מסע נדודים (4): היגעתי. אני פה. בחצר המשחקים של הנגב

פרק רביעי שמתעד רשמים ומחשבות ממסע הנדודים הנוכחי – סוף שבוע שהתארך מאוד, משישי בצהריים עד שני בבוקר, שהעברתי באיזור המכתש הקטן, לידו ובתוכו.
מתקשה להיפרד מחצר המשחקים של הנגב ולעבור למדבר הבא, הקטן יותר.

שיר המסע שלי:

"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן


יום #16, יום שישי, 27.11, ממשית, שער אשמדאי

"אתמול בלילה תוך כדי האזנה לתוכנית רדיו שמעתי את המילה "רְגִילוּת" ומייד רשמתי על פתק, שלא תישכח. הבוקר אני קוראת אותה וחושבת על תרגיל הקצוות:
מצד אחד של הסקאלה "רְגִילוּת" (שיגרה, פעולות מונוטוניות שחוזרות על עצמן, משהו פשוט, חסר ייחוד, רגיל), ומצידה השני "טיול" (חווייה חד פעמית, מיוחדת, מלהיבה, מרוממת רוח).
פעם אני שם ופעם אני שם. פעם בטיול יוצא דופן ופעם ביומיום הרגיל.
גם ברגיל יש יופי ובעיקר ביטחון. בחודש האחרון עברתי באופן חד מאוד מקצה אל קצה – מהטיול החד פעמי, המלהיב, המרגש אל הקצה של השגרה הרגילה, הקבועה, הבטוחה, המוכרת, הפחות מפתיעה.
האם המעבר הזה מספק אותי? מניח את דעתי?ממלא אותי שמחה? לפעמים כן, לפעמים לא."

הפייסבוק הזכיר לי טקסט שכתבתי בדיוק היום לפני שנה, אחרי ששבתי הביתה מיפן. והינה בשבועיים האחרונים עברתי שוב מהקצה השגרתי אל הקצה הלא ידוע של הנדודים.



יום #17, יום שבת, 28.11, מכתש חצרה, נחל חצרה

בוקר שבת, השמש מתחילה לעלות, שמיים בהירים. התעוררתי קודם כשצמד הבנות שישנו כמה מטרים מימיני התחילו לדבר ללא הפסקה. לא ברור איך אפשר לדבר כ"כ הרבה בשעה כזו מוקדמת, אבל זה טיבם של חניוני לילה. מטיילים משכימי קום, מייצרים רעש. זה אינו מלון יוקרה או צימר אקסקלוסיבי מבודד.

מאז שעזבתי את קיסריה אני ישנה בחוץ, למעט לילה אחד בקדימה שבשרון. אם אני לא טועה זה היה הלילה ה-11 שישנה באוהל. מעניין מתי אגיע לשיא אישי ואפסיק למנות את לילות השטח. מה שכן, יש לי נוהל הקמת אוהל ונוהל קיפול אוהל, סדר שמקפידה לשמור עליו במכונית, כדי להתמצא בקלות, כדי שהמכונית שהפכה לסוג של בית, לא תהפוך למחסן מצחין. אני מספיק מיומנת להקים את האוהל גם בחושך וגם שנושבת רוח.

קפה של בוקר שבת. ממתינה לזוג חברים בדרך מהמרכז, שיגיעו לחניון ונצא למסלול הליכה בנחל חצרה.
בעבר טיילנו יחד כמעט כל שבת. בעבר הייתי שייכת למטיילי השבת ששבים לביתם בתום מסלול ארוך כדי לקום למחרת לשבוע עבודה חדש. זוכרת כמה מתישה היתה הנהיגה חזרה הביתה, כמה רציתי להישאר עוד. והינה, עכשיו זה הזמן, זה הרגע שהיעדר המחוייבויות מאפשר לי להגיע יום קודם, להישאר יום אחרי, להאט את הקצב, לא למהר לנהוג מאות קילומטרים כדי להגיע בזמן למשרד.
עכשיו זה גם הזמן בו המחשב, ידידי היקר, הצטמצם לפונקציות שבמכשיר הסלולרי, מכשיר שמטעינה במכונית. מכשיר שמשמש לצילום, התמצאות, חיפוש, תקשורת, כתיבה, שיתוף.

אחת הבנות בחניון הזכירה את המילה "מתנה", וחשבתי שעכשיו, זה הזמן, זה הרגע שניתן לי מתנה. מתנת Outdoor, מתנת הטבע, המדבר, הזריחות והשקיעות שאני עדה להן. מתנת הירח והכוכבים, המכתשים, ההרים והנחלים.
חצר המשחקים הגדולה והיפה של הנגב.

מעניין איך מסע הנדודים הזה ייזכר ממרחק של חודשים ושנים. האם אז יעלו בי געגעועים לימים שהלכתי לישון בשטח והתעוררתי בשטח, לפעמים בחניונים עם הרבה מטיילים, לפעמים לבד. לקפה מס. 1 ו-2 שמרתיחה מדי בוקר בגזייה. לתחושת אי הוודאות שעוטפת אותי כמו צעיף שמחמם בשעות של צינה. לצימצום, למעט החפצים הנחוצים ביותר ובהישג יד במכונית. לריחוק הגדול מהסחות הדעת, מרעשי הרקע שמייצרים החיים המודרנים, ההישגיים, התחרותיים.

המסע כפסק זמן, כ-time out, כ-reset לחיים שלי כאן ועכשיו. ימי קורונה 2020. ימים בהם אני מחפשת דרך חדשה לעשייה, להגשמה, לפרנסה. ימים בהם כותבת את סיפור חיי מחדש. כשכל הזמן שואלת "מה את רוצה" ולא תמיד יודעת להגיד "מה".

 

רבע לאחת. צהרי היום. עוד כמה צעדים ואני נכנסת אל המכתש הקטן דרך השביל הירוק.
מרחוק ראיתי קיר סלע גבוה, מכשול לא עביר, מקרוב זה שער, פתח צר דרכו אפשר להיכנס, בקלות, יש צל ויש רוח נעימה. מתיישבת להפסקה קלה.

מעולם לא נכנסתי למכתש הקטן, הוא מכתש חצרה, מהדרך הזו. אני מכירה שלוש דרכים אחרות והינה היום, בגלל טיול מתוכנן שהתבטל, הזמנתי את עצמי לטייל בדד סביב המכתש.
זוג המטיילים שקיוויתי שיבואו שמעו שהדרך למכתש משובשת ולא באו. שינו כיוון ובמקום לטייל באיזור פתח המכתש, יטיילו על המצוקים הסובבים את המכתש ממעלה עלי מערבה.
אני בחרתי ללכת לכיוון המפל בנחל חצרה ומשם חזרה עד לדרך ג'יפים אדומה, דרך הידועה בשם "ציר המצלעות". נסעתי בה פעם במסגרת טיול ג'יפים והיום צעדתי חלק קטן ממנה, עד לשביל הירוק שמוביל לפתח המכתש.

דווקא כאן, ליד שער האבן הלבן, פתח הניקוז של נחל חצרה, דווקא כאן, בצל, ברוח הנעימה, שטף אותי גל עכור של עצב לא ברור. נשימה עמוקה ו… עוד אחת… ו… עוד אחת… ונגמר. יש בי עוד הרבה בכי שמבקש לצאת החוצה,
וזה יקרה, לאט-לאט.
אני לא מסבירה על מה ולמה אני בוכה. זה לא משנה. בתוך כל אחד מאיתנו יש בכי שנשטף דרך העיניים כשכבר אי אפשר להתאפק יותר. כל אחד בוכה את הצער, העצב, הכאב שלו. לא חסרים כאבים בעולמנו ולזכור שלצד הכאב קיים גם כזה יופי, כמו השער הלבן דרכו נכנסתי למכתש.

מה אוכל אותך אילנה? מה מעציב אותך כל כך? מה מצער אותך עד כדי כך שהעיניים מוצפות דמעות?
מגיעות מילים כמו: פיספוס, החמצה. להיות ליד הדבר במקום להיות הדבר עצמו. לחיות חיים של בערך, של פשרה רודפת פשרה, הדחקה, וויתור.
איך מרגיש מי שכל זה מתנקז לשביל חייו?

עשיתי כעת מה שאני עושה כשאני מחפשת תשובות. ניגשתי לתיקייה עם צילומי הקלפים. קלפים ששואלים "ומה חיי", בחרתי בקלף מס. 9, "ומה שמחתי". שאלה שיורה חץ שפוגע בול בשורש העצב. היכן היא השימחה שלי? היא לא כאן איתי, בשער אשמדאי.
אני מרגישה הרבה דברים, אבל לא שימחה.
מה ישמח אותי עכשיו?
אולי לנגב את הדמעות, ללגום לגימה גדולה של מים ולהתקדם בדרך לכיוון קרקעית המכתש.
ואם אני כבר מסתובבת בחצר המשחקים של הנגב, אולי לשחק מעט…

אחה"צ, חזרה בחניון שער אשמדאי. סיימתי את הליכת השבת שלי והיגעתי לחניון המלא במטיילים שסיימו עוד מקטע משביל ישראל, ורכבים חונים שממתינים לבעליהם.


שרון נסעה. כשדיברנו בבוקר אמרה שלא תישאר. היא רוצה לחוות מעט שקט מדברי לפני ששבה לשגרת יומה. אמרה שתתקדם מעט בכביש המשובש ואם תראה מקום יפה, תעצור לישון בשולי הדרך. ובתכ'לס זה מה שעשתה. רווח לי כעת כשהבחנתי בדמות בחשיכה. זו היא שהקימה את האוהל שלה מעט אחרי תחילת המסלול.

היגעתי למגרש החניה המאולתר בכניסה לנחל מזר אחרי נהיגה מאומצת מהחניון כשהחשיכה החלה לרדת. חשבתי לתומי שבמוצ"ש מטיילי השבת ישובו לביתם והחניון יתרוקן, או לכל היותר אחלוק אותו עם כמה שביליסטים. 
רצון לחוד ומציאות לחוד. קצת אחרי השקיעה המרהיבה הגיעה חבורת ג'יפאים דוברי ערבית והחלו לארגן מחנה לילה, אוהלים, מדורה וכו'.
אני שואלת את עצמי שאלה פשוטה: האם תוכלי לעצום עיניים ולהתמסר לשינה כשהחבורה העליזה והרועשת הזו ברדיוס הקרוב? תשובה: לא ממש.
אם ככה, מתניעה מנוע ונוסעת בזהירות כמה ק"מ צפונה. כמה חבל שהדרך לא מתחוזקת, חלקה במצב רע, מחייב זחילה איטית, במיוחד למי שנוסעת במכונית רגילה ולא ג'יפ שטח שבנוי לדרכים משובשות.

אלו חלק מההחלטות שאני, כאישה שמטיילת לבד, נדרשת לקבל כשאני בשטח. לקרוא מהר את התמונה ולהחליט, להישאר או למצוא מקום אחר להעביר בו את הלילה תחת כיפת השמיים. המדבר גדול, אבל אנו מצווים בשעות הלילה לחנות רק במקומות המסומנים כ"חניון לילה". לא לישון בכל מקום, כדי לא להפריע לבעלי החיים שפועלים בשעות החשיכה. מובן בהחלט. ועדיין יש מטיילים רבים, ואני ביניהם, שמפעם לפעם חורגים מהכללים ומעמידים את האוהל על סתם פיסת אדמה במדבר.

מוצאי שבת. פיסת המדבר שמצאתי נמצאת בחניון של נחל מזר, אחד מנחלי המצלעות התלולים והיפים. עליתי וירדתי בו מספר פעמים ופסלתי את הרעיון לעלות-ולרדת בו מחר, רק כדי להגיע לתצפית המדהימה בראשו. נקודת מבט נוספת על קערת המכתש.
המכתש, בעל צורה מעגלית, נקבית, לעומת המצלעות המשוננות, משלושים זקורים לשמיים, צורות גבריות עם הרבה עוצמה, כוח, תנופה.

העדפתי להרחיק את עצמי הלילה מהאנרגיה הגברית דוברת ערבית בחניון ההוא ולישון לבד בחניון הזה, כששרון באוהל בכניסה לנחל, רחטקה מטווח הראייה/שמיעה שלי.
אולי מחר יהיה ירח מלא, גם הלילה הוא עגול ומאיר כך שכמעט ואין צורך בתאורה מלאכותית.
ושקט.
שקט כל כך שקט שנשמע כמו זימזום…

שש וחצי. חושך. להכניס את השרפרף למכונית ולנעול. אני מקפידה לא להשאיר דבר מחוץ למכונית ולאוהל. להיכנס לאוהל, להתכרבל בשק שינה ולאט-לאט לשקוע לשינה.

"החלטתם לברוח מהקורונה עד למכתש?", שאלה שנזרקת לחלל המדבר. מטיילים שיצאו מנחל מזר בשבע ורבע.
לא נורמלים לסיים מסלול בכזו שעה מאוחרת, במיוחד נחל תלול כמו המזר. טוב שיצאו משם בריאים ושלמים ויש להם ארבעה קילומטרים ללכת עד לחניון שער אשמדאי. היא יודעת, היא מדדה, שומעתאותה אומרת.
ובשבע וחצי חבורה נוספת שסיימה מסלול, רכב אחד נסע לכיוון המכתש ושני ח'ברה נותרו כאן, לחכות למכוניות. מפטפטים, עושים תרגילי מתיחה. אני ספונה באוהל שלי, לא יוצאת, לא אומרת מילה.

ההליכה שלי היום הסתכמה בפחות קילומטרים, פחות עליות וירידות, אבל לא פחות יופי.
אישה מטיילת לבד, נכנסת אל תוך המדבר, נחל חצרה עד המפל, ומשם עד לאמצע המכתש וחזרה למכונית. הליכה שהרגיעה מעט את הרצון ללכת, להיות בתנועה, לצאת למסלול הליכה קצת יותר ארוך.

תם עוד יום במסע הנדודים. יום עם אנרגיה טובה ומנקה של מדבר, של מכתש, של מצלעות.
מחר יתחיל שבוע נדודים חדש, מחר גם אעבור למדבר אחר, קטן יותר, מדבר בצל הגשם.


יום #18, יום ראשון, 29.11, מול נחל עורץ, סככת תצפית על הדרך מהמכתש הקטן לכביש 25

"בורא עולם אוהב אותי", היא מכריזה בקול ומתיישבת לידי על ספסל הבטון במרפסת התצפית. היא מטיילת עם קבוצה גדולה על שביל ישראל, התחילו בדן באוקטובר, יסיימו באילת עוד ארבעה שבועות.
"הייתי צריכה להיות עכשיו בדרום אמריקה. הקורונה שינתה לי את התוכניות, כמו לצעירים".
שלושה מטיילים בשכבת הגיל שלי וצפונה, סטו מהדרך האדומה ועלו לתצפית והפסקת קפה של בוקר.
"הם, הצעירים, לא רואים בעיניים, רצים את השביל, הם באו לעשות מסלול", אומר המבוגר שבחבורה.
אני מתעניינת באיזו מסגרת הם מטיילים. Walk about love. זהו עסק שנותן שירותי לוגיסטיקה לצועדים בשביל. אפשר להצטרף לכל השביל או למספר ימים בודדים, ההליכה נעשית באופן עצמאי, ללא מדריך, רכב המנהלה סוחב את הציוד הכבד מחניון לחניון, מספק מים ומוצרי מזון בסיסיים וגם מקלחת שטח חמה. בזמנו ביררתי פרטים ונדהמתי מהמחיר הגבוה. ויתרתי. כשיצאתי לכמה ימים רצופים על השביל סחבתי את כל הציוד על הגב.
היום, במסע הנדודים הנוכחי, המכונית סוחבת את כל הציוד.
"ומה יהיה אם תצטרכי חילוץ? מה יהיה אם יקרה לך פאנצ'ר?"
מקווה מאוד שלא. שהמכונית תיסע ותעבור בהצלחה את כל המכשולים בדרך. מקסימום אחייג 100…

"כיף לך שאת יוצאת מאזור הנוחות ומעיזה" כותבת לי חברה ומספרת שהשהיה בטבע כל כך נחוצה גם לה. וגם להמוני המטיילים שגילו השנה את השביל. שוטטות וגילוי.

ואני? לאן פני מועדות הבוקר?
בדיוק סיימתי לשתות קפה מס. 2 כשהגיעו שלושה שביליסטים צעירים לתצפית, מרתיחים מים לקפה, אוכלים ארוחת בוקר ומשוחחים איתי. סקרנים לשמוע עלי ועל המסע שלי בדיוק באותה המידה שאני סקרנית לשמוע עליהם, למה אחת מהם מטיילת לבד ולא הצטרפה לחבורות הגדולות שנעות על השביל.
כן, עכשיו זו העונה. שואלים אם גם אני שביליסטית. הייתי, פעם. צברתי הרבה ידע על השביל, אני עדיין זוכרת את הסדר של המקטעים הדרומיים בע"פ ותו דת את המקטע החדש במדבר יהודה. מייעצת לחלק את מקטע הכרבולת לשניים, מאורון למדור ולמחרת ממדור לעפרן. ואח"כ יום של הליכה מנהלתית עד שדה בוקר ושם לעצור למנוחה.

כל שיחה על השביל מעלה זכרונות, שולחת אותי אחורה בזמן לימים ההם, כשפרוייקט השביל תפס מקום כ"כ גדול בחיי, כשטיילתי בשנת היובל לחיי על השביל, מצרפת מקטע למקטע למחרוזת ארוכה וססגונית. אז לא נתקלתי בכמויות כאלו של מטיילים, כפי שרואים כעת.
סייד אפקט מעניין של הקורונה. לטובה, לרעה, אין לדעת. עובדה היא שכעת, בימים שבין סגר לסגר, שבילי המדבר מלאים מטיילים מסוגים שונים. כאלה ש"עושים מסלול", קבוצות שביל לכל סוגיהן, ג'יפים, אופנועני שטח, רוכבי אופניים וגם אחת שיצאה למסע נדודים במכונית.

היום המכונית נשארה במקומה. התקדמתי מהחניון בכניסה לנחל מזר אל המצפה בכניסה לנחל עורץ, שניים מנחלי מצלעות רכס חצרה. נחלים תלולים מאוד עם נופים דרמטים, פראיים ועם מסלולי הליכה אתגריים ותובעניים, שמתגמלים בנופים מרשימים. טיילתי בנחלים הללו בעבר בכמה ווריאציות, עלייה בעורץ וירידה במזר, עלייה במזר עד לעין צפית ושנה שעברה עלינו בו וחזרנו בנחל צפית.

מעתיקה הודעה שקראתי באחת מקבוצות ההשראה  בוואטסאפ ועוסקת בפחד, משהו שרלוונטי מאוד לכאן ועכשיו שלי:

"קצת על "פחד": אין אדם שלא מפחד. הפחד הוא חלק מההוויה שלנו. כל אחת והפחדים שלה.
מה קורה בגוף כשאנחנו מפחדים?
את הפחדים אנחנו לרוב מרגישות בגוף, ממש פיזית ככיווץ, דפיקות לב חזקות, לפעמים רעד, הזעה. לפעמים מפסיקות לנשום מהלחץ. זאת הסיבה שכל כך קשה לנו להתעלות מעל לפחד כי הוא לא רק סוג של רעיון אלא באמת תחושה מאוד חזקה בגוף.
ככל שהפחד שולט בנו, כך אנחנו הופכות חלשות יותר, הפחד משתק אותנו, מרוקן אותנו מאנרגיות, מוביל לתיסכול ורחמים עצמיים וגורם לנו לברוח במקום להתמודד.
ככל שאנחנו מצליחות להתמודד עם הפחד כך נהיה חופשיות ונשיג דברים שחשובים לנו.
הגורמים לפחד: אמונות מגבילות, סביבה שיוצרת בנו פחדים, החשש מכישלון, החשש מהצלחה, חוסר הבנת המצב
איך נתמודד מול הפחד?
קודם נבדוק אם יש בסיס אמיתי לפחד. הפחד הכי עמוק שלנו זה הפחד מהלא ידוע ומהלא נודע. כשנתחיל לעשות הכרות עם הפחד, כשנסכים לפגוש אותו פנים מול פנים
להרגיש אותו בגוף ולתת לו תוקף, כך הוא ישתחרר לאט לאט. ונגלה שיש חיים נפלאים אחרי הפחד."
(כתבה פרידה מק)

גם אני שיחררתי בעשור האחרון המון פחדים, למדתי להכיר בהם, להיות איתם, לעבור דרכם, לא להניח להם לנהל אותי. האם זה הופך אותי ליותר חופשיה? אולי.

"המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך" – רובין שארמה.

שעת צהריים. שאלת השאלות, Should I stay or Should I go
התשובה לשאלה להישאר או לנסוע מכאן תלוייה בכמות המים שיש לי במכונית. 5 ליטר. כמות שבהחלט תספיק עד מחר בבוקר. אם ככה, נשארת.

החלטה של רגע.
החלטה שתשפיע על המשך היום, על ההרגשה, על העשייה, על מצב הרוח. כשבחרתי להישאר באותו המקום, בחרתי לצמצם את התנועה למינימום, וגם את כמות הגירויים. ידעתי שיותר לא אראה כאן מטיילים, שאהיה לבד. גם בלילה. מה שאכן קרה. נשארתי לגמרי-לגמרי לבד.
האם זו החלטה טובה? גרועה? תמוהה? לא מובנת?
זו היתה החלטה אינטואיטיבית, מהבטן, כזו שלא יכולה להסביר למה. למה במסע נדודים אני מחליטה לעצור, לא לעבור לנקודה הבאה, להישאר באותו המקום, לצמצם את התנועה החיצונית והפנימית למינימום.

למה? ככה.
כי ככה בא לי. להישאר עוד יום מול המצלעות המשוננות והמדהימות של רכס חצרה. נחל מזר, נחל עורץ. להעביר את כל שעות היום ברדיוס של המצפה, לשבת בצל הסככה הגדולה. רוב היום היתה רוח נעימה, למעט התקפת הזבובים בשעת הצהריים.
ולקראת ארבע לעלות לנקודת התצפית להשקיף על הנוף. מצד אחד רכס חצרה, מצד שני רמת מזר וערבה באופק. קרוב יותר נמצא מכרה ששוקם ומעליו המצפה שהוקם ע"י הקרן לשיקום מכרות הפוספטים בשיתוף עם רט"ג. יוזמה יפה, רק חבל שהשלטים היפים עם ההסברים ניזוקו ולא הוחלפו בחדשים.

בחמש עולה ירח מלא עגול, לבן, מאיר את המדבר.
מביטה בו מהופטנת. מצד אחד המצלעות המשוננות מוארות באור ורוד-כתום של שקיעה, מצד שני הלבנה המלאה שעולה וזורחת. ושקט. המון שקט.
ומכונית אחת ואוהל אחד ומטיילת אחת שיושבת בפתח האוהל ומתבוננת במדבר בשעת בין-ערביים, כשהחשיכה יורדת. עד שהעייפות גוברת ומניחה לעיניים להיעצם.

תם יום נוסף במסע הנדודים. יום טוב, שקט, עם מזג אוויר במתנה. יום בו פגשתי מעט אנשים ורוב הזמן הייתי לבד בשקט.
מחר אסע למדבר יהודה ולאט-לאט אתחיל להצפין לכיוון ירושלים.

הדרך חזרה / אלי אליהו

"אֲנִי מִסְתַּכֵּל לְאָחוֹר ורוֹאֶה
כַּמָּה מְעַט הִתְרַחַקְתִּי
וְאֵיךְ כָּל הַמִּלִּים
שֶׁפִּזַּרְתִּי
לֹא יַעַזְרוּ לִי
לִמְצוֹא אֶת הַדֶּרֶךְ
חֲזָרָה."



יום #19, יום שני, 30.11, לפני היציאה לכביש דימונה-סדום

באחת הפתקאות בסלולרי שלי רשמתי פעם את ההמלצה הבאה:
לעצור בכל יום לכמה דקות ולהגיד:
"כל הכבוד לי ש…" או "כל הכבוד לי על.. "
לתעד במחברת, על דף או בפלאפון רשימת תשואות, תרועה לעצמי. לעשות זאת על מנת לא לדפדף הישגים קטנים, לדון את עצמי לכף זכות, לעצור ולציין כדי לעודד אותי להמשיך לעשות, למרות, ולפעמים בזכות המגבלות.

הבוקר אני עוצרת. לכמה דקות ואומרת:
כל הכבוד לי שיצאתי למסע נדודים
כל הכבוד לי שלא ממהרת לשוב הביתה
כל הכבוד לי שזזתי מאיזור הנוחות
כל הכבוד לי על התעוזה לישון לבד במדבר
כל הכבוד לי על ההחלטה הספונטנית להישאר יום נוסף באותו המקום
כל הכבוד לי על ההקשבה לקול הפנימי שביקש עוד זמן מדבר שקט ואיכותי.

הבוקר ממשיכה לנדוד אל היעד הבא.
ממפה מס. 14 למפה מס. 11, דרום מדבר יהודה.
המשך קורותי במדבר יהודה יסופר בפרקים הבאים.