בעקבות פריחת הנרקיסים סמוך לדימונה


מספרים שבימים אלו פריחת הנרקיסים בנחל חצץ בשיאה. בגלל שבסופי השבוע הפנויים לטיולים אני צועדת בשביל ישראל, אסתפק השנה בטיול נרקיסים מן העבר. בפוסט זה אתאר את קורותי בטיול עם חברים סמוך לנחל דימונה ונחל אשלון לקראת סוף דצמבר 2015, שם גילינו פריחת נרקיסים משגעת בנחל ללא שם שקראנו לו "נחל אָשוׂש"

בלי לשים לב זה קרה גם לי, הפכתי לטיילת הקרצייתית הזו שמתווכחת על מסלולים, שזה לא נראה לה, שקוראת למסלולים יפים לכל דיעה "לעוסים", שמעקמת פרצוף, "אבל כאן כבר הייתי שלוש פעמים". בקיצור, לא התנהגות יפה במיוחד. אז כששוקי, חבר יקר לטיולים שנוהג לכנות את עצמו "סייר מדבר" מתקשר אלי להתייעץ לגבי מסלול אני עונה לו שאני זורמת לכל מקום שייקח אותנו, כל עוד יהיו שם נרקיסים. אני לא בררנית. באמת.
"נו, אבל אני דווקא כן רוצה לשמוע מה יש לך להגיד. תזרקי רעיונות" ככה סייר מדבר. אני מציעה את נחל אשלון ומחברת אותו להר אבנון עושה סלט גדול מהמרחב של דימונה עם המכתש הקטן, הגדול, מה זה משנה.
"טוב, הבנתי", כנראה הבין שממני לא תבוא הישועה והולך לחקור את עמוד ענן וכשאנחנו נפגשים בשבת בבוקר הוא מעדכן שנלך לכיוון האשלון אבל רוצה שנצא לחקור עוד שני נחלים מזרחה לו. למיטב זיכרונו החבורה שלו טיילה שם בעבר ודיווחה בזמנו על נרקיסים.
שרה'לה ואנוכי, מה איכפת לנו, כל עוד אנחנו מטיילים במדבר בחברותא, המדבר מאיר פניו אלינו וההנאה גדולה.

קילומטר הזבל ביציאה מדימונה
את המכונית השארנו סמוך לתחילת מסלול הנרקיסים המדובר והמוכר של דימונה. תה של בוקר, וזמן להתארגן ו… יוצאים לדרך.
חבל מאוד שאין שום פיקוח על השטחים הפתוחים מחוץ לעיר וכל קבלן ביניין יכול להגיע ולרוקן את פסולת הביניין באין מפריע. היעדר האכיפה מסביר את קילומטר הזבל, ערימות ערימות של קרמיקות, אבנים, עפר שהשליכו באין מפריע. שרידים מתקופת שיפוצי הדירות של תושבי ישראל בשנות האלפיים שאנו מותירים לארכיאולוגים מן העתיד שיחפרו באזור אחרי החורבן הגדול בעוד כך וכך שנים…

מחוץ לדימונה הנוף "לא משהו"…
משליכי האשפה מתעצלים להרחיק מעבר לקילומטר מגבול העיר, אז אחרי שצלחנו את הקטע הזה אפשר להתחיל להתרשם מהמסלול כמו שצריך.

שבוע לפני כן טיילתי שלושה ימים בהרי אילת, מן ההוד והיופי של הרי אילת אל המזבלה בחצר האחורית של דימונה. ברור שאני משווה. ומקטרת. מי לא היה מקטר?
נו, אז מה יש לראות פה? אני מורידה את הראש לאדמה ומחפשת אובייקטים יפים לצילום, כי הנוף כאמור, לא משהו. אם הנוף לא "משהו" אז לפחות שהאבנים יהיו "משהו"… זה התוואי שהולכים בו, נוף מישורי חסר עיניין, לפחות על האדמה מונחות אבנים רבות.

התרחקנו מדימונה והתקרבנו למאחז בלתי חוקי של הפזורה הבדואית. הילדים רצים אחרינו. אני מנופפת להם לשלום. "אהלן" והם עונים בצעקות. "מה שלומכם?" אנחנו האטרקציה של הבוקר. אח"כ מגיעות הצעקות "גיב מי מסארי" נו, כמו בהודו, מקבצים נדבות.
מפגש חטוף על האשלון
ממשיכים לכיוון נחל אשלון, לא ניכנס אליו אלא נמשוך מזרחה לשני נחלים שסייר מדבר היה סקרן אודותיהם. כיוון ש-"צוות 08" (קבוצת מטיילים אחרת שאנו עוקבים אחרי מסלוליה) עדיין לא חקר את האיזור אין נקודות עיניין בעמוד ענן.
"אז אולי אין מה לחקור שם? אולי אלו סתם נחלים לא מעניינים?"

כנראה שסייר מדבר הלך לפני ולא שמע אותי מטילה ספק. בכל מקרה היגענו לנחל אשלון (הסימון האדום), היו שם כמה גבים מלאים, הערוץ נצבע בירוק מן הגשמים שירדו. חיפשנו נרקיסים, אבל במקום שעמדנו בו לא ראינו אף לא פרח אחד.
אם כך, ממשיכים…

אבנים, רבותי, אבנים  
האם האבן עם החזזיות יפה בעיניכם? ויתר אבני הצור בגוונים מדהימים של חום?
כל היום חיפשתי אבן מיוחדת לקחת הביתה כמזכרת, אבל בגלל שהייתי בררנית מדי שום אבן לא היתה מספיק מיוחדת שהצדיקה את המשקל העודף בתיק.
"וטוב שלא מצאת" היתה תשובתו של סייר מדבר

תלונות וקיטורים בדרך לנחל הראשון ללא שם
הדרך מהאשלון לנחל ללא שם עברה על תוואי ללא שביל. בואו נגיד שזה לא היה תענוג גדול לצעוד על אבני הצור הדוקרות הללו.

אני מקטרת לשרה'לה, בשביל מה הולכים לנחל ההוא. אולי נגיד לסייר שנחזור לאשלון, נראה כמה נרקיסים ומשם נמשיך להר אבנון.
שרה'לה מסכימה איתי. גם לה לא נוח ללכת ככה. היא מרגישה כל אבן בכפות הרגליים. היא נועלת מרל. ולי יש קולומביה חדשות, אז מצבי יותר טוב. ועדיין אני מלאה תלונות.
אנחנו מדביקות את הקצב של סייר מדבר ואני שוטחת בפניו את הטיעון שלי בנוגע לשינוי המסלול.

– "את יודעת איפה הר אבנון?"
– "שם" אני מצביעה לאיזה כיוון.
– "זה רחוק, אי אפשר להגיע לשם ברגל"
– "אז ניסע עם המכונית"
– "מה יש לך מהר אבנון?"
– "מה זה מה יש לי? פעם בשבוע אני צריכה לטפס על הר. תראה לאן אתה לוקח אותנו כשכמה קילומטרים מפה נמצאים המכתשים. אני רוצה מכתש. וחוצמזה אנחנו רעבות"
סייר לא נכנע לקיטורי הבנות, עוד מעט ארוחת בוקר, ככה הוא מבטיח. נגיע לנחל הראשון ונעשה הערכת מצב. אמר ופתח מבערים כדי להתרחק מהקיטורים…
עד שהגענו לפתחו של הנחל הראשון ללא שם. עכשיו מתחיל להיות מעניין. וכמו שהובטח, התיישבנו בנחל לארוחת בוקר.

סייר מדבר לא אוהב את הביטוי "נחל ללא שם" ונוהג לכנות בשמות פרטיים נחלים הראויים לכך, לנחל הזה הוא נותן את השם "אשלון הקטן", נחל המאופיין בחומות צור (כמו כל הנחלים במרחב) ושבשל רדידותו חסר את מצע הגיר בערוץ המאפשר את התפתחות מתווה הנקיקים העמוקים בהם נקווים גבי מים ופורחים הנרקיסים.
ההליכה באשלון הקטן היתה קצרה למדי, לא חקרנו אותו עד תומו, התקדמנו קצת וחיפשנו דרך לעלות לגדה השנייה. ושוב מצאנו את עצמנו מדשדשים על אבני הצור עד לנחל נוסף ללא שם.

הנחל השני ללא שם מפתיע לטובה
מזל שהדרך בין הנחל הראשון לשני לא היתה ארוכה, אחרת שוב הייתי מתחילה לבכות שאני רוצה מכתש וכו'.
הגענו לגדה ואנחנו מחפשים את הדרך לרדת לערוץ הנחל. עוד מהירידה יכולנו לראות שהנחל הזה טומן בחובו מראות יפים. בולדריה מכובדת של גושים ענקיים כהים.
סלעים מרשימים שמצדיקים שנתעכב רגע לידם ונצלם.

נרקיסים בנחל אשו"ש  
ובכן, זה הנחל החדש שגילנו ובגלל שהוא כזה יפה וכזה מיוחד וכזה נידח שאפילו במפה לא נתנו לו שם – החלטנו לאמץ אותו ולקרוא לו על שמנו – נחל אשו"ש – אילנה, שרה'לה ושוקי.
הייתם צריכים להיות שם ולראות אותנו, כל אחד עם המצלמה שלו, שוקי עם הקנון, אני עם הסוני ושרה'לה עם האייפון – מסתובבים בין הגבים, קוראים קריאות התפעלות, "תראה/תראי איזה יופי!" מכוונים ומצלמים.  וכדי שזה יהיה ממש מושלם, אנחנו מקווים למצוא קצת נרקיסים. אחרי שסיימנו את הילולת הצילומים באזור הגבים התקדמנו בנחל אשו"ש, סייר הולך קדימה ומרחוק אני רואה נקודות לבנות שלא התאימו לצבע הסלע.
"מה זה שם?" אני קוראת לסייר (הקפתי את ה"זה" באדום)
נ-ר-ק-י-ס-י-ם!!!!
ותגובה ספונטנית של שלושתינו יחד: "ישששש!!!"

לא סתם נרקיס בודד, אלא מקבץ ענקי של נרקיסים. ככה באמצע המדבר. באמצע שום מקום.
זה כל כך שימח אותנו שהורדנו תיקים לכמה דקות ויצאנו לסיבוב צילום והרחת פרחים מקרוב
נחל אשו"ש הפתיע לטובה. גם בולדרים ענקיים, גם גבים, גם נרקיסים. ולא סתם נרקיסים, כאלו שפרחו בתוך גומחות בסלע. להתמוגג מרוב יופי.

"מפל הבולדרייה" בדרך לנחל אשלון  
נפרדים מנחל אשו"ש וממשיכים בדרכנו אל האשלון

לא ציפינו לעוד מפגן מרשים של יופי ועוצמה. סייר מדבר קובע ש"מפל הבולדרייה" בהחלט שווה נקודת עיניין כחולה בעמוד ענן: רצף של שני מפלים צור בשטפו התחתון של האשלון הקטן בסמוך לחבירתו עם נחל דימונה.
המפל הראשון שגבהו ארבעה מטרים, המפל השני שגבהו שבעה מטרים ובשני המפלים, בריכות מים גדולות.

ממשיכים להתקדם לכיוון האשלון ושוב עוברים ליד מקבץ פחוני בדואים
וכבר היגענו אל הנחל המסומן אדום. עצרנו לארוחת צהריים קצרה והמשכנו במסלול שוודאי מוכר לכל מי שבא לטיול נרקיסים באיזור.

גם בנחל אשלון ראינו נרקיסים, אם כי בכמות פחותה יותר.
אח"כ יש עוד דרך מנהלתית שצריך לחזור. השעה עדיין מוקדמת, קצת אחרי שלוש וכבר נעשה קריר. מזג אוויר מושלם לטיול מדברי. כל אחד מאיתנו הולך בקצב שלו, בשקט שלו, בדרך שלו, עד שהבתים של דימונה נגלים ואנו חוזרים אל המכונית החונה בפאתי העיר.

וכאן מסתיים עוד טיול שהתחיל עם תלונות וקיטורים על דרך משעממת, אבל תוך כדי התקדמות הגענו אל מקומות מפתיעים ביופיים.
היה לנו יופי של טיול, מלא חוויות וצחוק. אנחנו נהנינו מאוד ומקווה שגם אתם. ואם אתם רוצים לחזות ביופיים של הנרקיסים הפורחים על רקע הנוף המדברי ממליצה בחום להגיע לנחל חצץ, לפי הדיוחים הפריחה כעת בשיאה.