טיול נודד דרומית למכתש רמון

חוויות מטיול נודד שהתקיים באפריל 2017 (טרום פסח וצמוד ליומהולדת העגול שחגגתי שנה שעברה) בתא השטח דרומית למכתש רמון, עד למצוקי עריף וחזרה למפגש של נחל נקרות עם כביש 40

ביום הראשון לטיול טרום-הפסח עדיין היה חם במדבר, המסלול שתוכנן לאותו יום התחיל בעלייה חדה ב"שביל הגיאולוגי" על הדופן הדרומית של מכתש רמון עד למפער פיטם. זהה למסלול בו הלכתי חודש קודם לכן וגם שנה קודם לכן. לא נורא, אני אומרת, אז אטפס על "זקיף רמון" בפעם השלישית, אפילו שהכרזתי אחרי הפעם הראשונה שהספיק לי.
רק בוקר, רק התחלנו לטייל ואני כבר מרגישה שקשה לי מאוד. שילוב של חולשה פיסית עם מזג אוויר חם. יודעת שאין סיכוי שאצליח לטפס את העלייה הבאמת קשה שחיכתה לנו בהמשך המסלול, העלייה לנ.ג 866, הלא הוא "זקיף רמון".

בהפסקת אוכל תחת עץ השיטה אני מבקשת מהמדריך פטור מהטיפוס לזקיף. אף פעם לא התחמקתי מקטעים קשים בדרך, אבל הפעם זה מקרה חריג. שאלת "כן או לא". אם היה פוסק שאני לא מתפצלת מהקבוצה הייתי מקבלת את הדין, מתאמצת מאוד ועולה, איכשהו. השרב של היום הקודם אמנם נשבר, אבל נושבת רוח חמה שמעלה אבק. מקשה עלי מאוד.

כשמתקרבים לעלייה הגדולה המדריך שולח איתי את השין-שין, הבחור הצעיר בשנת שירות שמתלווה אלינו לטיול, שיילך יחד איתי וקובעים שנחכה להם במפגש של שביל סובב רמון עם דרך הג'יפים.

הקבוצה התחילה בטיפוס מעלה ואנחנו התחלנו ללכת בין הר פיטם לקיר המצוק. על פניו הליכה לא קשה, אבל ברוח השרבית העזה שנשבה, בחום, בקצב המהיר שהש"ש הצעיר הכתיב לי, ובהתחשב בעובדה שלא הרגשתי טוב, היה לי קשה מאוד ומחשבות על פרישה מהטיול התחילו לצוץ. לקח לנו שעה ועשרים לצלוח את שלושת הקילומטרים הללו, בין הר פיטם למצוק, מגיעה למפגש השבילים  ו… בום-טרח, מתיישבת ליד השלט בסוג של אפיסת כוחות.
אני מסכמת שהיה יכול להיות קשה פי מאה אם הייתי צריכה לטפס שוב לזקיף. הקבוצה מתמהמהת, כנראה שגם להם קשה.

"עכשיו נאכל" אני מכריזה. "יש לך אוכל?" אני שואלת את הבחור, אבל חוץ ממים וערכת תבלינים אין לו אוכל בתיק. אז נתחלק במה שיש לי בתיק.
היה לי סנדוויץ' מרופט עם ביצה קשה, 2 מלפפונים, פלפל ואבוקדו. לקינוח 2 חטיפי חלבה שקצת נמסו בחום
השין-שין שולף אולר ומתחיל לקצוץ את הירקות לתוך השקית. כשסיים שואל אותי אם להוסיף מלח. "שים מה שבא לך, ממש לא משנה לי", העיקר שהיגענו ואפשר קצת לנוח עד שהקבוצה תגיע. הוא הוסיף מלח, פלפל, קצת שמן זית וסומק וערבב טוב-טוב בתוך השקית.

בתמונה: סלט שטח הטעים ביותר שאכלתי אי פעם

בזמן שאנחנו ממתינים לקבוצה מתפתחת שיחת מטיילים, עולים שמות של מקומות. שאלות כמו: מתי התחילה אצלך אהבת הטיולים, לאיזה עוד מקומות בנגב את רוצה להגיע. שאלות ששולחות אותי אחרונה בזמן לתקופה בה התחלתי לטייל באינטנסיביות ברחבי הארץ, לרגעים בהם התרחש הפלא והתאהבתי במדבר, איפה עדיין לא הייתי ורוצה מאוד להגיע, כי כל מטייל חשוב שתהיה לו רשימת יעדים כזו.

בשש אנחנו פוגשים את הקבוצה ומגיעים לחניון הלילה. זו לא אשמתו של חניון מפער פיטם שהיה חשוף לרוחות, באותו הערב נשבה רוח קרה ולא נעימה בכל הארץ. האירוע של שבירת שרב, לא היה אירוע מקומי דווקא של חניון הלילה שלנו, כל הארץ חוותה, רק שאנחנו היינו חשופים לו יותר, חווים חוסר נוחות מקסימלית, מתוסכלים מהעובדה שאי אפשר להקים אוהלים, כי היו מתעופפים ברוח… והרוח בשלה, מקשה, מרגיזה, מעיפה עפר ישר לתוך העיניים, נושבת בשיא הקריזה עד שנרגעה בשתיים וחצי בלילה.

אנחנו מסכמים שהיה יכול להיות גרוע יותר אילו היה יורד גם גשם ואילו גם היה קר. תארו לכם – מדבר, לילה, רוח, גשם וקור עז, כשכל מה שמפריד בינכם לבין אוויר הלילה זה פיסת ניילון דקה. במילה אחת – סיוט.
למחרת, שישי, שש ותשע דקות אני פוקחת עיניים, מגיחה מהאוהל, שמיים בהירים, קרירים, מוארים בשמש שעולה אט אט.

היום פנינו מועדות אל ארץ לא נודעת. מקמר רמון אל קמר עריף-בתור. בדרך נחצה את הנקרות, נעלה בערוץ של נחל טרשים עד לגבעת צהבון שעל מצוקי העריף. איזור זרוע פצצות.

מפניני המדריך: "תודה רבה לכם שאתם מוכנים לטייל פה ועוד לשלם על זה כסף. אתם עושים שירות לדורות הבאים, כי מזמן לא טיילו פה וצריך לטייל פה. ככה רפאל, הצבא ועוד כל מיני יפנימו שהם לא בעלי הבית היחידים"

התשוקה התמידית שבי.
כך בדיוק רציתי לחיות.
שום רגע אבוד, תחושה מלאה כבת לוויה,
אני כאן, אני עכשיו, איני מצפה למאומה,
המצב הזה מזכיר דבקות,
הוא מזכיר הכרת תודה,
אפילו ביראת כבוד הוא מתחכך.
אך הוא עצמו אינו דבר אחד ויחיד מאלה,
אפילו לא כולם.
הוא רק קיים, קיים, קיים.
משהו מתחבר בי לנצח
ורק לרגע הזה.
והרגע הזה קיים.

אווה קליפי

שבת, היום האחרון לטיול, שש בבוקר, דב, השעון המעורר האנושי של הקבוצה מגיע לכיוון אוהל שלי עם ברכת בוקר טוב ומזל טוב.
התאריך 8.4.17 מעיד כי מלאו לי 50 שנות
איך לתאר את הרגע שפוקחת עיניים ליום חדש, פותחת את הריצ'רץ' האוהל ויוצאת אל אוויר המדבר? במילה אחת – עונג.
בלילה הקודם, סביב המדורה מזמינים שעת השכמה, כשבשבע אמורים להתחיל ללכת. קצת זייפנו והתחלנו ללכת בשבע ועשרה. לא אסון גדול כי לא לא חיכה לנו יום ארוך במיוחד.

ביום הזה עולים צפונה לכיוון הנקרות, להשלים סיבוב באיזור שלא הרבה מטיילים מסתובבים בו. לרוב זהו שטח סגור, שטח אימונים של רפאל או של צבא ההגנה. אבל גם לנו, המטיילים, מותר להסתובב שם, להלך בערוץ היפה של נחל קינן ונחל טרשים ואח"כ לעלות על איזו גבעת משאר כדי להיווכח שאין דרך לרדת ממנה, איכשהו מאלתרים דרך ויורדים לערוץ של נחל אנקה. העיקר להרגיע את העיניים עם נוף מדברי שנפרש מקצה אחד של האופק לקצהו השני.

הרוח הנעימה מהיום הקודם הסתלקה ומרגישים את החום, כמה שלא נעים להסתובב במדבר החשוף תחת השמש היוקדת. הרגשת הצלייה האיטית הבהירה לי שעונת המדבר קרובה לסיומה. החום והיובש מקמטים את עור הפנים, מפוצצים נימי דם באף. לא כייף. אבל כן כייף גדול להסתובב בפעם הראשונה בכאלו איזורים שכוחי אל עם כזו חבורה נחמדה.

לקראת חמש אחה"צ תמו 54 ק"מ מדבריים קשוחים ויפים כשהיגענו לחניון של הנקרות שם חיכתה לנו ההסעה חזרה לציוויליזציה. בשדה בוקר כולם אוספים את הציוד למכוניות, נפרדים לשלום ו…
"אולי בכל זאת תסעי הביתה?"
אבל אני בשלי… לא רוצה לחזור הביתה, עדיין לא שבעתי מן המדבר. רוצה להישאר סולו לעוד יום-יומיים, לחגוג לעצמי יומהולדת חמישים במכתש רמון האהוב.

בסופו של דבר מה שקבע אם אקצר את טיול פסח/יומהולדת במכתש לא היה מזג האוויר, לא החום, לא העייפות, לא היובש הנורא בפנים ובאף, לא האבק בשיער, בבגדים, בעצם, בכל מקום, לא האוכל המשעמם שנותר לי, לא כמות המטיילים בחניוני הלילה, לא העצבים על הישראלים שמטנפים ומאכילים יעלים – אלא שתי האצבעות הקטנות בכפות הרגליים. היה להן צפוף בנעליים. לוחץ להן, כואב להן. הן צריכות חצי מספר נוסף לרוחב למרות שנעליים כבר לא חדשות.

היות והרגליים הן כלי העבודה העיקרי בטיולים שכאלה, או שמוצאת פיסת צל ומצמצמת את התנועה למינימום, או שחוזרת הביתה.
אבל רגע לפני, כשאני עדיין בעיצומו של טיול הבדד שלי, כשאני על קרקעית המכתש, נחה בצל עץ שיטה, להישכב על הגב, להניח רגל על רגל ולהיאנח…. כמה טוב להיות כאן…

בתמונה: ביתי שבמדבר

מילא האצבעות בכפות הרגליים שבלית ברירה התרגלו לצפיפות, עשיתי טעות ונרדמתי לכמה רגעים על הספסל בצל בבי"ס שדה הר הנגב, אחרי העלייה מהמכתש. מין שינה כזו של אמצע טיול, לא קשורה לכלום, מעיפה אותי לעולם אחר ואז פוקחת עיניים מול המכתש הפרוש מולי, לרגע תוהה מה אני עושה פה…

יצא לי לחגוג יומהולדת במקומות שונים בעולם, החל מירושלים, אמסטרדם, אטלנטה, ניו יורק, סידני, ברצלונה, איסטנבול, רומא – אבל מכל המקומות בעולם אין כמו המדבר. ואין כמו מכתש רמון המופלא. מקום שנותן לי חופש לממש את התשוקה לטייל בתוך המכתש, לטייל על קירות המכתש, לטייל מחוצה למכתש, כמה שרק ארצה.

הגיע לסיומו טיול שהתחיל בשלושה ימים אינטנסיביים דרומית למכתש עם "חוג המבוגרים" של שדה בוקר ויום נוסף בו צללתי לבדי לקרקעית המכתש ועליתי חזרה לשפת המצוק. טיול ארוך, מעמיק, טיול בו מרכיב הזמן לא היה מורגש, טיול עם רגעים שקטים, רגעים של שוטטות במרחבים הגדולים מחוץ למכתש רמון, רגעים בהם הרגשתי כמו גרגר אבק קטן בנוף. טיול בו נשמתי אוויר מדבר עד לעומק הריאות, הלכתי והלכתי עד שכל תא בגוף זעק למנוחה.
טיול מתנה לטיילת הבלתי נלאית החוגגת יומהולדת עגול.

יום אחד לבסוף ידעת
מה את צריכה לעשות, והתחלת,
למרות שהקולות סביבך
המשיכו לצעוק
את העצות הרעות שלהם

למרות שכל הבית
התחיל לרעוד
וחשת במשיכה הנושנה
בקרסולייך
"תקני את חיי"
כל קול בכה.

אך לא עצרת
ידעת מה את צריכה לעשות
למרות שהרוח עקרה
עם אצבעותיה הנוקשות
את היסודות עצמם
למרות שהעצבות שלהם היתה איומה

זה היה כבר מספיק מאוחר,
והלילה פראי, והדרך מלאה
בענפים שנשברו ובאבנים.

אבל לאט לאט, כשעזבת את
הקולות שלהם מאחור,
הכוכבים החלו לבעור
דרך שכבות העננים

ואז היה קול חדש
שבהדרגה זיהית אותו כקולך,
שהיה לך לחבר
כשצעדת עמוק יותר ויותר לתוך העולם

נחושה לעשות את הדבר היחיד שיכולת לעשות
נחושה להציל
את החיים היחידים שיכולת להציל.

מרי אוליבר, תרגום מאנגלית דורית שיפין

המשאב הזה שנקרא "נוף" הולך ומדלדל אצלנו למרבה הצער. הבנייה, הכבישים, עמודי החשמל, הלכלוך, כל אלו נוגסים יותר ויותר בנוף הפתוח, הלא נגוע, הראשוני, הבראשיתי. לכן שמחה על כל הזדמנות לצאת אל המדבר, ללמוד ממנו שיעור בצניעות.

למשל, עץ שיטה אחד קטן לחסות בצלו
למשל, פרחים קטנים שלמרות התנאים הקשים פורחים, שורדים, מנקדים את המרחב החד-גוני בכתמים של צבע
למשל, שניים-שלושה גוונים של חום מהם מורכב היופי רחב הידיים
למשל, שמיים ענקיים מוארים באור זריחה
למשל, רגעים של מנוחה מול הנוף, בעיקר במקומות בהם אפשר לנפנף ברגליים מעל תהום
למשל, רגעים של הפסקת תפוח, רגע לפני הביס, אני יושבת במדבר, אני אוכלת תפוח, אני כאן, אני עכשיו

"עצום לרגע את עינייך ונסה לדמיין את העולם היפה ביותר שאתה מסוגל להעלות בדמיונך פקח אותן- והיווכח לדעת שהטבע עשה זאת טוב ממך" 
(מקור לא ידוע)