מסע נדודים (3): אל סופו של העולם, בין שני מכתשים

פרק שלישי שמתעד רשמים ומחשבות ממסע הנדודים הנוכחי, בין ראשון לשישי שעבר, בין מכתש גדול למכתש קטן.

בימים הארוכים בהם הייתי לבד, המקלדת הסלולרית היתה כמו חברה, נתנה צורה של מילים ומשפטים למחשבות ורגשות. בימים שהצטרפה אלי חברה וטיילנו יחד, אמרתי יותר מילים בע"פ, בשיחה מאשר בכתב.


שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #11, ראשון, 22.11, עין יורקעם, גבי ימין


השכמה קצת מאוחרת בחניון חולות צבעוניים.
השעון מצלצל בשבע, אני מושכת עוד קצת את החלום של הבוקר ובשבע וחצי יוצאת אל המדבר. שמיים בהירים, תכולים. כמה יפה.

פחות יפה זה הרעש הבלתי מתחשב מצד חבורת הוואחשים בקצה השני של החניון. תוך פחות מחצי שעה סיימתי להתארגן, להרתיח מים לתה. נשארה שקית קטנה של קפה, זה אומר לשתות במידה ולגוון עם תה.
אילולא הרעש שלא פסק לרגע ייתכן והייתי מתמהמהת בחניון, ממשיכה לשבת ליד השולחן, לצבוע, לצייר, לכתוב. אבל גם מתקפת הזבובים שמאוד פעילים בשעות הבוקר וגם הוואחשים ששרים בקולי קולות… מתניעה את המכונית לכיוון עין יורקעם. המעיין הכי נפוץ בנגב אחרי עין עקב.

מעט הגשמים שירדו ריעננו את המים בגבים, זה עדיין לא מתקרב לבריכות השחייה המרשימות שהיו כאן בסוף חורף שעבר, ועדיין, מעט מים במדבר שמשמשים אבן שואבת להמוני מטיילים.

בשקט המדברי כל דיבור, צחוק, צעקה נשמעים בווליום גבוה יותר. תכפילו בעשרים ותקבלו קקופוניה של טיולים שנתיים. זו החבורה שהגיעה, התמקמה בצל, הפעילו גזיות להכין קפה ולדבר ולדבר ולדבר. באור יום הצלילים מתפזרים באוויר המדבר הפתוח, בלילה אני מרגישה שהם פולשים למרחב האישי שלי ומתרעמת. כן, לא כולם כמוני. לא כולם אוהבים את השקט שבמדבר. יש שיגידו שהשקט הזה מאיים עליהם, ולכן הם ימלאו אותו בלהג שלא נגמר.

הטיול השנתי למבוגרים עזב את המקום, הווליום נרגע. הזבובים עדיין לא. אני מדברת איתם, תלכו, זה לא נעים לי. לא בטוחה שהם מקשיבים לי.
ואני, למי או למה מקשיבה?
האם אני מקשיבה לנביעה הפנימית שלי?

הבוקר אחרי שניתקתי מצב טיסה בטלפון יצאתי לסבב עידכונים קצר. הרוב הודעות ומיילים לא חשובים. ובתוך הרעש הסתמי הזה, ניוזלטר ממשה שרון על בארות ועל התנועה שסותמת ופותחת באר. ובמילותיו שלו:

"בפרשת תולדות מספרת לנו התורה על בארות המים שעבדי אברהם חפרו ומהן יצאו מים שהחיו את האיזור כולו. והנה – מסתבר שבגלל קנאה שקנאו הפלשתים על ההצלחה והעושר של יצחק – הם סתמו את הבארות בעפר. ואז הוא מחליט לפתוח שוב את מקורות המים הללו.
[ …. ] חכמי החסידות טוענים שלכל אחד מאיתנו יש בארות. בארות מים חיים. בשפה שלנו מכנים זאת בשם: יצירה, אינטואיציה, רעיונות יצירתיים, אמונה, כשרונות, חלומות ועוד.
במילים פשוטות: כשאתה מרגיש שמשהו נובע מתוכך, רוצה להתפרץ החוצה, מלהיב אותך ונותן לך חיות – זה באר מים חיים.
[ …. ] אם מתבוננים לעומק אז ישנם שני דברים שגורמים לנו אושר גדול: אהבה והבאר הזאת.
אבל הרעיון אומר, שיש אנשים שסותמים אותה. את הבאר. גם לאחרים, לילדים שלהם וכו', אבל גם לעצמם. יש בכל אחד ואחד מאיתנו פלישתי קטן שסותם בארות.
אבל למה? למה לסתום באר מים חיים?
[ …. ] יש בעיה שסותמים את הבאר.
אין לך זכות, אמרתי לו, לסתום לה את הבאר. זו באר אלוקית. אני מבין את הפחד שלך אבל אין לך זכות. וגם לך גברת, עם הכבוד, מדובר בך אבל לא מדובר בך. זו באר אלוקית. תסתמי אותה – לא תהיי מאושרת. ברגע שסתמת, אז גם בארות הרגש, השמחה וההתלהבות יסתמו. את תהפכי להיות צינית ומרירה. אם הקב"ה נתן לך כזו באר אז הוא רוצה שתעשי איתה משהו.
אז למה הבחור סותם לאשתו את הבאר? קנאה? האם מי שרגיל לסתום לעצמו את הבאר, אך טבעי הוא שיסתום גם לאחרים?
האמת היא שזה לא משנה, כי השאלה האמיתית היא – למה את מסכימה לסתום לעצמך את הבאר?
אני מציע לכם לעשות ניקיון יסודי ולסלק "עפר": לזרוק את ה"אבל", ה"הצלחות", ה"על בטוח" וה"כישלון" ועוד כל מיני מלים שהמציא הפלשתי רק כדי לסתום לך את הבאר. כשאדם מוציא לאור את עצמו – אין דבר כזה כישלון. יש תהליך, יש התקדמות, יש "ניסיתי והבנתי שזה לא מתאים", אבל אולי אפשר בדרך אחרת? כי אם אני חולם על זה, סימן שמשם נובעת הבאר שלי.
לכן אני מאמין בלנסות – גם אם רק תנסה, רק תעופף קצת עם הרעיון, תפלרטט איתו, אפילו רק זה, ידאג להשאיר את הבאר נובעת, חיה, לא סתומה עם עפר. לא מתים מניסיון. אתה מת בעודך בחיים כשאתה מוותר על הבאר.
לסיכום – אם אתה רוצה חיים – תחפור את באר המים החיים שלך מחדש ותן לה לנבוע."


וזו השאלה שאני בוחרת להסתובב איתה היום.
למה אני מסכימה לסתום לעצמי את הבאר? למה אני מניחה לנסיבות חיצוניות (קורונה וכו') לסתום לי את הבאר? לדכא אותי ולהרחיק אותי ממה שאני באמת אוהבת לעשות? ומה יקרה אם הבאר תיסתם? איך אפשר להמשיך לחיות ככה?
משה שרון שם מילים על מה שאני עושה בימים האחרונים, מאז שיצאתי לדרכים.
מסע הנדודים עוזר לי לחפור מחדש את באר המים החיים שלי. לנקות אותה.

"בַּסּוֹף הֶחְלַטְתִּי לְהִפָּטֵר מֵעַצְמִי
לֹא יָכוֹלְתִּי לִסְבּוֹל אֶת עַצְמִי יוֹתֵר
נִמְאַס לִי מֵהַבָּלָגָן הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ בָּרֹאשׁ שֶׁלִּי
רָצִיתִי לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר

אָז נָסַעְתִּי לַמִּדְבָּר, פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת
זָרַקְתִּי אֶת עַצְמִי שָׂם עַל הַכְּבִישׁ
וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי: "אַל תַּחֲזוֹר יוֹתֵר אַף פַּעַם
לֹא מְשַׁנֶּה אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ"

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה
וּפַעַם רִאשׁוֹנָה מִזֶּה שָׁנִים
לֹא הָיוּ שׁוּם מַחְשָׁבוֹת שֶׁמּוֹשְׁכוֹת אוֹתִי לְמַטָּה
לֹא הִרְגַּשְׁתִּי שׁוּם דָּבָר בִּפְנִים

וְהִתְחַלְתִּי לְחַפֵּשׂ מִישֶׁהוּ אַחֵר
מִישֶׁהוּ יוֹתֵר מְסוּדָּר
כָּזֶה שֶׁלֹּא מַפְסִיק לְהַאֲמִין כָּל כָּךְ מַהֵר
כָּזֶה שֶׁמִּתְמוֹדֵד עִם כָּל דָּבָר

וְלֹא מָצָאתִי כְּלוּם, מִסְתַּבֵּר שֶׁבָּעוֹלָם
כָּל הָאֲנָשִׁים מְסֻבָּכִים
לְכָל אֶחָד יֵשׁ שְׂרִיטָה גְּדוֹלָה בָּרֹאשׁ
וּלְשֶׁלִּי אֲנִי לְפָחוֹת מַתְאִים

אָז חָזַרְתִּי לַמִּדְבָּר, אָסַפְתִּי אֶת עַצְמִי
וְהִתְחַלְנוּ לַעֲבוֹד וּלְדַבֵּר
וּמֵאָז אֲנַחְנוּ יַחַד וּבַזְּמַן הָאַחֲרוֹן
נִרְאֶה לִי שֶׁאֲנַחְנוּ מַתְחִילִים לְהִסְתַּדֵּר"
ברק פלדמן
נראה לי שמה שרצה המשורר להגיד שהמדבר הוא מקום מפלט לכל מי שלא יכול לשאת את עצמו ואת צרותיו, וחושב ששם תמצא התשובה. ומה מסתבר? "לא מצאתי כלום", ובכל זאת קרה שם משהו, היפוך נקודת מבט, מדחייה של אותה "שריטה גדולה בראש" לקבלה והשלמה. זוהי הקבלה העצמית המבורכת, ההבנה שאני מורכבת מהרבה חלקים ושהשלום יגיע כשאקבל אותם באהבה.

כמו למשל החלק בי שפוחד.
כאישה שמטיילת לבד, שישנה לבד באוהל, מה שהכי מאיים עלי זו האנרגיה הזיכרית על שלל מופעיה. כשהיא במיטבה, זו אנרגיה שיש בה נדיבות ונתינה גדולה לנשים, רצון להעניק ולהגן. כשהיא בקצה ההפוך, היא יכולה להיות אגרסיבית, תוקפנית, אלימה, ברוטלית, לא מתחשבת, דורסנית. בקיצור, מפחידה.
כשאני פוגשת גברים, או אם לדייק כשאני שומעת אותם מגיעים בחושך לחניון הלילה ומתמקמים ברדיוס של האוהל קטן שלי, איך אני אמורה לדעת באיזה סוג אנרגיה גברית מדובר? זו שתהיה נדיבה כלפי ולא תפגע בי לרעה (כמו חבורת הג'יפאים בחניון באורון שאירחו אותי סביב המדורה) או כזו שתבהיל אותי עד כדי כך שאצלצל למשטרה לבקש עזרה (כמו חבורת העארסים באגם ירוחם שהתעלמה מהאוהל שלי והפעילה מוסיקת טראנס פול ווליום).

ומקרה שקרה ממש עכשיו בחניון הלילה במישור ימין, כשאני מתעוררת משינה, השעה קרוב לעשר בלילה, ושמה לב לקולות שבאים מימין למכונית שלי. ערבית. צחוקים ודיבורים. יש שם כמה אנשים, הם די רחוקים, אבל מספיק קרובים להבחין במכונית שלי.
הם בעדי או נגדי? או שבכלל לא איכפת להם ממני, והם בסה"כ רוצים לשתות קפה של סוף יום עבודה בחברותא לפני שחוזרים לכפר. איך אפשר לדעת? מה אני אמורה לעשות? לשקשק מפחד? להגיד לעצמי שהכל בראש שלי? אבל זו ערבית ואני" אישה מטיילת לבד".

לפעמים הדרך היא לא לעשות. לא עשו לי רע, לא הטרידו, אז למה לחשוב על דרכי מילוט. ואז כעבור זמן מה, לא יודעת בדיוק כמה, כי ל'זמן מדבר" בלילה יש איכות אחרת, הם עלו על המכונית ונסעו. הגיעה מכונית נוספת של ישראלים והתמקמה בצד השני, הדליקו אורות, הקימו אוהל ו… שיחה קולנית, עד שהשתתקו הקולות ונרדמתי…


יום #12, שני, 23.11, מעלה עקרבים, תצפית מכתש קטן


"יש שאלה אישית שמעניינת אתכם? כן, כן, אתה, מה השאלה שלך?" ככה המדריך לחניכים שיושבים על האדמה במעגל.
"אושר, נדבר על זה בהמשך, אם יש הבדל בין הנאה לאושר
עוד שאלות בנושא משמעות?
לעשות מעשה בשביל אחרים, מתי אני עושה בשביל מישהו אחר ובעצם עושה בשביל עצמי?"

אחרי שהרגיזו אותי על הבוקר בסדרה ארוכה של תרגילי סדר קולניים, ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה-שמאלה, או "הוטה! הוטה! הוטה!" כמו אינדיאנים פראיים, התיישבו למעגל שיח. בינתיים סיימתי לקפל את חפצי, הכל מונח במקומו במכונית ואני נהנית לצותת לשברי משפטים משיחת הבוקר.
על איזה אושר הם מדברים? מי הם? מהיכן באו? קצת אחרי שבע בבוקר נכנסו לחניון שני אוטובוסים ושפכו מתוכם המון בנים. צעירים, אולי בגיל תיכון או מכינה קדם צבאית. להלן אנרגיה זכרית צעירה, מתלהבת, משתפת פעולה עם משחק דבילי.

"זה מעסיק אתכם למה אתם פה? מישהו מכם חושב על השאלה למה אנחנו פה?"
מי זה המדריך הזה? מאיפה הוא מביא את השאלות האלה על הבוקר? ומתי יתחילו ללכת?
אבל הוא ממשיך בדברי טעם, "אין חייה שמסתכלת על עצמה וחושבת איך אני נראית, החיות זורמות עם החיים, לאדם יש מודעות, להתבונן, לשאול שאלות."
יש מצב שעם כזה מדריך "חפרן" הקבוצה הזו תעבור outdoor therapy במסע שלהם. זכו.
כמה חבל שלי לא היה כזה מדריך בגיל צעיר, שישאל שאלות, שיכוון אותי למצוא את התשובות שלי.

הקבוצה מקבלת תרגיל – לכתוב שלוש מילים ממוקדות שמתייחסות לאירוע או תחושה מאותו אירוע, דבר דומיננטי, דבר שהכי העסיק אותי בזמן עבר, הווה ועתיד
"עוד רגע אשתוק ואתן לכם להתרכז"

בינתיים שותה קפה של בוקר יום שני וחושבת על המילים שלי, הכי מדוייקות, הכי חותכות, הכי נוגעות במוקד הכאב, בשורש של מה שהעסיק ומעסיק אותי.

עבר – נפרדות, בדידות
הווה – עצמאות, שייכות
עתיד – הגשמה, ביטחון

ותודה רבה למדריך על התרגיל. ולשאלתו של אחד הצעירים, מתי אני עושה משהו שיש בו נתינה לאחר, אבל למעשה הוא עבור עצמי – להלן דוגמא: הכתיבה בבלוג המסעות שלי.
אני כותבת, משתפת בחוויות, גם באלו הטריות ביותר ממסע הנדודים הנוכחי. אבל אני כותבת קודם כל עבור עצמי. זו הנתינה הכי משמעותית לעצמי, לבטא במילים תחושות, מחשבות, רגשות. להרגיש איך תוך כדי כתיבה דברים מתבהרים, מתחברים. מגיעות תשובות, או שצצות שאלות נוספות.
ואת המילים הללו אני מגישה אחרי עריכה קלה ומעט צנזורה לקוראי הבלוג. אני מספרת קטעים מהסיפור שלי עם הזמנה לצאת למסע אישי משלכם. מי שרוצה כמובן. מי שלא נבהל מכמות המלל הגדולה שנכתב במהלך מסע משתהה, איטי.

"אתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם", שר שלום חנוך מתוך מעגל אחר שאוכל עכשיו ארוחת בוקר, "אהובתי אל פחד, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".
תודה שלום על המילים המרגיעות שעוזרות לצלוח את הרגעים הכי קודרים, הכי חשוכים בלילות הקרים במדבר ובחיים בכלל.

קפה מס. 2 בצל עץ שיטה, כמה מטרים דרומית לחניון. הגיע הזמן לזוז משם. כשהתנעתי את המכונית הקבוצה של המדריך "החפרן" עדיין ישבה במעגל. לא ממהרים לצאת
לדרך. גם אני לא.
בלילה שעבר היה לי קר, קר מאוד. הכי קר מאז שלנה באוהל. אחרי חצות קמתי להחליף לטייץ ארוך, גרביים, להניח שמיכת פיקה על המזרון, שיכבת בידוד נוספת מהקרקע. לשכב על האדמה, לשקוע לתוך תרדמה, כזו שנותנת לגוף את המנוחה לה הוא זקוק.

אני מזמנת לי היום טיולים קצרים, מעט הליכה, ישיבה ארוכה מול הנוף. שיחרור רעלנים וניקוי הבאר על רקע הנופים של מעלה עקרבים והמכתש הקטן.



יום #13, שלישי, 24.11, חניון לילה נחל עקרבים או חניון מצפה המכתש


שני השביליסטים שסיימו את המסלול אחרונים חביבים, הגיעו בלילה, כשהיה חשוך והניחו את הציוד ומזרוני השטח על החצץ בגומה שלי. הם גם האחרונים לעזוב את החניון ולצאת אל המקטע הבא.
מי שהגיע לכאן אתמול סיים את העלייה במעלה עלי, שקראתי לו אז "הנורא מכל", כי זו היתה עלייה ארוכה ומפרכת, עבורי בכל אופן.
הסתכלתי עליהם אתמול בלילה, כמה עשרות ח'ברה צעירים, שהקורונה לקחה להם את הטרקים בדרום אמריקה ובמזרח. במקום לנסוע רחוק יצאו אל הטרק של המדינה. המוני צעירים אחרי צבא, גיל ממצוע 22. הם מתנהגים כמו התרמילאים הצעירים שפגשתי בצפון הודו, מתקהלים בחבורות, פוגשים חבר'ה חדשים ומתחברים אליהם, ככה נוצר העדר הגדול.

אתמול בלילה כשהקימו את האוהלים, הדליקו מדורה, ארגנו משהו לאכול זה נראה כמו טיול של התנועה.
חלקם גם השמיעו מוזיקה, כמה מהשירים שהם אוהבים ואני לא. אין לי אף לא מילה רעה אחת לומר עליהם, חבר'ה נהדרים שלומדים להכיר את הארץ דרך הרגליים. אילולא הקורונה, רובם הגדול לא היה כאן. ייתכן שגם לא אני. אני לא שייכת לשיכבת גיל זו, עבורם אני עוף מוזר, ייתכן שבגיל של אימא שלהם. יהיו שיגידו לי, "את השראה".

יש סיטואציות בטיול כשפוגשים אנשים ומייד נוצר חיבור ויש שלא. עם ערימת השביליסטים שחנו ללילה בחניון של נחל עקרבים לא החלפתי מילה, מעבר ל-"שלום-שלום".
מה שכן פגשתי פה משפחה שגרה בבית-משאית ושמחתי לשוחח, להכיר, לשמוע איך זה לגור במשאית, איך זה לנדוד בדרכים, איך זה לעזוב את ההמולה של העיר ולבחור במקום נידח במדבר כנקודת עצירה לכמה ימים.

הקפה הראשון של הבוקר לא מספיק כדי ממש להתעורר. זקוקה למנת קפאין נוספת. יש מים, יש אוכל, יש שמיים מעט מעוננים, יש מדבר שמתעורר לבוקר חדש. החלטתי להישאר כאן ללילה נוסף ומחר לנסוע לחניון בתשלום בממשית.
היום יהיה יום ללא נסיעות, למעט כמה מטרים עד שער הבסיס למלא בקבוקי מים ואח"כ לחנות ליד אחת הגומות. רט"ג השקיעו בחניון, סידרו וטיפחו. תענוג להעמיד את האוהל על חצץ מפולס.

זה היה הלילה בו ישנתי הכי טוב, לא היה קר מדי, לא רועש, לא היו סינוורים מפנסי מכוניות שמגיעות באמצע הלילה.
נקודת חולשה עיקרית – אין צל.

אני קשובה לגוף ושמה לב לנקודת החולשה בבירכיים. ברגע שיהיה לי כואב מדי לכרוע לתנוחה של ישיבת צפרדע זה יהיה סימן לחזור לציוויליזציה. בינתיים, סביר. משתדלת לא לאמץ מדי את הגוף במסלולים ארוכים, לצערי גם המעט שהולכת מכביד על הבירכיים. כדאי שאסתובב עם בירכיות כל הזמן, לא משנה לאן אני הולכת.
ולאן באמת אני הולכת?
הבוקר התעוררתי מעט אחרי הזריחה, לו הייתי חרוצה יותר, הייתי קמה שעה קודם, מקפלת ציוד והולכת לצפות בזריחה מתצפית המכתש הקטן. תיכף אתחיל ללכת לכיוון מעלה עלי. להגיע שוב לתצפית היפה על המכתש הקטן. לחזור לחניון לקרוא. לנוח. לשבת בשקט. לזמן את השימחה.

"זה מה שאני רוצה, לקום בבוקר שמח", שיתף אותי בעל המשאית. מי לא היה רוצה להיות שמח, על פניו זה רצון משותף לכולנו ועדיין, כמה מעט ממש שמחים במי שהם, במה שהחיים מביאים לפיתחם.
הבאתי את עצמי למדבר, כדי להיות קרובה לטבע, פיסית, רגשית, מנטלית. לפקוח עיניים באוהל, לפתוח את הריצ'רץ' והמבט מייד נמשך אל השמיים.

אלו ימים בהם אני בוכה הרבה. אותו תהליך של שיחרור רעלנים וניקוי הבאר מקבל ביטוי של דמעות שנוזלות מהעיניים, גם בלי סיבה. כי, באמת, למה את בוכה? היגעת לרוג'ום אבנים גדול שקורא לך להתקרב ולהביט קדימה, לקערה הצבעונית של המכתש הקטן שמונחת לפנייך.
כל כך יפה כאן ושקט, השמיים כחולים, לא חם, לא קר, נושבת רוח נעימה, כמעט ואין זבובים, יש לך מספיק מים ואוכל, את בריאה, אנשים מתעניינים בך ובמסע שלך, אומרים עלייך מילים טובות, שאת אמיצה ובעלת תושייה.
אז למה את בוכה. הינה זה נרגע. הדמעות פוסקות, העיניין מתייבשות. אין לי תשובה. זה מנגנון חצי-אוטומטי שעוזר לי לנקות את מה שצריך להישטף החוצה מהגוף.

"את נשמעת מאושרת", אומר לי ידיד טוב בשיחה אתמול בטלפון, "הקול שלך נעשה צלול יותר ופתוח", אומרת לי חברה כמשוב להודעות הקוליות שאנחנו מחליפות בינינו.
כשאני לבד אני מדי פעם משחררת צרחה וגם מנסה לשיר את השיר "טוב ללכת בדרכים" ומזייפת מאוד.
"אם נלך וודאי שנגיע עד סופו של העולם."
כמו המכתש היפהפה הזה.

עוד כמה צעדים אגיע לראש מעלה עלי. לו הייתי מורת דרך עם רישיון, הייתי צריכה לדקלם את ההסבר המתבקש על שם המקום, למה דווקא עלי ומי היה עלי. וגם לשלוף את הקטע של עזריה אלון על גילוי המכתש. אני מכירה את כל אלו וייתכן שבעבר ציטטתי והסברתי. כעת זה מידע פחות רלוונטי. אני יכולה לכבות מצב טיסה, להיכנס לגוגל ולחפש. כל אחד יכול לחפש.
אני כעת במסע חיפוש מסוג אחר. מסע של מטמורפוזה, שינוי צורה. נכנסתי למכונית לפני קרוב לשבועיים אילנה אחת, וכשאחזור שוב הביתה במכונית, אכנס בדלת הבית, אילנה אחרת. משהו בי חייב למות, כדי שמשהו חדש יוכל להיוולד. אני עוברת תהליך של השלה, פרידה, צער. וכן, בשביל זה אני זקוקה ללבד.
זו התשובה לשאלה שנשאלתי אתמול, "את בכוונה מטיילת לבד". כן, לבד מתוך כוונה מלאה, ולא, אני לא ממש ב"טיול".

שיר שקראתי אתמול, "תפילת הדרך", מאת תמר דבדבני, תפילה שמבקשת את החיבור בין הלב לבין הפעולות שאני עושה בחיים, כמו הליכה או עבודה. תפילה שמבקשת אהבה, לב פתוח ואוהב. מה עוד אפשר לבקש?

"הנח לרגלי ללכת
למקום
שלבי אוהב
פתח לבי לאהוב
את המקום
אליו רגלי הולכות"
נניח שיש לכם אפשרות לקחת כמה ימי חופש שתרצו, שלזמן הקרוב אין לכם שום מחוייבות ואין שום דבר שעוצר אתכם מלארוז תרמיל ולצאת לדרך – נניח וכל הנסיבות החיצוניות לטובתכם – לאן תסעו? לכמה זמן? ועם מי?

כשיצאתי לדרך לא תארתי לעצמי שבאחד הימים אגיע למקום העונה לשם "נחל עקרבים". מכירה את הנחל, טיילתי בו פעמים אחדות עבר. החלק היפה והמרשים הוא בתחתית הנחל, אחד מנחלי המצלעות של רכס חצרה.
חיפשתי קצת צל והמשך של שביל ללכת עוד קצת, וככה היגעתי אל השביל השחור של נחל עקרבים. הלכתי עד למפל ונעצרתי בפיסת צל בראשו, כשהשביל המסומן צולל מטה לתוך הנחל .
אין כאן אף לא נפש חיה למעט הטריסטרמיות והזבובים. שמיים כחולים, נחל צין שמתחתר למטה. כמה יפה.

פעם הייתי מתכננת מראש, פותחת מפה, בודקת מרחקים, הפרשי גבהים, מחשבת זמנים. פעם הייתי מעיזה להיכנס לעומק המדבר לבד, עם מפה, מיים, מעט אוכל ומקלות הליכה.
פעם הייתי גומעת מרחקים ארוכים ומגיעה בסיום ההליכה למכונית עייפה אך שמחה. היום אני מנסה להגיע למכונית שמחה, בלי החלק המעייף.

המכונית מחכה לי בחניון מצפה המכתש, עוד מעט אשוב אליה, אפרוק את ציוד הלינה, אתמקם באחת הגומות, ארתיח מים לקפה. אנוח. אנשום. פשוט אהיה מי שאני.
כבר לא יודעת להגיד מי אני. אישה במסע. אישה שהחליטה לגלות אחריות אישית, במקום להאשים את העולם ב"צרות" שלי, התיישבתי על מושב הנהגת ו… מנווטת מחדש את חיי. כלומר, מחשבת מסלול מחדש.

קורה כשמגיעים באחת מצמתי החיים למבוי סתום, מה נעשה, נדפוק את הראש בקיר? זה יעזור? זה יחלץ אותנו מה-dead end? סביר להניח שלא.
אז מה כן?
זה בדיוק מה שאני שואלת את המדבר, את היקום. אם כל מה שאני מכירה עד כה איכזב והתברר כ-"לא", אז מה כן???

ואז נזכרת בעוד סיפור יפה של משה שרון על הבור שהאחים של יוסף השליכו אותו. הבור לא היה ריק, הוא היה מלא בעקרבים ונחשים. מה עושים? איך מתקנים את המצב? התשובה שמשה שרון נתן היא למלא את הבור במים. המים יוציאו את הנחשים והעקרבים, את הרעלנים, את הארס הרע, את כל מה שגורם לסבל. פיסי, רגשי, מנטלי, רוחני.
ומהם אותם מים? כל אחד נותן למים הללו צורה אחרת
נחל עקרבים שבנגב הוא דוגמה למים טובים שאני שופכת לבור העקרבים בתוכי.



יום #14, יום רביעי, 25.11, מצפה המכתש, ממשית, "לינת שטח"


אתמול בשמונה בלילה, אורות של מכונית מתקרבים לגומה שלי, אני שוכבת לנמנם, מכורבלת בשק השינה הישן שלי שידע אינספור טיולים, ואז…..
"אילנה?"
"כן!", זו שרון. היא אכן הגיעה. דיברנו בבוקר וסיפרה שמתכננת לרדת דרומה, היצעתי לה להצטרף אלי. ו… הינה היא כאן. איזה יופי.

אחרי ימים ארוכים לבד, כמעט בלי לדבר, הינה הזדמנות לפגוש פנים ידידותיות, מתעניינות, איכפתיות.
הבוקר, לפני שנעזוב את החניון לכיוון דימונה, אני לוקחת אותה למצפה המכתש. מקום שמעולם לא היתה בו.

לפעמים אני מקנאה באלה שלא טיילנו, שכל מקום עבורם הוא חדש. יכולה רק לתאר לעצמי את הפליאה וההתרגשות שמרגישים כשהמכתש נגלה בפניהם לראשונה.
לי יש את הפריבילגיה לבקר באותה תצפית בפעם השנייה, יום אחר יום. לו הייתי בטיול רגיל הייתי ממהרת לעבר היעד הבא, להספיק להגיע לנקודת הסיום לפני רדת החשיכה. מזל שאני לא בכזה טיול… אלא בטיול משתהה, מתגלגל, לפי מצב הרוח ומזג האוויר.

החזאים שוב מכריזים בדרמטיות מוגזמת "סכנת חיים!". מגיעה מערכת חורפית שעלולה לגרום להצפות ושטפונות.
לא הבנתי אם הגשמים יגיעו גם לאיזור דימונה וישטפו את הנחלים סביב שני המכתשים, הגדול והקטן. ייתכן שכן, או שלא. כך או כך, את הלילה הקאוב נעביר בחניון בממשית.
פעם ראשונה מאז יצאתי למסע שמשלמת עבור הרשות להקים אוהל, שנכנסת למתחם מסודר, מואר שמארח מטיילים נוספים.





יום #15, יום חמישי, 26.11, ממשית, נאות הכיכר


בסוף לא ירד גשם בלילה, הרוחות נרגעו, הטמפרטורה עלתה מעט, לא היה עד כדי כל קר ויכולתי לפשוט שכבות. ישנתי מצויין, שינה רצופת חלומות עד שבע בבוקר.

נושבת כעת רוח קרה, מרגישה שזקוקה למחסה, שלא נעים לשבת ככה, חשופה לקור.
חשבתי שבממשית יהיו שטחים ציבוריים מוגנים. עבור מי שבוחר בלינת שטח יש לא מעט שולחנות עץ בין העצים. זה כנראה מתאים לרוב ימות השנה, למעט הימים הקרים/החמים ביותר.

קפה מס. 2 לבוקר חמישי. השמיים בהירים, אין עננים של גשם אבל נושבות רוחות חזקות וקרות. היכן ניתן למצוא מחסה? באתר הנבטי? אולי באיזור ים המלח?
כשהיגענו הנה אתמול, משעת הצהריים ועד שנכנסתי לאוהל בלילה, לא ממש מצאתי את המקום שלי. היה לי קר, בעיקר רוח לא נעימה שחדרה מבעד לשכבות הבגדים.
ברגעים כאלה המכונית היא כמו בית או גונדולה, כמו בשיר הישן של שלמה ארצי.

"…בכניסה לכביש המהיר, שסוללים כל החיים,
המכונית היא בית בעולם של קוקה קולה…
…חצי חיים עברו, ואיפה הם, מחשב בזהירות,
כמה עוד נשאר לבנאדם לחיות.
על דרך עפר ספוגת גשמים, עולה כדי לקצר את המסלול,
המכונית היא לפעמים כמו גונדולה…
…מכל החרא בעולם, תראי איך אני נראה,
הולך עם כאב בצד מרוב אהבה שלא עוברת,
ולאט לאט נרדם במכונית, כי לפעמים היא גם מיטה…
…אני נוסע, לא יודע, לאן, לאן, לאן… "


סיכום זמני של האנשים שפגשתי בדרך, אנשים ששוחחתי איתם, שלמדתי מהם משהו, שאמרו לי משהו כשתארתי באוזנם את מסע הנדודים הלא ברור שלי
חוה, קיסריה. הילה, בת גלים. נועה, יער עופר. אבי, קדימה. שמעון, אורון. נועה ודותן, מצפה המכתש. שרון, מכתש קטן. שי, ממשית.

לפעמים במסע יש ימים שהם ימי טיול לכל דבר, כשעוברים ממקום למקום, בעיקר מקומות חדשים, שעדיין לא הייתי, כמו נאות הכיכר. להגיע למעיין הקטן בדרך למושב, להסתובב במושב, להתעניין בכמה מקומות אירוח, לטפס אל הפטריה, להיכנס לדימונה, לעשות סיבוב במכונית, לעצור ליד האיצטדיון לצלם כמה ציורי קיר יפים, לאכול מנה של פלאפל במרכז המסחרי.
ולבסוף לשוב לממשית ללילה נוסף, שבסופו של דבר לא היה גשום וקר כמו שאיימו בתחזית.
ככה הסתיים עוד יום במסע, יום אינטנסיבי, עמוס באטרקציות.