מסע נדודים (7): מנוחה ושוטטות נינוחה בסנדלים וגרביים

פרק שביעי במסע הנדודים הנוכחי. אחרי חוויית החילוץ מנחל צאלים הייתי זקוקה לעצירה, למנוחה, לגיחה קצרה לציויליזציה שתפנק אותי באוכל טוב, מקלחת חמה, מיטה נוחה.
עוזבת את מדבר יהודה לטובת אירוח אצל חברה טובה באיזור ירושלים.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #25, שני, 7.12, ענתות

יום של מנוחה.
יום בו ההליכה הסתכמה בהקפה אחת או שתיים סביב הבית.
שיגרה של בית: כביסה, כלים, לחמם אוכל לארוחת צהריים, לחתוך מלפפון לפרוסות. בבוקר מצטרפת לשיעור בזום אח"כ פותחת את קופסת הצבעים, גוזרת, מדביקה, צובעת. משרטטת מנדלה מסובכת, צובעת.
שמחה לגעת בצבעים אחרי ימים רבים שהיו מונחים בתיק האדום בתא המטען של המכונית.
התגעגעתי. היצירה הפכה לחלק ממני, קשה לי לחשוב איך יראו חיי ללא היצירה.
מאז שהדרמתי לא נמצא לי הזמן והמקום המתאים לפתוח את קופסת הצבעים וליצור. היום הצבעים אירחו לי חברה נעימה.
וגם מפגשים עם אנשים, עם חברה טובה, שיחות טלפון, התכתבויות.
וברקע, מזג אוויר חורפי, קר. לובשת סנדלים עם גרביים וסווצ'ר מחמם.
יום של בית.

"כשחוזרים הביתה התיקרה מונחת בול על הריצפה"
שורה משיר של כוורת. קולעת בול.

מכל מה שנכתב ונאמר על סיפור השיטפון בצאלים הערה אחת שכתבה מנהלת קבוצת "אתרים וטיולים" בפייסבוק, הערה שהכי דיברה אלי:
"כדאי לשים לב לתסמונת המבוך.
כמה פעמים קיבלת רמזים מהשמים שכדאי לשנות תוכנית ולחזור. אבל כבר השקעת הרבה ולא רצית לוותר, למרות שעמוק בפנים ידעת שאת מסתבכת.
ממש כמו במבוך, כשיודעים שאיבדנו את הדרך, אבל במקום לחזור על עקבותינו, אנחנו ממשיכים להסתבך, כי כבר השקענו הרבה ואין לנו חשק לחזור.
כשמודעים לתסמונת הזו, יש סיכוי טוב יותר לפעול בהיגיון ולא ריגשי."


יום #26, שלישי, 8.12, ענתות, הסטף

מוקדם מאוד בבוקר, רבע לשש, עדיין במיטה, מדליקה את האור, זה של המנורה ליד המיטה וגם זה הפנימי וכותבת כמה דברים.
הרי הסימנים נמצאים בכל מקום, כל מה שצריך זה לפקוח עיניים, להיות עירנית מספיק כדי להבחין בהם.
המקרה שקרה לי בשבת, בנחל צאלים, מקרה שלקח אותי לקצה, הוא ללא ספק סימן. סימן גדול מאוד שמדבר יהודה שלח לי וטוב שיצאתי משם בשלום ולא קרה דבר, מלבד עייפות גדולה.

העייפות לאט-לאט מתפוגגת מהגוף, אולי זו הסיבה מדוע התעוררתי בשעה כ"כ מוקדמת, כשלא מתוכנן שום מסלול הליכה ארוך ורציני.

אתמול בלילה הקשבתי לפודקסט מרתק שתיאר בפרטי פרטים כיצד מיכלית דלק עלתה על שירטון מול חופי בריטניה לפני כמה שנים וגרמה לזיהום סביבתי בהיקף מחריד. הפודקסט השתמש בסיפור המיכלית כדי להדגים תופעה התנהגותית פסיכולוגית ידועה בה אנשים נצמדים לתוכנית הפעולה שהתוו מראש ולא משנה מה קורה בשטח.

כשמנחה הפודקסט העלה שאלות מדוע המיכלית לא פנתה לכיוון המים העמוקים והפתוחים או מדוע לא בחרה בנתיב הרחב יותר בין שבעת הצוקים ליבשה, אלא נכנסה דווקא למעבר הצר יותר בין הצוקים לאיים, מעבר עם מרווח טעות מאוד צר – נשמע קול של שחקן שאומר במבטא איטלקי never in my mind. הביטוי הזה נתקע לי בראש, כי זה בדיוק מה שקרה לי בראש מעלה נמר.
רואה שמים קודרים, רואה ענני גשם ממטירים רחוק ממני, שומעת רעמים מתגלגלים ולא עולה בדעתי שככה בדיוק נוצר שיטפון ושהתוכנית שלי לרדת במעלה נמר ולחצות את הנחל עד לחניון היא לחלוטין stupid plan.

הייתי "נעולה" על המסלול המעגלי שהתוויתי לעצמי בבוקר ולרגע לא עצרתי לחשוב שבתנאי מזג האוויר הזה, עדיף להימנע מלרדת לערוץ של נחל עם אגן ניקוז כ"כ גדול.
ראיתי פעם שיטפון בצאלים, מעל בירכת צפירה, מפל שזרם ושצף בשלושה מפלסים. מחזה מרהיב שרואים מרחוק ואחרי שמזג האוויר נרגע, אפשר לבקר בגב ולטבול במים.

למה לא עצרתי אז להתסכל במפה, לבחור מסלול אחר שייקח אותי בצורה בטוחה החוצה מהשטח, למשל עד לכפר נוקדים. כי הייתי שבוייה של התוכנית שלי. זה קרה בנחל צאלים וגם בחיים המקצועיים שלי. ולפעמים, כשלא מבינים רמזים עדינים שהחיים שולחים, אין מנוס מסימן גדול, רועש, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, כמו שיטפון.

אלה רגעים שנופלים אסימונים, שאני מבינה שיותר מדי זמן אני נצמדת לתוכנית שעבר זמנה, שכדאי מאוד שאעצור ואשנה אותה, כדי שלא אתעורר בעוד חודשים או שנים ואבכה ש… Never in my mind
כדאי שאנער את ה-mind שלי, אעשה לו Refresh או Reset רציני, כדי שספינת חיי לא תעלה על השירטון.
זה השיעור החשוב שלמדתי מהסיפור של נחל צאלים. זה הסיפור שמסע הנדודים הביא אלי.
אילולא יצאתי לדרכים, אילולא היגעתי למדבר יהודה, ייתכן שהייתי ממשיכה בהליכה אוטומטית באותו נתיב שפעם, לפני למעלה משנתיים קבעתי לעצמי, וכעת הפך ל-stupid plan, שכבר לא עובד, שלא מתאים למציאות העכשווית.

רבע לארבע, הסטף. מהמקום בו אני יושבת, בקו אווירי ישר אני רואה את מגדל המים של השכונה בה נולדתי וגדלתי. לפניו הקומפלקס העצום של בית חולים הדסה בו נולדתי. לידה, ילדות ונערות, פרקים משמעותיים בחייו של אדם שקרו לי במקום הזה.
מקום שמפעם לפעם חוזרת לבקר בו כאורחת.
ירושלים, העיר היפה בתבל, היתה הבית הראשון שלי. בית שעזבתי ולא אשוב לגור בו. כי ככה.

היום קצת התבהר והתחמם לעומת מזג האוויר הקודר אתמול. יומיים שאני מתהלכת בסנדלים עם גרביים. לא מתחשק לנעול נעלי הליכה, מצאתי פיתרון ביניים שאולי נראה קצת מצחיק, אבל שומר על חום כפות הרגליים.
שוב סתיו/חורף. שוב האדמה מתכסה בפלומה ירוקה רעננה. שוב עצים שמשילים עלים. שוב דיבורים על סגר או עוצר ליילי. שוב אני שחוזרת שוב ושוב על המובן מאליו, כמו מסטיק לעוס, שמזמן איבד את הטעם.

מה רציתי להגיד בעצם?
שזה הסתיו עם הענן, עם הרוח המיילל, עם הצביטה בלב.
שזו צביטה מכאיבה, לא נעימה, ששולחת גלים של כאב.
שזה היופי הזה שקשה לעמוד בפניו של צבעי עלים שמשתנים, מירוק לצהוב לכתום לאדום. עלים שסיימו את תפקידם ונושרים.
שזו אני שמרגישה כמו עלה שלכת, קצת מיותרת ולא נחוצה לעץ, לחיים.

התעוררתי הבוקר מחלום על האוהל הקטן שלי שהקמתי במקום שומם לחלוטין בליל סערה והינה אני בחדר. יש קירות, תקרה, רצפה, דלת, חלון. השמש זרחה היום זריחה סתמית, גלגל צהבהב שהתרומם מכיוון מזרח, בלי האפקטים של הצבעים הדרמטים. נראה שגם השקיעה הערב תהייה סתמית. שמש שמסתתררת מאחורי ענן אפור. אולי הוא ישנה את צבעו לורוד כשהשמש תלך.
עד מחר.

מסע הנדודים שהגיע כעת לפאתי העיר היפה בתבל הרחיק אותי מאוד מההתרחשויות, מהאקשן, מהדינאמיות של חיי המעשה. לו היו שואלים אותי היום "מה את עושה?", הייתי עונה, "כלום".
הקדשתי שעה הבוקר לביקור משפחתי ושעה נוספת לקניות בסופר להצטייד במצרכים, למלא את סל האוכל בתא המטען. ואח"כ נסעתי לסטף, הרתחתי מים לקפה, אכלתי לצהריים גביע קוטג' בכפית עם שני מלפפונים. צבעתי קצת ביומן, הקשבתי לשיר, מצאתי אצטרובל,
עדיין לא מצאתי תשובות, לא התערבבתי, לא נבלעתי.

ככה עובר עוד יום. המונה שסופר קילומטרים במכונית הגיע לאלף והתאפס מעצמו. סגרתי את האלפייה הראשונה מאז יצאתי מהבית. רושמת ביומן המסע המתגלגל שלי.

"אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע.

והיה ומישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה.

מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע.

מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול ת'שאלות ולענות."
אביב גפן


יום #27, רביעי, 9.12, רחובות, חנות יצירה

ביציאה מירושלים פקקים נוראיים, ערימות של כלי רכב מזדחלות זו בעקבות זו. התיזמון של ווייז מראה שנגיע ליעד בת"א באיחור גדול. אם כך מה נעשה? מחשבות מסלול מחדש.
היא בוחרת ביעד אחר ווייז מנווטת אותנו אליו.
תשע בבוקר, אנחנו בפתח חנות יצירה ברחובות, שכעת פתוחה ללקוחות.

בדרך דיברנו על תרבות הצריכה שיצאה מכל פרופורציה ושכעת יותר ויותר אנשים מצמצמים כמויות, מודעים להשלכות של over צרכנות.
ועדיין, כששתינו מטיילות בין השורות, מתעכבות ליד המדפים עמוסי צבעים, ניירות, מכחולים, טושים, עפרונות ועוד שפע גדול של חומרי יצירה, קשה לנו להישאר אדישות. בסופו של טיול בחנות ליצירה כל אחת יוצאת עם שקית של גודי'ס.
אידאולוגיה מינימליסטית לחוד וחבילה של 12 טושים אלכוהולים שגם מריחים נהדר לחוד. וזה בסדר.
מפעם לפעם מותר לי לרענן את חומרי היצירה שלי.
מפעם לפעם מותר לי לקחת פסק זמן מההליכה ולשבת ליד שולחן המטבח ולצבוע ביומן משרדי ששינה פניו ליומן אמנות.

בשישי תתקיים "הפתיחה" של תערוכה בשם
"יומן ויזואלי: זמן קורונה" בה יוצג גם יומן הקורונה הורוד שלי. קראתי לו "ורוד על ורוד", דווקא בגלל רישומי הנוירו-ארט השחורים שממלאים את הדפים. זו ללא ספק היתה תקופה שחורה. לקראת סוף הסגר. אפריל-יוני. ותודה לאל שהרעיון להטיל סגר נוסף על הציבור נפל, אם כי מי יודע. היתה אי וודאות גדולה בנוגע לקיום תערוכה שתוצג לשבוע באחת הגלריות ביפו במסגרת שבוע האיור. והינה, בשישי זה קורה.

מתוך ההזמנה לתערוכה:
"האם כלי יצירתי כמו יומן ויזואלי יכול לתת מענה חברתי ורגשי בתקופה מורכבת? התערוכה מזמינה את הצופה להצטרף למסע פנימי בעולמם של 32 יוצרות.ים בזמן הקורונה.
בתקופה שבה העולם משנה את פניו הפכה היצירה ביומן לדרך התמודדות ואורח חיים. קהילות קיימות מתרחבות ומתפשטות למקומות חדשים באמצעים טכנולוגיים, והיומן משמש כאמצעי חברתי וטיפולי: בעזרתו אפשר להתיידד עם ״המבקר הפנימי״ ולהתחבר לתת מודע. בעידן של שיתוף מצד אחד וריחוק חברתי מצד שני, היומן האישי פורץ את הגבולות ומחבר בין אנשים בארץ ובעולם."


יום #28, חמישי, 10.12, שלכת בהרי ירושלים
נר ראשון של חנוכה

בבחירה בין שוטטות ברחובות ירושלים ובין מראות של שלכת בהרי ירושלים, השלכת ניצחה ביג טיים.
השמיים בתכלת משגעת, הטמפרטורה נעימה, מזג אוויר מ ת נ ה. ואין כמו הגוונים הזוהרים באור של עלי השלכת כדי להעצים את המתנה הזו.
הסתיו בארץ כ"כ חמקמק, כמעט ולא מורגש. והינה, הזדמן לי היום לצאת לשיטוט נעים בהרי ירושלים ו.. להתמוגג מרוב יופי.

"איזה יופי! זה מהמם!", אישה אחת עם שתי מצלמות מתלהבת כמו ילדה קטנה.

גן לאומי עין חמד בשעות בוקר-צהריים מלא מבקרים, צלמים, ילדים, זוגות. יש מי שפורש מפה על השולחן ועורך פיקניק, יש מי שמעיף עלים לשמיים, יש מי שלא מפסיק להקליק במצלמה, לחפש את הפריים המושלם.

גן לאומי עין חמד בנר ראשון של חנוכה מפנק את המבקרים בשלכת נהדרת, צהובה-כתומה, כל כך יפה.
ליד שרידי המבצר מצע עלי דולב שנשרו, כזה שאפשר לדשדש בו, לבעוט בעלים, להתכופף, להרים חופן ולזרוק באוויר, לצלם השתקפויות במים.
כייף גדול.

על החלק הפחות כייפי של היום לא בא לי לספר.
לפעמים מזג הרוח שלי דומה למזג האוויר ההפכפך, פעם בהיר, פעם קודר את שוב מתבהר ומתחמם.


יום #29, שישי, 11.12, יפו
נר שני של חנוכה

"מה לעזאזל אתם רוצים מחיי", רוטנת לעצמי בתוך המכונית הסגורה. הנהיגה בכבישים העירוניים היא חתיכת סיוט. כמעט ושכחתי מהעומס הפקוק והדחוס, כשכמויות עצומות של כלי תחבורה מכל הסוגים מתנקזים לנתיב אחד. צפירות חסרות סבלנות ואדיבות, הידחפות מימין ומשמאל. מעייף. מתיש. מעלה את העצבים, גם כשמשתדלת מאוד לשמור על רוגע.

מירושלים ליפו. ובהמשך היום קפיצה קטנה הביתה ולסיום ביקור בקדימה שבשרון. מחר בבוקר אסע דרומה, אל הכבישים הפתוחים והפחות עמוסים.

תשע וחצי, עוד רחוב אחד ומגיעה לגלריה. כבר הספקתי לשתות כוס סחלב חם ומתוק וללעוס בייגלה טרי. השוק לאט לאט מתעורר לחיים, יש תנועה של רכבים ואנשים עוטי מסיכות בשלל צבעים. טוב לראות איך לאט לאט החיים חוזרים למסלולם. עץ קריסמס גדול, חנוכיה וסהר שהציבה עיריית ת"א בכיכר השעון, מסממני חגי החורף.

כ"כ הרבה אנשים בהמולה עירונית של בוקר שישי שכנראה מזמן לא נראתה כאן. פעם היה מתקיים שוק אמנים פעמיים בשבוע, פעם כל החנויות היו פתוחות. מאז שהגיעה הקורונה הכל סגור, ורק עכשיו, חנוכה תשפ"א, נראה ששוב חוזרים להמולה התוססת שמשלבת בילוי, קניות וזלילה.
עוד אני יושבת על ספסל ומקלידה, הגיעה חבורת צעירים, נעמדו באמצע הרחוב והתחילו לרקוד ולדקלם משהו בשפה לא מובנת. מההפתעות הקטנות ששיטוט בעיר מזמן.

אבל, די. נמאס. מתגעגעת למרחב הפתוח. לשקט של המדבר. ועל זה יסופר בפרק הבא.