יומן מסע: Notes from RCT


אני אוהבת שבילים אורכיים וארוכים שמחברים בין נקודות מרוחקות על המפה. לחשוב שהלכתי במו רגלי מספיר שבערבה עד לבורות לוץ שבהר הנגב, מ-"מזרח הרמון" עד ל-"מערב הרמון" ממלא אותי סיפוק ומעלה חיוך של גאווה על הפנים.

לאמריקאים יש את שביל הרכס הפסיפי (PCT) אורכו 4,265 ק"מ מהגבול עם מקסיקו עד לגבול עם קנדה ולנו יש את שביל סובב מכתש רמון (Ramon Circular Trail – RCT) אורכו כ-110 ק"מ ומאפשר להקיף את המכתש הגדול ביותר בעולם בשמונה ימי הליכה.

מתוך אותם שמונה ימים בחרתי בתחילת מרס 2017 לצעוד קרוב ל-50 ק"מ בשלושה ימי הליכה שעוברים בנופים היפים ביותר של השביל. את היומיים ב-"מזרח הרמון" צעדתי לפני שנתיים עם קבוצת "נפגשים בשביל ישראל" והשנה הצטרפתי שוב לאותה קבוצה לשלושה ימי הליכה ב-"מערב הרמון", כלומר מתחילים בחניון גוונים ומסיימים בחניון בורות לוץ.
בעבר טיילתי עם קבוצה זו וטיולים אלו זכורים לי כחווייה מיוחדת לכן לא היססתי להירשם. למי שלא מכיר, לא מדובר בקבלני טיולים שלוקחים על עצמם בהתנדבות את הלוגיסטיקה המורכבת בשטח, אלא זו קבוצה עם אג'נדה חברתית, לקרב לבבות. מפעל חיים של הזוג רעיה ויוסי אפנר ששכלו את בנם באסון המסוקים. קבוצת השביל צועדת למעלה מעשור לאורך הארץ במשך חודשיים ומכילה אנשים שמגיעים לכל השביל או רק לימים בודדים. כל אחד משלם לפי יכולתו ומקבל מה שהוא בוחר לקחת. אהבתי את האווירה ואת אהבת הארץ שיש באנשים הללו. לראות אותם ולהיות חלק מהם נותן לי תקווה שיש עוד אנשים טובים בארץ.

זהו ללא ספק טיול שונה מסוג הטיולים שאני בדר"כ יוצא אליהם. כטיילת סוליסטית האתגר שלי הוא דווקא להסתדר בקבוצה גדולה עם הרבה אנשים אחרים. יש אנשים שההיפך נכון עבורם, הם מרגישים מאוד נוח לטייל בחברת אנשים אחרים ומבוהלים מהרעיון לצאת לשטח לבד.
מודה ששלושה ימים בנוכחות של למעלה ממאה איש זה המקסימום שאני יכולה לשאת. כן, קבוצה גדולה מייצרת הרבה רעש והמולה, אבל דווקא בהרכב כזה יכולתי להיעלם בקלות ולבחור עם מי ומתי בא לי לתקשר. כשלא התחשק לי לדבר הלכתי לבד, בקצב שלי, בשקט. כשהסתקרנתי וחפצתי בשיחה אז דיברתי. מכל מאה פלוס האנשים היו שלושה שדיברנו שיחת מטיילים שצללה ישר לעומק, בלי הקדמות ופטפוטי סרק. מסוג הקשרים שרצים קדימה ב- fast forward ליום-יומיים וכשמסתיים הטיול מתסיים גם הקשר. "חברויות" שביל קצרות מועד ומעניינות כי ככה זוכים לקבל הצצה לחיים של אחרים.

הנוף האנושי מעמיק את הגוונים של הנוף הפיסי ומעצים אותו, כי המדבר הוא לא רק הרים, אבנים ושמיים, הוא גם האנשים שבחרו לעזוב לכמה ימים את השגרה הנוחה ללכת בו. לחוייה האנושית יש תפקיד משמעותי, לכן חשוב לי בנוסף לטיולי הבדד גם לצאת לטיולים עם קבוצות קטנות ואפילו קבוצות ענקיות. כל הרכב והייחוד שלו.

בתאריך יום ההולדת שלי באפריל 2016 יצאתי לבד לחנוך את השביל הסגול, שביל סובב מכתש רמון, במקטע עם הנקודה הגבוהה והקשה, הלא היא נ.ג. 866 או בכינוייה "זקיף רמון". טיפסתי על לראש הזקיף ומשם חזרתי את כל הדרך חזרה עד למכונית שחיכתה לי בכניסה לנחל גוונים. זה היה טיול יפה, ארוך וקשה גם בגלל העלייה/ירידה התלולה וגם בגלל החום ששרר אותו יום.

שנה חלפה וחודש לפני היומהולדת אני שוב מגיעה לאותו מקטע בשביל. רק השנה אין בכוונתי ללכת הלוך ושוב באותה הדרך, אלא לנוע בקו ישר קדימה. אחרי הטיפוס על הנ.ג. שמשום מה שהשנה לא היה כזה נוראי, ממשיכים הלאה ויורדים בצד השני, לכיוון מפער פיטם. אם אני לא טועה, מאז שסומן השביל הסגול החדש שמחבר בין קטעי שבילים קיימים ויוצר שביל טבעתי, זו קבוצת המטיילים הגדולה ביותר שטיילה עליו בו זמנית.
אני מסמנת לעצמי שחוויתי את שני הקצוות, להיות שם לגמרי לבד ולהיות שם כחלק מקבוצה גדולה של כמאה איש. ההעדפה הטבעית שלי היא  להיות שם לבד, אבל לפעמים להיות חלק מקבוצה חשוב ומלמד אותי לא פחות.

מהזקיף ועד הר עידו ואח"כ מהר עידו עד מעלה ערוד אלו קטעי שביל חדשים עבורי. מקומות שלא טיילתי בהם בעבר. כאוהבת מדבר וחובבת "ארץ המכתשים" תמיד שמחה לפגוש מקום בפעם הראשונה.

בימים שטיילתי בשביל בחרתי להתנתק, לכבות את הסלולרי ולהטמין עמוק בתיק. להתמסר בלב שלם לכאן ועכשיו במקום להיות במרדף אחרי הסיגנל של הקליטה ולהישאב למעגל של לקבל/לשלוח הודעות. עמדתי בהבטחה שלי לעצמי למעט הלילות שאז הדלקתי את המכשיר כדי לבדוק מה השעה. כל התחכום שבמכשיר הקטן הזה כדי להשתמש בו כשעון.
כשהסתיים הטיול וחזרתי למכונית, הדלקתי את הסלולרי ושטף של הודעות הגיע, הודעות שבבת אחת מקרקעות, משביתות שמחה, מכריחות אותי לשנות כיוון ולחזור הביתה אפילו שלא רציתי. היה קשה להתנתק מהמדבר ולנסוע צפונה. משום מה, הכיוון דרומה, מוצא חן בעיני פי כמה.

תוך כדי טיול, במקום להקליד פתקים ביישומון שבנייד, מה שאני עושה לא פעם, חזרתי לשיטה של פעם, עט ונייר.
מכל הצבעים שיש לי עומד עכשיו לרשותי עט שחור. מכל הפנקסים והמחברות, עומדים לרשותי כמה דפים שהדפסתי כדי לקרוא כשיהיה לי זמן.
מי לא פותח עוד ועוד כרטיסיות בדפדפן עם עוד ועוד אתרים שמגיעים אליהם תוך כדי דפדוף ברשת ורוצים לקרוא, לא עכשיו, אחר כך, כשיהיה זמן. ואף פעם אין זמן לקרוא בנחת.

אחת הכרטיסיות – פוסט מתוך בלוג שמתאר זכרונות מתקופת הנעורים של הכותב כשלמד במדרשת בן גוריון – היתה פתוחה זמן רב, עד שרגע לפני שכיביתי את המחשב שלחתי להדפסה, אספתי את הדפים אל התיק, ובאחת ההפסקות במהלך הטיול אני מוציאה את הדפים וקוראת. בנחת.
על הצד השני של הדפים אני כותבת הערות, הארות, מחשבות, משרבטת קישקושים, הסברים שהמדריך מסביר. את הדפים הללו אני מצלמת ברווח בין אבנים בתוך מבנים של רוג'ומים גדולים, ולבסוף בבית פורשת על השולחן ומצלמת שוב.

במקום תמונות סטנדרטיות של הרים, מצלעות, אבנים, שבילים, אנשים פוסעים בדרך וכו' מציגה בפוסט זה תיעוד אישי של דפים מקומטים ומלאים בכתב יד צפוף.

מזכרת מה-RCT