מסע נדודים (5): אל ארץ ים המלח

פרק חמישי עם רשמים ומפגשים ממסע הנדודים הנוכחי, הלוקיישן: מדבר יהודה היפיוף, "מאמי של מדבר".

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום # 18, יום שני, 30.11, ארץ ים המלח, תצפית הר סדום

"המדבר לא מפסיק להפתיע ותמיד נותן תחושה של חופש" כה אמר אחד הגולשים בפייסבוק.
מזדהה עם כל מילה.בנסיעה איטית של פחות משעה עברתי מחבל ארץ אחד לאחר. ממכתשי הנגב לארץ ים המלח, מדבר יהודה הקטן והיפה, מדבר בצל הגשם.

בינתיים אין בעיות קליטה ומתעדכנת באתרי מזג אוויר. מתי והיכן צפוי לרדת גשם. "חשש קל לשטפונות במזרח ובמדבר יהודה", אזהרה כללית שלא מציינת מיקום מדוייק ונוקבת בשמות הנחלים המסוכנים.שעת צהריים במצפור בהר סדום. מביטה מוקסמת בגוונים של המים בבריכות האידוי, בקווים הסימטרים שמחלקים את המים לבריכות. בעבר יצאתי מכאן למסלול מעגלי שיורד לכביש 90 ועולה חזרה לתצפית נוספת. יופי של מסלול, רק שבמסע הנוכחי פחות בא לי לצאת למסלולים ארוכים ומתישים.

נוסעת בזהירות במכונית הקטנה שלי שנוסעת כמו גדולה, מחנה, הולכת מעט, חוזרת למכונית, נוסעת לאט, בשקט, בלי צלילי מוסיקה, עם חלונות פתוחים.
מתגלגלת בדרכי עפר אל היעד הבא. נחל פרצים.

אתמול וגם היום הירח במלואו, כלומר הזדמנות נהדרת לטיול ליילי בנחל פרצים. באופן עקרוני אני בעד טיולים באור יום, מעולם לא התלהבתי מהז'אנר של טיולי לילה. מוותרת על הרעיון לראות את המקום באור ירח ונהנית ללכת הלוך ושוב בנחל החמוד והכל כך יפה הזה.

שוב אני על התוואי של שביל ישראל. עשו בחוכמה כשהסיטו את התוואי הישן מערד למדבר יהודה, יש כ"כ הרבה מקומות יפים לעבור דרכם.

ביציאה מנחל פרצים אפשר לבחור בין שני חניוני לילה, זה של מישור עמיעז שיצא לו שם רע של חניון סחוף רוחות וזה של נחל עמיעז, המוגן יותר, אליו מתנקזים כל השביליסטים.

מגיעה אל החניון הגדול, הריק בשעה שלפני השקיעה ובוחרת להתמקם באחת מגומות החצץ. כולי תקווה שמזג האוויר יגלה התחשבות. בינתיים הוא סבבה, אלו רק היתושים שהחליפו את הזבובים שעוקצים ומציקים.במסע שאינו תחום בזמן איך אני יכולה לדעת אם אני עדיין בתחילתו של המסע, בעיצומו או אולי לקראת סופו. לא יודעת. מה שכן, רצף הלילות האחרונים בהם אני ישנה לבד בשטח נותנים לי להרגיש שאני כבר הרבה זמן בדרכים, שהתרגלתי לדרך, שהתמסרתי לתנועה המיטיבה שלה, שאני סומכת עליה שתשמור עלי מכל רע.

מה עושים בימים הקצרים הללו, כשהחושך יורד בשעה כ"כ מוקדמת. עד חמש האוהל עומד במקומו, אני מקולחת ולבושה בבגדי השינה שלי. עד שהירח סיים לזרוח המים לכוס תה רתחו. שותה את המשקה המתוק מול ירח מלא שלאט-לאט עולה ומאיר את שמי הלילה.

חודש שעבר זכינו לשני ירחים מלאים. משהו בסינכרוןן בין הלוח העברי ללועזי גרם לכך שהופיע ירח מלא בתחילת אוקטובר ואחד נוסף לקראת סופו. והלילה, כשמסתיים נובמבר, הלבנה שוב במלואה. כל כך יפה.

מזכירה לי שהתנועה המחזורית חזקה מכל, מה שמתרוקן מתמלא ומה שמתמלא מתרוקן.
הגבים בנחלים עדיין ריקים, הם יתמלאו כשבאמת יירדו גשמים שישטפו את הנחלים. ומה לגבי מפלס השמחה? הפליאה? ההתלהבות?
הוא בסדר גמור. אני מאמינה שהשהייה הממושכת בארץ המכתשים קידמה את תהליך ההטענה הפנימי.

לא אכלתי טוב היום. לא התחשק לי לטרוח ולהוציא מוצרי מזון גולמיים מסל המטבח כדי להכין ארוחה פחות או יותר סבירה. הסתפקתי בקפה שחור ושתי פרוסות לחם יבש עם שוקולד השחר ופירורי חלבה. מתוק כמו שילדים אוהבים. ולמה לא בעצם.

אח"כ בין שבע לשמונה בלילה, מרכיבה אוזניות אלחוטיות, מנגנת שירים מרשימת ההשמעה בטלפון. פעם ראשונה מאז יצאתי למסע שמקשיבה למוזיקה. לחלק מהשירים המוכרים והאהובים קצב שמוציא אותי מהאוהל לרחבת החצץ הריקה, לרקוד, לקפוץ, לרוץ במקום, להניע את הידיים לכל הכיוונים, להתחמם, לנוע, להתמסר למקצב, למילות השיר. ריקוד לאור ירח. ממש ככה.

פה ושם חולפות מכוניות בשביל, אבל הן מדלגות על החניון. בינתיים אני כאן לבד. הלילה הראשון בארץ ים המלח, 430 מטרים מתחת לגובה פני הים. שם, בצד ימין, כלומר במזרח, מפעלי ים המלח, פולטים זיהום אור וקול מונוטוני. ובאופק אורות רחוקים. זו כבר ירדן.
אם אקום מספיק מוקדם אוכל לראות את גלגל החמה עולה מהמזרח.


יום # 19, יום שלישי, 1.12, נחל אשלים

הזבובים, אוף, הזבובים! יתכן שעיקר תכליתם הוא לבדוק את מידת סבלנותם של המטיילים. עצרתי להפסקה בצל עץ שיטה, ממש בתחילת המסלול לכיוון נחל אשלים. נחל שעד לא מזמן היה מחוץ לתחום בגלל זיהום קשה כשבריכת ניקוז של חוצמה עלתה על גדותיה ונשפכה לנחל. רק לאחרונה נפתח שוב למטיילים.

צריכים להיות כאן שביליסטים, אבל הבוקר שקט מאוד. אין אף לא נפש חייה, למעט הזבובים, כמובן.אחרי שסיימתי את הצעדה בדרך הג'יפים השחורה והאדומה, נכנסת לשביל הכחול שיוביל אותי בהמשך למעוק היפה של האשלים.השעה כמעט עשר בבוקר, זמן טוב לארוחת בוקר מזינה יותר, בהשוואה לארוחה הביזיונית של אתמול. לקחתי בתיק את מעט הלחם שנשאר, משולשי גבינה מותכת, ממרח עגבניות ושלושה מלפפונים אחרונים. פורשת מפת סימון שבילים על האדמה ומכינה סנדוויץ' טעים שנלעס לאיטו בצל עץ שיטה בשקט המדברי.

ההנאות הקטנות והפשוטות שכזה טיול רגוע מזמן לי. מבחינת המרכיבים זו אמנם לא ארוחת גורמה, אבל השקט, הרוח הנעימה, הלוקיישן – כל אלו נותנים לכל ביס ארומה מתוקה כל כך.הערב אני אמורה לפגוש בחניון של נחל עמיעז את קרן, בת של חברה טובה. השתחררה מהצבא בדיוק כשהתחילה הקורונה. הרבה זמן היא מדברת על השביל, רצתה לצאת לדרך אחרי ראש השנה, התחילה בדן במוצאי סוכות.
בראשון אימא שלה מעדכנת אותי, "קרן היום במקטע ערד-מצדה".

מערד למצדה דרך כפר הנוקדים – 1, ממצדה לעין בוקק – 2, מעין בוקק למישור עמיעז, דרך נחל פרצים – 3, ממישור עמיעז, ליד נחל אשלים וגבי פרס לצומת הערבה – 4.

אני מנסה להבין את התוואי החדש, לסמן אותו במפה הישנה שלי, לעקוב אחרי הסימונים בשטח. רק סומנו וכבר דהויים ולא ממש ברורים, כמו בפיצול בין דרך הג'יפים האדומה לשביל הכחול של נחל אשלים. והשביל, לאן הוא ממשיך? על האדום או הכחול? חסר סימון ברור, במיוחד בפיצולים. השביליסטים הצעירים משתמשים בעיקר באפליקציה, מעטים קוראים במפה מנייר. ה-GPS מסמן בצורה מדוייקת פלוס מינוס היכן הם כעת, עוזר לתקן אם סטו מעט מהשביל.

בהודעות שהחלפנו אתמול, קרן מזמינה אותי להצטרף אליה לשביל. לו הייתי מחכה יום, היינו צועדות יחד בדרך המנהלתית מחניון הלילה עד הכניסה לנחל אשלים.

כעת מתחיל החלק היפה של הנחל, המעוק הצר, הגבים שייתכן שהתמלאו במי גשמים או שעדיין לא. תיכף אגלה. התיכנון הוא להיכנס לחלק הצר של הנחל, להתקדם כמה שבא לי ואז לחזור על עקבותי, חזרה למכונית שמחכה לי בחניון הלילה השני, הפנימי יותר.

סקרנית אילו אתגרים והפתעות הנחל יזמן לי. בפעמיים הקודמות שטיילתי כאן עליתי בעזגד וירדתי באשלים, זה המסלול הקלאסי. הפעם אני מקצרת, ובמקום מסלול מעגלי יוצאת להליכה הלוך-חזור.
נגיד לו היה אפשר בחיים עצמם לאמץ את התנועה של הלוך-חזור, לחיות יום אחד עד חצות ואז לחזור לשעת הזריחה ולחיות שוב עד חצות הליל ושוב חוזר חלילה. אוי לא, רעיון גרוע. וטוב שבחיים עצמם הכיוון הכללי הוא קדימה, רגע רודף רגע, רגע שחלף לא ישוב עוד.

חלאס פילוסופיה בגרוש… יוצאת להליכה בנחל.
11:10, בכניסה לחלק הצר של הנחל, מילה נרדפת ל-"מעוק", לובשת בירכיות, להגן על הבירכיים, מחזירה את הכובע ומשקפי השמש לתיק כי מוצל כאן, פותחת מקלות הליכה. כאן נדרשת מיומנות טיפוס ודילוג בין הסלעים. המקלות יכולים לעזור מאוד.מזהה סימנים של מעט גשמים שירדו, הרטיבו את האדמה ויצרו חריצים כשהתייבשה.
ירדו גשמים וחלק מהגבים התמלאו. אבל אלו לא מים שעושים חשק לטבול בהם, נראים מלוכלכים, עדיין נגועים בזיהום.

במעבר הראשון חולצת נעליים וחוצה יחפה, כמה צעדים אחריו מגיעה לבריכה נוספת שכולה מלאה מים. אין לי מושג מה עומקה וגם לא מעוניינת לבדוק. כאן עוצרת. לספוג מעט שקט ויופי.

לו הייתי חוצה את נחל אשלים בכיוון ההפוך, מהמפל מטה, לא היתה לי ברירה, אלא לצלוח את כל בריכות המים, גם אם הן לא נקיות לטעמי. היות והיגעתי מתחתית הנחל, אני יכולה לעצור בכל נקודה וממנה לשוב על עיקבותי.

כלומר, שוב לחלוץ נעליים ולחצות את הגב הקטן יחפה.בפעם האחרונה טיילתי כאן לפני כמה שנים עם קבוצת חברים, נדמה לי שבאפריל, היה חם, הגבים היו מלאים, הייתי עם סנדלי הליכה וכל הפואנטה היתה להיכנס לבריכות ולשחות בהן. אחד הטיולים המצחיקים והכייפים, במיוחד זוכרת את גלגל ההצלה שנעזרנו בו להוביל את התיקים, שישארו יבשים.השלכתי עכשיו אבן למים, שיווצרו אדוות. שוב מביטה בצבע המים, ירוק-חום עכור. לא. לא מספיק נקי. לא בא לי. אפילו שרציתי מאוד להגיע עד למפל הגדול ומשם לחזור.

אם ככה, לאכול תפוח ולחזור. ואולי אם בהמשך החורף יירדו גשמים משמעותיים שבאמת ישטפו את הליכלוך, להגיע עם חברים מהכיוון של נחל עזגד ולרדת, כי ללא ספק קל יותר לרדת את הבולדרים מאשר לטפס עליהם.בדיוק הפוך לתנועה הנחשקת בחיים. כולנו הרי רוצים להגיע למעלה, לטפס בסולם הדרגות, להתקדם מעלה, כש"השמיים הם הגבול" כדברי הביטוי השחוק. ירידה נתפסת כמשהו פחות טוב, כסימן לנפילה, התרסקות, כישלון, דיכאון, I'm feeling down.

בעולם הטיולים בירידות הגוף נדרש להפעיל סט אחר של שרירים, פחות סיבולת לב-ריאה, פחות התנשפויות. בעלייה הלב נדרש לפמפם יותר מהר, להזרים יותר חמצן לשרירים מתאמצים. הנשימה נעשית קצרה, הפנים אדומות, מיוזעות. אם ככה מה עדיף? לעלות או לרדת? או אולי ללכת על מישור, "הליכה מנהלתית", שהגוף מבצע על טייס אוטומטי כמעט בלי מאמץ.

כחלק מההכנה למסלול טיול רצוי להסתכל על הפרשי הגובה, ללמוד איך לקרוא גרף גבהים, עד כמה השיפועים תלולים ולפי זה להחליט מאיזה כיוון להתחיל, כיוון שיש בו בעיקר ירידות (דופק את הבירכיים) או בעיקר עליות (דורש סיבולת לב-ריאה).
בחיים זה לא ממש ככה, הולכים בדרך ו… לפעמים נתקלים בירידה, צלילה למעמקי הדיכאון, וכמה מאמץ נדרש כדי לחלץ את עצמנו מהמקום הנמוך.

אני כעת במקום הכי נמוך בעולם כולו, ודווקא מרגישה על הגובה. זה היופי במדבר יהודה, מקום של ניגודים, בין 430 מטר מתחת לגובה פני הים למעלות התלולים שמתגברים על הפרש הגבהים של מצוק ההעתקים.

תוהה אם בימים הבאים, כשאמשיך בנדודי במדבר יהודה, אעלה גם לרמת המדבר. אולי לטפס במעלה בני המושבים ולרדת במעלה עין גדי. או לטפס במעלה צרוייה ולרדת במעלה האיסיים.
זה כל היופי בלא לדעת, כשאני יוצאת מדי יום אל המדבר בלי לתכנן מראש לאן.חצות היום. מול אחד הגבים במעוק בנחל אשלים. גב שלא מתחשק לי לעבור אותו ולכן הוא הופך לנקודה בה אני מסתובבת וחוזרת על עיקבותי. לאט-לאט, עד שאשוב למכונית שלי.

בינתיים, אפשר לנוח מעט, לאכול תפוח, לזרוק אבנים למים, לגרש זבובים.שלוש. כשהיגעתי לחניון הלילה והתיישבתי על סלע מוצל להוריד את הבירכיות הרטובות, בבת אחת התקפה מסיבית של זבובים. מה זה??? ממהרת להיכנס למכונית, להפעיל מזגן, להימלט מהמטרד. בינתיים הגיעה חבורת שביליסטים, התמקמו בצל של עץ שיטה.
רוצה לצאת מהמכונית, להרתיח מים לקפה, להציע להם להצטרף אלי, אם הם רוצים. אבל כמות הזבובים מרתיעה.

נסיעה קצרה לכיוון החניון השני, נטול הזבובים, רואה מרחוק שתי בנות יושבות ליד השלט. קרן??? כן, זו קרן!
חיבוק גדול ושמח, כמה נחמד לפגוש אותה על השביל. בין המוני הצעירים שנעים על השביל, הינה פנים מוכרות.המסע שלי הפעם הוא לא מסע בשביל ישראל, ובכל זאת. השביל נוכח כמעט בכל מקום, כמות המטיילים בו מורגשת מאוד. זו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. ואני שמגיעה בין אם ברגל או במכונית למקומות היפים על השביל, האם אני נחשבת לשביליסטית? לא ממש.

היום פחות בוער בי לסיים את ה"חורים" שחסרים לי מאותו מסע משנת היובל. בוער בי יותר להמשיך לנוע, הלאה, למקומות נוספים, לעומקים נוספים בתוכי, להבנות חדשות על המשך הדרך.


יום # 20, יום רביעי, 2.12, נחל בוקק, מצפה שלם, מצוקי דרגות

איזור המלונות מגודר, עם שלטי הכוונה ל-"מסוף בידוק" כאילו מדובר במגיפה מדבקת שרק ברי המזל שלא נדבקו יכולים להיכנס למתחם הנופש היוקרתי הנטוש למחצה. לצערי זה לא "כאילו", זו המציאות העגומה של תחילת חורף 2020.

בעשרים הימים שחלפו מאז יצאתי לנסע הנדודים התרחקתי מעט מטירוף המערכות שהמדייה מחוללת סביב המגיפה. הבוקר, כשחלפתי על פני נווה זוהר וראיתי את השילוט והמחסום המאסיבי, הקורונה שוב הרימה ראש ושלחה לעברי קריצה. "חשבת שנמלטת ממני… תחשבי שוב…"

הבוקר התחיל בדקות שלפני הזריחה כשנפרדתי לשלום משתי השביליסטיות שפגשתי אמש. הן המשיכו רגלית לכיוון צומת הערבה ואני עם המכונית החוצה ממישור עמיעז, צפונה לאורך כביש 90 לכיוון עין בוקק.

הינה אני כאן ליד המפל בנחל בוקק, נחל ששופע זרימה מדהימה. כל כך יפה.
לכמה רגעים ישבתי בשקט מול המפל הזורם. אח"כ הגיע זוג ועוד זוג וקבוצה, כולם נעמדים להצטלם, חלקם נכנסים למים.מצלצלת אלי חברה, זקוקה לשקט של המדבר, צפוף ורועש לה מדי בעיר, רוצה לבוא הנה למקום ריק ושקט.

"אל תצפי למקום ריק לחלוטין, גם כאן יש אנשים. בלי סוף מטיילים, במיוחד בסופי שבוע שמתחילים ברביעי ונמשכים עד ראשון", אני נותנת לה דיווח מדוייק מהשטח."ימי קורונה המתסכלים. החודשים והימים של שנת 2020 הביאו עלינו צמא גדול. צמא לטיולים, לחופש, לתרבות. צמא לחברותא ולרוגע." ככה כתבה הבלוגרית ניני אטלס כפתיח לרשומה על הגליל התחתון. כ"כ מזדהה עם דבריה, עם אותו צמא לרוגע, לטבע, למרחבים פתוחים.
כרגע החברותא לא חסרה לי, רוב הזמן אני לבד עם פה ושם מעט אינטראקציות חברתיות.

כמו הביקור אצל אסף במצפה שלם. אסף היה המדריך שהדריך את קבוצת רון בטיולי המדבר, הוא זה שעשה לי היכרות עם מקומות קסומים כמו הר החלק, הר דרגה. ממנו למדתי איך לקרוא מפה, איך לתכנן מסלול, איך זה להיות ימים ארוכים במדבר. לא התראינו מאז שהפסיק להדריך את הקבוצה, קבוצה שלבסוף גם אני פרשתי ממנה. היה נחמד להעלות זכרונות מאותה תקופה ולדבר מעט על מה כל אחד עושה בימים אלה. מפגש מעניין.

ומשם טיפסתי במכונית למצוקי דרגות ונכנסתי בשערי כפר המטיילים. מקום שמרגע ראשון עורר בי תחושה לא הכי נעימה. זה התחיל בקבלה והמשיך בהמולת המטיילים. רק רביעי בלילה וכבר הכפר מלא ברכבים, אנשים שמתגודדים בחבורות, יעני קפסולות, עושים על האש, מדליקים מדורה, שותים אלכוהול, מדברים בקולי קולות, מי בכלל שם לב לירח שזורח, להשתקפות על פני המים.
"מתלהבי המדבר" אני קוראת להם. כן, יצאתי עם החבר'ה למדבר. מה שחשוב זה מה אוכלים והצחוקים. וכמובן כמה תמונות שוות לפייס ולאינסטגרם, כי בימינו, אם לא צילמת ולא שיתפת, כאילו לא היית. פחות איכפת להם מהמקומות בהם יטיילו מחר. הם לרוב נעים בחבורות, לא בבודדת.

פוגשת כאן את שרון. גם היא נוודת יחידה. דיברנו על האפלייה שמקומות אירוח עממיים מפלים מטיילים יחידים. כשצלצלה להתעניין אם אפשר לישון בסופי שבוע וכמה עולה, שאלו מייד "כמה אתם?" וכשענתה שהיא לבד, אמרו לה שזה לא כלכלי להם. שהחדרים, החושות או האוהלים המשותפים מיועדים לקבוצה/קפסולה, שממנה ניתן לגבות תשלום גבוה יותר מ-50 או 60 ₪ לאוהל בודד.
ברשותכם אני רוצה להביע תרעומת קלה על המחירים. השערורייתיים. הגבוהים להחריד שמטיילים ברמה הנמוכה ביותר נדרשים לשלם. 55 ₪ בממשית, 60 ₪ במצוקי דרגות, 50 ₪ בעין גדי עבור הרשות להקים אוהל + שימוש במקלחת חמה ומטבח משותף. זה הכל. יקר. וגם צפוף כשאת המקום פוקדים בעיקר "מתלהבים" שהורסים את השקט המדברי בזיהום ריח ורעש.

בינתיים נכנסתי לאוהל כי קר, כי כבר הגיעה השעה להסתגר באוהל. המדבר וכל היתר מחוץ ליריעת הניילון הירוקה ובתוך האוהל אני לבושה בבגדים ארוכים, מכורבלת בשק"ש הישן שלי.
תשע וחצי. זמן מצויין לעצום עיניים ולהתמסר לשינה.


יום # 21, יום חמישי, 3.12, מצוקי דרגות

מתלהבי המדבר התעוררו עם אור ראשון, שוב מדברים בקול רם, לא מתחשב במטיילים אחרים שעדיין ישנים.
כנראה הולכים לנקודת התצפית, להביט בזריחה. אני רק פותחת את דלת האוהל, מביטה בשמיים הכתומים וחוזרת לשק"ש החם לעוד שעת שינה.בשבע ורבע כל הציוד שלי מקופל, מארגנת את הבגדים, מה דורש כביסה. אם כבר שילמתי עבור השימוש בשירותי המקום, אנצל את המים הזורמים לכביסה.בתשע ועשרים הכביסה שלי פרוסה על ספסל ומתייבשת לאט-לאט בשמש הנעימה של מדבר יהודה בראשית דצמבר.

יושבת ליד ספסל אחר בנקודת התצפית. סיימתי קודם לכן את סדרת תרגילי הטאי-צ'י-קונג שרובם הגדול המצאתי. יש תנוחה אחת של שחרור הזרועות שלמדתי דרך שיעור בזום ועשיתי אותה 9 פעמים כשכל פעם שאני שומטת את הזרועות לצדי הגוף ופונה לכיוון אחר. מזרח, דרום, מערב, צפון.

היכן אני נמצאת כעת? הכיוון הכללי, דרום מזרח הארץ. ומה לגבי הכיוון החשוב מכל, הפנימי?

אני פוגשת כאן אנשים. את שרון שפגשתי אתמול ואת יאיר שעבר ליד הספסל עליו ישבנו שרון ואנוכי, היכן ששעה קודם עמד האוהל הירוק. "רוצות שקשוקה לארוחת בוקר?" הזמין אותנו להצטרף. זו החבורה שאתמול בלילה כיניתי בשם "מתלהבי מדבר". זו חבורת יוצאי גולני, בוגרי פלוגה א', נפגשים כל שנה והגיעו ליומיים במדבר. הביאו אוכל ושתייה לגדוד. אם יש דבר יפה שאני אוהבת בצבא זו אחוות הלוחמים, במיוחד מי ששרת ביחידות קרביות ועבר דברים שמחברים בין הללבות. אותם חיילים צעירים השתחררו, הפכו לגברים שהקימו משפחות, והיום בשנות החמישים לחייהם, הם נפגשים במצוקי דרגות, אוכלים שקשוקה לארוחת בוקר, מכינים קפה, מדברים. נשמעת חווייה מיוחדת, שונה מטיולי ג'יפים, טיול אופניים או טיול מיטיבי לכת. ואפילו ממסע הנדודים שלי.

איך זה לישון בדד? אני נשאלת. הם הרי ראו את האוהל שלי אתמול בלילה. היה לילה קריר, התכסיתי היטב וישנתי מצויין.

הלילה אשן לבד בחניון החינמי של רט"ג שמעל מצוקי דרגות. כמות המטיילים הגדולה תהיה הפעם לטובתי. לא אהיה שם לבד. הפוך מהמשאלה הרגילה שלי, שאף אחד לא יגיע ואשאר לבד בחניון.

השבוע העברתי שני לילות בבדידות מזהרת. מול נחל עורץ ובמישור עמיעז. בלילה השני בעמיעז שתי שביליסטיות צעירות אירחו לי חברה בגומת החצץ. לילה אחד בכפר המטיילים, ברחבת עפר ענקית וריקה. וכשהחשיכה תרד נראה היכן אתמקם.

בינתיים בוקר. עדיין קריר. רוח שנושבת. ציוצי ציפורים. פה ושם קולות אנשים. פה ושם אנשים שחולפים בשביל. יצאתי לסיבוב בכפר כדי לראות את המקום באור יום ולא רק באור ירח.

יש כאן בסיס צבאי, אנטנה ענקית שמן הסתם פולטת קרינה עצומה, ביתנים, חושות, אוהלים גדולים, קטנים, פשוטים, מפוארים. על פניו מקום צנוע, פשוט, ישן, מעט מרופט. אבל לצד הפשטות המדברית יש מחירון שלא מבייש צימרים בצפון הארץ.אתמול בלילה שרון לקחה אותי לנקודת התצפית ממנה ראינו את השתקפות הירח על פני המים. השמש שעלתה לפני שעות אחדות מהרי מואב מעט מסנוורת. השמיים נקיים מעננים. מעט צמחייה, דקלים, עצי שיטה.

ומטיילים מכל קצוות הארץ, איש איש וסיבותיו. למדתי לא לשפוט, לא להעביר ביקורת. גם אותם "מתלהבי מדבר" חווים אותו בדרכם שלהם. זה הרי תמיד ככה, נהיה באותו המקום וכל אחד יחווה אותו אחרת.בסוף הנחתי את הטלפון בצד והימשכתי בסיבוב. התיישבתי לשעה ארוכה על ספה ישנה ומרוטה בצל, ליד מסעדת הצוק. בית קפה שפועל במסגרת מגבלות הקורונה. אתמול בלילה ניגנו שם מוסיקה רועשת מדי, הבוקר יחסית שקט.
במהלך היום מגיעים מטיילי סופהשבוע עם טרולי, נקיים, כולם עוטים מסיכה. מביאים איתם אנרגיה של העיר.

"נראה שלתל אביבים כבר אין לאן לנסוע, באים לפה", "אלה המטיילים של האלף שקל ללילה", שרון ואני צוחקות, "לא כמונו, הקמצניות, שישנות בשישים שקל ללילה ומקטרות שיקר"…

הלילה אני ישנה בחינם בחניון לילה המסודר והמטופח של נחל דרגה. יש כאן מטיילים נוספים מלבדי, עובדה שנותנת לי תחושת ביטחון."מה שלומך?" חברה מתעניינת, "לא הרבה מדי לך כל הלבד הזה? מה שחשוב שתעשי רק דברים שעושים לך טוב. ואם זה זה, אז יאללה, תמשיכי. אם כי נראה לי שהארץ קטנה מדי בשבילך…"
"שמחה שאת נעה ונדה במקומות שאת אוהבת וקור הלילה המדברי לא מעיק עלייך", כותבת לי חברה אחרת. "רק שימרי לי על עצמך. סעי בזהירות. תני לעצמך מרחב להרגיש ולהיות".

שלושה שבועות שאני בדרכים. מי שמכיר אותי כבר יודע על המסע יוצא הדופן שלי. שואל, מתענין, עוקב, מתפלא, מתפעל, אולי גם קצת מקנא.

לא יודעת אם מה שאני עושה בימים אלה ראוי לקנאה. או לשמש כמושא להשראה. למה? בגלל שאני עושה משהו שאנשים נורמטיבים רק יכולים לחלום עליו? הרוב הגדול הרי יכול להזמין חדר במצוקי דרגות במחיר 450₪ ומעלה, להגיע הנה במרחק נסיעה של שעה-שעתיים מהבית ולקבל טעימה קטנטונת מהמדבר ללילה אחד בשבוע. ואני? מעמיסה על צלחת הפלסטיק הכחולה שלי מנות גדושות של מדבר. זריחות, שקיעות, הרים, נחלים, תצפיות, שבילי עפר, חניוני לילה.

לצד ההרפתקאות שחווה מתנסה על בסיס יומיומי בקבלת החלטות שמשפיעות כיצד יראה היום שלי בשטח. אם יהיה מרווח או צפוף, שקט או נוגע בציוויליצזיה, אם תהיה תנועה אינטנסיבית או איטית ורגועה, אם אהיה לבד או שיהיה פוטנציאל למפגש עם אנשים, אם יהיה סיכוי גבוה לפגוש את הפחד.

"פעם בכמה זמן הפחד יבוא לבקר אותך.
זה יקרה ברגע של פקפוק עצמי.
זה לא אישי.
הוא עושה את הסיבוב הזה אצל כולם.
תהיה נחמד.
תציע לשתות.
אל תמהר להיפטר ממנו.
הוא בא עם מתנות.
אחרי כמה זמן תתנצל, תגיד שאתה עסוק
ותראה לבן זונה את הדלת החוצה.
בנימוס, כן?
אנחנו אנשים מתורבתים."
מאת שאול נפתלי, מתוך הספר "מנער המחשבות"

היום, בפריסה השבועית בקבוצת הקלפים שלי, בחרתי בקלף עם המסר "לעצור רגע ו… לטייל", משהו שהולם את מעשי בזמן האחרון. העצירה, השהייה הממושכת בטבע.

בקבוצת קלפים אחרת שאני חברה בה בחרתי בקלף בשם Guardian Angel, וזה מה שנאמר עליו: "קלף שנושא מסר ותזכורת מהרוח הגדולה, מההדרכה העליונה שאת לא לבד! יש לך תמיכה לאורך כל הדרך. קלף זה מגיע בזמנים שאת זקוקה לעידוד, שנדמה שאיבדת את הדרך ויש עצב שמכביד על הלב. קלף זה מגיע כדי לעודד אותך, להזכיר לך את התמונה הגדולה, את כל הדרך שעשית עד עכשיו ואת כל הדברים הטובים שעוד יבואו. קלף זה רוצה להזכיר לך להאמין בטוב, לא להיכנע לייאוש ואם יש צורך, פשוט לבקש עזרה. יש הרבה דברים טובים שרוצים להגיע ולהתממש בחייך, רק צריך לפנות להם מקום."נכון. אני לא לבד.על המשך קורותי במדבר יהודה היפה והאהוב יסופר בפרק הבא.