מסע נדודים (8): קול קורא לנדוד, אל כביש הגבול ובחזרה

פרק שמיני במסע הנדודים הנוכחי. אחרי קרוב לשבוע של מנוחה בהילוך ראשון-שני, משלבת להילוך גבוה וחוזרת לכבישים. אל כביש הגבול היפהפה וחזרה צפונה.

שיר המסע שלי:
"העולם עגול ופתוח ~ עננים בסך הולכים
עמהם בצעד בטוח ~ טוב ללכת בדרכים
עננים שטים ברקיע ~ ורחב כאור שבילם
אם נלך, ודאי שנגיע ~ לסופו של העולם
בנתיבי הרים נעפילה ~ נעבור שבילי עפר
כל דרכינו בטח יובילו ~ לעולם אל זה הכפר"
נתן יונתן

יום #30, שבת, 12.12, כביש הגבול, בורות לוץ
נר שלישי של חנוכה

"מתי אראה אותך שוב? בעוד חודש?"
"ולא תתגעגעי?"
אני אורזת את הגעגוע לחבילה קטנה ומכניסה לתא הכפפות במכונית. מסדרת את הציוד במושב האחורי, בתא המטען, ממלאת את כל הבקבוקים במים ו… נפרדת לשלום.
בלי לשים לב חלף חודש מאז יצאתי לדרכים. בשבוע האחרון לקחתי סוג של טיים-אאוט והתארחתי בבית של חברה. זמן למנוחה, ליצירה, למפגשים, לשיחות, לשוטטויות קטנות, לתנאי מחייה של בית.
והבוקר, לא ממהרת לקום, להיפרד משמיכת הפוך החמה. מקלחת חמה, כי מי יודע היכן אשן היום בלילה ואם יתאפשר לי להתרחץ, ובטח שלא במים חמים.

"ארוחת בוקר? תרצי חביתה?"
בוודאי. לא מעיזה לסרב לכזה פינוק. אפילו שמילאתי את סל הקניות במצרכים, כמו סופר קטנצ'יק בתא המטען, אין ביצים. יש קוטג' ויוגורט ליומיים הראשונים ואח"כ נראה…
בינתיים כל מה שאני יודעת להגיד זה שפני אל הכניסה הצפונית לכביש הגבול, בניצנה, ומכאן נראה…

אתמול הייתי באיזור המרכז, קפצתי הביתה להחזיר דברים שלא בשימוש ולקחת בגדים חמים ואת התיק הגדול. מעיפה מבט בחלל שאני קוראת לו" בית". מסודר, נקי, חלל שנעדרתי ממנו בחודש האחרון. בכוונה לא מתמהמהת, לוקחת רק מה שצריכה וממהרת לצאת, לנעול את הדלת. לא. עדיין לא הגיעה העת לשוב הביתה.
אני עדיין שומעת קול קורא לנדוד.

"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכל
חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול

כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל
אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל
אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר
והכבשים פעו בואדי כמו חליל

הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד

וכשפרצו השיטפונות שכח את כל מה שהבטיח
אל הצלילים של החליל הושיט ידיים בסופה
במחול טירוף בקני הסוף נסחף שיכור כמו חול ברוח
גם הסלעים פרשו כנפיים כמו אנפה

וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה"
מילים: איציק וינגרטן

לכבוד חנוכה פתחו את כביש הגבול לתנועת אזרחים. הזדמנות נהדרת להדרים לאיזורים מרוחקים, בקצה-קצה המדינה. בשבת הראשונה למסע כמעט ונגעתי בגבול הצפוני עם לבנון, בשבת הרביעית למסע כמעט ונוגעת בגבול הדרומי עם מצריים.
זו לא הפעם הראשונה שנוסעת לאורכו ובוודאי שלא האחרונה. משיכה בלתי מוסברת לנופים היפים, המרחבים הפתוחים. ואולי הפעם אשלב גם מסלול הליכה דו יומי לכיוון הר כרכום. נראה.

בינתיים אני כאן. היגעתי לחמוקי ניצנה לפני דקות אחדות, אוותר על סיור בחמוקי הגיר הלבנים, וכשתסתיים הפסקת הקפה אסע לכיוון המחסום הצבאי, אומר שלום לחיילים ואעלה על כביש 10, כביש הגבול.
עם מיכל דלק מלא במכונית ומיכל מלא במצב רוח טוב יוצאת שוב לדרכים.

שלוש ועשרים, תצפית הר חורשה
"מוכרחים תמונה", חבורת אופנוענים נעמדת לידי לתמונה קבוצתית. קודם אני נעמדתי ליד חבר לטיולים שפגשתי במקרה, יצא למסלול רגלי משלוחת קדש ברנע עד לתצפית בהר חורשה.
כזה מקום יפה.

הפסקת סנדוויץ' אבוקדו ויוגורט, עידכון נוסף בתחזית. מה צפוי בימים הקרובים. אובך, סופה, חשש לשטפונות?
מעתה ואילך כל חשש ולו הקטן ביותר אמור להכניס אותי לדריכות. בעצירה הבאה אני ניגשת לפקח של רט"ג ומתעניינת." שבת שעברה נתקעתי בשיטפון בנחל צאלים, מחר אני רוצה להגיע רגלית להר כרכום. איך יהיה מזג האוויר? ", ליתר ביטחון רושמת את הטלפון שלו, שלא יגידו עלי שאני שאננה ומתרשלת שוב בשיעורי הבית.

מוצ"ש, שבע וחצי, באוהל שלי בקצה החניון בבורות לוץ.
פעמיים הזזתי את האוהל הירוק שלי, כדי לחמוק מאנשים, מרעש, למצוא מקום מרוחק, ממש בקצה החניון. זה עלה לי בנהיגה רשלנית בדיוק מעל מעגל אבני מדורה, איכשהו פיספסתי אותו, עד שכבר היה מאוחר מדי ותחתית המכונית גירדה את האבנים. מקווה שחוץ מרעש מבהיל, למכונית שלום.
לקח לי קצת זמן להתמקם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לאכול? לשתות? להחליף לבגדי שינה? לשטוף פנים? להתארגן לשינה? לא בא לי כלום. בחוץ כבר נעשה חשוך, נושבת רוח קרה, לא בא לי לטרוח להכין ארוחת ערב. אז מה אם יש לי מיני סופר בתא מטען. מזל שאכלתי חביתה וירקות לארוחת בוקר. אפשר לדלג על ארוחת ערב ומקלחת. להתכסות בשק"ש ולדפדף באלבומי התמונות מהחודש האחרון.
גם בפעמים הקודמות בהן לנתי בחניון זה, הוא היה עמוס מטיילים. נראה שכולם שמעו עליו, כולם מכירים אותו, כולם מגיעים ללון בו.

חנוכה, נר שלישי, לילה בהיר וקר. זה לא מונע ממטיילים רבים לשבת בחוץ, לבשל אוכל, לפטפט.
אני מנסה לחזור להרגל שלי לסיים את היום מוקדם, להתחפר באוהל, להתכסות היטב, להתגונן מהקור ולשקוע לשינה. השעון מכוון לשש בבוקר. אקום לפני הזריחה, אקפל את הציוד ואסע בזהירות מהחניון לכיוון המחסום בהר חריף, לעלות שוב על כביש 10, דרומה, להר כרכום.


יום #31, ראשון, 13.12, כביש הגבול, הר כרכום
נר רביעי של חנוכה

איזה יום היה לי היום…
קפה מס. 1 של בוקר יום ראשון, לפני הש.ג. בהר חריף. מעמיסה ציוד לינה, מים ואוכל בתרמיל הגדול
קפה מס. 2 במצפור הר שגיא, אחת מתצפיות הנוף היפות בנגב.
ארוחת בוקר מאוחרת בפיסת צל קטנה, על דרך הג'יפים האדומה בדרך להר כרכום.

המשהו הזה שבי שנמשך מאוד להגיע שוב לכרכום, תיזז אותי בדרך לא קלה. הספקתי לשכוח איך זה לצעוד קילומטר אחר קילומטר כשהתרמיל הגדול על הגב. כנראה שגם שכחתי איך אורזים נכון, כי שמתי בקבוק של שני ליטרים מים בצד שמאל, מה שהכביד מאוד דווקא על הצד הזה. לא משנה כמה מתחתי את הרצועות, הוא נפל מעל הצד השמאלי של הטוסיק, וזה כאב. מאוד.

קיוויתי מאוד שיעבור ג'יפ שייקח אותי לחניון הלילה. הראשון וגם השני היו מלאים, השלישי התנצל ואמר שהסובארו בקושי סוחב, והרביעי לקח אותי טרמפ כמחצית הדרך, עד לפיצול השבילים, קילומטר לפני חניון הלילה.
בחניון רואה כמה רכבי מנהלה, מזכיר לי את הטיולים הנודדים שהשתתפתי בהם בעבר.

כמה מילים על תעשיית הטיולים, כי זו ללא ספק תעשייה. מצד אחד יש דרישה מצד מטיילים רבים למישהו שיארגן, יוביל, ידריך, יסחב את הציוד, יקפיץ החוצה מהשטח בג'יפ או טיולית. ייקח אחריות על הטיול. וככה צצו כמו פטריות אחר הגשם עוד ועוד חברות שמנגישות גם את הטבע הפראי ביותר לטיילים חובבי הליכה.
לא אנקוב בשמות החברות, אבל ראיתי כאן כמה וכמה קבוצות מטעם אותן חברות ידועות בתחום הטיולים, שסיימו בהר כרכום טרק של שלושה/ארבעה ימי הליכה, ומכאן יוקפצו החוצה מהשטח.
כשהמטיילים ירדו הערב מההר חיכה להם רכב המנהלות עם התיקים, עם שולחנות, תאורה, מחצלות, שתייה חמה ומרק מתבשל. על כזו נוחות משלמים. גם אני שילמתי בעבר, ככה יכולתי לטייל בנוחות יחסית טיולי שטח ארוכים של שלושה ימים רצופים. החל מסכום של 500₪, שלאט לאט עלה ל-600 וכשטיפס ל-750₪ עבור טיול של שלושה ימים פרשתי. יקר לי מדי. מניחה שמאז המחירים עוד עלו וכיום טרק שנע בין בורות לוץ – מצוקי לוץ – הר עריף – הר כרכום יכול בקלות להגיע לאלף ש"ח.
פיתרון מצויין למי שהפרוטה מצוייה בכיסו וגם למי שמעדיף שיובילו אותו בדרך ויארגנו עבורו את הלוגיסטיקה שכרוכה בהגעה לשטח, הקפצת ציוד וכו'.
לא לכולם מתאים לטייל לבד כמוני.

הבוקר, כשארגנתי את התרמיל הגדול, שהנחתי על האדמה את ערימת הציוד הנחוץ לי ליומיים, כולל לינת שטח, זה נקרא לוגיסטיקה. 5.5 ליטר מים, שק"ש, אוהל, ללא יריעת הגשם, מעט בגדים חמים, מעט אוכל, פנס ובטרייה ספייר להטענת הטלפון.
כמה שקל התיק? לא יודעת. היה לי כבד, במיוחד בצד השמאלי. עצם זה שהייתי מסוגלת לסלוב את המשרל על הגב, להתגבר על חוסר הנוחות, איפשר לי לבקר שוב בהר.

ההר נמצא במרחק של כ-12 ק"מ מהכביש. דרך שעבירה לג'יפים בלבד, או למטיילים רגליים.
הינה עשיתי זאת שוב. בפעם הראשונה שטיילתי בכביש 10 תפסתי טרמפ מהכביש לחניון, עליתי לטייל בהר ובצהריים צעדתי חזרה למכונית שחנתה ליד המחסום בכביש.

הפעם אני נשארת לישון פה.

קיוויתי שלא יהיה עמוס, אבל ככל שהחשיך הגיעו עוד ועוד מטיילים מהקבוצות ועוד ועוד רכבי שטח. כל אחד תופס פינה, מקים אוהל, מבעיר מדורה, מבשל ארוחת ערב חמה.
היות ולא ארזתי גזייה יצאתי לחפש מישהו לבקש ממנו מים חמים למרק נמס וגם בקבוק מים, כי לא חישבתי כמו שצריך את צריכת המים שלי. קיבלתי בקבוק של ליטר וחצי ומים רותחים למרק שלי. נדיבות ליבם של חבורת ג'יפאים.
זו לא החבורה הראשונה שאני פוגשת, זה "קטע" כזה של גברים ששירתו יחד בסדיר, שמרו על הקשר לאורך כל השנים, שעברו מאז, אחת לזמן מה יוצאים לטיול שטח של כמה ימים. כל פעם אני מופתעת מרמת הציוד שמביאים איתם, החל מכסאות, שולחנות, תאורה, בחון גז ענק לבשל אוכל, עצים למדורה, שפע של אוכל ונשנושים.
הם מצויידים בכזה שפע לעומת המינימום שאני מסתפקת בו. מרק נמס בכוס לארוחת ערב, ולקינוח כוס תה פושר. העיקר יש לי שני ליטר מים למחר, עד שאשוב למכונית.

עשרה לשבע. יום שהתחיל בשש ועשרים, קצת לפני זריחה, כשהשמים הוארו בגוונים של וורוד וסגול.
השמיים חשוכים מאוד, אפשר לראות את הכוכבים מנצנצים. קר, אבל לא יותר מדי.
זו הרוח ששולחת אותי לתוך האוהל, לפרוס את האיברים על המזרון המתנפח, להתכסות בשק שינה, כמו שמיכה מחממת. עוד כמה מילים אניח את הטלפון בצד ואעצום עיניים.
יום ללא קליטה, מעט מאוד רעשי רקע. יום עם נופים ריקים, פראיים, פתוחים. יום עם הליכה סוחטת כוחות, מעייפת אבל מתגמלת.


יום #32, שני, 14.12, הר כרכום
נר חמישי של חנוכה

זה היה לילה ארוך, חשוך מאוד, עם מיליוני כוכבים שניצנצו בשמיים ורוח בינונית עד חזקה שנשבה עד הבוקר.
העייפות גוברת על הכל, על הבדידות, על חוסר הנוחות, על ארוחת הערב הדלה, על ריחות הבישולים של מטיילים אחרים, על הרעש שהגיע מכיוון קבוצות המטיילים בחניון – ואני שוקעת לתוך שינה מלאת חלומות, כל פעם שמשנה תנוחה, ההכרה מתעוררת לרגע ושוב נכבית.

הפעם באתי מצויידת בשני מזרונים, האחד יריעת גומי דקה והשני מזרון מתנפח שזו הפעם השנייה שעושה בו שימוש. גם בטיול הדו-יומי לפני שנה האוויר ברח במהלך הלילה ולמי יש כוח מתוך שינה לנפח שוב. וככה יצא שבסופו של לילה הפרידו סנטימטרים בודדים ביני לבין אדמת המדבר.
האדמה למרגלות הר כרכום. ההר שנקשרה אליו התיאוריה של ד"ר ענתי שהוא הר סיני. האמנם?
מי יודע. ההר עצמו לא מרשים במיוחד, הר במה מאורך מצופה אבני צור, על חלקן חרותות סלע קדומות.
בביקורים קודמים ראיתי כמות גדולה יותר וגם צילמתי הרבה יותר. אתמול התחשבתי בעייפות הגוף ובזמן שעמד לרשותי עד שהשמש תשקע וטיילתי במסלול הטבעתי, מסלול קצר שעבר ליד מעט מהציורים שעל ההר. לא היגעתי למקדש הפליאוליתי, לו הייתי רצה ממש מהר יתכן והייתי מספיקה, אבל גם מה שראיתי סיפק אותי. ככה זה כשמגיעים בפעם השלישית או הרביעית לאותו המקום. חוויית הגילוי מתעמעמת מעט.

הבוקר בהיר. בשש השמיים הוארו בצבעים יפים שהתפוגגו מהר. עדיין נושבת רוח קרירה ואני יודעת שמזג האוויר צפוי להתהפך היום. אומרים שיירד גשם.
אבקש מים חמים לתה ואז אעמיס שוב את התיק על הגב ואתחיל לצעוד לכיוון המכונית. כשלוש שעות הליכה, והפעם ללא המשקולת של שני הליטרים שלחצה על צד שמאל.

בהזדמנות הקרובה אני צריכה להשקיע סכום לא מבוטל של כסף ולחדש חלק מציוד הטיולים הישן שלי. תיק גדול לטיולים דו-יומיים ומעלה, תיק לטיולי יום, נעלי הליכה חדשות.
שמעתי על לא מעט בלוגרים של טיולים שעושים דילים עם חנויות של ציוד טיולים, מקבלים בחינם, מטיילים, מצלמים, מעלים לרשתות החברתיות, מתייגים. טיול שהוא סוג של פרסומת תמורת סנדלים בחינם. אני אפילומלא מעלה בדעתי לבקש. אם קשה לי לבקש בקבוק מים וכוס מים חמים למרק ותה, איך אבקש לקבל בחינם ציוד שעולה מאות שקלים…

ניגשת עם התרמיל על הגב והכוס הכחולה ביד לאותה חבורה שנתנה לי אתמול מי שתייה ומים חמים.
"יש מים חמים על הגז, תתכבדי"
מכינה קפה ויושבת להחליף איתם כמה מילים. החברותא הגברית הזו כ"כ קוסמת לי, חמישה חברים שמכירים מהסדיר ומפעם לפעם מטיילים יחדיו. עדיין לא נתקלתי בחברותא נשית ששומרת על קשר מהצבא, שמטיילת יחד טיולי שטח. הנשים מצטרפות לבעלים או לקבוצות. וכשמפעם לפעם מופיעה מטיילת בודדת, שואלים,"מהיכן היגעתם? ", ואני מתקנת בחיוך, "היגעת", כי אני לבד.

"והעיקר לא לפחד כלל" קול שירה שמגיע מהחניון. והינה השמש עלתה מעל ההר ומקווה שהיום היא פחות תכה בי, שהרוח תמתן אותה מעט.

בשבע וחצי מעמיסה את התרמיל על הגב, מקלות הליכה בשתי הידיים ויוצאת לדרך. לפני כעשרה קילומטרים שאולי אקצר בטרמפ או שלא. לא ממהרת. המכונית ממתינה לי סמוך לכביש, אגיע אליה כשאגיע. ובינתיים, כזה שקט, כזו דממה.
ומדבר שמואר באור רך של שעת בוקר מוקדמת. וריק. ריק. ריק. הריק שבחוץ פוגש את הריק בתוכי. מפגש ששוטף את העיניים בדמעות. בגלל זה אני כ"כ אוהבת את המדבר. נמשכת אליו, מתגעגעת אליו.
מקום שאדיש לקיומם של בני האנוש, רוב השנה שומם, ריק מאנשים שמגיעים בעונות מסויימות, למשל חנוכה, פסח, סוכות. באים, מסתובבים, מצלמים, מרעישים, קצת מלכלכים, קצת מתפעלים וחוזרים לביתם.
והמדבר? נמצא במקומו כל עונות השנה.
איך להימצא במקומי זו תורה שלמה. להיות בדרך חזרה מהכרכום ולא לחשוב על מה היה אתמול או על מה יהיה בהמשך היום, אלא להיות נוכחת במקומי.
אני, שלפני כמה דקות הורדתי את התרמיל מהגב, פשטתי את הפליז הורוד והוא מונח על הבירכיים, יחד עם פיסת נייר טואלט שניגבתי בה קודם את הדמעות. אבנים, קטנות ובינוניות, אבל לא סלעים גדולים, שיחים מאובקים, פה ושם שיח נמוך עם פריחה ורודה (לזכור לברר את שמו, ייתכן שזו חומיעה), חלזונות לבנים, ציוץ ציפורים, מעט זבובים. רוח נעימה. שמים כחולים נקיים מעננים. דרך כורכר מסומנת באדום.
דרך שעוד מעט אצעד בה. צעד ועוד צעד.
נשימה עמוקה. כמה טוב להיות פה.

רבע לעשר, באותה פיסת צל שעצרתי אתמול לארוחת בוקר. בערך באמצע הדרך. מכאן נותרה הליכה של שעה פלוס, תלוי בקצב. לא ממהרת לשום מקום. אגיע למכונית כשאגיע ומשם אסע להר שגיא, לנוף היפה ביותר בהר הנגב, לארוחת צהריים מושקעת. למעט שני ג'יפים שחלפו על פני, אני לבד.
נשבה הבוקר רוח שהפכה את ההליכה עד כה לנעימה יותר, אם כי גם היום התיק היה לי כבד.
או שאלו הצרות, הדאגות, הטרדות, החששות, הפחדים, הכאבים, המועקות – כמו אבנים כבדות שמוסיפות למשקל ומעצימות אותו.

תראי אותך, אני מנסה טקטיקה טיפה אחרת, צאי מתוך עצמך והביטי בטיילת שיושבת על אם הדרך, נשענת על התרמיל הגדול, אוכלת תפוח. גם אם התרמיל כבד לה, עדיין יש לה את הכוח הפיסי לשאת אותו על הגב, יש לה את הכוח המנטלי לצאת לבד אל המדבר, יש לה את הידע כיצד לקרוא מפה, יכולת ההתמצאות, התושייה להסתדר, התשוקה לטייל, לבקר במקום אפילו שהיתה בן בעבר. תראי אותה, היא מהזן של המטיילים שהמדבר עושה להם טוב, מקשיח אותם, מאתגר אותם, מלמד אותם דבר או שניים על עצמם.
הביטי בה נועלת נעליים שצעדו בכל כך הרבה דרכים ומי יודע לאילו דרכים הן יגיעו. היא ללא ספק אישה של דרך, של מסעות, של צבעים, לבושה בחולצה בצבע טורקיז וחובשת כובד ורוד…

10:07, ביס אחרון מהתפוח. חלאס לעוף על עצמי.
מחצית הדרך עוד לפני.

13:00, הפסקת קפה במרפסת התצפית בהר שגיא. שותה קפה חזק וחם ומשתדלת לא להתבעס מהתחזית. כאן כבר יש קליטה, כיביתי מצב טיסה ומקבלת הודעות מחברים שדואגים לעדכן אותי בתחזית. היא לא מבשרת טובות. הולך להיות מזג אוויר סוער בכל הארץ עד יום חמישי.
אובך, רוחות, גשמים.
מייד אחרי הפסקת התפוח הרוח התחזקה מאוד, העיפה עפר וחול, עשתה את ההליכה לקשה יותר, ויחד עם זה מהירה יותר. כבר לא עוצרת להביט על הנוף, אלא משפילה מבט לאדמה, שלא ייכנס חול לעיניים.

ככה זה. בכל זאת, חורף. חוככת בדעתי מה לעשות. היכן להעביר את הלילה. אני זקוקה למקום מוגן מרוח, יש שלשה מסתורים כאלו בבורות לוץ, השאלה אם יהיו תפוסים. חנוכה, המוני מטיילים. אולי השינוי במזג האוויר ישלח את רובם חזרה הביתה.
לו היו חדרי אירוח זולים במצפה, הייתי נוסעת, אבל גם מקומות הלינה העממיים יקרים. מזרון ללילה באחד החאנים באיזור תעשייה יעלה 100₪ללילה, אם בכלל יש מקום פנוי.
ומה כבר אפשר לעשות במהלך היום, אם קר, אביך, גשום ונושבת רוח קרה?
לחכות עד יעבור זעם.

בינתיים לא קר עד כדי כך. סיימתי לשתות קפה מס. 1 עם שניים-שלושה פתיבר לייד, ותיכף ארתיח מים לקפה מס. 2. אני אוהבת קפה של טיולי מדבר ואוהבת את הנוף גם כשהוא צבוע בחום עכור.

עשרים לשש, חניון בורות לוץ
יושבת בפתח האוהל, שותה תה קינמון חם ומפצחת בוטנים. מה רע. בקרוב אסיים את היום, אתחפר בשק"ש ואנסה להירדם, למרות הרוח הקרה, למרות טירטורי המנוע של עוד ועוד ג'יפים שמגיעים. באופן מפתיע או שלא, מזג האוויר לא עושה רושם על הישראלים שמתעקשים על לינת שטח בלילה חורפי שכזה, ו… אני ביניהם.
כשעבר הפקח התעניינתי אם יירד גשם הלילה, ואיך יהיה מזג האוויר מחר וברביעי. "לא יודע". יכול להיות שיהיה גשום. מעדכן שהפארן זורם כעת. מה איכפת לי מפארן כשאני במערב הר הנגב, בגובה של כ-900 מטר, מה שמעצים את הקור.

אני לא בקטע של צייד שטפונות, גם לא בקטע של לקפוא מקור, להירטב בגשם או לבוסס בבוץ. אז מה כן?
זו השאלה שאני מסתובבת איתה מאז שנודע לי על התחזית החורפית. מה הקטע שלך? לצאת לעוד ועוד מסלולי הליכה? לספק את ההתמכרות הזו למדבר שדורשת עוד ועוד ועוד? להתרחק עוד מהבית על כל מה שמשתמע מזה?
לא משנה כמה רחוק אני מגיעה, לא מצליחה להתרחק מההמולה. בכל מקום ההמונים הקדימו אותי, ואם חשבתי שבחרתי לוקיישן מבודד לאוהל שלי, תוך כמה שעות יגיע המון נוסף ויתמקם במרחק של בקושי שני מטר.

נו, חנוכה. היה צפוי שהמדבר יהיה עמוס במתלהבי מדבר שזו אטרקציה עבורם לישון באוהל ולהדליק מדורה עם תפוחי אדמה שרופים.
ואולי זה חלק מהשיעור שלי. להפסיק לבודד את עצמי מהכלל. הרי יש בהמון המטייל גם אנשים טובים שישמחו לעזור, לתת לי מים, להזמין אותי לארוחת ערב. אז הם מרעישים? ביג דיל. תתתמודדי עם הרעש. בקבר יהיה שקט, כדברי הפולניות…

בינתיים, החניון חשוך מאוד, מטיילים עם פנסי ראש מקימים אוהלים, מכינים ארוחת ערב, שרים שירי חנוכה, יושבים סביב המדורה.
"אבא הפנס לא עובד טוב", מתלונן הילד הנודניק שמאז שירד מהמכונית לא סותם את הפה לרגע.
אם צפוייה רוח חזקה ומקפיאה, אני מזמינה אותה שתבוא עכשיו, שתכניס את כל המטיילים לאוהלים, ואם צפוי גשם, שיירד עכשיו ויכבה את המדורות מעלות עשן שמגיע עד לאוהל שלי.
לפעמים בא לי להיות מרושעת. לא מתחשבים בי, למה שאתחשב באחרים.

כמה חבל שאני לא מתעסקת עם אש, אחרת הייתי מלקטת קרשים שהשאירו מטיילים קודמים ומבעירה מדורה קטנה.

שבע בערב, גשם מתחיל לרדת. זה בגלל התחזית, לא בגלל שהזמנתי אותו לבוא.
לילה שני שהאוהל הירוק נשטף בגשם. הלילה הראשון היה בחניון נחל אורן, וכעת בחניון בורות לוץ.

21:35, במכונית, הפעלתי מנוע, הדלקתי חימום כדי לא לקפוא מקור. המכונית כתנור חימום. המכונית גם כמאיץ מחשבות ש… אולי הגיע הזמן לסיים את המסע ולשוב הביתה.
חלאס עם הקול קורא לנדוד.
חלאס עם לינה בחניוני לילה מלאים עד אפס מקום במתלהבי מדבר לא מתחשבים
חלאס עם היעדר הפרטיות, כי מה תגידי למי שמגיעים לחניון ציבורי, שישתקו? והם הרי הגיעו לכאן בשביל החברותא.
חלאס עם השינה באוהל, כשמה שמפריד ביני לבין קור הלילה והרעש זו רק יריעת ניילון דקה, לא קירות מבודדים.
חלאס עם "אני לא יודעת" ו-"נראה". תחליטי! תקבלי כבר החלטה מה את הולכת לעשות עם חייך. כל החלטה, רק תחליטי כבר. תפסיקי להתמהמה, למרוח זמן. פשוט תפסיקי.

כמה מספרים מאז שיצאתי לדרכים: קרוב ל-50 שעות נהיגה, 1500 ק"מ במצטבר.


יום #33, שלישי, 15.12, הר הנגב הגבוה, השרון
נר שישי של חנוכה

מהיכן מגיעים החלומות? ואם הם תוצר של התת מודע שלי, למה לא לחלום על עננים ורודים במקום עלילה שלקוחה מסרט מתח מהסוג הגרוע ביותר.
זו היתה שינה טרופה, גרועה, מקוטעת. השכנים הרעשניים הפריעו לי לעצום עיניים בשבע בערב, וככה נרדמתי לקראת חצות.
היה לילה קר מאוד, חשוך, עם מיליוני כוכבים מנצנצים, רק שהיה קר מדי להיות בחוץ כדי להינות מהמחזה.
קמה בבוקר עם בירכיים כואבות, כנראה בגלל שהאוהל קצר לי מדי, שאין מספיק מקום למתוח את הרגליים לכל אורכם, מה שלא קורה במיטה בבית.

אתמול בלילה החלטתי לקחת פסק זמן מהאוהל והמדבר ולשוב הביתה ליומיים החורפיים.
אלו מילים שמקלידה בתוך השק"ש לפני שמתחילה את היום… ואלו מילים שמקלידה כשממתינה למים שירתחו, קפה ראשון של בוקר יום שלישי בהר הנגב הקפוא. שמים בהירים, כחולים, ללא עננים ורוח שחודרת לעצמות. רק שהמים לא רותחים. הגזייה התקלקלה.
הציוד ארוז במכונית המאובקת, מכונית שתיקח אותי בהמשך היום צפונה, הביתה. גם הקור מקפיא וגם הרעש חסר ההתחשבות גברו על ה"קול הקורא לנדוד", קוראים לי לקחת פסק זמן קצר ולשוב לפרטיות ולנוחות של הבית.

10:20, בשולי כביש 171. הש.ג. בכניסה לכביש 10 לא איפשר לי לעלות לכביש בגלל שהיה לי פחות משלושת רבעי מיכל דלק. כה אמר המח"ט ואין לי ברירה אלא לציית.

התעייפתי. לא ברור לי בדיוק ממה. אותה חדווה שהרגשתי כשהרגל לחצה על דוושת הגז התפוגגה. במקומה מרגישה כאב חד בברך, כל פעם שמסיטה את הרגל מהגז.
כן, חלאס עם הנדודים לזמן הקרוב.

1200, הפסקת צהריים בחניון הרועה.
סנדוויץ' עם טחינה ותפוז לקינוח, בהיעדר גזייה שתרתיח מים לקפה.
יוצאת לחפש פינה סבירה לשירותים ומוצאת את השביל הירוק שלוקח אותי אל "העיר האבודה" ואל תצפית חגי.
עננים אפורים מכסים את השמיים, הרוח הקרה ללא נרגעת. כשחוזרת לחניון מוצאת אותו עמוס מטיילים שעצרו להפסקת צהריים.
הצלחתי בסוף להגניב מסלולון נחמד ולא מתוכנן. בהלוך צעדתי על סינגל האופניים ובחזור על השביל הירוק. נופים יפים של רכס חלוקים על רקע שמיים הולכים ומתקדרים.

הגיע הזמן להיפרד מהנגב ולהצפין לכיוון השרון.

"בואי אקח אותך לנגב אחרי הכל.
הכוכב האחרון ש…
ראית בעיר, היה כוכב גיטרות רוק אנד רול,
עם עיניים קרות כש..
תשבי פה לידי פה,
לא, בנגב לא יעלו
את מחיר השמיים, את
מחיר הכביש הבלוי.

בואי אקח אותך לנגב שם האלוהים
גדול לפחות כמו
כל אלה שמסתובבים לך בעיר,
ומבטיחים הבטחות.
רק שבי פה, לידי פה,
יש לי דלק עד שבוע הבא.
מחירי הבדידות,
מחיר שנינו באהבה.

ושלא יהיה לך עצוב,
כי לפעמים אני שמח,
או מתנחם בך בגוף,
ואחר כך שוכח.
ומעבר למדבר – אני,
פורח בדמיון – אני
אל תאמרי לי שנגמר אני,
אקח אותך.

בואי אקח אותך לנגב. גם סרטי חצות
נגמרים כשבחוץ קר.
איש לא הבטיח לך גשם עצוב פחות
מזה שבכית כבר
רק שבי פה, לידי פה
חתולים מחשבים את קיצם לאחור.
אם תעשי כמותם –
לא נגיע רחוק.

בואי אקח לנגב. עוד מעט
יעלו את האור פה.
שמש אחת תזרח.
אם נאחר ניקח, אוטובוס אחרון.
רק שבי פה לידי פה,
תחנות הביניים אוזלות,
במחיר חלום אחד –
לא קונים עוד חלום."
מילים: שלמה ארצי

Comments

7 תגובות על “מסע נדודים (8): קול קורא לנדוד, אל כביש הגבול ובחזרה”

  1. תמונת פרופיל של רונית
    רונית

    אהבתי

  2. תמונת פרופיל של שולי
    שולי

    אני אוהבת את הכנות שבה את משתפת את המחשבות שלך. הכתיבה של החיפוש מזכירה לה את הספר ״סוף העולם שמאלה״ שאני מניחה שקראת…? (אני קראתי אותו קצת לפני הטיול הגדול שאחרי הצבא).
    התחלתי את קריאת הפוסט בקנאה, על החופש שיש לך וסיימתי אותו בתזכורת לעצמי שבכל מצב יש יתרונות וחסרונות 😀

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שולי, כן, מכירה את הספר וכן, כמו בכל סיטואציה בחיים גם במסע הזה שלי יש פלוס ומינוס כל עוד הרווח שלי גדול וממלא אותי שמחה, אני בדרכים…

  3. תמונת פרופיל של חיים
    חיים

    הכתיבה שלך מאוד יפה ומעוררת את הדמיון שלפעמים יש לי תחושה כאילו אני נמצא במקום…
    אני ממליץ לך לנסות לפתוח ערוץ ביוטיוב ולהעלות סרטונים מהחוויות הטובות וגם הפחות, התמודדות עם הטבע והקשיים האובייקטיבים. ככל שאחוז הצפיות יגדל ואין לי ספק שכך יקרה, יתכן שחברות וספונסרים יתמכו בך בציוד ואולי בכסף שיעזור לך להמשיך במסע מעורר ההשראה.
    כאחד שמטייל הרבה וגם כמוך אוהב את הלבד (למרות שבשטח תמיד פוגשים אנשים מעניינים) אני בדרך כלל אוהב להיות במקומות שיש בהם מעיינות חופי ים וכו’ ופחות אזורים צחיחים אבל כל אחד והטעם שלו…
    ועוד טיפ קטן ממני… לפעמים אפשר לישון ברכב ולנוע במידה ויש הפרעה ללא צורך בלוגיסטיקה…

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חיים, כעת אני ישנה ליד הים בחוף הצפוני באילת. וכן, פוגשת גלריית אנשים, רובם טובים ונכונים לעזור. עדיין לא ישנתי ממש במכונית. נראה לי שהיא קטנה מדי עבורי.
      ולגבי העיצה שלך ליוטיוב, יש לי כבר ערוץ, אבל עם תכנים אחרים. עדיין לא מרגישה נוח לעמוד מול המצלמה ולדבר… לא הייתי מתנגדת לקבל מתנה תיק טיולים חדש… הייתי מצלמת אותו בכל המקומות אליו אגיע. התרמיל הנוכחי כבר בן חמש והגיעה העת להיפרד..

      1. תמונת פרופיל של חיים
        חיים

        יש ביוטיוב סרטונים של מטיילי סולו שצוברים מאות אלפי צפיות צירפתי לך קישור לאחד מתוך רבים וטובים ואת לא חייבת לצלם את עצמך אם את לא רוצה 3 Days Solo Bushcraft Trip – Canvas Lavvu Shelter – Monster Pike Fight – Camp Craft בזמנך הפנוי תצפי ותהני…
        לגבי תיק יש בדקטלון תיקים נחמדים ונוחים בעלות לא גבוהה קניתי אחד כזה לפני חודש ב-180 ש"ח תיק של 30 ליטר דומה למותג דויטר עם תמיכה לגב וכו'.
        בהצלחה בהמשך המסע!

        1. תמונת פרופיל של אילנה בר

          שוב תודה. מכירה את דקטלון, תוהה איך זה שאין להם סניף באילת. בטוחה שהמדפים היו מתרוקנים באטרף הקניות של התיירים… בינתיים הציוד הישן עוד סוחב, מאלץ אותי לאלתר, אבל בקרוב לא תהיה ברירה, תיק חדש ונעליים חדשות. אלה דווקא החפצים שאני מאוד נהנית לקנות.