Sinai on my mind – חלק ב'

לפני שחוזרים לשגרה מחופשת החגים הארוכה, משתפת בהמשך קורותי בסיני, בשבוע שבין ראש השנה לערב סוכות, בחושה על קו המים בחוף נואיבה הקסום. מקום עם שלווה, יופי, תכלת גדולה. בלי קשר לשאלה "כן/לא סיני", בגלל ההיסטוריה שיש למקום, בלי קשר להתלבטות "מרגיש לי בטוח/לא בטוח", אצלי התקבלה ההחלטה שהניעה אותי לרדת דרומה, להגיע לשם, להתאהב במקום מחדש ו..לרצות לחזור אליו שוב.

לקריאת הפרק הקודם, למי שפיספס.

Sinai on my mind #4

"סבאח אל-ח'ייר יא חביבתי, איך ישנת", שרון מתעניינת. סבבה, חוץ משעה שלא היה סבבה כשיתושים פלשו לכילה ועקצו אותי המנוולים. קמתי ברבע לשלוש לסיבוב בים, הכוכבים זורחים, הים הומה. שרית ישנה במיטת חוף על שפת המים, עטופה בסדין, נהנית מהשינה תחת כיפת השמיים. חזרתי לחושה, מרחתי טוב-טוב חומר דוחה יתושים וחזרתי לכילה לשינה עד שהבוקר האיר.

לוקח זמן להתניע את הגוף לפעולות הפשוטות, כמו לשטוף פנים, לצחצח שיניים. לא צריך להסתרק גם לא להחליף בגדים, גופייה ומכנסיים קצרים על תקן של פיג'מה ובגד חוף. בסיני יש לי פטור מחפיפת השיער וחזייה. אחרים לוקחים  פטור מנעליים, מקלחת ושינה תחת קורת גג. סיני. כל אחד עושה מה שהוא רוצה.

מזמינה ארוחת בוקר. צלחת עם חביתה, סלט, פרוסת פטה, כדור פלאפל מפול, קוביית חלבה. יש גם גרסה טבעונית.

מגיעה הזמנה להצטרף לחבורה שנוסעת עם טנדר ללגונה הכחולה, לראס אבו-גלום, לבלו-הול ולדהב. הסקרנות שבי קופצת ואומרת, כן, גם אני רוצה לבוא. טיול? כן, בשמחה.

מילים שמקלידה בסוף היום, שהיה ארוך, אינטנסיבי, מפתיע, מהנה מאוד, שעלה לכולנו על העצבים, שכמעט קפץ לנו הפיוז בגלל התחמנות הבדואית סביב כסף וכשחיפשנו מקום לאכול בשוק בדהב כשהבטן נדבקת לגב מרוב רעב. ויחד עם זה היו גם הרבה רגעים יפים, של צחוק גדול, fun טהור.

פחות מעניין אותי לכתוב היכן הייתי ומה עשיתי. מה שכן רוצה לספר שהטיול בטנדר סיפק רגעים רבים של וואוו, של הפתעה, של הנאה גדולה. היו גם רגעים של כעס ועצבים כשהרגשנו שנכנסנו למלכודת תיירים קלאסית, שמצפים שנשלם עבור נסיעה נוספת, שלא כלולה במה שסיכמנו. היה עיסוק גדול מאוד סביב כסף, תלונות על ההתייקרות הלא הגיונית, על איך אנחנו כישראלים רוצים לחשוב שאנחנו חכמים גדולים, אבל מתרכזים ברצועת חוף קטנה, משלמים 40 ש"ח לאדם על חושה סופר בסיסית ומשלמים פי 3 על אוכל בסיסי, אותו אוכל שמוגש במסעדת תיירים מפוארת בדהב ועולה פחות. ויחד עם זה אני שמחה על כל לירה ולירה שהוצאתי היום. היה שווה את החוויה. וחוויות קונים היום בכסף, כסף ששילמנו תמורת נהג וטנדר טיוטה שלקח אותנו אל תוך המדבר, טיול by the book, עם פנצ'ר, תידלוק באמצעות צינור ממיכל פלסטיק, שייט בסירת מירוץ בדואית, שעונה לקטגוריה "אקסטרים" ולקינוח ספארי מדבר לאור ירח כמעט מלא.

כ"כ שמחה שבמרחק שעות נהיגה ספורות מהבית, חציית גבול יבשתי, מגיעים לעולם עם זמן אחר, נופים אחרים וחוקים אחרים. כאן "הכל מן אללה" ובסוגריים אפשר להוסיף "ושווייה מן עבדאללה". העדר הישראלי נוהר עכשיו לסיני, לא אכפת לי להיות חלק ממנו ולראשונה בחיי להגיע למקומות כמו הלגונה הכחולה בצבע טורקיז משגע, החור הכחול, דהב. בגלל שהיינו עסוקים בהתמקחות לא נכנסתי לשנרקל במים, לראות את האלמוגים. זהו אתר צלילה תיירותי מאוד עמוס בקבוצות תיירים גדולות שמגיעות לצלול. מקווה שביום מן הימים תזדמן לי ההזדמנות לצלול שם.

לכל איזור בחוף המזרחי היופי והייחוד שלו, מדרום לגבול מתחיל האיזור של טאבה, אחריו ביר סווד, אחריו נואיבה, דהב ושארם. מסתבר שיש כללים שמגבילים את המעבר בין האזורים ואסור לצאת משטח השיפוט של דהב אחרי ארבע. זו הסיבה שהשוטר במחסום כעס עלינו והתחיל לפשפש בתיקים כעונש, שלא יהיה לנו נעים… כי התעכבנו בדהב ולא ממש מיהרנו לחזור למונית עד שלוש וחצי. לא משנה למה, משנה שהנסיעה חזרה למתחם החושות בנואיבה עברה בשלום, גם כשנכנסו לחושך.

כשישאלו אותי אח"כ על החווייה שלי בסיני התשובה תהיה שזו חוויה רב מיימדית ורב חושית. יש בה גם מהמנוחה מול הים וגם מהתרוצצות והגילוי של מקומות יפים, גם חוויה של שקט ורוגע וגם חוויה בווליום גבוה מאוד. גם חוויה סטאטית של להיות באותו המקום ולנוע במסלול מצומצם של כמה עשרות מטרים בין החושה, למסעדה, לים, חזרה למסעדה ולחושה. וגם חוויה של תנועה, נסיעה ארוכה שמדלגת בין החופים, יורדת מהכביש הראשי לדרך ג'יפים במדבר, בין ההרים שמזכירים את הרי אילת רק גדולים יותר.

גם חוויה של לבד, כששפע הזמן הפנוי מוקדש למנוחה, כתיבה, צביעה, שחייה בים וסתם להיות לבד. וגם להיות עם אנשים אחרים, לדבר, לשתף, להקשיב.

ה"גם וגם" מוסיף ומעשיר את החוויה. מעצים את התחושה הטובה, גורם לי לרצות לחזור לכאן שוב. לאו דווקא לחוף הזה, אולי חוף אחר. בכל מקרה זה יקרה מחוץ לעונה, אולי בחורף, כשלא יהיו יתושים וכשיהיה קר יותר. ביגוד מתאים ולינה בחדר עם קירות אבן הופכים את חופי סיני ליעד נהדר להתנתקות והתרעננות בזמן החורף. עד אז אלוהים גדול. הכל יכול לקרות. אם הכל יסתדר כמתוכנן אגיע שוב לסיני בחורף, אינשאללה.

מאוחר בלילה, באוהל, תחת הכילה, מול המאוורר שמניע את האוויר. עדיין לא התחילה הבריזה של הלילה. מחוץ לחושה האוויר לא זז. מתחת לכילה יחסית נעים. כל לילה אני מאתגרת  את עצמי אם אצליח להירדם, אם אצליח להעביר את הלילה בשלום למרות התנאים הכל כך בסיסיים. כאילו שאם אשרוד בחושה עד תום השהות אקבל איזה פרס, או הערכה ששרדתי את התנאים הלא נוחים הללו, שהתגברתי על הפינוק, שלא נכנעתי לדחף להקל על עצמי וובתשלום גבוה יותר לקנות לי נוחות. נוחת שממש, אבל ממש חסרה לי.

Sinai on my mind #5

"בסוף התרגלת?" ככה שרית, ספק שואלת ספק קובעת עובדה, כשנכנסת הבוקר לחושה עם המזון שלה (היא כזכור ישנה על מיטת חוף מטר מהים). כן, בסוף "מתרגלים להכל", כדברי השיר, גם לעקיצות של המנוולים פה ושם, לחול בכפות הרגליים, בסדין, לשירותים במצב ניקיון על הפנים שנמצאים במרחק חמש דקות הליכה.

מתרגלים גם לים סוּף שמונח מטר מפתח החושה, להרים הסעודים מעברו האחד ולהרים המצרים מעברו השני. כמה יפה היה לנסוע אתמול בטנדר הפתוח, בדרך חזרה לנואיבה, כשהחושך ירד, ירח כמעט מלא האיר והסילואט של ההרים משני צדי השביל. היה קטע שהדיבורים פסקו, כל אחד התכנס בעצמו, אני השתרעתי לכל אורכי בטנדר בפוזה הכי נינוחה, הכי רגועה, הכי סומכת על היקום, הכי מקבלת ממנו כוחות.

ככה, ימים שלמים להיות בחוץ. במדבר, ליד הים. מה עוד יכול להיות טוב מזה. אחרי היום הדחוס אתמול אני רוצה יום רגוע, שקט, עם הרבה מרווחים של "כלום".

נדמה לי שלזה הכוונה ב-"להיזרק", לאותו "כלום" שאנשים  מתמסרים אליו. שינוי גדול לעומת "מירוץ החיים" שכל כך מאפיין את החיים היומיומיים שלנו. הקונספט ש"יש זמן" נראה לי כ"כ מוזר. מה זאת אומרת יש? הרי ברור שהזמן ישנו, רק שהוא מוגדר ומוקצב לכל משימה ומשימה. סיני מלמדת שאפשר אחרת (התייעצות בקול רם אם סיני זה היא או הוא. סיני זו "היא")

לא רק הנופשים הישראלים, גם הבדואים שטורחים סביבם, עובדים בקטנה, עכשיו עסוקים בהכנה של ארוחות בוקר לכולם. אחרי שיסיימו עם האוכל ינערו את השטיחים בזולות, יסדרו את הכריות. במסעדה שלנו נקי ומסודר, היא תחומה בחצץ, ככה שכמעט ואין חול על השטיחים. אבל מצב השירותים בכי רע. הדקורציות בכל אחת ממסעדות החוף הללו משכו לי את העין וצילמתי לא מעט פריימים צבעוניים משיטוטי לאורך החוף. בטיול אתמול צילמתי המון, כדי לשתף תמונות פתחנו קבוצת וואטסאפ "על קצה הדבשת" ומתחילה חלופת תמונות ערה בין חמשתנו. סיגנל הווייפיי החלש מעכב את קצב הורדת התמונות, אבל כאמור יש זמן….

"תהני בסיני, כותבת לי חברה בוואטסאפ, אם מבאס למה לא לקצר? אני תמיד בעד לשנות חופשה אם לא נח. לשלם יותר כדי לשפר או לעבור מיקום." לא אמרתי "מבאס", אני עונה לה, הסטנדרטים כאן הרבה יותר פשוטים, בסיסיים. מי שמגיע לנפוש בחושות יודע את זה רק שיש הבדל בין "לדעת" את זה לבין "לחיות" את זה. יכולה לומר שכעבור ימים אחרים מתרגלים ולומדים לקבל את הפשטות בברכה.

היום החמישי שלי בסיני וזה מרגיש אחרת, שונה מטיולים אחרים, טיולים רגליים בהם התנועה מאוד דומיננטית, טיול שכרוך במאמץ גופני, כמו המסע אליו יצאתי שנה שעברה בשביל ישראל. בתקופה המקבילה אשתקד ניצלתי את ימי החופשה לצאת למקטעים ארוכים על השביל. השנה התחילה ב-mode הרבה יותר רגוע ונינוח, כששביל ישראל הוא משהו ש"עשיתי" שנה שעברה ועל הדרך צברתי כ"כ הרבה חוויות שצצות בכל מיני הזדמנויות.

למעלה משעתיים שאני יושבת באותו המקום. אחרי ארוחת הבוקר עברתי לצבוע ביומן אמנות שלי בצבעי עיפרון מסיסים במים. גוונים של כחול-טורקיז-ירוק-סגול. מאחורי נמצא "המשרד" של הבדואים, מתנהלות שיחות נון-סטופ ואני כ"כ נהנית מהצליל של השפה הזו, מבינה מילה פה, מילה שם, מצרה על כל שהערבית שלי החלידה לגמרי מחוסר שימוש. אתמול בטיול האטרקציות לדהב עם חאלד, שהעברית שלו ככה-ככה, ניסינו לתקשר, גם בלי להבין עד הסוף אחד את השני. ועדיין רוח הדברים היא שכולנו מבסוטים. זה הכי חשוב. מבסוטה? אִינְתֶם מבסוטים? ואללה יופי.

ובינינו, מי צריך יותר? ים כחול, שמיים כחולים, בהירים, שמש, רוח נעימה, שקט. יש גם ווייפיי למי שזקוק למנת אינטרנט יומית.

מעניין איך מכל המתחמים, מכל האנשים שמסתובבים כאן, אלו האנשים איתם נוצרה אינטראקציה ושיחות שזורקות אסוציאטיבית לכל מיני כיוונים. מזכיר מאוד את "שיחות הודו" שמתנהלות בגילוי לב גדול. לא רק הפרטים האינפורמטיבים. איפה עוד היה יוצא לי להיתקל בטווח הגילאים מחמש עד חמישים פלוס. זה בסדר לדבר עם כולם. זה בסדר להרשות לעצמי להניח את השיפוטיות והביקורתיות בצד.

להתרווח במקום ולהביט במתרחש. לשים לב להתרחשויות הגדולות והקטנות שסביבי. להבחין באישה ישראלית שמציעה שקית במבה לילדה בדואית, לעומת התגובה שלי שרוב הזמן מסלקת את הילדים, כי הם מציקים. לנסות להתבונן במקומיים במבט קצת אחר, לראות את נקודת המבט שלהם. איך הם לעומתנו, העבודה שלהם, אורח החיים שלהם. לנסות לנחש מאיזה מקום הם מגיעים, "מקום" לאו דווקא בהקשר פיסי, אלא אוסף תחושות, זכרונות, רצונות. אותה ילדה או אישה בדואית שיוצאת את פתח ביתה בבוקר עם צרור הצמידים לסיבוב הלוך-חזור לאורך החוף. רוב האנשים שתפגוש ידחו אותה, יסלקו אותה, חלקם בנחמדות, חלקם בגסות. עד כמה היא מוכרחה למכור כדי לפרנס את המשפחה או שזו מין עבודה שגם אם אינה מניבה רווח גדול, עדיין, כייף להסתובב בין התיירים, שחלקם נחמדים וייתנו להם במבה או ביסלי. עד כמה הישראלים שנופשים במובלעת החושות רואים את מה שקורה אצל המקומיים, היררכיית הסמכויות, איך שטרות של לירות עוברות מכיס לכיס, מכיסו של התייר לכיסו של הבדואי שחי מהיום להיום, לא חוסך, ייתכן שכלל לא מודע לקונספט של חיסכון.

הווייב של סיני זה ווייב של "כאן ועכשיו", בלי לעשות יותר ממה שנחוץ. מה שעכשיו הוא מה שעכשיו.

Sinai on my mind #6

שבת בבוקר, מתעוררת מאור השמש שחודר לעיניים, שש וחצי, כלומר חמש וחצי שעון מצריים, השמש כבר זורחת. גם הלילה, מין שינה-לא-שינה, אבל כל עוד הגוף נח, לא מתלוננת, משתדלת להבליג גם כשאין מים בברז בכיור, עד שהבדואי מסדר ואפשר לשטוף את קורי השינה מהפנים.

אתמול בלילה עשיתי משהו שלא האמנתי שאעשה אי פעם והוא להצטרף ל-"ישיבת סטלנים" אל תוך הלילה. אני רואה את החבורות הללו כשחולפת על פניהן ומייד מעקמת פרצוף. לפעמים זה פשוט חבורת חברים שיושבים יחד, קצת שותים, קצת מעשנים ובעיקר מדברים על כל מיני, נושאי שיחה מתחלפים. אפשר גם לשתוק ולעקוב אחרי דינמיקת השיחה ואפשר לקחת חלק. שמחה שהוזמנתי להצטרף לחאפלה, שמחה לתרום את חלקי לשיחה.

משהו בפשטות של המקום מחלחל גם להתנהגות של האנשים ומקבלים אותך כפי שאתה, לא משנה מאיפה אני בארץ, מה עיסוקי, גילי וכו'. במובן הזה סיני מזכירה את הודו, הפלורליזם המכיל הזה, שכל מי שבא ברוך הבא. שיחות מקריות שמתגלגלות לכיוונים בלתי צפויים, חושפים באוזני נושאי שיחה שאני פחות מכירה. השפה של הצעירים, תחומי העניין שלהם. וכשהשכבות מתקלפות מתגלה היופי שבפנים, הנדיבות, קבלת האחר.

הלוואי ורוח סיני תמשיך לשרות על האנשים גם אחרי שיחצו את הגבול בדרכם חזרה הביתה.

נזכרת באותו יום כשסיימתי את ההליכה בשביל ישראל בהרי אילת והיגעתי לחוף אלמוג לקפה וגלידה של "סוף מסלול". מסלול תובעני ויפה מאוד. נעמדתי אז על קצה המים, עם נעלי ההליכה שדרכו על סלעים ובאותו הרגע דרכו על מי ים סוף. לא נכנסתי אז למים לשחות כי היה ערב, קריר ובעיקר בגלל שציפתה לנו דרך ארוכה חזרה הביתה. ועכשיו, להגיע שוב אל קו המים, לישון ליד המים, להתעורר אל מול המים הגדולים, להיכנס לשחות בהם.

סיפרו לי על האפשרות לצאת לטיול אחר, טיול צלילה, שמציע דרך נוספת להכיר את המקום, מתוך המים, על יאכטה שלוקחת לטיול יום עם עצירות לשנרקול וצלילה בנקודות יפות, היכן שיש ריף יפה מתחת למים. אולי בהמשך אצא לכזה סופ"ש, לא אמור להיות יקר כ"כ, חוצים את הגבול ומיד פונים לכיוון המלון בטאבה, למעגן היאכטות, ועולים על אחת להפלגה של יום. בלילה אפשר לישון במלון המפואר שבטאבה, חדר מפואר עם מרפסת לים ושירותים נקיים, בדיוק מה שאני מפנטזת עליו בימים האחרונים…

"לזרום עם השינוי" – משפט שהדבקתי על הכריכה של ספר האמנות שעובדת עליו עכשיו, משפט שאני מאמצת בשמחה ומאפיין את התקופה העכשווית בחיי. אתמול בלילה, כשהלכתי עם שרית לאורך קו המים, ראינו בחור צעיר בפתח החושה שלו מבשל, משהו קצת יוצא דופן, במיוחד כשהאוכל כאן טעים וזול, התעכבנו להעיף מבט נוסף ואז הוא מזמין, "בואו, אתן מוזמנות לכוס תה." התיישבנו במרפסת החושה ומתחילה להתגלגל שיחה שראשיתה שאלות פז"ם, מתי היגעת, עד מתי אתה כאן, איך היגעת דווקא לכאן ולמה אתה טורח לבשל בעצמך אוכל וכו'. אח"כ נשאלה השאלה "מה העיסוק שלך בחיים", שאלה שאפשר לקחת לכל מיני כיוונים. אבל אם שמים לב כשאנשים נשאלים את השאלה הזו, שהיא מאוד כללית, הנטייה הטבעית היא להשיב ב-"עבודה", בעיסוק שמפרנס אותנו. ומה לגבי העיסוק שמזין אותנו מבפנים? העיסוק האהוב עלינו?

הייתי אומרת שבעולם החומר אני עובדת למחייתי כאשת מחשבים/אשת בדיקות ובעולם הרוח אני אשת מסעות/אשת חיפושים. אחת שבודקת ובוחנת באיזו דרך ללכת, בחיים עצמם. הולכת ותוהה, הולכת וטועה, הולכת ומסתבכת לפעמים, הולכת ומתקנת, משנה מסלול, מוסיפה פיצ'רים חדשים לחיים, כאלו שנותנים טעם ועיניין, שצובעים את הזמן בגוונים עזים שעושים שמח בעין.

זה העיסוק שלי בחיים. התנסויות. ניסיונות. בדיקות. בעבודה היומיומית, זו שמקבלת עליה שכר חודשי, הבדיקות שאני מבצעת הן וירטואליות, לפי דרישות מוגדרות. בחיים, הבדיקות, החיפוש אחר הכיוון הנכון נעשים בעיקר לפי אינטואיציה, לפי אותו קול פנימי שמושך למקום בו אני מרגישה שאני ממצה את הפוטנציאל שבי. ומה אם אני טועה?

לכל בחירה יש מחיר. למשל, לבחירה להישאר לישון באותה החושה מהלילה הראשון שהגענו לחוף יש מחיר. מצד אחד התמקמנו באותו המקום, למדנו להכיר אותו ומעט מטיילים אחרים שלנים באותו המתחם. מצד שני הלינה בחושה היתה לי מאוד לא נוחה. לא אגיד שנהנתי, כי אני לא. לא אוהבת להיכנס למיטה עם חול ברגליים, לא אוהבת לגעת בכילה שהמגע שלה מרגיש ליכלוך, לא אוהבת להיעקץ, לא אוהבת שחם לי בלילה. בקיצור מפונקת, מעדיפה נוחות. ובבחירה לוותר על הנוחות הרווחתי משהו אחר. חוויה של פשטות, של קרבה לטבע ללא תיווך של קיר, תקרה או מזגן. מפגש פשוט עם אנשים, ים, מדבר, אני.

Sinai on my mind #7

הבוקר האחרון מול הים. עוד כמה שעות תגיע המונית שתיקח אותנו לגבול. מרגישה שהגיע הזמן לעזוב. שישאר טעם של "עוד", מה שבטוח זה שבפעם הבאה אגיע מחוץ לעונה הבוערת. מגוון האנשים שראיתי כאן הוכיח לי חד משמעית שהישראלים "גילו" מחדש את סיני ואימצו אותה כיעד קרוב, זול, נגיש עם אווירה סטייל הודו. יש משהו מרחיב לב לפגוש כזה מגוון של אנשים, ילדים, צעירים, מבוגרים. מביאים משחקים, מעבירים זמן בכל מיני סוגים של משחקים. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי אנשים משחקים. כייף גדול. המשחק מעיר את הילד הפנימי שבנו, כמה זה נחוץ וחשוב לשחק, להשתולל, לעשות שטויות. וסיני זה המקום להשתטות, לשחק, לקשקש עם אנשים. לקרוא. שתי הבנות במסעדה מדסקסות ספרים, כמה ספרים הבאת? שמונה, ומונה כל ספר וספר.אני הבאתי ספר אחד ולא נגעתי בו.

מגיע הבחור שפגשנו אתמול בלילה להגיד שלום לפני שנוסע, זו הפעם התשיעית שלו בסיני ובטוח שלא האחרונה. שרית מייד אומרת, "גם שלי. עוד אחזור לפה עוד חודש-חודשיים". "גם אני" מצטרפת את הקול שלי למקהלה.

יש משהו ממכר במקום הזה. לגמרי.

מוקדם בבוקר הגיע זוג עם ילדה קטנה, הם יירשו את "החושה על המים" שלנו, שואלים שאלות, אני מוסרת מידע וגם את נקודת המבט שלי. להגיד שנהנתי מהחושה? לא ממש. החושה היתה עבורי סוג של התמודדות, לבחון את עצמי כיצד אני מתמודדת במצבים של חוסר נוחות. והינה התמודדתי. שישה לילות שישנתי בתנאים-לא-תנאים, פלוס התחשמלות קטנה. בפעם הבאה שאגיע אקח חדר עם רצפה ומזגן, בלי חול בסדינים וערימות יתושים עוקצים.

היום יגיעו המונים. זה הזמן לעזוב, הרבה פחות נעים לי כשעמוס ורועש, במיוחד בלילות, אחרי שהחשיכה יורדת מגיע גל של יתושים והאוויר עומד במקום. באותם רגעים שיכולים להימתח שעות הכי מתחשק זה לצאת מתוך הגוף שמגרד בטירוף.

מבררת מתי נוסעים, עכשיו שמונה וחצי שעון סיני, עד אחת עשרה. עוד שעתיים וחצי להינות מהמקום, האווירה.

נוסעים. עשר ועשרה. עוד מעט תגיע המונית. אחרי ארוחת הבוקר, סנדוויץ' חצילים אחלה מן אחלה, הספקתי לטבול בים, שחיית פרידה עד הפעם הבאה. ואין לי ספק שתהיה "פעם הבאה".

קשה להתרכז ולרשום מילות פרידה כשהאווירה כאן היא של סיום, סגירת חשבון, "את נראית ממש בסדר יחסית למי שחוזרת עכשיו לארץ", כלומר, לא בדיכאון. לבשתי את הבגדים איתם היגעתי בשני שעבר, כולל חזייה. תם שבוע הפטור. בסה"כ אני מבסוטה עד מעל הראש. היה כדברי הביטוי השגור בפי הבדואים "מייה-פיל-מייה"!

שמחה שקראתם את החוויות שלי עד כאן ושבחרתם להצטרף אלי לחושה על החוף בנואיבה. אשמח לשמוע מה אתם חושבים, חוץ מהעובדה שאני לא ממושמעת והתעלמתי מאזהרת המסע…

לשון האזהרה מתוך האתר של המטה ללוחמה בטרור: "נמשך האיום החמור למימוש פיגועי טרור נגד תיירים בסיני, לרבות ישראלים, בטווח הזמן המיידי. המטה ללוחמה בטרור מבהיר בזאת, שאזהרת המסע דלעיל היא המלצה בלבד ואילו ההחלטה על ביקור/שהייה במקום כלשהו בחו"ל נתונה לשיקול דעתו של כל אדם ועל אחריותו הבלעדית תוך שהוא שוקל את משמעויות אזהרת המסע"

Comments

2 תגובות על “Sinai on my mind – חלק ב'”

  1. תמונת פרופיל של תמר
    תמר

    היי אילנה, נעים להכיר, הצטרפתי לאחרונה למעקב אחרי הבלוג, ונהנית מאד מכתיבתך.
    הפוסטים על סיני זרקו אותי לימי ילדותי – כשסיני הייתה עוד בתחומי מדינת ישראל.
    היה שונה. ישנו באוהלים, וההורים דאגו לכל.
    אנחנו הילדים נהננו מהחופש, האויר, הים, הביחד.
    יתושים אני לא זוכרת. זבובים דוקא כן…
    תודה לך !

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הי תמר, ברוכה הבאה! כייף לשמוע תגובה כזו. שמחה שהמילים והתמונות שלי עוררו בך אסוציאציות וזכרונות משלך.
      אגב זבובים, הם בכל מקום. גם בחורף. אני טוענת שהם כאן כדי לאתגר את הסבלנות שלנו, מעבר לתפקיד הביולוגי שלהם כחלק משרשרת המזון…