כמה החלטות כן/לא חשובות וכמה מנדלות כן/לא יפות

התנועה כל כך חיונית לי.
יש תקופות שהנסיבות מקרקעות אותי ואני לא זזה מספיק.
לוקח זמן עד שנופל האסימון ואני מבינה למה אני חסרת מנוחה, עצבנית, רוטנת, עצובה.

ברגע אחד אני קולטת כמה התנועה נחוצה לי בגוף, בלב, בנשמה.
זו תקופה כזו שלא זזים מספיק. מבחירה או מכפייה, כשמכריחים אותנו להסתגר בבית, לא לצאת החוצה.
יש אנשים שזו ברירת המחדל שלהם, לשבת, להסתכל על העולם מבעד לחלון.
לאיזור הנוחות יש נטייה למשוך אותנו חזק לתוכו, למגנט אותנו, לגרום לנו לא לזוז החוצה, גם כשעקרונית מותר, בין סגר לסגר.
להתסתגרות הזו בדלת-אמות יש מחיר.
התנועה מביאה חיות, תשוקה, התחדשות, שינוי, התעוררות.
איכויות שהן בעיני מהותיות, חיוניות, נחוצות לקיום גם של הגוף וגם של הרוח.

לפוסט הזה הוספתי תמונות של מנדלות ששירטטתי עם מחוגה ועיפרון וצבעתי בסבלנות רבה בצבעי עיפרון. לפני ימים אחדים סיימתי את העבודה על הספר, הסרטתי אותי מדפדפת בו ולא ידעתי באיזה הקשר אציג את התמונות.
"המנדלות יפיפיות מעוררות השראה הייתי תולה אותן, חלקן מדהימות ביופין" כתבה לי הבוקר חברה, אז הינה הן כאן, תלויות לקישוט בתוך פוסט שמדבר על תנועה, שמכיר בנחיצות שלה, שמהלל ומשבח אותה.

חלפה שנה מאז שבתי לביתי מהמסע בהודו-יפן, אותו "טיול שאחרי ההייטק". בינתיים רוב הזכרונות והחוויות משם דהו, התפוגגו. מדי פעם אני נזכרת איך זה הרגיש להיות רחוקה אלפי מיילים מאיזור הנוחות, כשנעתי בעולם אחר, זר, לא מוכר.

ומאז, כאילו הקמתי סביבי גדר, גדר הגנה, גדר ששומרת עלי ממה? מסכנת הידבקות בקורונה? לא יודעת.
קמתי הבוקר ליום חדש עם השאלות איזה מין גבולות קבעתי לי, איך אני מגדירה את הגבולות שלי, מה אני מכניסה לתוכם ומה אני משאירה מחוץ לגבול.
אני מביטה בהשתאות על המהלך בו השארתי מחוץ לגבול הנוכחי את התנועה.
איך יכולתי לעושת זאת לעצמי?
נו, את יודעת, קורונה, סגר ראשון, סגר שני וייתכן שבקרוב יגיע סגר שלישי.
הינה, זה מה שקרה בקצרה: החוקים הנוקשים של ימי הקורונה סגרו אותי, הכבידו עלי, דיכאו אותי, הרחיקו אותי מהדרכים, מהנדודים, מהתנועה.

והתנועה הרי כל כך חיונית לי.
לנוע, לזוז, בכל דרך אפשרית.

התעוררתי הבוקר עם החלטה שגם אם "לא בא לי" וקשה לי להניע מרוב חלודה, אני יוצאת מהבית.
אני יודעת כמה טוב זה יביא לי.

"התשובות האמיתיות נמצאות כמעט תמיד מחוץ לאיזור הנוחות", משפט שהעתקתי מהספר, "שמיטה, סיפור אהבה" של רחל מריאני. זו הפעם השנייה שאני קוראת את הספר. קראתי אותו לראשונה כשיצא לאור ב-2017, כשמלאו לי יובל שנים והתחלתי להתכונן לתהליך "שמיטה" משלי. ובינתיים בזמן שעבר השלתי מעלי לא מעט הגדרות ותבניות.

החלטתי להתניע את מנוע המכונית, לצאת למסע נדודים קצר, שבוע, אולי שבועיים, אולי שלושה. אולי עד תחילת הסגר הבא.
אני והמעט שדרוש לי כדי להתקיים בעולם, כדי לחפש סימנים לחיים אחרים, פשוטים יותר בעולם קצת רחוק מהבית.

אני מחכה לפגוש את המרחבים. להיות שוב בתוך המסע, גם אם מדובר במסע נדודים מתגלגל עם המכונית. אני מחכה לשקט ולעוצמה של המדבר. ללגום מהשיקוי של הטבע. שיקוי שימריץ את הראש לחשוב מחשבות יפות ושמחות. להניח יד על הבטן ולבדוק מה קורה שם. להניח יד על הלב ולשחרר אנחה גדולה-גדולה, כמו שלמדתי בצ'יקונג.
אני מחכה לרגע הזה, רגע שבו המדבר כולו יהיה מונח לפני, אבלע רוק, אעצור את הנשימה, אחכה לתגובה הספונטנית הראשונה.
האם זה יהיה צחוק, צרחה, אנחה, בכי?
אני מחכה ללילה שיגיע, לישון באוהל על האדמה במדבר, להרגיש  את שמי הכוכבים פקוחים מעליי, עוטפים אותי, לנשום נשימה מלאה ועמוקה, להרגיש את הגוף מרגיש טוב, מלא באנרגיה נעימה ואוהבת, לעצמי, לחיים, לעולם.
אני מחכה להרגיש את הגוף מלא בחיוּת ושמחה, תחושה שמזמן לא הרגשתי.

ואם זה הכל בראש שלך ודבר ממה שכתבת כאן לא יקרה במציאות, ואם…
אני אומרת שאפשר לדעת, זה ממש פשוט. זה ככה. ככה אני יודעת.
הגוף מרגיש, הלב מרגיש, הנשמה יודעת.
פשוט יודעת.

סוף-סוף נפל האסימון שגורם לי להבין ממש ולקבל את העובדה הכל כך ברורה וכל כך פשוטה ש… אין טעם לבקש שהכל יימשך בדיוק כפי שהיה. ההבנה הזו מביאה איתה הקלה עצומה.

"כי אין לו לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי"
רבי נחמן מברסלב.

"בגינה אור של ירח
הוא מביט ומבין
שהיא בו שוב מתנגנת
מנגינת הנדודים"
מאיר בנאי

אני רושמת לעצמי כמה החלטות לא חשובות, בחירה בהסכמות לא חשובות לעולם הגדול, אבל חשובות מאוד לעולם הפנימי שלי. להסכים על מה אני "כן" ולא מה אני "לא", מה אני מסכימה שיקרה לי ביום המחרת.

אני בוחרת להסכים לשמור על התנועה שכ"כ חיונית לי, להניע אותה
אני בוחרת להסכים לצאת לשוטט במרחבים היפים של הארץ
אני בוחרת להסכים להרגיש שכל השפע שיש בעולם פרוש בפני
אני בוחרת להסכים לבדוק לעומק את חומרי הגלם של חיים טובים, פשוטים
אני בוחרת להסכים לקפוץ מרוב התרגשות, התלהבות
אני בוחרת להסכים להוציא את היצירה שלי החוצה לעולם
אני בוחרת להסכים להיות בעד ניסיונות והתנסויות חדשות
אני בוחרת להסכים לנשום ביתר קלות, להתכוונן לטוב
אני בוחרת להסכים להשתתף בחיים במלואם, לא משנה כמה מליצי זה נשמע

או למי שמעדיף להתבונן מקרוב ולאט יותר בעמודים בספרון המנדלות החדש, ספרון שהעבודה עליו נמשכה כמה חודשים ודווקא לקראת הסוף, כשכבר התרגלתי לתנועה של היד האוחזת בעיפרון הצבעוני על הדף, זה נגמר. ויגיע ספר חדש, כי זו מהות התנועה, היא נעה מדבר לדבר ולעולם אין ואקום, לא בעולם היצירה ולא בחיים בכלל.

יש משהו בצביעה המדיטטיבית של המנדלה, כשהיד נעה בתנועה סיבובית שמטמיע את התנועה גם בגוף. מחזק את הרצון להיות כל הזמן בתנועה, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל לשמור על תנועה רציפה. כל יום. כי היא זו שמחברת אותי לאנרגיה שנעה סביבי כל הזמן.

תודה שהצטרפתם לפוסט נוסף בסדרת "מסע במעגלים". כשתקראו אותו אהיה בתחילתו של מסע הנדודים החדש שלי, מסע שייתן לי כוח, שיחבר אותי לזרימה ההרמונית של כוח החיים.
מוזמנים לעקוב אחרי רשמים שאכתוב ואצלם בדרך, בדף הפייסבוק האישי שלי , בפרופיל שלי באינסטגרם או כאן בבלוג.

Comments

5 תגובות על “כמה החלטות כן/לא חשובות וכמה מנדלות כן/לא יפות”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    וואו!! על המנדלות ועל המילים!!

  2. תמונת פרופיל של שני
    שני

    וואו!! על המנדלות ועל המילים!!

  3. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    יפות המנדלות שלך, וכשאני רואה אותן אני נזכרת כמה הייתי מחוברת בעבר לשקט הזה ולמדיטציה שיש בצביעה. הייתי צובעת חוברות של אלטר (דפי אלטר, נדמה לי שככה קראו להן), והייתי ממש מכורה להן. אחכ זה עבר, והתחלף בריקמה וקצת ציור, כל פעם במשהו אחר שעשיתי, יצרתי בידיים. בסוף הכל נגמר עם קריאת ספרים, והיצירה כמעט ונעלמה. שמחה שלך היא לא נעלמה. אני אומרת לך, ולא פעם ראשונה, שאת אמיצה, על היציאה לבדך למסעות. בעיני היכולת לעזוב הכל ולצאת למסע, לישון באוהל באיזשהו מקום, זו פעולה שדורשת אומץ. ההסתגרות, לדעתי, היא מהצורך בהגנה על הבריאות, זה מה שדרשו מאיתנו, וכמעט כולנו נכנענו לזה. שמחה שטוב לך ואת בוחרת ביציאה לטיולים, ומאחלת לך שהם יהיו פוריים ומועילים, בדיוק כמו שאת מצפה שיהיו.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ציפי, מקווה מאוד שזה יהיה מסע פורה ויקדם אותי לכיוון ההחלטות שנכונות לי.
      הערב יהיה הלילה הראשון שאשן באוהל ומקווה שיעבור בשלום. אין שום סיבה שלא…