יומן ניו יורק: It will amaze you

" השגרה היא האויב הגדול של הזמן – היא מרדימה, היא גורמת לימים לעוף בלי להשאיר עקבות. סע למקומות שאתה לא מכיר, תעשה דברים שמפחידים אותך, תתיידד עם זרים גמורים. החיים הם חוויה קצרת מועד. תכף זה נגמר…" 
ציטוט שמצאתי אי שם ברשת. נכון שיש לשגרה גם צדדים חיוביים ויחד עם זאת מרבית ימינו עוברים בדשדוש באזור הנוחות ובהיצמדות למוכר ולידוע.
לקראת סוף הקייץ חשתי שהגיעה העת לשבור שיגרה. טסתי לניו יורק ושברתי אותה בדרך הנפלאה ביותר שאני מכירה.

ניו יורק הציעה מגוון כ"כ גדול של מקומות ללכת אליהם, להיות בהם, רחובות ארוכים, שלא נגמרים, התרחשויות גדולות וקטנות, עושר ויזואלי בלתי נתפס. כל הגירויים הללו פעלו עלי מייד, כמו תרופת פלא שהעירה אותי, ניערה אותי מהשיעמום ששקעתי אליו, הניעה אותי לצאת לרחובות מצויידת במצלמות שלי ובעיניים בראש לראות, לשמוע, לחוש. לקלוט עוד ועוד עד שהרגשתי רווייה גדולה. במובן הזה ניו יורק ענתה על כל הציפיות שהיו לי ואף יותר. לגמרי הדהימה אותי.

בפרק זה ביומן מתארת את המשך קורותי בימים הרביעי-חמישי-ושישי לשהות שלי בעיר הגדולה.

שני, 29.10It will amaze you

היכן הייתי? סיור גרפיטי עצמאי בשכונת בושוויק שבברוקלין, כמה תחנות בקן L חזרה לוויליאמסבורג כדי לצלם עוד כמה ציורי קיר יפים, ביקור בפארק שסמוך ל-East River, הפלגה במעבורת לתחנתDumbo  בברוקלין, חציית גשר ברוקלין בשעה של השקיעה. הגשר מסתיים סמוך ל-City Hall שבעיר התחתית ומשם לכיוון ה-Oculus וה-WTC בלילה, וחזרה ללילה הרביעי בהוסטל.

הבוקר בשעה טובה מקבלים את פני שמיים כחולים, אולי אשתמש במשקפי השמש שבימים הקודמים היו מיותרים. מנצלת את הנסיעה הארוכה ברכבת התחתית לברוקלין להקליד רשמים. אם בשישי כשרק נחתתי הייתי טיפה בהלם מהרכבות התחתיות, איך מתמצאים, איפה להחליף, מאיזה צד של הרציף לאיזה כיוון ולשים לב אם זו רכבת אקספרס שמדלגת על תחנות, איך להגיב שנכנסת חבורת בנים לקרון שמתחילים לרקוד ואח"כ לבקש כסף עבור ה-show – הינה ביום השלישי לשהות שלי בעיר מרגישה פחות מאויימת מהמנהרות הללו. השילוט סביר וכשלא בטוחה שואלת אנשים. נכון שבימינו אפשר להתייעץ עם אפליקציות שיגידו להולך הרגל לאן ללכת ולאן לפנות, וראיתי לא מעט תיירים שבמקום מפה מנייר צועדים עם Google maps. ועדיין, תמיד אפשר לעצור אנשים ולשאול. ולומר תודה. כמו פעם.

הבוקר אני בדרכי לברוקלין. יש לי בראש תוכנית כללית להיום, תוכנית שיכולה להשתנות אם בדרך יצוץ משהו שיתפוס את תשומת הלב שלי. וויתרתי על סיורים מאורגנים, מסתובבת לבד, מניחה ללב להוביל את הרגליים. ככה אני הכי אוהבת לטייל. לגמוע מרחקים שמרגיעים את התשוקה שלי לתנועה.

אתמול חציתי את גשר וויאלמסבורג, היום אחצה את גשר ברוקלין. מסמנת לי באחד הימים הקרובים לחצות גם את גשר מנהטן ולהשלים את שלישיית הגשרים היפים.

ברכבת לברוקלין כמה תיירים מבקשים להצטלם עם שוטרים. זה מצחיק אותי, מחייכת, האיש מולי מחייך גם הוא, פעם ראשונה שיוצרת קשר עין עם אנשים בסאבוויי. שוטרים שמשמשים כאטרקציה תיירותית זו באמת סיטואציה משעשעת. בתחנה הבאה יורדת, 50 דקות נסיעה, כמו שלוקח לי להגיע מהבית למשרד רק שהדרך פי אלף מעניינת.

יוצאת לרחוב, לשמיים מעוננים וים של ציורי גרפיטי על הקירות. חגיגה גדולה! הנייד משנה תפקיד ממחשב כף יד בו אני מקלידה פתקים ל-GPS שעוזר לי להתאפס היכן אני וגם למצלמה, בנוסף לעשרות אם לא מאות הפריימים שצילמתי עם הקנון. היכן אני נמצאת? בגלריית רחוב ענקית שמתפרשת על קומפלקס של כמה רחובות בשכונת בושוויק. הבלוגרית הניו-יורקרית המליצה לי להגיע למקום ולבד. בדיעבד שמחה ששמעתי בעצתה ושויתרתי על הסיור המאורגן. היגעתי והתהלכתי מוקסמת ברחובות, בקצב שלי, בזמן שלי, לפי מידת העיניין שלי מהיופי שמונח מול עיני.

איך שעליתי לרחוב מתחנת הרכבת קיבל את פני גרפיטי של dede אמן רחוב ישראלי שמזהה את הסגנון שלו, פניתי בכוונה לכיוון ההפוך ועשיתי סיבוב לא ארוך במיוחד, כזה שאיפשר לי להציץ לרחובות השכונה בה גרים המקומיים. זה משהו שאני אוהבת לראות, לבדוק מקרוב איך נראים הרחובות והבתים של תושבי המקום. שמות כמו DeKalb ו-Fulton מוכרים לי מאטלנטה. בסופו של סיבוב היגעתי לאיזור התעשייה שצבוע בצבעים שמכניסים הרבה חיים ושמחה לרחובות האפרוריים, שאלמלא הציורים, מי היה טורח להגיע לבקר.

בתמונה לעיל הפוקוס הוא על פתקים ומדבקות שאנשים שמגיעים לאיזור מדביקים בחלל הציבורי, על גבי עמודי חשמל, תמרורים כל מה שאפשר להדביק עליו. זו האמירה שלהם. בקטן. את המדבקה הפרחונית קילפתי מהעמוד והדבקתי כמזכרת במחברת ניו יורק שלי

בושוויק, כדוגמא לעוד שכונה ששודרגה משמעותית בעקבות נגיעה של אמנות.

חזרתי עם שלל כ"כ גדול של ציורי קיר יפים שאקדיש פוסט נפרד לברוקלין ולאמנות הרחוב הססגונית והתוססת שבה.

היום צילמתי הכי הרבה פריימים, בשתי המצלמות, מה שמעיד על מה שאני הכי הרבה אוהבת. אמנות. צבעים. רחובות. או כדברי הסלוגן שנתקלתי בו על אחד הקירות: "just go outside" ואז יקרו לך ניסים והפתעות.

מבחר תמונות מברוקלין ברידג', המפורסם מבין שלושת הגשרים, כשחציתי אותו בשעה שהשמש נטתה לשקוע והאור צבע את השמיים בגוון של זהב והאיר את המגדלים התמירים והחתיכים של מנהטן באור כ"כ מיוחד. המצלמה תרגמה את המראות לפיקסלים, אבל זה לא מתקרב לחוויה של להיות שם על הגשר, חשופה לרוח הקרה, נדחקת בין המוני התיירים, מתקדמת צעד ועוד צעד, מוקסמת מכל מה שנגלה לעיני, הקונסטרוקציה המורכבת של הגשר עצמו, הנהר, המגדלים המוארים באור שקיעה, ההשתקפויות במגדלי הזכוכית. כזו כמות של יופי שקשה לתאר במילים.

שלישי, 30.10It will move you

היכן הייתי? סנטרל פארק, מרחוב 103 עד לכיכר קולומבוס (רחוב 59), נסיעה ברכבת עד לרחוב 14 ועלייה על טיילת ההיי-ליין. יציאה מהטיילת ברחוב 34 והליכה לכיוון השדרה החמישית, כניסה ספונטנית לאטרקציה התיירותית לתצפית מראש מגדל האמפייר סטייט בילדינג. הליכה לבראינט פארק וסיום היום מול זירת ההחלקה על הקרח וחזרה ללילה החמישי בהוסטל.  

התוכנית המקורית היתה לצאת מההוסטל בבוקר ולתפוס את רכבת A לרחוב 14 ושם לעלות על ההייליין, טיילת חדשה שאני לא מכירה אבל שמעתי אודותיה. אלא מה, בדרך לתחתית, בעברו השני של הכביש מונח הפארק העצום, זה שרוצה להגיע אליו ולהתבשם מהשלכת.
אולי מחר? אבל למה לדחות לאח"כ עם הבוקר השמיים כחולים, ללא פיסת ענן. שמש שקרנית, אבל עדיין שמש שמאירה את העולם באור בהיר.

אם כך חוצה את הכביש לכיוון הפארק. הצבע הדומיננטי הוא הירוק, פה ושם עצים בשלכת ואפילו זכיתי לראות מקרוב עץ אחד באמצע תהליך החלפת הצבעים, מצהוב לאדום. צילמתי וקטפתי עלה למזכרת.
תוך כדי תנועה משנה תוכנית ומתקדמת דרומה, עד לפסל המלאכית. בדרך רואה נדנדות. וכמו באמריקה שהכל גדול, גם הנדנדות, מיועדות לאנשים גדולים שהילד הפנימי עדיין מפעם בתוכם ושולח אותם לעזוב הכל ולעלות להתנדנד.

בשביל הנידנוד הזה היה שווה לבוא לאמריקה. לוקחת תנופה וכמעט עפה לשמיים, כמעט נוגעת בצמרות העצים הגבוהים, הירוקים, הצהובים, האדומים. ושמש נעימה של סוף אוקטובר מלטפת ומרגיעה, כמו אומרת, החיים יפים.

פעם ראיתי סרט בשם "מועדון ארוחת בוקר" על נערים בגיל ההתבגרות שמקבלים עונש של ריתוק לסופ"ש בכיתה. הסרט עוסק באינטראקציה ביניהם כשכל דמות מייצגת טיפוס שונה. לא זוכרת הרבה מהסרט רק שאחת הבנות אומרת שלכל אחד יש משהו שהוא טוב בו. והיא? היא יודעת איך למרוח ליפסטיק בלי להחזיק אותו ביד, אלא כשהיא נועצת אותו בחזה. זה יכול להיות הדבר הדבילי ביותר, אבל כן, לכל אחד יש לפחות דבר אחד שהוא טוב בו.

בניו יורק למשל, ראיתי יותר מפעם אחת חבורות קטנות של בחורים שניכר שמבלים זמן רב בחדר כושר. יש להם יכולת אתלטית מרשימה לקפוץ או לבצע תעלול אחר. זה ה"משהו" שהם טובים בו. והם יודעים למנף את זה למשהו שגם מכניס להם כסף. הם מסתובבים בקרונות של הסאבוויי עם טייפ ומערכת הגברה או במקומות ציבוריים, היכן שמסתובבים תיירים רבים, נגיד סנטרל פארק, שמים קונוסים על מנת לסמן את מקום ההופעה, מנגנים את השיר, מבצעים את התעלול ואח"כ מבקשים donation. גם זו דרך להתפרנס, לא בטוחה שחוקית, אבל לאור כמות ההופעות שנתקלתי בהן, אם המשטרה יודעת, היא מעלימה עין.

יש כאלה שהדבר שלהם זה לצייר פרוטריטים או לצלם את העיר ולמכור את הצילומים כמזכרות תיירים. יש כאלה שמתחפשים לבובות מצחיקות או תחפושת מושקעת כלשהי ונעמדים בטיימס סקוור להצטלם עם תיירים. לא מסכימים שיצלמו אותם ככה סתם, אלא תמורת תשלום. הבחורה המלזית שישנה במיטה תחתי בחדר בהוסטל סיפרה שהבובות בטיימס סקוור דרשו ממנה 20 דולר לתמונה. נתנה להם שטר של דולר וברחה ולי היא אמרה, שלמדה את הלקח. וכן, זה נכון מה שאומרים על הניו יורקרים. הם לא נחמדים. זו המסקנה שלה. לי עדיין קשה לגבש דעה. האנשים שאני רואה ברחובות הם בעיקר תיירים. מניחה שהמקומיים עכשיו בעבודה, או שיוצאים לג'וגינג בפארק, או לבראנצ'.

לכי תדעי, מי גר כאן ומה מביא אותו לגור כאן. זו עיר יקרה למחייה, ככה שאו שזו אוכלוסיה ממעמד סוציואקונומי גבוה, סטייל מיסטר ביג מ"סקס בעיר הגדולה" המיתולוגית, או שאלו האנשים הפשוטים שגרים בבלוקים הענקיים שחולפת על פניהם בדרך לרכבת, או שגרים בפריפרייה, בברוקלין, קווינס, הארלם. בשכונות הרחוקות יותר שכדי להגיע למרכז בעיניינים נוסעים 40-50 דקות ברכבת. מזכיר קצת את ישראל, הפקקים, העומס, הדחק, הסטרס, המרדף אחרי "עוד ועוד ועוד".

אחרי טיול הבוקר בסנטרל פארק מגיעה לטיילת העלית, ההיי-ליין. מוצאת מקום מוגן מהרוח. לשבת, לאכול תפוח, להוריד קצב נשימה. להתרכז בקולות. להאזין בתשומת לב. למיין אותם: זמזום קבוע של מקדחה שקודחת, רעש שמגיע מכיוון אתר בנייה, מכונת בטון, קורות שמוטחות, דיבורים של אנשים, מטוס חולף בשמיים, משאית שנוסעת, צרפתית.
רעש רקע שמצד אחד יכול להטריף, מצד שני יכול להכניס לסטרייט אוף מיינד שקט. כי בתוך ההמולה הרועשת הזו למה להוסיף גם את הרעש הפנימי שלי. לא מחזיקה מעמד… שמה אוזניות, לשמוע שיר או שניים, עד שאמשיך בדרכי. הצלילים בעברית שבוקעים מהאוזניות מסתירים את הרעש של ניו יורק שלפעמים מכביד, שלפעמים הוא too much עבורי.
למוסיקה יש השפעה מרגיעה, מנתקת אותי מההמולה של הרחוב. אני בתוך הכרך הסואן, בתוך שגרת היומיום של מיליוני אנשים שחיים כאן, ויחד עם זה כ"כ רחוקה מהשגרה שלי. כמו להיות מחוץ לזמן. מנותקת.

אחרי שסיימתי לצעוד בטיילת ואחרי אחרות צהרים מאוחרת של מרק דלעת וסלט במשקל במקום שלא רשום בשום מדריך נסיעות, כי זה מזנון צהריים למקומיים, חולפת על פני דלת הכניסה לאמפייר סטייט בילדינג. כשקראתי חומר על ניו יורק לפני הנסיעה בכלל לא התכוונתי להיכנס, אם כבר תצפית חשבתי אולי לעלות למגדל החירות בדאוטאון מנהטן, אבל השעה חמש, השמיים בהירים ואני יודעת שתהיה ראות מעולה ושיש סיכוי שאספיק להגיע לגג בשעה של השקיעה. וככה בהחלטה של רגע נכנסת לאטרקציה התיירותית הצפופה והיקרה (37$), אבל אלו דולרים שנהינתי מהם מאוד.
קיבלתי עוד נקודת מבט על המגדלים של מנהטן, מלמעלה למטה. מגדלים שכבר ראיתי ממפלס הרחוב, מלמטה למעלה וגם מגדלים שראיתי מסדורים יפה בשורה, כשהייתי מולם ברציף המעבורת בוויליאמסבורג. כמובן שהיה צפוף והייתי צריכה להילחם על זכותי לצלם, בשתי המצלמות, את השקיעה. ההידחקות בין התיירים כדי להגיע למעקה ולדחוק את הפנים אל מול הנוף האורבני מהמרשימים שקיימים בעולם, היתה מתגמלת.

רביעי, 31.10 – It will surprise you

היכן הייתי? רכבת לברוקלין לחצות את גשר מנהטן, סיום ההליכה בגשר סמוך ל-Canal Street, צ'יינה טאון, איטליה הקטנה, כיכר וושינגטון, השדרה החמישית, מסיבת האלווין עליזה באחד הרחובות של הווסט וויליאג', השדרה החמישית, ביניין הפלאטריין, כיכר בראינט ומשטח ההחלקה לסיום היום לפני הנסיעה חזרה ללילה השישי בהוסטל.

מה אנשים עושים בנסיעות הארוכות ברכבת התחתית? למדתי להתיידד עם ה-subway, הפרינציפ מובן ועדיין, אני בדריכות, למצוא את הדרך לרציף, לעקוב אחרי השלטים ולפעמים כשלא ברור לי לשאול. כמעט ולא מצלמת בתחתית, אם כי ממסגרת בעיניים אינספור פריימים מעניינים של  אנשים.

מה שאני בעיקר עושה זה ללטוש מבטים, אבל לא בצורה בוטה. לא יוצרת קשר עין כי זה לא מנומס. אבל למשל כשהקרון מאוד צפוף והתמזל מזלי לשבת אני מסתכלת על הנעליים והבגדים, מתרשמת מאופנת ההמון ומהתסרוקות.

קל יחסית לזהות את התיירים, הם נעים במסלולים הפופולרים, השחוקים ומשהו במבט הסקרן שלהם שונה מהמבט העייף והמרותק למסכים של המקומיים.

הבוקר עליתי על רכבת לברוקלין, סביר להניח שרוב הנוסעים מקומיים. רובם מחוברים למסכים. מקלידים הודעות, קוראים. ראיתי לא מעט אנשים שקוראים ספרים. ראיתי גם פרסומת על Free Reads שהנהלת הרכבת מציעה לנוסעים, שיכנסו לאתר ויגלשו בין ספרים חינמיים. הרוב הגדול מרכיב אוזניות שמכניסות אותו לבועה מוזיקלית נפרדת. אני להבדיל בהקשבה לקריינים שמכריזים על שמות התחנות ואם במקרה מתנהלת לידי שיחה, סקרנית להקשיב למה שאנשים מדברים.

בקרון של רכבת F בדרך לתחנת york מאוד שקט. אף אחד לא מדבר, אנשים שותקים, מכונסים בעצמם. הצבע הדומיננטי של הבגדים הוא כחול/שחור. בגדי חורף, מעילים, מגפיים.

במחילות מתחת לאדמה חם עד מחניק. לא מזהה פתחי איוורור למזגנים, רק יכולה לתאר מה קורה כאן בימי הקייץ. ומה עובר על אותם אנשים שמתפרנסים מדוכנים לממכר שטויות בין הרציפים. ימים ארוכים ללא אור יום, בקור, בחום, ברעש.

בתחנה הבאה יורדת, בלי להרגיש חלפו 50 דקות נסיעה כולל פעמיים החלפת רכבת.

לקראת צהריים. הפסקת קפה ושירותים ב-Caffe Roma באחד הרחובות של איטליה הקטנה. הפעם היחידה בשהות שלי בעיר שאני נכנסת למקום עם מלצריות, שחורגת ממנהגי ובמקום קפה שחור רגיל, ללא חלב וסוכר, מזמינה קפוצ'ינו. התענוג זה עלה לי 6.5 דולר.

עד כה בוקר נהדר, חציתי את גשר מנהטן ובכך השלמתי סידרה של שלושה גשרים, BMW, כלומר, ברוקלין, מנהטן ווויליאמסבורג. כשגשר מנהטן היה הכי פחות עמוס בהולכי רגל וסיפק לי תצפיות נהדרות על קו הרקיע של העיר התחתית ושל גשר ברוקלין המפורסם יותר.

הכי אהבתי זה את הרגעים שרכבת חולפת ומרעידה את הגשר. הוויברציות, הרעש הנהדר הזה, שלמדתי לתת בו סימנים, שיש בו קצב שחוזר על עצמו. וברגעים הללו, כשהרעש בשיאו, יכולתי לצעוק, יכולתי לשיר, יכולתי לעצור לרגע ולהתמסר לתנועה הזו של החיים.

כשהתקרבתי למנהטן, לשיכונים הכעורים של לואר איסט סייד ופתאום שמה לב למכת צבע של גרפיטי אותנטי. לא ציורי קיר של ציירים וירטואוזים אלא טאגים פשוטים, מרוססים בצבע, זה ליד זה, זה על זה. על הגגות, כשברקע המגדלים של לואר מנהטן הפיננסית, העסקית, המעונבת, המכובדת. הרבה תמונות של ציורי רחוב אספתי בשתי המצלמות בימים האחרונים, אבל דווקא הקישקושים חסרי היומרה הללו על גגות השיכונים, נראים לי יותר קרובים ברוחם לצד החתרני של הגרפיטי. "כאילו" ככה זה התחיל עד לקירות המצויירים ע"פ הזמנה בימינו.
שמתי לב לתופעה נוספת. בהשפעת ציורי הרחוב הטרנדים, גם עולם הפרסום עלה על הגל ובמקום להדפיס פרסומות על בדים מציירים אותן בצבעי שמן ישירות על הקיר. במבט ראשון זה קצת מטעה, כי לא בטוחה אם זה ציור מוזמן של אחד מאמני הרחוב אבל אם יש פנסים שמאירים את הקיר מעל, סימן לפרסומת.

Halloween היום. שכחתי מה המקור למנהג trick or treat, למה מקשטים את הבתים בשלדים וקורי עכביש עם מצבות ועכברושים. פמפקינס. למה נותנים לילדים ערימות של ממתקים, ועל שום מה התחפושות. רושמת לי לקרוא על זה בגוגל. (לקרוא על שורשיו של ההלואין אפשר בקישור שמצאתי כאן)

מזכיר לי אותנו בארץ, איך מנהגים מתרוקנים ממשמעות, אף אחד לא זוכר למה זה ככה, ומה שנשאר זו הקליפה החיצונית. נדמה שזה מה שקורה גם לילדים האמריקאים, החג התרוקן מהמשמעות הפגאנית ושינה פניו לחג חביב של תחפושות וממתקים.

מזג האוויר האיר פנים היום לכל המחופשים שהסתובבו ברחובות. בלי לתכנן נקלעתי לתהלוכת הורים וילדים, משהו שכונתי ליד כיכר וושינגטון. וכשהמשכתי במעלה השדרה החמישית שמה לב שהמשטרה חסמה את אחד הרחובות, הגריניץ' ווילאג', אחת השכונות היוקרתיות של מנהטן. ברחוב הזה מחלקים ממתקים. אני בעקבות הילדים, לא כדי להושיט את הדלי, אלא כדי להושיט את המצלמה ולתפוס פריימים. לצלם את היוקרה העשירה והמטופחת מקושטת בגולגולת כביכול מפחידות.

עולה לי המילה "חמוד". הם חמודים, האמריקאים, עם החג החמוד שלהם וההמולה החביבה סביב התחפושות, הממתקים והדלועים בכל הגדלים. גם אני על הגל הכתום, בכל הזדמנות שנכנסת למזנון שמגיש צהריים בוחרת מרק דלעת מתקתק. טעים.

חישוב קצר כמה הוצאתי היום על אוכל וקפה: 25$, מחיר שבמסעדות מסוימות גובים עבור מנה אחת בלבד.

מסיימת את היום מול זירת ההחלקה על הקרח בפארק בראיינט, על רחוב 42. הקריין מזכיר לכל המחליקים לנוע באותו הכיוון. ואני? האם אני מסוגלת לנוע באותו הכיוון כמו כולם? יש כזו עדינות בתנועה על הקרח, במקום הליכה, החלקה. וכמה שהלכתי היום… קילומטרים רבים שגמעתי בשתי רגליי, אבל ללכת על קרח אני לא יודעת. זה לא "הדבר" שלי, לכן יושבת מחוץ לזירה ונהנית להביט באנשים שזה כן "הדבר" שלהם, מסתכלת על המתקשים, שנעזרים בקיר, שנעים לאט, תנועות מסורבלות נטולות חן ולעומתם אלו שהחלקה זה בהחלט "הדבר" שלהם, ואפשר להסתכל על הקלות, העדינות של התנועה שלהם, איך לוקחים סיבוב במהירות. וכמה יופי שבזירה אחת יש מקום גם לאלה וגם לאלה וברקע לשם שינוי מוסיקה אמריקאית נעימה.

קשה לי לקום ולהזיז את עצמי לכיוון הסאבווי חזרה להוסטל. הלוואי והייתה לי זירת החלקה לצפות בה כל יום, מה שירגיע את אי השקט שבתוכי. בגלל זה בערבים הבאים שלי בניו יורק אני מסיימת את היום מול המחליקים של בראיינט פארק.

פוסטים נוספים על ניו יורק:

"זה לא הסגנון שלך"
מידע שימושי
לעלוץ מרוב התרגשות לקראת
חברה לספר לה סודות עמוקים
It will welcome you
It will amaze you
It will inspire you
סתיו בניו יורק, הכל זהב
~ אמנות רחוב ניו יורקית
~ Just to go outside

Comments

4 תגובות על “יומן ניו יורק: It will amaze you”

  1. תמונת פרופיל של עמירם
    עמירם

    לפי המסלולים דיקלב פולטון עלית הרבה על ה-F
    ולפעמים על ה-D או ה-Q העברתי חמש שנים מחיי על הקווים האלה. הצלחת לשחזר המון חוויית כמו זוהי התיירים על הרכבת לפי המבטים (בעיקר הישראלים).
    נהניתי תודה 😊

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה עמירם. עליתי רק על ה-F והלכתי המון ברגל, לקחתי גם מעבורת בין וויליאמסבורג חזרה למנהטן ומחרת מאותה תחנה בוויליאמסבורג לפארק דאמבו בברוקלין. חציתי את שלושת הגשרים ברגל.
      העיר הזו נהדרת ושמחה שהחוויות שלי השיקו לשלך באיזו דרך.

  2. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    אילנה. תענוג. כן, אני יודעת שכבר אמרתי/כתבתי את זה. כנראה שחסרות מילים לשפה העברית. או אולי זו אני שפשוט לא מוצאת אותן.
    הצילומים נהדרים והאופן בו את כותבת ממש הכניס אותי לטיול ולצעדות יחד אתך. הייתי אתך בתחתית וגיליתי אתך את תהלוכת הילדים. ואפילו ברח לי חיוך כשהאיש ברכבת חייך גם כן.
    יופי של יומן.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      ניני יקרה, המון תודה על התגובה שלך, עבור תגובות כאלה שווה כל המאמץ של לתעד, לשבץ תמונות, לעשות הגהה ושאר העבודה הטכנית שכרוכה בפרסום פוסט בבלוג.
      כ"כ שמחה שהצטרפת אלי לטיול ברחובות העיר. הערב יעללה הפרק השלישי, נותרו עוד יומיים…