מסע נדודים (6): מדבר יהודה פותח לי את צ'אקרת הטיולים

פרק שישי עם חוויות ממסע הנדודים הנוכחי משני מסלולי טיול במדבר יהודה, נחל דרגה ונחל צאלים והסיפור המלא על השיטפון והחילוץ.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #22, יום שישי, 4.12, חניון נחל דרגה, נחל דרגה- משאש-מרובעת, חאן עין גדי

חלמתי שלקחו לי את הנעליים. זו היתה קבוצה גדולה של מטיילים, בדיוק לפני היציאה לטיול רגלי ארוך מאוד, מספיר למכתש רמון. אני מארגנת את הציוד ולא מוצאת לא את נעלי ההליכה שלי ולא את הסנדלים. יחפה ניגשת למדריך, לשעבר קצין בכיר בצבא. היו לי נעליים ועכשיו אין. לא מוצאת אותם. הוא פונה לחבורה הענקית בבקשה אל מי שלקח שיחזיר. אין תגובה. אני בלחץ נוראי, הם תיכף יתחילו ללכת. איך אוכל לנצטרף אליהם יחפה?פוקחת עיניים וקודם כל שולחת מבט לדלת האוהל, הן שם. נעלי ההליכה הישנות שלי, עם הסוליות השחוקות.
זה רק חלום. לא סתם אני אומרת שאת הנעליים יש להכניס לתוך האוהל, לשמור עליהן מכל משמר.תשע וחצי בבוקר יום שישי, נחל דרגה (משאש) פוגש את נחל תקוע. הצטלבות דרכים מרשימה עם שלטי הכוונה לארבע רוחות שמיים. בפעם הקודמת היגעתי למפגש הנחלים עם השביל האדום, מכיוון מצפה מכוור ועליתי בשחור, לכיוון מערת מרובעת. בשביל הירוק שמתחתר בסדרת מפלים עד לים המלח, הלא הוא הדרג'ה המפורסם, עדיין לא הייתי. ככה קרה. כל שנה באפריל-מאי מבטיחה לעצמי שעכשיו נוסעת לשם ואז קורה משהו ולא יוצא. יש צורך להירשם מראש, להגיע עם חבל ורצוי שלא לבד.מצאתי פינה מוצלת בכניסה לנחל תקוע שפעם טיילתי בחלקו העליון. זה נחל שמגיע אל אזורים במפה שבתחום הרשות הפלסטינית. רצוי לטייל בחברותא ושיהיה גם נשק.

בימים אלו, שהקורונה מוציאה כמויות של מטיילים לשטח, גם לנחלים נידחים במדבר יהודה, אני מרגישה בטוחה להסתובב כאן לבד ולהשאיר את המכונית חונה בחניון הלילה. ייתכן שאשאר ללון כאן גם הלילה. כשאצא מהנחל, בדרך חזרה יש כמה נקודות תצפית מרהיבות שאכנס לבקר בהן.בינתיים אני פה, אוכלת סעודת בוקר צנועה.

מפעם לפעם להקת טריסטרמיות עפה בין המצוקים. ציוצי ציפורים, שקט ורוח נעימה. פה ושם מגיעים מטיילים, והשקט מופר.
כמה עוצמה יש בקירות הוואדי, מצוקים גבוהים ביניהם זורמים מי הגשמים. פה ושם שלוליות קטנות, כנראה מהגשם הראשון. מעניין איך נראה המקום בזמן שיטפון, אני יכולה רק לנחש, כי אסור להיכנס למקום כזה כשהנחל זורם.בנחל תקוע נתקלתי במכשול כמעט בלתי עביר. בוץ שחור וטובעני, כזה שהנעל שוקעת בתוכו. לא התחשק להיאבק בבוץ אז נסוגתי. בנחל משאש-מרובעת גם נתקלתי במכשולים, אבל לא היתה ברירה אלא להתאמץ כדי לצלוח את המפלים התלולים. למצוא את הדרך לקחת תנופה כדי לעבור בשלום בולדר ענק. פה ושם פיזרו דרגיות, אבל לא מספיק. הדרגית החסרה אילצה אותי לעשות אקרובטיקה, כדי להתגבר על המכשול בכוחות עצמי. זה דורש עקשנות ונחישות, במיוחד בשנייה לפני שלוקחת תנופה כדי להרים את משקל הגוף קדימה.
נחישות, כדי להתגבר על הקול שמיילל ואומר, אין סיכוי, לא תצליחי, את כבדה מדי, זה גבוה מדי, זה מעבר לכוחות שלך. זה הקול התבוסתני שבי, מייד מרים ידיים.ברור שיכולתי לרדת את המעט שעליתי ואז לחזור באותה הדרך בה היגעתי. אבל לא. אני אטפס במשאש הזה ויהי מה. לו היו כאן אנשים, הייתי מבקשת עזרה. או שידחפו או שיושיטו יד. אבל אני כאן לבד. אני, הבולדרים העצומים של המשאש, והקולות שבי, התבוסתן והנחוש להצליח.

ומה נראה לכם שקרה?
קצת היזעתי, התאמצתי, פה ושם קיללתי למה לא טרחו לתקן את הדרגיות, ובסוף היגעתי למפלס הנחל ממנו עולה דרך רגילה חזרה לשביל הירוק ממנו באתי הבוקר.להלן מסלול טיפוס קצר בנחל כשיעור לחיים. מה עושים כשנתקלים במכשול שבמבט ראשון נראה לא עביר.
מה לעשות? לסגת? לשמוח לקראת האתגר? להתעקש ולנסות לעבור גם אם זה כרוך במאמץ גדול? מה לעשות כשנמצאים לבד ואין במי להיעזר? לקרוא לחילוץ? לחכות עד שמישהו יעבור ויושיט יד? להאשים את האחר במכשול? להאשים את עצמי שאין לי מספיק כוח להתמודד? לגייס תושייה ולמצוא פיתרון בכוחות עצמי?הגוף יודע. הגוף זוכר את המעברים הקשים, המקומות בהם היה מוכרח לגייס תנופה וכוח כדי לצלוח מפל, לדלג מעל בולדר. עשיתי כל כך הרבה מסלולים דומים, התמודדתי עם כל כך הרבה מכשולים בשטח. ולבד.
רק בשנה האחרונה, שנת הקורונה, כשמיעטתי לטייל, כשנמנעתי בכוונה מאתגרים, היה נדמה לי ששכחתי, שהתנוונתי, שהחלדתי. אבל לא. הגוף זוכר.הגילוי הזה היכה בי, כמו הלם קטן. כן? כן. ממש ככה.
פעם אהבתי את הדברים הללו, מפלים וסולמות, פעם גלשתי בסנפלינג. למה פעם? ומה עכשיו?
לאט-לאט זה חוזר אלי, ההבנה הזו שדרגיות, טיפוסים, אילתורים, הם בעצם כייף גדול.
ואת זה לא הייתי חווה ולומדת לו הייתי בוחרת בבוקר לרדת בשביל האדום ולעלות בשחור. בגלל אותה משפחה שניגשה לשאול אם אני מכירה את האיזור. אמרו להם שהאדום תלול מאוד, לכן עדיף לעלות בו. אמרתי מה שאמרתי והיא אומרת לי, "את נשמעת מקצוענית"… בערך… והלכתי בעקבותיהם, לרדת למפגש הנחלים בדרך הרגילה והיפה ולעלות בדרך המאתגרת.

"כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח."
נתן זך

לתיירנים בדרום הארץ יש כעת עדנה, כל כך הרבה נופשים ומטיילים ישראלים. התו הסגול מגביל את כמות האנשים, ועדיין לי זה מרגיש צפוף מאוד.
כששבתי לחניון נחל דרגה הוא היה בחצי תפוסה, קבוצה ענקית של ילדים שהתרוצצו וצווחו בקול. אח"כ הגיעו חבורת גברים בשני ג'יפים אימתניים והקימו מאהל. לא אוהל קטנצ'יק כמו שלי, אלא קונסטרוקציה, עם כיסאות נוח וכו'. לא נשארתי לראות את פאר היצירה, הכנסתי את ערכת הקפה למכונית, התנעתי את המנוע ו… לדרך.בדיוק צלצלה חברה וסיפרה שהם עוזבים כעת את חאן עין גדי, שעצרו להפסקה והמקום נראה מאוד נחמד. אני זוכרת את המקום מהקייץ, מחליטה לבדוק אם יש מקום. מקבלת אישור מיוחד להקים את האוהל שלי על פיסת אדמה קטנה ליד מפלס החנייה השלישי.גם כאן צפוף, אבל האווירה רגועה יותר.
המקלחת החמה מעצימה את העייפות והעצבות.
מגיעות מחשבות על בית. שלושה שבועות בדרכים, אולי הגיע הזמן לסיים את המסע הזה.
דווקא במקום הומה אדם, כשמוקפת מאות אנשים, הלבד שלי מועצם פי כמה וכמה. אם בלילות קודמים בשעה כזו הייתי באוהל, מכורבלת בשק"ש, הערב אני עולה לבר, יושבת על אחת הכורסאות ו… סתם…
אולי זו רק עייפות והיא תעבור אחרי שאשן, אולי זו תחושה שמאותתת לי למצוא קורת גג נוחה יותר, במקום שקט יותר."Oh baby, it's a wild world…"
שיר שמתנגן כעת ברקע ומחזיר אותי לשנות העשרים של חיי, כשנסעתי רחוק ולא ממש נזהרתי מכל הרע שפגשתי בדרכים. יש ספר כזה, "בדרכים", יפה אומרת לי, ספר מיתולוגי, כתוב בסגנון של זרם התודעה. לא שמעתי עליו.
מה שכן למי שחי בדרכים סופי השבוע יכולים להיות מאוד מאתגרים.
בסופ"ש הראשון הייתי אצל חברה ונסענו צפונה, בסופ"ש השני הייתי באיזור המכתש הגדול, חולות צבעוניים העמוס לעייפה, בסופ"ש אחריו נסעתי למכתש הקטן ושם היה יחסית סביר. וכעת, עין גדי. אחד הלוקיישנים המועדפים על נופשי הארץ.


יום #23, שבת, 5.12, נחל צאלים

ה-down side הפחות סקסי של מסע הנדודים:
אוכל תעשייתי גרוע, כמו למשל, מנה חמה בטעם קוסקוס מעורבבת בטונה, רק כדי להשביע את הרעב במחיר צרבת,
בגדים מאובקים, לא הכי נקיים,
שינה גרועה, כמו בלילה בחאן עין גדי. למרות הרוח בחוץ בתוך האוהל מחניק, יש יתושים, יש רעש רקע שאפילו האטמים המעולים שלי לא מצליחים לסנן.
זה הלילה ראשון מאז שישנה באוהל שלא מצליחה להירדם. מסתובבת מצד אל צד, מגרד, לא נוח, אין אוויר.מה לעשות? כבר אחרי אחת, רוב הנופשים בחאן כבר ישנים. זו שעה שגם אני מזמן ישנה, אבל לא הלילה.
מחר אני לא חייבת לצאת למסלול מתיש. אבל עם כמות הזבובים במהלך היום בלתי אפשרי לנוח. והיכן בדיוק אנוח? האוהל מוקם לפני רדת החשיכה ומתפרק אחרי הזריחה.אלה רגעים בהם עוברת המחשבה לחזור הביתה. למיטה, למכונת הכביסה, למטבח. לנוחות. אין שום דבר פסול בנוחות ותאמינו לי שאין שום דבר הירואי בסגפנות וצימצום המחייה למינימום.בוקר שבת. זו ללא ספק היתה טעות גדולה להגיע דווקא לכאן, כשבהמשך הדרך, סמוך לכביש 90 חניון הלילה של נחל משמר ונחל צאלים. אולי שם היה פחות רועש ופחות יתושים.
מילא. מניחה את זה מאחורי. לפעם הבאה אלמד להימנע ממקומות לינה המוניים, מקןמות שמתאימים יותר למשפחות, לקבוצות, לחבורת חברים שזקוקים למתקנים, למקלחת חמה, לשירותים, למטבח. מי שמסתדר בלעדיהם יכול לישון על כל פיסת אדמה במדבר.השבת אני מעלה הילוך ולוקחת את עצמי לטיול קצת יותר מאתגר. נחל צאלים. והפעם במסלול מעגלי שבחלקו הראשון עדיין לא עליתי.
מחנה בחניון הלילה ומתחילה לצעוד לכיוון מעלה צאלים. מעלה נוח. מסומן היטב. עלייה של שעה בקצב טיפוס סביר, לא מהיר מדי, גם לא איטי מדי"גבוה החרא הזה" מקטר אחד הבנים בחבורה שעוקפת אותי. מקנאים במקלות ההליכה שלי, כי זה באמת ציוד הכרחי. לא משנה מה גובה המעלה, משנה שבנחישות של צעד-צעד סיימתי אותו.
הגוף זוכר, הגוף יודע.
נזכרת בווריאציות שונות של מסלולים שטיילתי בנחל העצום ומרשים הזה. הינה ווריאציה נוספת והפעם סולו.
אני והמדבר.

עשר דקות מנוחה וממשיכה הלאה, על רמת המדבר.
עשר דקות מנוחה נוספות, בתום עלייה תלולה בשביל הירוק. נושבת רוח נעימה שמייבשת את הזיעה, זמן טוב לפת שחרית מתוקה. טורטייה עם סילאן וחלבה. זה מעט האוכל שנותר שאפשר לקחת בתיק לטיול של כמה שעות. כשאשוב לחניון יש לי כמה אפשרויות: לבשל דייסת קווקר עם גרנולה וסילאן, או מרק נמס בכוס עם שקדי מרק או נודלס איטריות. וטוב שיש עוד קפה כמה עוגיות פתי-הר ליד. מחר אצטייד באוכל טרי בערד.ובינתיים, בדרכי למעלה נמר שיקח אותי לקרקעית הנחל.
נמצאה לי האבן הנוחה לישיבה, ממש על קצה המצוק.
נקודת תצפית לכיוון נחל צאלים. כמה יופי. כצה עוצמה. כמה כוח יש בנוף הנחל המתחתר וכמה רכות ועדינות יש ברמת המדבר הבהירה, העגלגלה.
הנופים שאני רואה כעת כעת הם הגמול לטיפוס במעלה צאלים. סוף סוף אני חווה את המדבר בריקותו, יושבת מעט זמן מול הנוף ושותקת, מעט מאוד מטיילים, הם בשלהם, אני בשלי.

חצות היום. מנוחה קצרה על שפת המצוק. טיפטוף עדין של גשם. הגבים שם למטה הם גבי הרדוף.
עד כאן בעיקר טיפסתי לגובה, מכאן ואילך המגמה תשתנה לירידה? בודקת במפה היכן אני וכמה דרך עוד נשאר ללכת. בארבע וחצי מתחיל להחשיך, האם אספיק לצאת בזמן מהנחל? ומה קורה עם הטיפטוף?
בינתיים מתעלמת ממנו ובעיקר נהנית מהעובדה שהשמש הסתתרה ושהטמפרטורות קצת צנחו.13:15, בראש מעלה נמר, קולות של רעמים מתגלגלים. מה לעשות?וכאן הפסקתי לכתוב. ומכאן הטיול רק הלך והסתבך… בדיעבד זו היתה אחת הנקודות בהן נדרשתי לקבל החלטה לשוב על עיקבותי ולא עשיתי זאת, אלא המשכתי לדהור קדימה במורד מעלה נמר, עד שבא השיטפון ועצר אותי.


יום #24, ראשון, 6.12, ערד, חניון נחל צאלים תחתון

את ההמשך הדרמטי של הטיול אתמול – מראש מעלה נמר עד כמעט עין נמר, הגל הראשון של השיטפון שראיתי, הזרימה בנחל צאלים שחייבה אותי לעצור,לבקש עזרה, להזעיק חילוץ, להישמע להנחיות ולעלות שוב במעלה נמר. ואח"כ כששלושת המחלצים הגיעו בחמשנו וצעדנו שלוש שעות בחשיכה עד לחניון ברכת צפירה ומשם לערד – את כל אלה אי אפשר היה לתעד בזמן אמת, כי לא רציתי לבזבז אחוזים מהבטרייה של הנייד, וגם כי מי חושב על כתיבה, כשאני בתוך התסבוכת, מחכה לחילוץ צועדת בשארית הכוחות…

אחרי שחזרתי הבוקר למכונית בחניון צאלים תחתון, אחרי קפה ראשון ושני, ישבתי לכתוב את הדברים הבאים שפרסמתי כפוסט בקבוצת טיולים בפייסבוק, מתארת את השתלשלות העיניינים, בעיקר כדי ללמוד ממה שקרה, לקחת אחריות על החלטות שגויות שלי ולהסיק מסקנות לפעמים הבאות.כשכתבתי אתמול את הפוסט המטרה העיקרית היתה להודות לצוות חילוץ ערד, על כל מה שעשו עבורי. קיבלתי עזרה גדולה מאוד והמינימום המתבקש היה להגיד תודה, גם ברשת החברתית.הפוסט גרר תגובות שחלקן דאגו לשלומי וחלקן העבירו ביקורת על חוסר האחריות שלי.
אני לא מתנערת מהאחריות שלי למה שקרה, אמרתי את זה גם למחלצים. יצאתי למסלול מאוד אתגרי עם מינימום הכנה והתעלמות גמורה ממזג האוויר הצפוי.
חוץ מלהעיף מבט במפה, לעקוב אחרי השביל שעולה את מעלה צאלים, הולך על הרמה, מתחבר למעלה נמר, יורד לעין נמר ובסוף הולך על קרקעית הנחל עד החניון ולמלא 4 ליטר מים ומעט אוכל ממה שנשאר לי, לא עשיתי הכנות מיוחדות.לא נכנסתי לאתר של השירות המטאורולוגי לבדוק תחזית, לא שאלתי, למרות שלנתי בחאן עין גדי והיו המוני אנשים וקליטה טובה. למה? כי אני בסטייט אוף מיינד של ניתוק, כי בהתרעות קודמות לא קרה דבר, כי נמאס לי ממקדם ההיסטריה שתופס לכל דבר ועיניין במדינה, כולל קורונה ומזג אוויר. זה עיניין שלי, ואת הלקח למדתי.
בטיולים הבאים, לפני יציאה לדרך, לבדוק את התחזית.
זה הרי ברור שלו ידעתי לא הייתי עושה דווקא את המסלול הזה. או שהייתי מטפסת במעלה צאלים, סופגת את הנוף ויורדת חזרה. לא הייתי מתכננת מסלול מעגלי שמגיע להליכה בתוואי של הנחל עם אחד מאגני הניקוז הגדולים דווקא ביום שצפוי לרדת גשם.הגשם הפתיע אותי בדיוק כשהגעתי לתצפית האחרונה מעל גבי הרדוף. השעה היתה 12:00 בצהריים. בדיעבד כאן הייתי צריכה לקבל החלטה ולשוב על עקבותי. התחלתי בעלייה במעלה צאלים בשמונה. כלומר צעדתי 4 שעות, ולו הייתי חוזרת היה לוקח לי פחות מארבע שעות להגיע חזרה לחניון.התעלמתי מהטיפטוף שכעבור דקות אחדות פסק וירדתי לגבי הרדוף. המסלול כולל ירידה לערוץ של ההרדוף ועלייה ממנו. בדיוק כשהייתי באמצע הערוץ, שוב גשם. הזדמנות נדירה לצלם טיפטוף של גשם לתוך הגבים והזדמנות להחליט ש… לא ממשיכה קדימה, אלא חוזרת אחורה.יש בטיול הרבה מאוד רגעים של קבלת החלטות, במיוחד כשמטיילים לבד. בשלב הזה אני מבינה שזה תוואי אתגרי, תובעני שהלכתי חצי מסלול ואם אזדרז, אספיק לסיים עד ארבע וחצי-חמש. הייתי מוטרדת יותר מהחושך, פחות מהגשם. מה שכן, הגשם הרטיב את הסלעים, הפך אותם לחלקים, הקשה בטיפוס מהערוץ.ואז הגשם פסק ויצאה השמש. בהמשך הדרך למעלה נמר אני פוגשת זוג עם ילדה, יש להם תרמילים גדולים עם ציוד לינה. הם שואלים על המים בגבים אני שואלת על המעלה. מתי אגיע לתחילת המעלה, כי בשלב הזה השביל הירוק פשוט לא נגמר. הגיעו מולי מטיילים נוספים וגם הם אומרים לי שראש המעלה קרוב.
כשהיגעתי אליו ב-13:15, השמיים התקדרו ומרחוק שמעתי רעמים מתגלגלים. עכשיו גם הגשם מתחיל להטריד אותי. מה לעשות? להמשיך? לחזור? לעצור?
לעצור במקום לא בא בחשבון, כי אני במירוץ אחרי שעות אור. בסוגריים אציין שלא היה לי פנס בתיק.מה יהיה עם הגשם הזה? אני צריכה לדאוג? אני שואלת שני אבות עם שני ילדים שעולים מולי. הם בדרך לבירכת צפירה, הראשון אומר שלא, אין מה לדאוג, השני שואל, מה ענה לך הראשון, הוא מבין במזג אוויר טוב ממני.
לו ידעתי שיורדים גשמים בבקעת ערד, שצפוי שיטפון, הדבר הנכון לעשות היה לחבור אליהם ולהגיע לכפר הנוקדים ולהעביר שם את הלילה.
הייתי מספיקה ולא היה כל צורך לבקש עזרה.אבל הרגליים היו על אוטומט ומשכו קדימה. במורד מעלה נמר עד שקרקעית הנחל היתה ממש קרובה.
ואז רעש גדול מאוד. מרימה את המבט הצידה ורואה גל בצבע עכור שיורד במפל.
"זה עפר?"
לא… תנסי שוב….
"זה מים???"
אהה…
"לא, זה נראה כמו עפר"
מה פתאום עפר, ככה נראה גל ראשון של מים שסוחפים אבק ואבנים ואדמה.
"שיטפון????"
אהה…שתבינו איך עובד מנגנון הדחקה. את רואה את הדבר מול העיניים אבל מסרבת לתת לזה את השם הנכון.
לוקח לי דקה או שתיים להבין שכן, זה שיטפון, ובזמן הזה המים מגיעים לתחתית הנחל ומתחילים לזרום.מייד עצרתי במקום. לא נשקפה לי סכנה. הייתי במקום גבוה ממנו יכולתי לראות גם את הזרימה במפל וגם את הזרימה בנחל.
השאלה הבאה היא: מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו?
האופציה לרדת לעין נמר וללכת על קרקעית הנחל הזורם לא באה בחשבון. לעלות למעלה?
השעה היתה 14:15, לו הייתי מתחילה לטפס בחזרה את מעלה נמר לא הייתי מספיקה לחזור לתחתית מעלה צאלים באור יום.מכבה מצב טיסה בנייד, מנסה לחפש בגוגל את הטלפון של יחידת חילוץ. אין קליטת נתונים. שואלת את גיא, הוא אומר לי תחייגי 100. מחייגת ומסבירה למוקדן את הסיטואציה. אני רוצה לדבר עם מישהו מיחידת החילוץ שיגיד לי מה לעשות. אומרים לי לחכות כמה דקות, שיבדקו ויחזרו אלי.אחת האפשרויות שהעלתי בדעתי היא להעביר את הלילה בשטח. כלומר לטפס למעלה ולחפש מקום מוגן, פחות או יותר מרוח. יש לי בתיק מפת סימון שבילים שיכולה לפרוש על האדמה, כובע להגן על הראש ואיזה צעיף לבן שלאחרונה משמש בעיקר לגירוש זבובים. אבל אין שום בגד חם בתיק. קצת פחות משני ליטר מים, צימוקים, סילאן, מעט חלבה וחטיף מלוח.
מים ואוכל לא מהווים בעייה, רק הקור. האם אפשר להעביר לילה במדבר בלי ביגוד חם ובלי לחטוף היפותרמיה?בינתיים יורד גשם, מוצאת מסתור מתחת לסלע ומחכה שיצרו קשר. הקליטה באה והולכת, כל דקת אור שחולפת משמעותית אם אצטרך לעלות. ברבע לארבע מגיעה ההודעה, "את יכולה להגיע לראש מעלה נמר?" ואני מייד מתחילה לטפס.
אורי קוצר, מפקד היחידה בקשר טלפוני איתי, אומר שרואה אותי עולה מהצד השני של הנחל, שאני עולה בקצב טוב, ששלושה חבר'ה מהיחידה נעים לקראתי ויפגשו אותי בראש המעלה. יש לי פחות משעה של אור עד שיחשיך, מטפסת הכי מהר שיכולה. רואה את המפל הזורם מנקודת מבט גבוהה יותר. קודם לכן היתה קשת מדהימה בשמיים. מצלמת. מעריכה את היופי והעוצמה של המקום.זה טוב להיות בתנועה, ככה לא קר לי. בחמש, באור אחרון-אחרון מגיעה לרוג'ום בראש המעלה. שלושה אורות פנסים נעים לקראתי. אלה המחלצים שנראו כמו מלאכים שבאים לעזרתי. אורן, איתמר ועידו. שואלים איך אני מרגישה, אם יש לי מים, אם אני יכולה ללכת. מסבירים לי שיש לנו עוד דרך ללכת עד לחניון של ברכת צפירה. נותנים לי פנס ראש ו… מתחילים בתנועה. מחמש עד שמונה. מרחק של שבעה קילומטרים עד לארבעת הרכבים שממתינים בחניון.מזל שבמצבים כאלה הגוף מציף את עצמו באנדרנלין שנותן כוח. זו היתה הליכה כמעט רצופה שנמתחה על פני 12 שעות, שלוש מתוכן בלילה. אני מחולצת יחסית קלה, אני לא פצועה, לא צריך לסחוב אותי באלונקה, אני הולכת ומשוחחת איתם. במיוחד עם איתמר בן ה-16, שהלך במאסף, צעד או שניים אחרי.
בשמונה מגיעים סוףסוף לרכבים שמחכים לנו עם תה חם. מציעים לי להישאר לישון בערד ולמחרת טרמפ לכביש 90 וכך היה. העברתי את הלילה בבית של אורי והבוקר חזרתי מכביש 90 למכונית שלי בחניון צאלים תחתון.בשיחה הבוקר עם אורי שוב התנצלתי על חוסר האחריות שלי, הוא אמר לי, עזבי, העיקר שתמשיכי לטייל. הינה לך עוד חווייה, היכרת אנשים. מה שנכון, נכון. רק שזה לא מה שרציתי. אילולא הגשם והשיטפון הייתי יורדת במורד הנחל ויוצאת ממנו לקראת חשיכה.
נקלעתי לשיטפון בגלל שלא ידעתי על הגשם הצפוי במרחב, הייתי זקוקה לעזרה כי לא יכולתי להעביר לילה במדבר עם חולצה קצרה.

הפוסטים שכתבתי, אתמול והיום, בדף האישי שלי ובקבוצת טיולים, עוררו הד וקיבלתי תגובות רבות שקשורות בדרך זו או אחרת לבטיחות בטיול.
ותודה לידיד טוב שצלצל והזכיר לי את השאלה ששאלתי מה ההבדל בין טיול למסע, שאלה שהחזירה לי את הפוקוס למטרה לשמה יצאתי מהבית. אני כאן לא במרדף אחר גבים, וגב מלא מי שטפונות נקיים נחשב לאטרקציה הכי שווה במדבר. אני כאן כדי להיות, לשהות, לספוג, ללמוד, להתבונן, לקבל תשובות.

זו הסיבה מדוע ביציאה מהכביש הצדדי מנחל צאלים תחתון פניתי שמאלה, כלומר צפונה, לכיוון ירושלים, במקום דרומה, לערד למשל. ברור לי שעוד אשוב לשם. כי לא אוותר על החווייה בטבילה בבירכת צפירה או גבי רחף. אבל כעת אני זקוקה למנוחה. למפגש מחודש עם קופסת הצבעים שלי.
אני יודעת שגם שם, בירושלים, יקרו דברים מעניינים, אחווה חוויות מיוחדות.
השבוע אם כך יהיה בסימן חזרה לעיר, לנוחות של בית, לרחובות סואנים, אוכל מזין, מיטה, מקלחת חמה. אירוח אצל חברה טובה. נוכחות בפתיחה של תערוכת יומני הקורונה לקראת סוף השבוע.

רבע לארבע באחד ממפרצי העצירה על כביש 90. עצירה לקפה אחרון מול ים המלח. וגם כאן, לא לבד, עצרה משאית ומכונית נוספת שלא מדוממים מנוע. מקום נהדר להשתין, להצטלם ו… גם לקפה.
הערב יורד מהר ולא הספקתי לרדת למעיינות החמים בעין קדם.
איך שלא יהיה, מניחה לכל מה שקרה במדבר יהודה.
מתענגת על הכחול-טורקיז של ים המלח, הרוח הנעימה, הטעם של הקפה ושל החווייה המיוחדת שחוויתי בשבוע האחרון.
תודה מדבר יהודה, פתחת לי את צ'אקרת הטיולים.