים, מה עוד היית רוצה לעשות שלא העזת.
הכרבולת.
הינה היא שוב קופצת עלי. הכרבולת. זו שטיילתי עליה שנה אחרי שנה, באינספור ווריאציות. והפעם בווריאציית סתלבט. כלומר לטפס, למצוא מקום סבבה, לשבת, לתצפת על הנוף שעה-שעתיים ולחזור. לא מסע מפרך, יותר בכיוון של מסע פנימה. איטי, משתהה.

זו התוכנית למחר. והיום?
סנפיר קטן. לטפס, להגיע לקצה, לשבת, לבהות בנוף, להרגיש את הרוח, להיות הרוח, לשמור על שיווי משקל ברוח, לאכול תפוח. להגיע להצטלבות שבילים ולבחור לרדת דרך הסנפיר הגדול.
ירידה תלולה. מאוד. יפה. מאוד.
הפתיח לעונת מדבר, 20-21.

"אילנה, עונת המדבר החלה, זה הזמן לאסוף כוחות ולצאת למסעות" תגובה שקיבלתי לפני זמן מה בבלוג וננעצה כמו חץ בלב. פעם לא הייתי צריכה שיזכירו לי, חיכיתי בקוצר רוח לירידת הטמפרטורות,, בנובמבר כבר היגעתי למדבר.
וכעת? נשימות עמוקות, לאסוף כוחות.
לחזור למסלולים מוכרים, אהובים, כאלה שזוכרת בע"פ, שלא זקוקה למפה. כמו שני הסנפירים, המצלעות של הקיר הדרומי של המכתש הגדול.

שלוש ורבע, הפסקת קפה בספסלי האבן בחניון החולות הצבעוניים.
בשולחן מימיני, האבא סיים להאכיל את הבנים בפסטה עם שעועית אדומה, את השאריות זורקים. לא חבל. בשולחן משמאלי, כמה זוגות פורסים מפה ופותחים שולחן. ערימות של אוכל. על השולחן שלי ערכת קפה וקופסה קטנה של פתי בר. אתמול דילגתי על ארוחות, הבוקר אכלתי שתי לחמניות עם ביצה קשה, גבינה משולשת, מלפפון ועגבנייה. זה הזמן שהקיבה מאותתת לי שהגיע הזמן להאכיל אותה. אין בי טיפת מוטיבציה להכין אוכל ואילולא התביישתי, הייתי מבקשת את שאריות הפסטה.

החלטתי לא לישון כאן הלילה. במרחק נסיעה קצרה אגיע לחניון מטיילים בכניסה למפעלי אורון. אמלא מים בבקבוקים ואתפוס פינה לאוהל שלי. שביליסטים ומי שמתכנן לטפס על הכרבולת מכירים את החניון ועושים בו שימוש. כל היתר מצטופפים כאן או מעל עין יורקעם.
מה שבטוח בכניסה למפעל אורון לא ינגנו טראנס בקולי קולות באמצע הלילה.
מחר, שבת, השכמה מוקדמת וטיפוס לכרבולת על שביל ישראל. הוורסיה הקלה של הכרבולת.


יום #10, שבת, 21.11, רכס הכרבולת

עייפות החומר, זה מה שזה, כשמעמיסה את התרמיל הירוק על הגב ו… טרח… הרצועה הימנית ניתקת ממקומה. נקרעה מרוב עומס, מרוב שנים של שימוש, מרוב שמש וגשם, מדבריות, וחוצלארצים. התעייפה המסכנה.

קודם כל מאשימה את הקורונה המחורבנת, שאילו החנויות היו פתוחות הייתי מזמן קונה תיק חדש ונעלי הליכה חדשות,. אבל היה סגור ונאלצתי לצאת לדרך עם הציוד הישן.
"למי מכם יש חוש טכני? אני צריכה עזרה",  פונה לחבורת הגיפאים שאירחה אותי אתמול סביב המדורה. מראה להם את הרצועה הסוררת וצ'יק צ'ק מאלתרים תיקון עם אזיקונים שיסחבו עד שאתגלגל לחנות של ציוד טיולים.

הוא: לאן פנייך מועדות הבוקר?
אני: לשם! (מצביעה לכיוון הכרבולת)
אטפס על שביל ישראל ואעשה מסלול הלוך-חזור.
הוא: כמה ק"מ תלכי?
אני: אין לי מושג. המרחק פחות משמעותי, משנה הפרשי הגבהים. עליות, ירידות ושוב עליות ושיפוע תלול.
הוא: ומתי תסיימי? את לא צריכה לחזור הביתה?
אני: לא, אני במסע נדודים לא מוגבל בזמן
הוא: יש בארץ הרבה מובטלות הייטק חוץ ממך, אני לא רואה אותן מסתערות על הכרבולת
אני: מה שנכון, נכון…


מתי זה מספיק?
שאלה טובה ותשובה לי אין. אולי הדרך תראה לי את התשובה. אני צועקת לכרבולת: show me the way, והתשובה היא: keep on going.

בינואר 2011 קניתי את הספר האדום של שביל ישראל, ספר טכני עם מפות, גרפים של שיפועים, מרחקים, סיפור דרך עבור כל מקטע. "את זה אני רוצה", אמרתי אז לעצמי וסימנתי יעד שידעתי שייקח זמן להגיע אליו.
רציתי להיות הדמות על עטיפת הספר, האישה שצועדת עם מקלות הליכה ותרמיל של שכם בשיפוע המרשים של הכרבולת.
נכון שאני מצלמת תמונות מאוד יפות של המדבר, רק שאני עצמי פחות פוטוגנית ולא תמיד נמצא הצלם שיצלם אותי במנח הנכון, כזה שיתאים לכריכה של ספר על השביל.
בקרוב יחלוף עשור מאז שהספר האדום הפך לקיניין הפרטי שלי ואני גאה לספר לכל מי שמוכן להקשיב שבעשור הזה הפכתי למטיבת לכת, שביליסטית, אישה מטיילת לבד, גם במדבר.

שנה אחר שנה הקפדתי להגיע לכרבולת. לבד, עם חברים או במסגרת טיול קבוצתי. כל פעם בווריאציה אחרת.
שנה שעברה, בגלל הקורונה, התאפשרה טעימה קטנה מהסנפיר הקטן. וכעת אני לוקחת את עצמי לטיול שבת ומהססת. באיזה מסלול ללכת? ההתחלה ברורה, ההמשך פחות.
זהו מסלול קווי ובסופו עלי לשוב למכונית.


מכאן השאלה, מתי זה מספיק?
האם לעצור בנקודת הצל הראשונה אחרי הטיפוס הראשון? או אולי לצבור עוד גובה, להגיע למקום עם תצפית על קרקעית המכתש? מכל נקודה שרק אבחר הנוף עוצמתי, פראי, חשוף. יפה מאוד.
אם ככה, מתי לעצור? מתי זה מספיק? מתי אפשר להניח את התרמיל על האדמה, לשבת בצל, ללגום מים ולשחרר אנחת רווחה?

שנים ארוכות של צעידה בדרכים הפכו אותי לחמדנית נוף. אני רוצה עוד. עוד קילומטר, עוד תצפית נופית מדהימה, עוד מסלול אתגרי. עוד. עוד. עוד.
אולי מספיק. אם למדתי משהו מהקורונה זה להסתפק בביסים קטנים. אפשר לחוות חווייה משמעותית ועמוקה גם במרחק קילומטר הליכה על קו הרכס. אני לא מוכרחה להתקדם עד היציאה בנחל מדור. אני לא מוכרחה לסמן V נוסף, "הייתי פה".  


מתי זה מספיק? מתי אפשר לומר, עד כאן. כאן זה מספיק טוב. לא שם, בקילומטר הבא, בנחל הבא, בהר הבא, במקטע הבא – לא שם, כאן.
זו תנועה הפוכה מהתנועה שהייתי רגילה אליה.
בשעה 11:00 בערך לעצור להפסקה ארוכה שמחלקת את ההליכה לשני חצאים, מהחניון הנה, הפסקה למנוחה, ישיבה שקטה, התבוננות, כתיבה, צרחות מול קערת המכתש הענקית, ואח"כ חזרה למכונית בערך באותה הדרך בה היגעתי.
האם זה נחשב טיול? התקדמתי בקושי 3 ק"מ. בטיולים קודמים זה רק חלקיק קטן מתוך מכסת הקילומטראג' היומי. השיא שלי מגיע ל-26 ק"מ ביום. האם להמשיך לתחזק אותו או לפרוש מהתחרות הסמוייה בין המטיילים כמה ק"מ גומעים ביום הליכה ארוך ומפרך.


ערב, חושך, חניון חולות צבעוניים
בימים אלו, מאז יצאתי ל"מסע נדודים בדרכים" אני עושה לעצמי מה שנקרא Outdoor Therapy. נתקלתי לא מזמן בביטוי הזה, כתחום לימוד. מלמדים את זה, נבחנים על זה מקבלים תעודה ומחפשים בזה עבודה. אפשר גם לעשות בזה שימוש אישי כשהחיים מעיפים עליך סטירות בזו אחר זו, כשאת לא עומדת בעומס, בכאב, במועקה, כשהמצוקה כ"כ גדולה, כשהעצבות נוכחת כמעט לאורך כל שעות העירות.
מה לעשות כדי להקל? לצאת למסע.

מטיילי השבת בשולחנות ממול סיימו לאכול, לשתות תה.
"יאללה זזים. אם היו לנו עוד יומיים, היינו שמים כאן שני אוהלים, איזה יופי זה היה."
עבורי אוהל אחד בבקשה.
ביקשת?  קיבלת. שני לילות בכרמל, לילה שלישי במכתש. תחת שמיים זרועי כוכבים וירח דמוי חרמש.
נסעו. רעש של מכוניות נוסעות הולך ונחלש. שקט. בקצה החניון אור מהבהב של מדורה קטנה וקולות צעירים.
ואני. באוהל הירוק. החלפתי לבגדים חמים ונוחים יותר. בגדי השינה שלי שאתמול בלילה ספגו ריח של מדורה.

אילתרתי סלט טונה-תירס-טחינה-עגבניה, לסתום את הרעב, חפפתי שיער במים הפושרים בבירזייה. בהמשך הדרך אולי לא יהיו הזדמנויות נוספות. מילאתי בקבוקי מים שיספיקו ליומיים הבאים. אני יכולה לבחור היכן לישון. במישור ימין או בנחל עקרבים. אולי להיכנס לממשית ללילה. להצטייד בקפה, לחם וקוטג' בדימונה. ולערבה מתי? ולהרי אילת? לא יודעת.

הרבה דברים אני לא יודעת, אבל אני לומדת. תוך כדי תנועה.

אילו האוזניות שלי היו לידי, הייתי מחברת לנייד ומקשיבה. קליטה יש כאן, אני יכולה להאזין לשירים ביוטיוב. נגיד אהוד בנאי, "בין פקיעין לבית ג'אן, לוקח את הזמן".
אחד לאחד מה שאני עושה כעת, במסע האישי שלי לריפוי עצמי. דרך הטבע, דרך ההרפתקאות שאני עוברת ועוד אעבור. חלקן מתוכננות, רובן קורות מעצמן. את רובן אני מקבלת בשמחה, את חלקן אני דוחה, חושבת שהלוואי ולא היו קורות ויחד עם זה יודעת שכל הרפתקה באה ללמד שיעור.

יש כאלה שלא מסוגלים לישון באוהל, זה משהו שמעולם לא עשו. זה משהו שאני עושה בקלות. מקימה ומפרקת ללא עזרה. פורסת מזרון יוגה וורוד ומעליו מזרון של תחנת דלק, מוציאה את השק"ש מהשק, כרית ושמיכה. ממקמת את התיק הירוק ליד הראש. ליד דלת האוהל שמה את הנעלים, חשוב שיהיו בתוכו. בצד ימין הבגדים למחר, תיק קטן של כלי רחצה, נייר טואלט, מגבונים, בצד שמאל, בקבוק מים. אין אוכל או דברים מיותרים.
זה ביתי הקטן. כאן אני נחה. כאן מעבירה את לילותי.
לבד באוהל במדבר.
אם זה לא Outdoor Therapy, אז מה כן?

משהו לשים לב: איך אני מגיבה לרעש מכוניות חולפות? האם רווח לי כשהן חולפות בכביש ולא נכנסות לחניון, או להתבעס כשהן נכנסות פנימה, כלומר אנשים מגיעים.
נעים לי שיש עוד מטיילים במקום חוץ ממני? באמת שמחתי לראות את הקבוצה המאורגנת על הכרבולת? הם הרי קילקלו את הביטוי "לא ראיתי נפש חייה", כי עובדה שפגשתי גם שביליסט וגם קבוצה והחלפתי מילים ספורות עם שני אנשים. ועדיין, רוב היום, לבד.

כואב לי הראש וקר. לא מעוניינת לבלוע כדור. יעבור לבד. הכי טוב להתחפר בשק"ש, להניח את הראש על הכרית ולנסות להירדם בשש ועשרה בערב.
21:55, נכנעת לכאב ראש ויוצאת מפתח האוהל ללילה הקר, המואר בחצי ירח.

שאלה: נגיד היגעתם בלילה לחניון לילה, החניון די גדול אבל ריק, למעט מכונית אחת ואוהל קטן אחד. היכן הייתם חונים וממקמים את האוהל שלכם? בצד השני של החניון, כדי לשמור על הפרטיות שלכם וגם של מי שבאוהל? שני מטר ליד האוהל, כי זה המרחק המינימלי המותר בימינו? בהתחלה הם היו ממש קרובים, דיברו בקול רם, התלהבו מהכוכבים כמו ילדים קטנים. רק למה כ"כ קרוב אלי, קוטעים את הנימנום, ובבת אחת אותו כאב ראש עקשן חזר. ואז הם מרוקנים את האוהל ולוקחים אותו לצד הרחוק יותר של מגרש החנייה הקטן. הזיזו גם את המכונית שלהם. שומרים מרחק.
אני מנסה לברר מי הם.
"אהלן, תגידו, אתם במקרה מכינים תה?", "הי, לא, רק עושים מנגל". ולקח את המנגל הגדול ליד האוהל. הבעירו מדורה קטנה.
מבוחן כוס התה אני מבינה שהם לא מכניסי אורחים כמו חבורת הג'יפים מאתמול, שרק תגידי מה את רוצה לשתות, יש לנו "בר אקטיבי", מה למזוג לך, יין אדום, לבן, בירה תוצרת בית, וודקה, עראק עם תמר הינדי. לו הייתי מבקשת תה, היו מרתיחים עבורי מים לתה. ואלה, לא. זה בסדר. אף אחד לא חייב לארח ולהשקות אותי בתה.

טוב עשו כשהתרחקו. הם לעינייניהם בקצה המגרש ואני בעינייני. מוציאה ערכת קפה מהמכונית, מחליפה לבלון גז חדש ומכינה לי כוס תה חם ומתוק.
שומעת קולות תזוזה, מאירה עם הפנס. שועל. בא לרחרח, לבדוק אילו שאריות השאירו המטיילים.
יצא ככה שזכיתי לשקט ושלווה מספר שעות בודדות, עד שהגיע הרכב עם הבנים שבעשר בלילה עושים מנגל. אח"כ הגיע עוד רכב עם עוד חבר'ה מתלהבים, שרים בקול, מדברים. אז מה אם הייתי כאן קודם, אז מה אם אני רוצה קצת שקט.
הפיתרון: להזיז את האוהל שלי לקצה הרחוק יותר של החניון.

ההמשך יעלה לבלוג בשבוע הבא

Comments

5 תגובות על “מסע נדודים (2): סופ"ש ארוך במדבר”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    השראה ! תודה !

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה גם לך!

  2. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    טוב שאת מעדכנת, מעניין לקרוא ולצפות בתמונות.
    את כמובן לא חייבת לטייל אם לא מתחשק לך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      נכון, הטיול הוא אך ורק מתוך בחירה.

  3. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אילנה, מאוד נהניתי לקרא על מסע הנדודים שלך. יישר כוח !!!
    יעל