נפאל, הטרק המשמעותי הראשון שלי

יום הכיפורים הנוכחי הזכיר לי את הטרק הראשון שלי, הטרק בנפאל, טרק שהסתיים כעבור חמישה ימים בפוקרה, ביום כיפור 2011. במהלך אותו טיול ניהלתי יומן מסע ומדי יום כתבתי מחשבות ורשמים במחברת הכחולה, וטוב שכך. חזרתי וקראתי מה שנכתב אז ובחרתי להעתיק לפוסט זה מילים שנכתבו החל מהיום שלפני היציאה לטרק ובמהלך חמשת ימי ההליכה בטרק המשמעותי הראשון בחיי.

יצאתי אז לטרק כשאני חסרת ניסיון בהליכה למרחקים ארוכים, סובלת מכאבי גב וברכיים כרוניים ובעיתוי מאוד משמעותי, כשנה לאחר גירושיי. חששתי שיהיה קשה, שלא אוכל לעמוד בקושי הפיסי, אבל יכול יכולתי לו. ושם, הכי קרוב שהיגעתי אי פעם אל רכס האנפורנה העצום, העוצמתי, הנשגב – הגשמתי חלום.

מאז 2011 יצאתי לטרקים נוספים, טיילתי ברכס הפגראש ברומניה, בהרי הטטרה הגבוהים בסלובקיה, בחבל טושתי בגיאורגיה, בדולימטים האיטלקיים והקיץ שבתי מסיבוב סביב המונבלאן. כאבי הגב נרגעו וחלפו והברכיים, תודה לאל, מחזיקות מעמד. לא שבתי מאז להימלאיה, אבל מדי פעם עולים זכרונות משם.
פוסט זה מבקש ולו לרגע להחיות את הרגעים משם, להביט בתמונות שצולמו אז, לנשום אוויר פסגות ו…להתמוגג.
מוזמנים להצטרף אלי בקריאה מתוך יומן מסע שלי מאוקטובר 2011

שני בבוקר, פוקרה, 3.10.2011

ראיתי הבוקר את השפיץ של ההרים, איזה יופי. וגם אירגנתי את עינייני הכספים עבור הטרק מחר. אני יוצאת עם ההולנדית שמתאכסנת באותו הגסט האוס שלי ומקווה שנסתדר. היא טיפה טרחנית אבל נחמדה, באה ממדינה מישורית אז אולי נשתווה בכושר שלנו לטפס. מקווה שנלך באותו הקצב, שלא יהיה קשה מדי, שלא יכאב לי הגב מדי. האנגלית של הפורטר מינימלית, אבל זה לא משנה. אני רוצה לצעוד במרץ בטבע, להינות מהנופים. האנשים פחות חשובים לי, חוצמזה שצריך להסתדר עם כולם, גם עם מי שלא לטעמי. בגלל שאני לבד, בגלל שאני בכוונה מתרחקת מהעדרים הישראלים, אין לי ברירה אלא להצטרף למי שפנוי וזמין. יהיה בסדר. אני לא דואגת. הדברים מסתדרים בסופו של דבר.

בוקר. עוד מעט יגישו לי ארוחת בוקר, טוסט וחביתה. אני שותה תה וחושבת כמה טוב להיות פה. כמה חיכיתי לרגע הזה. כמה רציתי שיקרה. כמה רציתי להגיע לנפאל. והינה זה קורה. החופש שלקחתי מהשגרה, מהעבודה, מטרדות היומיום, מהשיעמום, מהדברים שחוזרים על עצמם, מהפרידות שחוויתי השנה. והינה אני כאן לבד. לבד ולא לבד. המוני מטיילים רק שקשה לי ליצור איתם קשר. שונה מהטיול ללדאק לפני שנתיים. כך או כך, זה בסדר. מפגשים קורים, אני רק צריכה להיות פתוחה להזדמנויות. החל ממחר חמישה ימים רצופים בטבע בחברת ההולנדית והפורטר הנפאלי.

Ulleri Village, 4.10.2011

היום הראשון לטרק הולך להסתיים. יצאנו מוקדם בבוקר עם מונית לכיוון Nayapul. שבע שעות הליכה די מאומצת, במיוחד בעליות. השעתיים וחצי האחרונות כמעט שברו אותי, עוד מדרגות ועוד מדרגות, מדרגות בלי סוף. עד שהיגעתי לכפר, היעד הסופי ליום הראשון. כאן ישנים. התנאים לא משהו אבל יש נוף נהדר, יש מטיילים רבים אחרים שכמונו עשו את אותו המסלול והגיעו הנה למנוחת לילה. לבנתיים הגב בסדר, נראה איך ירגיש מחר בבוקר. שוב השכמה מוקדמת. אולי בזריחה נראה את המאצ'פצ'ורה או את האנפורנה אם לא יהיו עננים.

העייפות נותנת את אותותיה. היום בדרך ההולנדית הלכה בקצב שלה, משאירה אותי ואת הנפאלי שמדי פעם מסתכל אחורה לבדוק מה קורה איתי, הישראלית, האיטית שבחבורה. מה לעשות. העליות סוחטות את כל החמצן מהריאות שלי, נגמרת לי הנשימה. קשה לי. זה סוג של מאבק. להמשיך לצעוד, לטפס עוד מדרגה ועוד מדרגה, לא לוותר עד למדרגה האחרונה.
הטרק הזה כמו מתנה ענקית שנתתי לעצמי ועל כך אני מודה. נופים מדהימים והתמודדות עם קושי פיסי. להמשיך ללכת. לא לוותר. המאמץ הזה שווה כי מה שרואים כאן כ"כ יפה שאין מילים לתאר את היופי הזה. טבע כ"כ מרשים, הרים גבוהים, ירוקים, נהר שזורם, כפרים ציוריים, שדות אורז. ועל השביל צועדים תיירים ומקומיים.
לא משנה מה השעה עכשיו, תיכף אני עולה לחדרון הקטנצ'יק שאני חולקת עם ההולנדית, נכנסת לשק השינה ועוצמת עיניים למנוחת לילה. עד כדי כך מותשת מההליכה של היום. מחר מחכה טיפוס לא קל של 5-6 שעות, בקצה האיטי שלי זה יכול לקחת יותר, אבל ברור לי שאגיע.

Goerephany Village, 5.10.2011

אם העננים יזוזו קצת יש לי פה את הנוף הכי יפה בעולם. כרגע העננים מסתירים את הפסגות המושלגות של האנפורנה ועוד הרים שלא יודעת את שמם.
היום השני לטרק הסתיים בגסט האוס בשם Super View Lodge ואכן כשמו כן הוא. נוף מרהיב לעמק למטה, להרים שקרובים אלי ולהרים הרחוקים יותר. יחסית לעלייה של אתמול הטיפוס היום היה הרבה יותר נסבל, יותר קל. היום התחיל ברבע לשמונה עד רבע לשתיים, כשהיגענו למלון. 6 שעות פחות חצי שעה לארוחת צהריים, צלחת איטריות מטוגנות מגעילות. נרדמתי קודם אולי לשעה, מעין נמנום כזה אחרי מקלחת חמה. לתת לגוף מנוחה. לבנתיים הגב מחזיק מעמד, אני בסדר, אני יכולה להמשיך ללכת. מחק בבוקר נקום בארבע, טיפוס של כשעה עד למגדל התצפית לראות את הזריחה מעל רכס האנפורנה. מה שאמור להיות ה-highlight של הטרק. הנוף מנקודת התצפית על ה-Poon Hill. בטוח שיהיה מדהים. אני רואה את ההרים הגבוהים האלו ונדהמת מחדש, מודה לעצמי שוב ושוב שהבאתי את עצמי לטיול הזה.

הינה הענן זז קצת והשפיץ של אנפורנה-דרום מתגלה. איזה יופי. לשתות תה ולהתרווח מול הנוף. מחשבות שעלו לי בראש במהלך הטיפוס והצעדה הבוקר:
"השנה אקבל את המירב והמיטב של חיי", זה הנוסח לשלט שאני הולכת לתלות על המקרר בבית ושילווה אותי בשנה הקרובה. זה יהיה תלוי אך ורק בי, בגישה שלי, במעשים שלי, בהתייחסות שלי למציאות, בפרשנות שאתן לאירועים שקורים ושיקרו. אני, ולא אף אחד אחר, רק אני אחראית לאושר ולשמחה שלי, להגשמת החלומות. זה לא תלוי באף אחד אחר. בגלל זה לא חשוב לי אם יאהבו אותי או ירצו אותי או יחשקו בי או ירצו לעשות לי טוב, כל אלו לא יכולים להשפיע על "המירב והמיטב של חיי". רק לי יש שליטה עליהם. וזה נותן לי חירות גדולה מאוד ומשחרר אותי מהתלות באנשים אחרים, אם יהיו נחמדים אלי או לא, טובים אלי או לא, אוהבים אותי או לא. אני לא צריכה את הבולשיט הזה יותר. אני יוצאת לדרך שלי ורק שלי ורק לי יש את היכולת להשפיע על השמחה והאושר שלי. במשפט הקטן הזה מקופלת הרבה חוכמה והרבה נחישות שהשנה תהייה לי שנה טובה, באמת טובה, באמת שמחה.

מחשבה נוספת שחלפה לי בראש קשורה לסליחה, שאני סולחת לעצמי על הכל, על כל הטעויות, על כל הכישלונות, על כל הבחירות השגויות שעשיתי, על כל הסבל שעוללתי לעצמי, על זה שאיפשרתי לפרידות מאנשים לשבור לי את הלב, על הצער שאולי אני גרמתי לאחרים. סלחתי לעצמי על הכל. גם על הדברים הפעוטים וגם על הגדולים. אני לא מושלמת, אני טועה והטעויות הללו הן השיעור שאני כנראה צריכה ללמוד באותו הרגע. ללמוד, להפנים וליישם כדי לא ליפול שוב ושוב לאותם הבורות. ובכלל במאזן של התכונות הטובות מול הרעות אני חושבת שאני אדם טוב ונחמד ואמין ונאמן ומעניין. יש בי תכונות טובות, יש בי טוב טבעי, יש בי גרעין של יצירתיות, של מחשבה מקורית. וזה נהדר שאני מאפשרת לעצמי להתבטא ולבטא תחושות ומחשבות דרך האמנות שמלווה אותי בשגרת היומיום. שחוץ מלקום בבוקר לעבודה ולבצע מטלות ומשימות שחייבים אני גם מוצאת את הזמן והמקום לדברים בשבילי. כמו אמנות, כמו טיולים. שלא מוותרת על מה שעושה לי טוב, שיודעת לזהות מה עושה לי טוב ולהגיד – זה! ולעשות את זה. לצאת לטרק למשל, גם אם חששתי מאוד שהגב יכאב ויגביל אותי.

Tadapani Village, 6.10.2011

היום השלישי לטרק, לבנתיים היום הקשה ביותר. התחיל בהשכמה בשעה שמזמן לא ראיתי בשעון, ארבע לפנות בוקר וכבר אנחנו על הרגליים, כל התיירים לבושים חם עם פנסי ראש מטפסים בעלייה הנוראית בחושך למגדל התצפית. זו היתה אחת העליות הנוראיות שאי פעם עליתי.טיפוס שלא נגמר בחושך מוחלט, לא יודעת כמה עלינו בגובה, עד שזה נגמר והיגעתי לפסגת "הגבעה" שם היו הפסגות של ההרים הגבוהים-המדהימים האלה. השמש התחילה לאט-לאט לזרוח, להאיר אותם. התמזל מזלנו וזכינו לזריחה עם ראות מעולה. מעט עננים שלא הפריעו לראות את הרכס כולו.

עמדתי שם בגובה של 3210 מ', עדיין קצרת נשימה מול אנפורנה-דרום, מנגבת את הזיעה מהפנים ובבת אחת התחילו לזלוג דמעות של התרגשות ולהרטיב שוב את הפנים. זה היה הרגע שהבנתי שחלומות מתגשמים. שמה שהיה בגדר פנטזיה סוף-סוף קורה לי. שזאת המציאות של "כאן ועכשיו", הינה אני בראש הגבעה הזו, Poon Hill, ומולי ההרים הנשגבים, פסגות-פסגות מכוסות שלגים. כל כך מרשים. כל כך מיוחד. כל כך עוצמתי.

אחרי התצפית חזרה למלון, לארוז את התרמיל, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לדרך לעוד יום הליכה. משמונה עד שלוש. עליות – ירידות – עליות. כמו בחיים. היה לי קשה כי העייפות של הבוקר הלכה ונתנה אותותיה, אבל אני לא מהמוותרים. בקצב שלי, תמיד מאחור, הולכת לאט, אבל הולכת. ובסוף היגעתי לכפר עם הגסט האוס הכי נוראי, עם התנאים הכי עלובים, המקלחת הכי גרועה וכל זה ביום שאני הכי עייפה עם הכי פחות סבלנות. מרגישה שהגוף כ"כ מותש שאין לי כוח לכלום. שש וחצי עכשיו, אחרי ארוחת הערב, אורז עם ירקות, מנה סבירה, אבל אני עדיין קצת רעבה. בחדר האוכל של הגסט האוס, חדרון בו מצטופפים כל האורחים, נשמעת עירבובייה של שיחות קולניות שמתנהלות בכמה שפות בו זמנית. יותר מדי רעש וצחוקים. לא מרגישה שייכת לקהל ה-trekkers. אני רואה אותם בשביל באים מולי או עוקפים אותי, קבוצות-קבוצות, או זוגות יחד עם הפורטרים. אני לרוב צועדת לבד כי ההולנדית רצה קדימה יחד עם הפורטר שרץ לתפוס לנו מקום באכסנייה ואני נשארת מאחור. הרעש נעשה בלתי נסבל שאני רוצה לצאת מכאן. קר בחוץ, אין גם מה לעשות. עוד מעט אכנס לתוך שק השינה שלי ומקווה לישון, כי בלילה הקודם ישנתי שינה-לא שינה. אלו לא התנאים הכי נוחים, קצת קשה לי להתרגל בבת אחת. לסירחון בשירותים, לתיקרות הנמוכות, לחדרים הפיצפונים, הדחוסים, לרעש שחודר דרך הקירות הדקים. חסרה לי כל כך הנוחות של הבית.

הבוקר פגשתי בחור ישראלי שלקח ממני את המצלמה וצילם אותי, ירה צרור של תמונות. הסתכלתי קודם בתמונות והופתעתי, ככה אני נראית? מסתבר שכן, המצלמה לא משקרת, המלצמה מנציחה את הרגע וברגעים ההם לא נראיתי הכי-הכי. בעצם, לא יודעת. אני לבושה בתלבושת הטרק האפורה שלי, נעלי הליכה, מקל, שיער פרוע כי מאז פוקרה לא חפפתי. וחיוך. כי סה"כ טוב לי. כי אני מסיימת את היום השלישי לטרק, למרות כאבי הגב וכאבי הברכיים, נאבקת במגבלות הפיסיות שלי וצועדת בדרך היפה הזאת.
שאלה שעלתה במהלך ההליכה היום: במירוץ המטורף אחרי המטלות היומיומיות, הדחיפות הזאת "להספיק", אנחנו מאבדים את המעקב אחרי הדברים החשובים באמת בחיים. ומהם הדברים החשובים בחיים?

תהיי נאמנה לעצמך ולעקרונות שלך, תחיי לפי הערכים שהתווית לעצמך, תאהבי את עצמך, תקבלי את עצמך כפי שאת, תסלחי לעצמך על הטעויות ושגיאות העבר, תביני שהעולם הוא אדיש והאירועים מתרחשים במציאות הם לא טובים או רעים, זה הכל עיניין של הפרשנות האישית שלך. את בוחרת להתייחס לאירוע מסויים בדרך מסויימת, כדאי שתאמצי השקפת עולם אופטימית ושמחה. ופשטות, כשאת רואה שהדברים מתחילים להסתבך, תחזרי לפשטות. ותטפחי קשרים עם המשפחה שלך ועם החברים הטובים שלך כי אלו האנשים שתמיד יהיו לצדך.

Gandrog Village, 7.10.2011

שישי בצהריים, היום הרביעי לטרק, היום הכי קל. משמונה עד אחת עשרה וחצי. היגענו למלון וכאן נשארים. חצי יום למנוחה, לשבת בחצר, לא לעשות דבר, פשוט לנוח.

הבוקר החלקתי וחטפתי מכה בשתי הברכיים, הן מתחילות להתנפח. המאמץ מורגש היטב, גם הגב כואב לי, אבל זה מה יש ועם זה אנצח. מחר יהיה יום קשה, רוב היום בירידה, 5-6 שעות הליכה, בקצב שלי זה יכול לקחת יותר. רק בלילה נגיע לפוקרה, לתנאים טובים יותר. האמת שגם עכשיו יש תנאים טובים. זה הגסט האוס הכי נורמלי מאז תחילת הטרק, לעומת החדר/מקלחת/חדר האוכל המזעזעים של אתמול – כאן יש שיפור משמעותי. אחרי שהיגענו הגיע זוג ישראלים, הורים לשני ילדים קטנים, שנתיים וארבע וחצי, הילדים כמו ילדים מתפנקים, מרעישים, משחקים בכדור, ככה שאין פה שקט. סיימתי לאכול צהריים, צלחת אורז, עדיין רעבה, מנשנשת עוגיות. ההולנדית לקחת את המצלמה ויצאה לשוטט בכפר. לי אין כרגע כוח לזוז מטר. אוגרת כוחות למחר. היום האחרון של הטרק שהנפאלי אומר שיהיה יום קשה.

לבנתיים הילדים הפסיקו לשחק, רק נפאלי זקן שיושב על ספסל בכניסה לחדר לא מפסיק לדבר לרגע. מכונת מילים אנושית. אני שמה אוזניות עם שירים וממשיכה לנוח. הברכיים כואבות לי, כשכיבסתי קודם את המכנסיים בקושי יכולתי לשבת ישיבה שפופה. לא יכולה לקפל אותן. זה נורא. אבל יודעת שהן ישרדו עד סוף הטרק. הטרק הרציני הראשון שלי.
גם היום נגלו לנו ההרים. אנפורנה-דרום, היצ'ולי והמאצפאצ'ורה, או זנב הדג. לראות את ההרים הללו כ"כ מקרוב משמח אותי מאוד, שווה כל מאמץ.

Pokhara, 8.10.2011

היום האחרון של הטרק, התחיל מוקדם בבוקר, קצת אחרי שש, קצת אחרי הזריחה והסתיים בפוקרה.

הליכה של כארבע שעות לא קשות במיוחד. ירידה ואח"כ דרך מישורית נוחה, חזרה לנקודת ההתחלה של הטרק ב- Nayapul. ומשם אחרי דין ודברים עם הנהגים סיכמנו על מחיר למונית ונוסעים חזרה לפוקרה. ההרגשה היא שכל מה שמעניין את הנפאלים זה איך להוציא מהתייר עוד ועוד רופיות. הכי הרגיז אותי נהג המונית שתוך כדי ויכוח אמר לי "מה זה 100 רופי נוספים בשבילך", כאילו שאני לא עובדת קשה להרוויח את הכסף שלי. מילא. אח"כ, כשחזרנו למלון בפוקרה לא היו חדרים פנויים וכבר לא יכולתי לסבול את הנוכחות של ההולנדית, מוכרחה את הפרטיות שלי ומצאתי חדר מעאפן ויקר יותר. עונת התיירות בשיאה, מה שמאפשר לנפאלים להעלות מחירים. נכון שבתרגום לשקלים תוספת של 100 רופי אינה משמעותית, אבל יש לי תקציב ולא רוצה לשלם סכום שלא נראה לי מוצדק. אולי מחר אמשיך לחפש חדר נורמלי שיעשה לי חשק להישאר בו. יש לי עוד עשרה ימים להעביר כאן ורצוי שהלילות יהיו בחדר נחמד. חלק מהחוויה של הטיול. לשכוח את הנוחות של הבית.

זהו. הסתיים הטרק ואני כ"כ גאה בעצמי שעמדתי בו בכבוד, שהצלחתי ללכת את כל חמשת הימים הללו ובקצב סביר. לפעמים היה נדמה לי שההולנדית והנפאלי ממהרים מדי, למה לא לעשות הפסקות ארוכות יותר, להינות מהאווירה בטבע. ועכשיו נגמר. חמישה ימים ארוכים-עמוסים-אינטנסיביים מאוד.
כואבות לי הברכיים, יש לי סימנים כחולים מהנפילה. מקווה שיעבור. הגב בסדר, סביר. תודה לך גב שעמדת בעומס ואיפשרת לי לטייל. מחר יוקדש למנוחה, לשוטטות רגועה באיזור האגם וברחובות.

יום כיפור היום, היום הקדוש שלנו. במקרה גם יום חגם של הנפאלים. זהו פסטיבל משפחתי, שמים את הטיקה במצח ופרח מהצמח ששתלו לפני עשרה ימים. מסביר למה הם מתהלכים עם עשבים מאחורי האוזן. לרגל הפסטיבל הם נוסעים לבקר את המשפחה, בגלל זה לא היה מקום באוטובוס המקומי לפוקרה. חבל לי על הנפאלי, הפורטר שלנו, שבגלל העבודה הפסיד את החג. אני מקווה שקיבל תשלום מלא על השירות שלו מבעל המלון ששילמנו לו. היראכיית השררה, מי שבעמדת כוח מרשה לעצמו לנצל את החלשים ממנו.

תוך כדי הליכה היה לי זמן רב למחשבות. נכון שצריך לשים לב איפה דורכים, כי הדרך לא תמיד ברורה וקלה ועדיין, המחשבות רצות ומנהלות חשבון נפש, על מה שהיה, להשליך, להיפטר, לזרוק, לשים בצד. להפסיק לשאת את המטען המיותר הזה של מה שהיה, של מה שיכול היה להיות, של מה שאולי יהיה. במקום זה להתמקד ברגע של "כאן ועכשיו", ועדיין זה כמו שן כואבת שהלשון בפה נמשכת לשם, לגעת בכאב שוב ושוב. אווילי, מיותר, מטומטם, לא רלוונטי. ובכל זאת קרה. לא להיאבק, להניח למחשבות לחלוף, הן באות והולכות. מתחילה עכשיו שנה חדשה ויתחילו סיפורים חדשים. אין וואקום, דברים קורים, אירועים מתרחשים, כאן-שם-ובכל מקום. אני רק צריכה להיות פתוחה וקשובה ולאפשר לעצמי לקחת חלק במתרחש. לא להיות צופה מהצד. לחיות את חיי, כמו שאני חייה את היום הזה. היום סיימתי את הטרק, חמישה ימי הליכה רצופים. מעולם לא עשיתי כזה דבר, ככה שהיה כאן אתגר פיסי שעמדתי בו בכבוד. אני והגב והברכיים הדפוקות שלי. אני באמת גאה בעצמי. זה לרגע לא היה מובן מאליו. לעמוד מול ההרים העצומים הללו ולהתמלא התפעלות – התפעמות. כ"כ הרבה תמונות של אנפורנה-דרום, הימצ'ולי, מאצ'פאצ'ורה צילמתי. ולמדתי לקרוא להם בשמם!
עוד מעט תגיע ההולנדית ונלך לאכול יחד ארוחת ערב לחגוג את סיום הטרק.

Comments

3 תגובות על “נפאל, הטרק המשמעותי הראשון שלי”

  1. תמונת פרופיל של ינינה

    אילנה יקרה, קראתי את הפוסט הזה שלך לפני היציאה לטרק, וגם בחזרה ממנו. אני מבינה ומכירה את התחושה של הטרק הראשון, ושל ההתמודדות עם הקשיים. גם אני התחלתי לטרק בגיל מאוחר. באמת בחרת לך יעד מאוד מאתגר.
    כל הכבוד על הטרק, על התמונות היפות שצילמת למרות כל הקשיים.
    אני מאחלת לך לחזור לשם, עכשיו כשאת בכושר טוב – ולהמשיך שוב עד למחנה הבסיס.
    נפאל מחכה לך!

  2. […] אילנה בר מהבלוג "יצאתי מביתי למסעותי" בחרה בקטע הטרק עד לפון היל כטרק הראשון בחייה. היא עמדה באתגר בכבוד ומאז ממשיכה לטרק ברחבי העולם – לקריאת הפוסט של אילנה. […]

  3. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה רבה ינינה. אני בספק אם אחזור שוב לאנפורנה. העולם גדול ויש עוד מקומות רבים שטרם ביקרתי בהם.
    אם כבר לחזור לאסיה אז מסקרן אותי ללכת ברגל מלדאק להימצ'אל פראדש. מה שפעם נראה לי טירוף גדול…
    ההתמודדות עם הקושי והאתגר משותפת לכל המסעות בהם הלכתי, בין אם בחו"ל או במדבר שלנו. זה חלק מהעסק והיום אני לא נבהלת, מקבלת את זה וכבר יודעת לתכנן אסטרטגיית התגברות.
    אלמלא היה האתגר והקושי, אולי לא היינו חווים את המסע הזה כמשמעותי. בגלל זה נראה נראה לי שאנשים מחפשים כל הזמן דרכים להגביה את הרף, לקחת את עצמם לקצה. מי שאין לו בעייה ללכת בסובב מונבלאן ברגל, שבכלל לא מתנשף בעליות, יוצא לרוץ את המזלול במחצית מהזמן.