יומיים לבד על השביל, מעבדת למכתש רמון


שישי, תשע ותשע דקות, סיימתי את הקטע המנהלתי הראשון לטיול זה. זהו דינה של שביליסטית שמטיילת בשביל בתשלומים. מאותו "סלע הפיצול" עד לעבדת בשבת שעברה נמדדו 5.8 ק"מ, ואלו בדיוק אותם קילומטרים שצעדתי הבוקר. הלוך-חזור על אותו השביל בדיוק בהפרש של שבוע. רק שהפעם אני פונה ימינה לעבר עין שביב. חלק מהדרך מוכר לי מטיול קודם וחלק לא. ככה זה הולך: פה כבר הייתי, פה עוד לא הייתי. וגם אם הייתי, תמיד שמחה לשוב.

שבתי השבוע אל השביל למקטע בן יומיים, עבדת – נחל חוה – מכתש רמון. הטיול האחרון שסוגר את 2017, טיול בדד. ושורה משיר ששמעתי הבוקר ברדיו ומהדהדת לי בראש "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב". לא יכולתי לחשוב על דרך טובה מזו לסיים את השנה, להתארח במדבר שמקבל את פני בסבר פנים סגריריות.

מין נוכחות רוחנית כאילו היתה שרוייה על פני הנוף, ומילאה את הלב באושר עילאי, אך גם בחוסר נוחות. היתה זו הרגשה עמוקה מדי, נפלאה מדי, מכדי להתענג עליה לגמרי. הרגשתי כאילו יכול הייתי לנדוד לנצח בנוף קסום זה.
Forty Days in the Desert / ויליאם הנרי ברטלט, 1849

שקט. למעט "קפה שחור, בבקשה" באלונית הבוקר ו-"שלום" חטוף לשלושה צעירים שחלפו על פני בדרכם לעין עקב, לא נאמרה מילה נוספת. סנדוויץ' אבוקדו ולגימה גדולה של מים, להפחית בכמה גרמים ממשקלו של התיק שהעמדתי בבית על המשקל והצג הדיגיטלי התנדנד בין 12.5 ל-13 ק"ג.

תשע ועשרים, תמה הפסקת הבוקר, ובדיוק בזמן שמעמיסה תרמיל על שכם מגיעה קבוצת בנים, שבעה בחורים שהתחילו את דרכם בעין עקב ופניהם אל מצפה רמון. מטיילים על שביל ישראל 6 פעמים בשנה והיום הם במקטע 38. להבדיל ממני, הם מטיילים עם תרמילי יום קלים ובחניון הלילה ימתין להם הגי'פאי עם יתר הציוד. ומים. אני מספרת להם על הטמנת המים שלי, מוודאת שאם אתבלבל, יעזרו לי למצוא את הנ.צ. "אל תדאגי, גם אם לא, תקבלי מאיתנו מים", הבטיחו. זהו… אפשר להירגע… שיגעתי את כל מי שרק יכולתי עם הנ.צ. הזו, כי מה יהיה אם לא אמצא את המים שלי במדבר הגדול… בדקתי וגם בדקו עבורי בעמוד ענן היכן היא נמצאת, הדפסתי צילומי מסך, התקנתי מחדש את האפליקציה בנייד, הבנים הבטיחו לעזור. נפתרה בעיית המים. אפשר להמשיך לנקודה הבאה, עין שביב.

כאן הוא המקום, חשבתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה או הנואש את אושרה המוחלט.
Report to Greco / ניקוס קזנצקיס 1965

10:30, הפסקת תמר וחטיף אנרגיה לפני הירידה במעלה שביב. קריר הבוקר, שמיים אפורים, לא רואים וגם לא מרגישים את השמש, אין צורך לא במשקפי שמש ולא בכובע הוורוד. רק סווצ'ר שאני לובשת ופושטת לסירוגין. הבנים שפגשתי קודם זריזים ממני, עקפו אותי ולאט לאט חזר השקט למדבר. שקט נהדר. יש אנשים שההיות לבד, בשקט, במדבר מהלך עליהם אימים ויש אנשים שזה מהלך עליהם קסמים. מדי פעם עולות מחשבות שקשורות למשימות מהעבודה, הייתי צריכה לעשות ככה, ביום ראשון לא לשכוח לעשות ככה. וכמו שהן באות, ככה הן חולפות. רעש של מוח עמוס וטרוד. לאט לאט הגוף נכנס לריתמוס המרגיע, לקצב הנכון לו, מתרגל למשקל של התיק הגדול על הגב. מדי פעם הגב מאותת "עכשיו הפסקה" ועוצרת למנוחה קצרה, שולפת את המפה מהתיק ויחד איתה את הדפים שהדפסתי עם נקודת הציון להטמנת מים, הופכת אותם וכותבת מילים שעולות בי באותו הרגע. משפטים שאני אח"כ בבית מקלידה אל הסיפור הזה.

בכל ארץ שהיא אין דבר נפלא יותר מאור השמש! אפילו כאן במדבר הוא היופי האחד והיחיד, לו נשבעים כל הדברים אמונם. החיה והעוף אינם להוטים אחר חומו, וכאשר תגביה השמש לעלות בשמים, יחפשו הם מקלט בצל הקניונים. ולמרות זאת הדרו העיקרי של המדבר הוא זוהר הלהבה של האור העז.
המדבר/ ג'ון ואן דאייק, 1901

11:00, החבורה העליזה הגיעה לפני לעין שביב, התמקמה בין העצים להפסקה ארוכה וכשהיגעתי התה בקומקום היה עדיין חם, מזגו לי כוס עם עוגייה בייתית. תענוג בלתי צפוי. ב-12 הק"ג שארזתי על הגב השמטתי את הגזייה, ככה שכל כוס תה שאשתה בדרך היא תודות לטוב לבם של מטיילים אחרים. לפני שעוזבים את המקום הקסום הזה שנראה כמו אחת החורשות במרכז הארץ אני מציעה לצלם אותם תמונה קבוצתית. "ולמה אין בנות בחבורה שלכם?" אני שואלת, "בכוונה אין", אני מקבלת כתשובה ועכשיו לכי תביני למה. בעצם, אני מבינה ומפרגנת להם ולכל חבורת בנים אחרת שלוקחת לעצמה את ימי הטיול על השביל כמקום של שקט, בלי בת הזוג או החברה, בלי הילדים, בלי טרדות היומיום. השביל כמקום מִפְלָט, כמקום מִטְעָן, מקום להימלט אליו במובן של להיטען בו, להתמלא בו בדברים אחרים שאנחנו לא פנויים אליהם במהלך השגרה הלוחצת, הקצת חונקת.
13:40, מנוחת צהריים במפגש של שביל ישראל עם דרך הג'יפים הרחבה על ציר הנפט. כלומר, מכאן ועד לחניון הלילה נותרו חמישה ק"מ עם עליות וירידות מתונות, לא דרך מעניינת במיוחד, קצת מיותרת, אבל היא שם וצריך לעבור אותה. עייפה. העלייה מעין שביב היתה ארוכה ולא קלה לי. בנקודה מסויימת הייתי מוכרחה להוריד את התיק, להניח למעלה, לעלות לבד ואח"כ למשוך אותו, ולהקפיד שאף אחד מאיתנו לא יפול. הבנים כבר עקפו אותי וכשלא היה במי להיעזר, לא היתה לי ברירה אלא לסמוך על עצמי, איך אני והתיק הגדול והכבד מתגברים על הקטע הבעייתי בעלייה בשלום.

אתה הולך ומתרחק, הלאה והלאה, על פני החול החלק או מישורי האבן, והאוויר הקריר משיב נפש, ודממת המדבר, ממדיו חסרי הגבולות, בדידותו הפראית, מושכים אותך הלאה, בכוח מכשף שאינך יכול לו, פנימה אל מחוזות הדממה.
ג'ורג' לוט, 1855, The Wanderer in Arabia

אפרסמון וקלמנטינה, אוספת את הקליפה, לגימה של מים, עוצמת עיניים ומקשיבה לשקט. שקט שממש אפשר לשמוע, the sound of scilence, ולרגע אחד אני מבינה את דברי השיר, מבינה בלי מילים.
להיות בשקט עם עצמי, לחוות התרגשות, כזו שמרגישים כשיוצאים למסע אל הלא נודע, להקשיב לרוח, לשמוע את השקט, להרגיש אותו, להרגיש הרגשה של שלווה, של עייפות נעימה, לאות שפושטת באיברים בגוף, רוח שנוגעת בפנים, ואני, שכל הזמן או רוב הזמן בתזוזה אינסופית, לכמה רגעים נרגעת. רוגע גדול, שלם, שממלא את כולי.

הקשב בבדידות העמוקה לאתנחתה של הרוח, רוח זו טעונה בקולות של דורות רבים, אשר חצתה הלוך ושוב את המדבר העתיק, ההיסטורי והניעה את גבעולי העשב ואת מיימיהם השקטים של המעיינות מימי קדם. שם חנו האבות עם עדריהם. יש משהו מלהיב בלפסוע בדד עם הגיגך אלה בין ערימות החול הנודדות, מקשיב למנגינה הפראית הזו.
Forty Days in the Desert / ויליאם הנרי ברטלט, 1849

21:30, חניון לילה נחל חוה, המחנה רדום, בשקט הגדול של המדבר בלילה רק קולות הנחירות מהאוהל הסמוך מגיעות לאוזני. בסביבות 15:20 היגעתי לחניון אחרי שמצאתי בהצלחה את הנ.צ. בה הוטמנו המים. 3 בקבוקים. ובאדיבות חבורת הבנים נחסך ממני להשתמש באחד מהם למקלחת.
אחרי ההשכמה המוקדמת, הנסיעה הארוכה דרומה, בתום יום הליכה ארוך של כ-20 ק"מ, להגיע לחניון ולראות את "מקלחת השטח" ניצבת. רגע של "וואוו!" ההמצאה השווה ביותר בתעשיית ציוד הטיולים. הקים אותה הג'יפאי שעזר לחבורת הבנים שפגשתי בדרך, הוביל עבורם את הציוד וגם הקים את המקלחת, שמשמשת גם מסתור מהרוח ובתוכה מיכל מים עם מים שהתחממו במדורה, משאבה וצינור. כשהמקלחת פנוייה אני נכנסת להתקלח. מקלחת חמה בלב מדבר. כזה פינוק לא יכולתי לבקש.
בתמונה זו גלומים כמה וכמה איכויות עליהן אני מוקירה תודה: יצירתיות, המצאתיות, נדיבות, נתינה, טוב לב, הנאה
וכשכל אלו מתקיימים במרחבים הפתוחים של המדבר, ההנאה כפולה.
הוזמנתי לארוחת ערב עם הבנים, אבל מייד כשסיימתי להקים את האוהל הזעיר שלי, שכלל לא מבודד מהרוח, השתחלתי לשק השינה ומייד נפלה עלי תרדמה. כשהקצתי משנתי כעבור שעתיים, הארוחה נאכלה עד תום, אבל לפחות כובדתי בכמה כוסות תה חם מול המדורה. מה שביומיום מובן מאליו, בשטח מקבל חשיבות כפולה.
הירח מאיר את השמיים, קודם לכן, בזמן השקיעה אפשר היה לראות שהשמיים התבהרו, אולי מחר אפשר יהיה לראות גוונים של כחול בשמיים. היה יום ארוך ומעייף. ליד המדורה, אחרי שכולם הלכו לישון ונשארתי עם אחרון הבנים הוא אמר לי שהם אמרו עלי שאני אמיצה. להיכנס לבד למדבר, ליומיים. יכול להיות, עכשיו מרגישה בעיקר עייפה.

הלילה שכיסה על צללים ופרטים, מחק את פני המדבר לאפילה פשוטה, בלתי מופרעת, ובה רק שלושה דברים: אדמה, רוח וכוכבים. גם אני הייתי שם, ובנוכחותי הרגשתי יותר מאשר ראיתי.
Blue Highways / וויליאם ליסט היט מון, 1982

שבת בבוקר, מעל הסדקים הדרומיים של נחל חוה. כזו שמחה. כזו התרוממות רוח. אחרי שטיפסתי סלע-סלע עד שהיגעתי אל הסדק דרכו יצאתי מבטן האדמה. העולם יפה מאוד בעיני הבוקר. יושבת למנוחה קצרה, הפסקת תפוז וסנדוויץ' וממשיכה הלאה.

בלתי אפשרי לתאר את ההרגשה של תשישות גדולה היורדת על הנוסע הבודד בעת שהוא חוזר, יום אחר יום, עוד ועוד, ללב השממה הגדולה והנוראה הזאת, כשנקיק עוקב אחר נקיק. כל אחד עזוב ושומם מקודמו, עם מצע האבנים והחולות שלו, מוקף הרים נישאים, אשר בצורתם המכווצת, עזותם הקרחת והאיומה, צבעיהם הצחיחים של חום, שחור ולבן, אדום וצהוב, נוצצים לנצח תחת אותה שמש לוהטת כאש, נראים כחלק מעולם קדום ובלתי מיושב בידי אדם, איזה כוכב לכת מרוחק שביקרנו בו בפרוע שבחלומותינו, ושבו לא דרכה עוד רגל אדם, ולחיי אנוש בו אין לא מטרה ולא קיום.
Forty Days in the Desert / ויליאם הנרי ברטלט, 1849

שבת, צהריים, הפסקת מנוחה והתייעצות קלה עם המפה לבדוק עוד כמה נשאר ללכת עד לקצה המכתש. לא הרבה. המפה מראה קילומטר, אולי קצת יותר. העייפות התיישבה ל על הכתפיים. קודם בנחל חוה תוך כדי טיפוס מאתגר על הבולדרים חוויתי דריכות ועירנות. הייתי בשיא הדריכות והעירנות. לבד, עם תיק במשקל 12 ק"ג אני נדרשת לתשומת לב מירבית. לתכנן היכן מניחה את הרגליים, קודם הרגל הימנית, אח"כ השמאלית או אולי הפוך. תנופה והופ אני למעלה, או שאולי להניח את המקלות למעלה, להשתמש בברכיים, חצי ישיבה ואז להתרומם. סומכת על עצמי, על החוסן שלי. את חזקה, את יכולה, את מנוסה. את צולחת את הבולדרייה הזו כמו גדולה.

אין שביליסט שלא מקלל לפחות פעם ביום את מסמני השבילים, ששכחו סימון, שלא דייקו. במקטע של נחל חוה הסימון היה מדוייק, עקבתי אחריו והוא הוביל אותי בצורה האופטימלית בין הבולדרים. פה ושם אולי הייתי מסמנת אחרת, אבל זה תפקידו של המטייל, לפקוח עיניים, לבדוק מה נוח עבורו.

הבדידות המשונה, הדממה הגדולה, השממה חמורת הסבר, הם-הם הדברים שבהם יתאהב לבסוף כל אחד מנודדי המדבר.
המדבר/ ג'ון ואן דאייק, 1901

העירנות והדריכות אליהן נדרשתי קרקעו אותי לכאן ועכשיו. כל כולי ממקודת בתנועות הגוף, בסריקה של הסלעים, חיפוש אחר הדרך הנוחה ביותר, הבטוחה ביותר בדילוג מנקודה א' ל-ב'. עד שהיגעתי אל הסדק. שנה שעברה הייתי בסדקים הצפוניים של הנחל ועכשיו אני לראשונה בסדקים הדרומיים ועדיין הפליאה מהעוצמה והפראות של המקום הלא נגוע.
הודייה על היופי בו התברכה הארץ, על הכוח הפיסי בו בורכתי, אולי גם על האומץ בו ניחנתי שלוקח אותי לבד לכאלו דרכים יפות. עולות בי מילים כמו קיום, הנאה, אושר, גילוי של מקומות יפים, הזמן שעובר.

מה הדבר אשר מושך אותנו אל חסר הגבולות והעמוק אין חקר? מדוע הנפלאים שבדברים על פני הארץ – הדשאים, העצים, האגמים, הגבעות הקטנות – נראים לנו פשוטים וחסרי משמעות בעומדנו פנים אל פנים מול הים או המדבר או שמי הלילה הרחבים? האם מפני שהראשונים הם הדברים הידועים לנו ידוע היטב בעוד האחרונים אינם אלא רמז, השערה על הבלתי נודע?
המדבר/ ג'ון ואן דאייק, 1901

נחל חוה מאחורי, ה-high light של הטיול. בכל טיול יש את המקום הכי יפה, ומכל המקומות בהם חלפתי ביומיים הללו זהו המקום היפה והמרשים ביותר. מהפנייה ימינה לעבר הסדקים, עד היציאה מהסדק אל הרמה שמשקיפה על בקעת אבו-טרייפה. פעם ראשונה שאני מביטה בבקעה הזו מקרוב, רק חבל שבמזג אוויר המעונן הנוף נראה מאובק ודהוי. התיק משמש לי כמשענת לגב כשאני יושבת על האדמה למנוחה, עוצמת עיניים לכמה רגעים, מתמסרת לרוח הקרירה ולשקט..

12:15, סעודת צהריים במצודת מחמל. 2 טורטיות עם 2 פרוסות גבנ"ץ ומעליהן שכבת פסטו לשדרוג הטעם. ופלפל אדם גדול. מעדן.

שכבת קרם הגנה על הפנים, כי השמש שוב הגיחה ומכה בעוז, כובע שמש שרוב הטיול נשאר בתיק, תרמיל על הגב ואני פונה לשביל היורד לתוך המכתש. ומהרגע שסיימתי לרדת במעלה מחמל עולה על דרך הג'יפים הרחבה והמישורית להליכה מנהלתית אחרונה לטיול זה. כמו אתמול, גם היום, ההליכה מסתיימת בקטע משמים שאילו יכולתי הייתי מוותרת עליו. קילומטרים ארוכים של דרך ארוכה, נטולת עיניין. מתישהו נגמרת לי האנרגיה לשיר או לספר לעצמי סיפורים. מה לעשות? איך לעודד את עצמי להמשיך ללכת עוד שישה קילומטרים ארוכים? מצטערת שלא הבאתי איתי נגן מוזיקה, היה יכול לעזור, במקום אני מתחילה לספור צעדים. כשהתיק נעשה כבד מנשוא עוצרת למנוחה קלה, התייעצות עם עמוד ענן שיראה מתי הדרך תיגמר ואגיע לחניון בארות. שורה של שוקולד מריר כדי להמריץ אותי להתניע ולתת פוש אחרון.

14:50, תמו 18 הקילומטרים ואני מגיעה לחניון בארות. פוגשת את הג'יפאי שמסיע את הציוד של חבורת הבנים, גם הוא בוגר השביל. הבנים צעדו על שפת המכתש עד למצפה רמון, ע"פ התוואי של שביל ישראל ואילו אני בחרתי לקצר ולרדת למכתש ולסיים את היומיים הנהדרים הללו בקרקעית המכתש.

היגעתי לבארות בדיוק כשרתחו המים לקפה, מוזגים לי כוס קטנה ועוד אחת. אין כמו סיום מסלול עם קפה חם וטרמפ שלוקח אותי עד למכונית החונה ליד ארומה בעובדת. וכאן המקום לפרגן לנדיבות שזכיתי לה מחבורת הבנים וגם מהג'יפאי שליווה אותם, המקלחת, התה, הטרמפ, השיחה. תמיד מרגש אותי לפגוש נדיבות כזו אצל אנשים זרים שלא מכירים ועדיין מושיטים יד לעזור.

תם פרק נוסף במסע שלי על השביל, שהיווה קפיצת מדרגה עבורי והראה לי שאני יכולה למתוח את טיולי הבדד שלי ליותר מיממה ולהיכנס אל עומק המדבר.

בעובדת חולצת סוף סוף את נעלי ההליכה, קונה גלידת "סיום מסלול", בודקת הודעות בנייד, רואה ששאלו עלי, "אילנה במדבר" כותב גיא ואני לא יכולה שלא להתפקע מצחוק, ברור, אלא איפה עוד אני יכולה להיות. אבל הינה נגמרה השהות במדבר, חזרתי לציוויליזציה, לכבישים, לבית עם המקלחת החמה והמים הרותחים בקומקום החשמלי לקפה. עד למקטע הבא בשבת הבאה.

הצללים שבעלווה, מסע העננים, טיפות הגשם נופלות על העלים, שכשוך מים זורמים – כל האיכויות המעודנות יותר של הטבע, שנחותי המשוררים אוהבים כל כך לעשות בהן להטוטים – אינם קיימים במדבר. הוא רציני, מחוספס ודוחה בתחילה. אך איה היא הלשון שתספר את רוממותו, את הכוח הנצחי שבו. השירה שבכאוס הפזור בכל עבר, העוצמה שבניגודו ובבדידותו.
המדבר/ ג'ון ואן דאייק, 1901

Comments

2 תגובות על “יומיים לבד על השביל, מעבדת למכתש רמון”

  1. תמונת פרופיל של יאיר בן-צבי
    יאיר בן-צבי

    מקסים וקסום, כנהוג אצלך.
    תודה רבה על השיתוף.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה יאיר. אתה וודאי יכול להבין את החווייה של יומיים נטו במדבר, של ההתנתקות, של השהייה הרצופה בכזה טבע עוצמתי.