Sinai on my mind – חלק א'

הפעם האחרונה שנסעתי לסיני היתה בסוכות 1995. בסוכות 2004, כשהתרחשה מתקפת הטרור בטאבה וראס אל-שטן שהה שם קרוב משפחה והדאגה לשלומו היתה עצומה. מה שבעיקר זכור לי אלו צקצוקי הלשונות שחזרו שוב ושוב על המנטרה "איזה חוסר אחריות", של המטיילים, כמובן. מודה שגם אני הצטרפתי למקהלה שגרסה כי "מסוכן מדי" ו-"שלא שווה לסכן את החיים עבור טיול". הבנתי אז שסיני חמקה ממני, הפכה לחלום שאינו בר מימוש.

עד ש… בדצמבר 2016 חציתי את הגבול עם קבוצת מטיילים קטנה וטיילנו שבוע במרחבי הפרא של מזרח סיני (את יומן המסע מאותו טיול אפשר לקרוא כאן).  הטיול התמקד בעיקר בהרים ופתח את התיאבון לחזור לשם שוב. לקח זמן עד שהגיע הרגע המתאים לשוב אל חופי הפלא. זה קרה בין ראש השנה לסוכות, עם חברה מהמשרד, העונה לשם "שרית". הנוכחות אחת של השנייה בעת חציית הגבול העניקה לכל אחת מאיתנו את הביטחון שסיני היא אכן חלום בר מישוש.

היגענו לאחד ממחנות הקמפינג או מתחמי החושות דרומית לנואיבה בשני בלילה ושהינו שם עד ראשון בצהרים. בכל אחד מהימים הקלדתי בפתק בסלולרי  חוויות, רשמים, מחשבות, תחושות. את המילים האישיות מדי השמטתי ומביאה כאן יומן מסע אותנטי שנכתב כולו תוך כדי תנועה.

מוזמנים להצטרף ליומן המסע החווייתי שלי מחופי סיני בשני פרקים

Sinai on my mind #1

ובכן, לא להאמין, אבל בדרך נס הבלתי יאומן קרה. מה שהתחיל כהלצה, הפך לטיול של ממש. כשחזרתי הקייץ מאיטליה וסיפרתי לחברים במשרד חוויות מהטרק, עברה שרית ומכאן לשם התחלנו לפנטז על היעד הבא. אולי סיני. תבואי? אני מחייכת, מתה להגיע לחופים של סיני. שניסע יחד, מה את אומרת? את רצינית? יווווווו….. מתי? בחגים? את רצינית? לא תבריזי ברגע האחרון?

אנחנו מגששות אחת אצל השנייה לבדוק את מידת הרצינות וההתחייבות לטיול. כן, שתינו רציניות אבל לא טורחות להתכונן, רק מדי פעם זורקות זו לזו, "סיני בחגים, זוכרת?" וכשהחגים התקרבו בצעדי ענק אנחנו יושבות עם לוח השנה ומתאמות מתי. השבוע של ראש השנה לא מסתדר. אולי בשבוע של כיפור? בדר"כ את ימי כיפור אני מעבירה בבית, אבל הפעם עומד מנגד חצי האי סיני שקורא לי לבוא.

אם כך נוסעות בשבוע של כיפור. נגיע בשני בבוקר למשרד עם התיקים, נעבוד חצי יום ובצהריים ניסע דרומה. נגיע כשנגיע, נחצה את הגבול ומשם לאן? חברה של שרית היתה בראס אלשטאן אצל אבו-חסן והמליצה על החושות שלו. אם כך ניסע לאבו-חסן.
בראשון, יום לפני הנסיעה המיוחלת לסיני אני מתחילה להרגיש רע. מנוזלת. מצוברחת. אנרגיה ירודה. מה יהיה? אני מפתחת מחלה? מתייעצת עם שרית, לא אוכל לנסוע אם אני לא במיטבי. למזלי הצינון לא התפתח למשהו רציני ולקראת הלילה מרגישה טוב יותר. אורזת מעט הבגדים ולא הולכת לישון עד שהכל מוכן. לקראת חצות שולחת לשרית הודעה, "הכל בסדר, נוסעות מחר".
"יווווו, אני לא מאמינה, שנים שלא הייתי בסיני, לא מאמינה שזה הולך לקרות", ככה שרית צוהלת.
גם לי קשה להאמין שזה קורה, 23 שנים עברו מאז סוכות 95 שירדתי לבד לראס אלשטאן לכמה ימים.

הבוקר בעבודה עובר מהר, מגיעה שעת צהריים, מוכנה? נוסעות? ומבטים רוויי קנאה שנשלחים אלינו מכל עבר. "איזה אלופות אתן, תשלחו תמונות " אומרים לנו. "הייתי בא עם המשפחה והילדים אם הייתי מרגיש בטוח שם", אבל אנחנו מרגישות שהכל בטוח, שהכל לטובה. ביום הקודם, כשכולי מצוננת ומעוכה, הצטרפתי לקבוצת "אוהבי סיני" בפייסבוק ומייד שטף של מידע פרקטי ותמונות. אוווי, התמונות… תמונות שמעוררות זיכרונות מפעם. אין מצב שאני מפספסת את הנסיעה בגלל צינון, מדרבנת את עצמי לחזור לכוחותי וכמה שאני שמחה שלא ויתרתי. שנסענו את כל הדרך דרומה עד למעבר הגבול בטאבה.

הגענו אחרי חמש, מחפשות חנייה. שולי הכביש והחניונים עמוסים ברכבים של אנשים שכעת בעברו השני של הגבול. נאמר שעיריית אילת מחלקת בנדיבות רבה דוחות חנייה, אפילו ראינו דוחות על שמשות הרכבים. מוצאות חנייה "חוקית" בשולי הכביש, טרמפ קצר והינה אנחנו בצדו הישראלי של מעבר הגבול.
שוב נזרקות לחלל האוויר קריאות התלהבות: "יווווו, אני לא מאמינה שאני כאן!"

יאללה, עוזבים את ישראל לשבוע, משלמים אגרת יציאה מהארץ (מס מעצבן בסך 106 ש"ח) ולמרבה ההפתעה תוך זמן קצר מסיימים את ההליך הביורוקרטי ופותחים את שער הגבול. "Welcome to Egypt" מברכים אותנו השוטרים בצד המצרי, מעיפים מבט בדרכונים ומפלרטטים איתנו, "I love you"… בצד המצרי נרשמת האטה אבל לא נורא. התור מתקדם. כשמגיעות לפקיד שאמור לשים חותמת בדרכון הוא אוכל שוקולד וממלמל משהו באנגלית רצוצה שהוא כל היום נוגע בדרכונים והיד שלו נקייה, כי הוא אוכל את השוקולד בלי לגעת בו ביד, אלא עם הנייר. לא מבינה מה הוא רוצה, שרק לא ילכלך לי את הדרכון בשוקולד, מציעה לו מגבון לח, אבל הוא שוב חוזר על זה שהידיים שלו נקיות. רק במצריים פקיד גבול ישתף אותך בכזה מידע לא נחוץ… סיימנו. שני שוטרים אחרונים שמדפדפים בדרכונים ואנחנו במצרים, טאבה.

מייד עטים עלינו נהגי המוניות. לאן? הם מתעניינים בעברית. לאבו חסן. מפנים אותנו למונית חצי מלאה שתיכף יוצאת לדרך. כמה? חמישים שקל לאדם. אחד הבחורים מנסה להתמקח. "אין לי שקלים, משלם לך 200 לירות". לא, הנהג מתעקש, 50 שקלים או 250 לירות. בסופו של סיפור ארוך מאוד הנהג מסכים לנסוע אחרי שסחט מאיתנו עוד עשרה שקלים לאדם. כלומר, 60 ש"ח לנסיעה של כשעה שהתעכבה בשעה. הרבה יותר ממה שלקח לחצות את הגבול.
ה- Welcome שלנו למצריים מלווה בויכוחים על כסף, התמקחות, עקשנות של הנהג לקבל מה שחשב שמגיע לו, אחרת לא נוסע. וכשהתרצה לבסוף והחל לנסוע מנסה לפטפט איתנו, יודעים כמה עלה פעם ליטר בנזין וכמה עולה היום? חולפים על פני מלונות הרפאים שנבנו ונזנחו כי התיירים לא הגיעו. ההתלבטות לאן להגיע נמשכת תוך כדי נסיעה, שנרד אצל אבו-חסן? הוא לא בדיוק שמר לנו חושות. בסוף מחליטות להמשיך עד ל"דיונה הקטנה", שם של אחד המתחמים על החוף דרומית לנויאבה.

רק אחרי שמונה בערב מגיעות למאהל/מחנה/מתחם החושות. בשלב הזה הבדואים הלבושים בגלביות לבנות נראים ונשמעים אותו הדבר. לוקח זמן עד שמבינות מי האחראי על המקום ומבקשות חושה לכל אחת, על הים. אין חושות פנויות, בגלל החגים הכל תפוס או שמור למטיילים שיגיעו בהמשך. אבל לשני הלילות הקרובים יש חושה אחת ליד הים.

האוויר הומה יתושים, שכמובן עוקצים אותי כהוגן. חם, לח, מגרד, לא נעים לי. לוקח זמן עד שמתארגנת בחושה, ורק אחרי מקלחת והליכה על קו המים מתחילה להירגע. מקשיבה לרחש של הים ומבינה כמה הרבה רעש אני נושאת בתוכי, כמה חוסר השקט שבי מציק, כמה שאני טעונה בכל מיני דברים שהבאתי איתי מהצד הישראלי של הגבול ואולי עדיף להשאיר אותם שם עד שנשוב שבוע הבא.
לוקח זמן להוריד הילוך, להיכנס לסטייט אוף מייד של סיני, לזמן סיני, לקצב של סיני. האיטיות, היתושים. אוי, היתושים, כמה שהם מציקים. והתנאים בחושה, אוי, התנאים, החול בכל מקום, הלכלוך, המחנק, הסירחון של הכילה.

לא מצליחה להירדם. יושבת באחת מפינות ההסבה במסעדה ומקלידה רשמים מהערב הראשון. השטיחים הצבעוניים הללו מפעם, כריות, שולחנות נמוכים, צדפים כמאפרות. רוח נעימה שנושבת ויתושים שעוקצים בלי סוף. ייקח זמן להתרגל לכל אלו, לתנאים המשונמכים, לפשטות. עד שאתרגל יגיע כבר הזמן לחצות חזרה את הגבול.
חצות וחצי. יום ארוך עבר עלי, העייפות אומרת את דברה, אנסה בכל זאת להירדם בחושה המחניקה….

Sinai on my mind #2

הלילה הראשון בסיני, לילה לבן. סיוט. אולי לא לגמרי סיוט, אבל זה גבל בחוסר נוחות פיסית מקסימלית. בבת אחת להיזרק לתנאים של חושה, כמו לישון על מזרון שמונח על שפת ים שורץ יתושים. לא הצלחתי להירדם, בכל פעם שנעצמו העיניים הגיע יתוש למצוץ את דמי, ולא עזר המאוורר או החומר דוחה יתושים.
שינה היא אלף-בית של תפקוד תקין ומצב רוח טוב, כשישנים טוב קמים למחרת רעננים ומלאי אנרגיה. פקחתי עיניים שנעצמו בקושי כשהשמיים החלו להתבהר. יום חדש הגיע, האור עולה מעל הים, אבל בעייפות שאופפת אותי, ממש לא אכפת לי. לא תענוג גדול לדלג על שנת לילה. הים מונח לפני, רואה בחור אחד שנכנס לטבול במים, עוד מעט גם אני. בינתיים מתנדנדת על ערסל, מנסה לחטוף כמה דקות נוספות של תנומה עד שגלגל החמה יעלה.

עכשיו, כשעלה האור נעלמה הרוח והגיעו הזבובים. מנסה להיזכר אם כשהייתי בחופי סיני במאה הקודמת הפריעו לי היתושים, הזבובים, החול בסדינים. האם זו פונקציה של גיל, האם הזדקנתי ואני עכשיו טיילת שמחפשת נוחות? באור יום אני מבחינה במגורים משודרגים לצד החושות הבסיסיות, מבני אבן עם חלון ומזגן. אברר אם יש חדר פנוי עבורי.

אחרי הזריחה שרית ואני יוצאות לסיבוב על החוף, חולפות על פני סטלן צעיר שקופץ כמו קפיץ, עם מוזיקה באוזניים, מבסוט מהחיים, לא שם לב לקיומנו. שש בבוקר. קפיצות נון סטופ, מה נסגר איתך אחי? לי בקושי יש כוח לעמוד על הרגליים…. שתינו לא "עפות" על החוף, בלשון המעטה, אור היום חושף לכלוך והזנחה בדואית אופיינית. עברנו ליד מתחמי חושות נוספים, אנשים עם תיקים שהגיעו עכשיו מהגבול, מחכים לקבל את החושה שהזמינו. מצחיק איך ההזמנות מתבצעות היום. משאירים הודעה קולית בעברית בוואטסאפ של אחראי החושות, הטלפונים עוברים מפה לאוזן וגם מתפרסמים בקבוצת פייסבוק של אוהבי סיני. "הוא הבטיח לשמור לי חושה על הים עם מאוורר", ככה מישהי שהגיעה הבוקר ל"דיונה הקטנה".

חושה עם חשמל ומאוורר ומרפסת לים זה השוס. לצערי המאוורר לא עוזר במיוחד, היתושים בכל מקום, הרבה אנשים ישנים על החוף עצמו או בסככות הציבוריות, זרוקים על מזרנים, עטופים בסדינים, שמיכות ואפילו שטיח. מי לעזאזל מסוגל להתכסות בשטיח הצבעוני של סיני…
שרית מעלה את האפשרות לעבור ללגונה הכחולה, דרומה יותר. האם שם נמצא חושה משודרגת? הסיכויים הם 50-50, ישראלים רבים נוהרים לרצועת החוף שבקרוב מאוד תתמלא עד אפס מקום.

הבדואים מדווחים שבסכות יהיה עמוס מאוד. 100% תפוסה. "אוהבים אתכם", הם אומרים לי, "אנחנו שכנים, אנחנו אחים". רואים אותי מצלמת ומתעניינים אם אני מהטלוויזיה, אני עונה שכותבת על סיני באינטרנט. מה שנכון… הבדואי מחוף Fayruz מבקש שאצלם אותו ושאכתוב שמאוד בטוח כאן, שהם שומרים עלינו ורוצים שנגיע. מצד שני בצד הישראלי של הגבול משמיעים הקלטה של אזהרת מסע, לתשומת לב המטיילם. לשיקול דעתו של הקורא אם לנסוע ליעד קונבנציונלי ובטוח יותר או לחצות את הגבול לחופים של סיני.

בסוף החלטנו לדחות את המעבר לחוף אחר עד אחרי כיפור, בעיקר בגללי, כי אין לי אנרגיות לארוז, לנסוע במונית, להגיע, לחפש ויש מצב שיגידו שאין, שהכל תפוס. בינתיים סיימנו לאכול ארוחת בוקר, חזרתי לחושה לארגן "זולה" במרפסת, לנער את החול מהשטיחים, לאסוף כמה כריות מהסככה הציבורית.
עכשיו הגיע הזמן לצאת לשוטטות לאורך החוף, לראות איך נראה המקום. בתכלס, ראית חושה אחת ראית את כולן. עשו copy-paste עם ווריאציות בקטנה. כמה חושות פזורות באי סדר, מסעדה מרכזית עם מתחם רביצה ומתחמים ציבוריים שפזורים קרוב יותר לקו המים. השירותים והמקלחות יהיו צמודים למסעדה או במרחק הליכה של כמה דקות ממנה. יש חופים עם טוש שמשמש כמקלחת לעת מצוא.

חושבת לשאול אנשים באופן מקרי "מה זה סיני עבורך?" כיוון שסיני זה הרבה יותר ממקום. סיני זה סטרייט אוף-מיינד, מצב זרימה, מצב רוח. סיני היה עבורי גם געגוע עד שהיגעתי ו…. יתושים, זבובים, ים כחול.

עוד מעט צהריים ועדיין לא נכנסתי לים. קודם למצוא פיסת צל שקטה להניח את הראש, לנמנם, לחדש כוחות. הסיבוב הסתיים, חזרה לחושה. נשכבת על המיטה, אין כוח לקרוא, רק לשמוע מוסיקה באוזניות שיבלעו את הרעש מחוץ למחיצת הבמבוק. נדמה לי שנרדמתי וגם במסעדה נרדמתי, ניתוקים קצרים מהכאן ועכשיו, ציפה, zoning up. מה שהחומרים משני תודעה עושים להמוני המעשנים, לילה לבן אחד עושה לי. אם אני מסוגלת להשתרע על המזרנים והכריות המאובקות מחול במסעדה ולצוף על אף הרעש, קטעי השיחות, בליל של עברית-ערבית, סימן שנכנסתי ל-mode סיני, שכלום לא אכפת, כלום לא משנה, רק לשבת מול הים ולבהות.

הים הוא המקום היחיד בו אפשר למצוא קצת שלווה. המים רדודים עד שמגיעים אל השונית. ים שקט, צלול, המים בטמפרטורה נעימה, המליחות שבהם מקלה על הציפה.

ארזתי בתיק ספר קריאה, מחברת כתיבה, יומן אמנות בתחילת העבודה. ובינתיים כל מה שאני עושה זה "לצוף", לעבור מפה לשם, משם לפה. תיכננו להיות כאן שבוע, לא יודעת אם אני מסוגלת להתמיד בציפה חסרת מעש שכזו לאורך זמן. ימים יגידו. בינתיים נעים מאוד. העייפות עדיין לא התפוגגה, מחכה שיגיע הלילה כדי לישון.

Sinai on my mind #3

בוקר יום אל-ארבעה, יום כיפור, בוקר שקט בחופי סיני.


אתמול בלילה כשהתחברתי לווייפיי, מה שאמרתי שלא אעשה ובסוף עשיתי, הראתי לעִיד, האחראי למתחם החושות הקטן בו אנו ישנות, כמה מהתמונות שצילמתי בזמנו מהטיול סביב ג'בל בארקה בחורף 2016. כן, הוא מכיר, מקום יפה מאוד. אם אסובב את המבט לאחור, ההרים כאן רומזים על היופי הגדול שמסתתר בעומק המדבר. אני מראה לעִיד גם את התמונות שצילמתי בשבת בחוף נחשולים, את המפרץ הטורקיזי בו שוכן האי שלי, להראות לו שגם בישראל הים יפה.

לדברי האנשים בחושות הסמוכות היה לילה חם, יתושים, קשה לישון. אחרי הלילה הראשון נטול השינה נרדמתי בתוך הכילה, מוגנת מהיתושים, מול הונטילטור ודלת פתוחה. כשהשמש עלתה מעל הים פקחתי עיניים.
לא להאמין שאני כאן, חייה את היופי השקט והרגוע הזה. בסככה ליד הים ילדה מתנדנדת בערסל בתנועות גדולות, עם הרגליים החוצה, דוחפות ונותנות תנופה. לפני כן הילד הקטן העיף עפיפון. אנרגיה עליזה של ילדים.

מקום טוב להיות בו, להתעורר לאט לאט ליום הסליחות. בהמשך היום אכתוב במחברת רשימה של כל הדברים עליהם אני מבקשת סליחה, ורשימה של כל הדברים עליהם אני מודה. רשימות של ניקיון, סליחה והכרת תודה.
אחרי שחיברתי את הנייד למטען, מכשיר נוסף שמתווסף לעמדת ההטענה, לקחתי את המצלמה ויצאתי לסיבוב קטן במתחם המסעדה, מקפיאה רסיסי זמן. פריימים צבעוניים ממקום רחוק כל כך.

היבטים שונים של מרחק: גיאוגרפי, מנטלי, כלכלי, מעמדי, תרבותי. מרגיש כמו להגיע לעולם אחר, דומה ושונה בו זמנית. מקום בו לזמן יש איכות אחרת, נינוחה יותר, רגועה יותר.

למסעדה הגיעה חבורת בנות בדואיות, הן גם הולכות למדרסה וגם יוצאות לעבודה, כלומר לסיבוב על החוף, לנסות לפתות תיירים לקנות ממרכולתן. צמידים, כאפיות, תיקים ועבודות יד אחרות, צבעוניות מאוד.
שרית אוהבת גם את הבנות וגם את הקשקושים שהן מוכרות. אתמול קנתה שני פריטים והבוקר היא בעיניין חוטי הרקמה הצבעוניים. מסכמת עם אחת שתקשור לה חוט צבעוני לשיער ועם האחרת שתלפף חוטים צבעוניים על כבל מטען האייפון. אני מרותקת להתרחשות הצבעונית הזו, מבקשת רשות לצלם את הבנות. לקטנה, שמה יסמין, בת תשע, אני עושה כמה פרוטרייטים, תוהה ממי למדה לעשות צורה של לב עם הידיים, מראה לה את התמונה שלה במסך וגם נותנת לה את המצלמה שתצלם אותי ואת עצמה. יצאה התמונה הכי יפה שלי בסיני ועוד צילום עצמי מקסים שלה.

בינתיים דוחה את ההחלטה מאתמול בלילה ללכת למלון לברר אם יש חדר ממוזג פנוי עבור. אחר כך. אם הלילה ישנתי טוב, אז אולי כן אפשרי לישון בחושה. יש משהו בלינה בחושה שקצת מחשל, מרחיק באופן מוגזם מאיזור הנוחות, מעמת אותי עם תחושות לא מוכרות של חוסר נוחות פיזית. אני רגילה ללינת שטח מטיולים במדבר, אין לי בעייה להתקלח עם בקבוקים או זרזיף מים או לישון על מזרון דק על האדמה. קשה לי עם החום בלילה והיתושים. לחול כבר התרגלתי, לא עושה עיניין כשנכנס לסדינים, רק שיהיה משב רוח ושלא אעקץ.

תוך כדי הקלדה בפתק הסלולרי, אני מנהלת שיחה עם ילדה בדואית קטנה שהגיעה לפתח החושה שלי, "יש לך חבר? תקני לו מתנה". "לא, לא הוא לא צריך צמיד". "למה? תגידי לו זה מתנה… תקני ממני צמיד. תעשי לי סיפתח. יש לך במבה, ביסלי, מסטיק?". "לא". והיא נותנת בי מבט של "מה את שווה". זה אולי משעשע בפעם הראשונה אבל כשזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, זה מציק. הילדים הם חלק מהנוף על החוף, מודעים למעמדם, מקבלים את הנזיפות של בעל המסעדה כשגוער בהם "חלאס" והם אורזים ועוברים הלאה, להציק לתייר/ת הבא בתור. עבורי זו הצקה, עבור שרית זו אינטראקציה כייפית, היא מנהלת איתן שיחות ובתום עבודת ליפוף החוטים ("לוּ-לוּ" ככה קוראים לדבר הזה) היא משלמת מאה לירות לכל אחת וחיבוק.

"רוצה גלידה? רוצה תיק? רוצה סיגריות? רוצה צמיד?" כרגע לא רוצה כלום, רק לשבת בפתח החושה שלי, מול הים הכחול, להניח בצד את הסלולרי, את המחברת, שלא כתבתי בה מילה ולהביט בכחול הגדול הפרוש מולי. להיות. פשוט להיות.

נכנסתי קודם לים עם משקפת לשחות מעל הריף, מביטה בהשתאות בעולם שנגלה מתחת למים. הים שכאן מהפנט ביופיו, הכניסה למים רדודה עד שמגיעים לריף ואז צריך להיזהר לא לדרוך על האלמוגים. לשחות בזהירות סביבו ומעליו. להבחין בדגים ובבעלי החיים הימיים, באלמוגים ובמיוחד זה שנראה כמו שיח וורוד.

מצד אחד הים,  מעברו השני ההרים הרחוקים של ערב הסעודית ומולם הרי הגרניט הנישאים של חצי האי סיני. כמה עוצמה יש במקום הזה, כמה יופי. אני לא רוצה ליפול לקלישאה שאומרת "החיים יפים", אם כי כששוהים במקום כזה קשה להתווכח. יש גם הרבה כאב וצער בחיים הללו, רגשות סותרים שמעורבבים זה ובזה, וכאן, באווירה הנינוחה של המקום, אפשר להרפות ולאפשר לגוף ולנפש מנוחה שלמה, עמוקה.

שמונה בלילה.
שרית: לא עשיתי כלום היום
אני: את בסיני, זאת כל הפואנטה

עשר בלילה. חזרתי מהליכה על קו המים, רחש הגלים, חצי ירח, כוכבים. בחוץ נעים, בתוך החושה מחניק. מאוורר שמסיע את האוויר מצד לצד. גם אם עדיין לא נעקצתי בטוחה שהיתושים כאן. מחשבה שחולפת לרגע בראש, מה לעזאזל אני עושה כאן…

 ~לקריאת הפרק השני ביומן המסע שלי מחופי סיני ~

Comments

10 תגובות על “Sinai on my mind – חלק א'”

  1. תמונת פרופיל של Tova

    אוי אילנה, אוי אילנה
    את כותבת את סיני כ"כ יפה כ"כ ישיר וסימולטני
    בלי תווך, בלי פילטרים, בלי הנחות לטוב ולרע …
    יש לי אהבה גדולה למדבר, תמיד נמשכתי אליו. כנערה ביליתי בו חופשות שלמות, על פני טיולי הנחלים בצפון הארץ.
    ערבה, נגב והשיא היה בסיני, איזור ההר הגבוהה,שלושה שבועות בחופשה של כתה י"א. בתקופה ההיא בנו את הכביש לשדה התעופה ונסעתי בטרמפים על דרך זיוה ( כך קראו לדרך לפני שנסלל הכביש). ג'בל מוסה , ג'בל קטרינה וואדי הפילים… המון רוג'ומים, זיקיות בצבע טורקיז וכתום ( אמיתי לגמרי) והכי הרבה זמן מדבר. זה הטיול שנשאר לי בלב מכל המקומות שהייתי בעולם. טוב , מספייק להעלות פה גרא
    תודה על זמן מדבר נהדר

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הי טובה, אני כמוך, עם אהבה גדולה למדבר. גיליתי אותו בגיל יחסית מאוחר אבל חווה אותו באינטנסיביות כבר כמה שנים רצופות, בעיקר בעונת הטיולים בחורף, בעיקר דרך הרגליים, במסלולי הליכה ארוכים, לעומק המדבר. הנגב, מדבר יהודה, הרי אילת, הערבה. את סיני פחות מכירה כי אחרי שהחזירו למצריים נכנסתי רק לחופים. לפני שנתיים הצטרפתי לטיול מאורגן ונכנסנו לעומק המדבר, הלכנו שבעה ימים ברציפות וזו היתה חווייה מדהימה. עד היום זכורה לי לטוב.
      אני יכולה להבין איך סיני משיארה חותם עמוק כ"כ בלבם של אנשים.

  2. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    מרתק היומן שלך. הנאה צרופה. מחכה לחלק השני.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. שמחה לשמוע. ההמשך ידיע לקראת החג השני של סוכות. הייתי שבעה ימים מלאים וגם אם לא עשיתי יותר מדי, עדיין בכל יום היו התרחשויות שיכולתי לכתוב עליהם עמודים שלמים. זה היופי במקום הזה, שגם במינימום "טיול" מרוויחים המון חוויות.

  3. תמונת פרופיל של מיכל מנור

    אילנה, יומן המסע שלך מהפנט, הכנות שלך שובת לב, לסיני כנראה לא אחזור בקרוב, אבל העלית לי זכרונות מפעם. דרך כתיבתך, ממש הרגשתי את היתושים והחול בחושות ומנגד גם את יופיו של הים ואת העוצמה והשקט.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מיכל. שמחה שחוויות מהטיול שלי העלו זכרונות מפעם. נדמה לי שלסיני יותר מכל מקום אחר יש את התכונה הזו. כל מי שאי פעם היה בצעירותו בסיני, ואח"כ "לקחו" לנו אותה בברוטאליות, ברור שיתמוגג כשיזכירו לו בצבעים ובתמונות כמה יפה שם, כמה מיוחד שם.

  4. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    יופי של פוסט, שיתוף מעולה של האווירה ומה שעובר עלייך – נהניתי לקרוא
    ממתין להמשך

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שגיא, שמחה שהצלחתי להעביר משהו שמהאווירה של המקום. צריך להיות שם כדי ממש להבין על מה שאני מדברת, אבל אם קמצוץ מזה הגיע עד אליך… איזה יופי 🙂

  5. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    נכון שזה היה מזמן (1985) וחד פעמי, אבל אני ממש זוכר את מה שתיארת. השינוי מאז (אם אכן היה) הוא מינורי

  6. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    ואיך שכחתי להחמיא לך על השיר הענק של חווה אלברשטיין – תענוג צרוף