יומן ניו יורק: It will inspire you

עבר למעלה משבוע מאז שבתי הביתה. אנשים פוגשים אותי ומתעניינים, "ספרי איך היה?"
זו שאלה שאני מוצאת לה כל פעם תשובה אחרת. התשובה שלי עכשיו לשאלה "איך היה?" קשורה לכותרת הפוסט, זו שהעתקתי מהסולגנים של מרתון ניו יורק. הַשְׁרָאָה. העיר הזו נתנה לי השראה.
שמתי לב שאנשים נוטים להשתמש במילה הזו לעיתים תכופות והיה לי נחוץ לבדוק מה המשמעות שלה. הקלדתי בגוגל "מה זאת השראה" ואלו התוצאות הראשונות שהתקבלו:

הַעֳנָקָה, נְתִינָה, מוּזָה, אִינְסְפִּירָצִיה
"משהו שגורם לך לחשוב, לכתוב, לצייר וכדומה. השראה היא כביכול "רעיון". תחשוב שאתה מסתכל על משהו ואז ההסתכלות הזאת נותנת לך רעיון לעשות משהו."
בדף עם הכותרת "אתם יכולים להסביר לי מה זה השראה ובמילים שלכם בלבד" היו ארבעה הסברים בלשון פשוטה: כמו מוזה, משהו שמקבלים ממנו רעיונות. השראה זה שאתה מסתכל על משהו לדוגמא מאוורר, והוא נותן לך מלא רעיונות שאתה יכול להפיק מהם שיר,מכתב דברים כאלה. בעיקרון זה כמו רעיון כזה שגורם לך לרצות לעשות משהו אומנותי. השראה זה ה"מודל", מה/מי שאת לומדת ממנו, מנסה להיות כמוהו ומחקה אותו.

"השראה" בהיפוך אותיות היא גם "הרשאה", אותו אישור פנימי שאנחנו נותנים לעצמנו לעשות דברים שמיטיבים עמנו, כמו טיול למשל. וכשהטיול מסתיים אפשר להשתמש בו כמקור השראה ולעשות ממנו משהו אמנותי או יצירתי, כי "הוא נותן מלא רעיונות שאת יכולה להפיק מהם שיר, מכתב", או סדרת פוסטים כמו זו שכאן…

חמישי, 1.11.18It will push you

היכן הייתי? נסיעה לקווינס לבקר בפסל היונספירה, חזרה למנהטן בשתי רכבות עד לבאטרי פארק ועלייה על המעבורת החינמית לסטייטן איילנד, לתצפית על קו הרקיע של מנהטן ופסל החירות. חזרה לפארק ומשם רכבת כמה תחנות צפונה לרחוב Chambers ומשם לפארק רוקפלר ותצפית על ניו ג'רזי מעברו השני של נהר ההאדסון. הליכה לאורך הטיילת עד לקניון ברוקפילד, רכבת לבראינט פארק, לצפות בהחלקה על הקרח, טיימס סקוור, וחזרה ללילה החמישי והאחרון בהוסטל.

נובמבר כבר כאן, מחר היום האחרון לשהות שלי בעיר הגדולה. עדיין לא זמן לסיכומים. הבוקר אני ברכבת 7 שנוסעת לקווינס, פחות צפופה. נסיעה ארוכה עד למחוז חפצי. Flushing Meadows Park, שם רוצה לראות את פסל היוניספירה, להוסיף אותו לאוסף הגלובוסים שלי.

אחד הדברים המלוכלכים ביותר בניו יורק אלו העמודים ברכבות התחתיות שאינספור ידיים אוחזות בהם. נזכרת שבאחת הנסיעות שמעתי איש אחד אומר שהוא לא נוגע בעמוד. והיום ראיתי מישהי שאוחזת בעמוד דרך מטפחת.

העובדה שמתאפשר למיליונים שגרים בעיר העצומה הזו ולמיליונים שמבקרים בה לנוע ממקום למקום, היא פלא בעיני.

בתום נסיעה של 40 דקות ו-10 דקות הליכה היגעתי אל הגלובוס עצום המיימדים. הקפתי אותו פעמיים, מדי כמה צעדים נעצרת להקליק בשתי המצלמות. בעשר המזרקה החלה להשפריץ מים לגובה, העננים זזו קצת הצידה ופינו מקום לשמיים נצבעו כחול. יצאתי להקפה נוספת. שני אנשים מבוגרים ששבו מצעדת הבוקר שלהם ראו אותי סובבת סביב היופי הזה והציעו באנגלית במבטא איטלקי  לצלם אותי.

היה לי כזה כייף גדול לחשוב על הזמן שעבר מאז שנודע לי על המקום הזה ועד הרגע שהיגעתי הנה. הרווחתי גם שלכת יפה וגם גלובוס אדיר מיימדים במחיר של נסיעה ארוכה לקווינס. וגם הזדמנות לראות במו עיני פיסות קטנות מהשכונה, שכונה שלפעמים מצלמים בה סרטים, אבל יש הבדל בין לראות בסרט לבין לראות במו עיני.

יש כאן מקום שאפשר לקנות קפה? אני שואלת את שני הפנסיונרים שצילמו אותי. פתאום בא לי גם, להיות כמו האמריקאים שמסתובבים כל הזמן עם כוס קפה ביד. אין. זו לא אטרקציה תיירותית ומסתובבים פה הבוקר מעט אנשים, אין הצדקה לדוכן אוכל ושתייה כמו שיש ברחובות הומי האנשים. אם אין קפה, אשתה מים, וגם זה טוב, כי כרגע אין שמחה ממני בגלובוס הגדול…

מסיימת את היום בזירת ההחלקה על הקרח שבבראיינט פארק. לא יודעת להחליק, אפילו על סקייטים אני לא יודעת לנסוע, אבל כן יודעת להבחין במי שמחליק בתנועות יפות. מתמסרת לצלילים של מוזיקת הקריסמס הנעימה ולתנועה הסיבובית של המחליקים. סיום נהדר ליום עמוס, שגם לא היה קר, רוב היום המעיל נשאר בתיק.

שישי, 2.11.18It will empower you

היכן הייתי? צ'ק אאוט מההוסטל, איחסון המזוודה בלוקר ונסיעה ברכבת לכיכר קולמבוס, הסטנרל פארק בשלכת, עד לכיכר עם פסל המלאכית וחזרה דרך הפארק לשדרה החמישית, רכבת לתחנה ברחוב 86, מוזיאון הגוגנהיים, אוטובוס דרומה לשדרה החמישית, ביקור באולם הקריאה שבספריה הציבורית עד שעת הסגירה, קפה ומאפה אל מול זירת ההחלקה על הקרח בבראינט פארק. רכבת חזרה להוסטל לקחת את המזוודה. בשמונה בלילה מתחיל המסע הארוך והמפרך חזרה הביתה: מההוסטל ל-JFK, רכבת B, החלפה לרכבת E, החלפה ל-AirTran והמתנה למטוס שייקח אותי מאמריקה הביתה

הבוקר האחרון בעיר, מתכננת סיבוב אמנות בגוגנהיים, יורדת בתחנה של רחוב 59 ואומרת לעצמי אלך דרך הפארק לצידו השני ושם אעלה על רכבת לנסיעה קצרה עד רחוב 86, התחנה של המוזיאונים. אלא שהעיר הזו לא מפסיקה להפתיע. פתאום בסנטרל פארק העצים בשלכת ושלטים לקראת המרתון שיתקיים בראשון כשאנחת בארץ.

Few things in life match the thrill of a marathon, Fred Lebow

ציטוט שמעתיקה ליד קו הסיום. גם אם אני עצמי לא רצה, לכמה רגעים לוקחת חלק בהתרגשות ובהתלהבות שמציפות הבוקר את סוף המסלול. ההכנות בעיצומן, לוגיסטיקה משמעותית שמושקעת בהכנת המסלול והסובב אותו. אירוע ספורטיבי שבהפקה מעורבים בו המוני עובדים, פרסום וכו'. הינה הזדמנות לראות חלק קטנטן של מאחורי הקלעים של המרתון כדי להבין באיזה סדרי גודל מדובר ועד כמה אירוע כזה מגלגל מיליוני דולרים.

אני קולטת הבוקר את המשהו המחשמל שבאווירה, משהו שתופס את כל מי שהגיע לרוץ או סתם להתרשם. הולכת לאטי ברגל, נעה לאט, בין הרצים, המטיילים, רוכבי האופניים. נושמת את ההתלהבות וההתרגשות שבאוויר רוויי אנדרנלין. מצלמת את הכיתוב בשלטים, טקסטים חדורי מוטיבציה.

לא מפסיקה לחייך ולהתפעל.

ליד דגל האימפריה שלנו זוג ישראלים מצטלמים, הוא ישתתף במרתון, אחד המפורסמים בעולם. חיוכים עד השמיים המעוננים של מנהטן, שסידרו לי תאורה מושלמת לצילום והרבה מאוד עצים בגוונים של שלכת.

משם ממשיכה לתוך הפארק. האמנות תחכה עוד כמה שעות, קודם מבקשת להתבשם מהצהוב-כתום-אדום של עלי השלכת. ויש כ"כ הרבה מהם.

איזו מתנת פרידה יפה סידרה לי הניו יורק הזאתי.

כשאני רואה מבוגרים מתנדנדים, זה סימן שהם יודעים איך להינות מהחיים. לפני היציאה מהפארק מבחינה במתקן נדנדות במתחם משחקים. מייד מוצאת את הדרך פנימה, מתיישבת על אחת הנדנדות ותופסת תנופה. שתי בנות מבקשות מהאמהות שלהן שידחפו אותן. אני לא זקוקה לדחיפה, מעיפה את עצמי לגובה, תרתי משמע. ניו יורק, כמה שאת מהנה… ויפה… ולקחת אותי גבוה…  אגב, למי שלא שם לב עד כה, החלה על הקרח היא אולי לא "הדבר" שלי, אבל נדנוד מרהיב לגובה, בהחלט כן.

דברים ששמעתי אישה אחת, אולי מדריכת תיירים אומרת, כשהיא מצביעה על המגדלים הנישאים אל על, ובמיוחד על המגדל הרזה, שכל כמה קומות יש שתיים ריקות, ככה נבנה כדי שהרוח תעבור דרכו, בשביל האיזון. היא שואלת את התיירים שלה: היכן האנשים העשירים ביותר במנהטן גרים? והתשובה היא שלא במגדלי היוקרה הללו. ביליונרים מרחבי העולם קונים נכסים להשקעה אבל בפועל לא גרים שם. במגדל הרזה והמכוער למדי, לטעמי, נבנו דירות בשווי של 3 ביליון, אבל עליית המחירים נבלמה והדירות עולות היום רק שני ביליון. והיא נכנסת להסבר טכני ופיננסי למה מחיר הדירות במגדלים ירד. ומצד שני ההומלסים, הקבצנים, אנשים שאין להם דולר על התחת, נעמדים בקרון הרכבת ומתנצלים אלפי התנצלויות כשהם מספרים את הסיפור האישי שלהם ומתחננים לתרומה, אומרים שכל דולר יעזור.

הפערים הללו צורמים מאוד. בתוך המכלול הענק הזה שנקרא "ניו יורק" יש פאר ויוקרה ועושר בלתי נתפס וגם מצוקה,  הזנחה ועוני גדול. ובין לבין, מעמד הביניים שקם כל בוקר לעבודה, נוסע 50 דקות ברכבת לכל כיוון כדי להרוויח את לחמו.

על הדשא בסנטרל פארק הצפוני, העייפות הכבידה כ"כ שהייתי מוכרחה לשכב על הדשא, להניח את הראש על התיק ולהניח לעיניים להיעצם. בחרתי בעץ בעיצומו של תהליך החלפת הצבעים מירוק לאדום. זהו אחד הדברים מהרשימה שלי,  לראות צבעים של שלכת. וזכיתי. מוצאת את עצמי נמשכת לגוונים החמים של השלכת. זהו מופע רציני שלא קיים בארץ. נהנית מהשהייה בפארק העצום בגודלו. כמה טוב שיש דשא וכמה טוב שמרשים לשכב עליו, וכמה טוב שלא יורד גשם וכמה טוב שיש רוח נעימה ולא מוכרחים ללבוש מעיל.

למוזיאון הגוגנהיים כנראה לא אכנס, אגיע עד אליו כדי להתרשם מהמבנה מבחוץ, אכנס ללובי דרך חנות המזכרות ואשב לנוח כמה דקות ולצלם את המבנה מבפנים. למוזיאון אני צריכה להגיע דבר ראשון בבוקר, מיד כשנפתח, כשהמוח עירני וקולט. בשעה שתיים וחצי בצהריים העייפות אומרת את דברה, מרגישה הצפה ומחליטה לוותר על הכניסה לתערוכה. משחררת, לא מלקה את עצמי שאני "לא תרבותית". בהזדמנות אחרת.

מהגוגנהיים התעצלתי לחזור כמה רחובות לתחתית, במקום עולה על אוטובוס שנוסע דרומה על השדרה החמישית, עד התחנה של הספריה הציבורית. Must see אחרון לטיול שלי בניו יורק –  אולם הקריאה שפתוח לציבור. כתיכוניסטית חנונית שבילתה אינספור שעות בספרייה וכמי שלמדה ספרנות בתואר שני, יש לי משיכה לספריות. אולם הקריאה של הספרה הציבורית הניו יורקת הוא מהמרשימים שראיתי. מתפלאת על עצמי שלא היגעתי הנה קודם, אבל טוב שהספקתי לפני שעוזבת את העיר. מוציאה מהתיק את מחברת ניו יורק שלי וכותבת כמה מילים ומתמוגגת מפריים שמצלמת את המחברת על רקע ארונות הספרים. מסוג ההנאות הקטנות שמעלות חיוך גדול לפנים.

השעה האחרונה בעיר הגדולה עוברת עלי עם קפה ומאפה מול זירת ההחלקה על הקרח בבראיינט פארק, עד שטיפות גשם מתחילות לרדת, רומזות לי ש… הגיע זמן לומר שלום, בלי להתמהמה, פשוט קמה, נכנסת לתחתית לאסוף את המזוודה משמירת חפצים בהוסטל ומשם חזרה ל-JFK.

מסע חווייתי קצר אך אינטנסיבי בן שמונה ימים הגיע לסיומו.

למי שעקב אחרי הפרקים הקודמים ביומני ניו יורק שפרסמתי לפני הנסיעה, כן, היא עשתה לי טוב, הניו יורק הזאתי. מקום גדול שמזמן אינספור גירויים ויזואליים, הסחת הדעת האולטימטיבית. לטייל לבד בכרך הסואן איפשר לי לעשות רק מה שאני רוצה, בקצב שאני רוצה, באינטנסיביות שמתאימה לי, ולשים דגש על מה שמדבר אלי יותר (אמנות רחוב, שיטוטים ארוכים ברחובות) ופחות להקדיש זמן ואנרגיה למה שפחות מדבר אלי (מוזיאונים, קניות, מסעדות, אטרקציות).

שבת, 3.11.18It will celebrate you

טיסה טראנס-אטלנטית לאיסטנבול (שישי, 2.11, 00:50), איסטנבול-ת"א (שבת, 3.11, 23:45 ) נתב"ג – בית (ראשון, 4.11, 02:30)

ברכבת בדרך לשדה, בהמתנה לטיסה מניו יורק לאיסטנבול ובטרמינל באיסטנבול מכינה רשימות שהן מעין סיכום טיול

~ הפריט שבכלל לא השתמשתי בו: כפפות
~ הפריט שהיה בשימוש מועט: משקפי שמש
~ הפריט שהציל אותי: כובע צמר עם פונפון שחור
~ הפריט הכי שווה שקניתי: 15 צבעים עם פיגמנטים חזקים, אינטנסיביים שרכשתי ב-Blick
~ הפריט הכי שימושי: נרתיק שחילקו בטורקיש איירליינס לנוסעים עם כיסוי עיניים, אטמים, גרביים וכו' שרוקנתי מהתכולה וישמש אותי כקלמר
~ הפריט שליווה אותי בתיק כל יום, כל הזמן: מחברת ניו יורק שלי
~ הפריט שהקלקתי עליו הכי הרבה פעמים בנייד שלי: האפליקציה של NYC Subway

דברים שאהבתי בניו יורק:

~ שירותים ציבוריים בחינם, להבדיל מאירופה שם עולה יורו לעשות פיפי, נדמה לי שיודעת למה, כי כולם שותים כל הזמן קפה וכידוע מה שנכנס צריך גם לצאת
~ שוטרים של NYPD שפזורים בכל מקום, נותנים לתייר תחושה של ביטחון. נחמדים השוטרים, עושים רושם אדיב.
~ ווייפיי חינמי, כמעט בכל מקום. לא שתמיד התחברתי, אבל היה נחמד לראות שהאפשרות קיימת
~ הסדר, גם בשעות הלחץ, אנשים נכנסים לקרונות של הרכבת, בלי לדחוף
~ תורים מסודרים שמתקדמים מהר, מעין בלגאן מסודר, שזה דבר והיפוכו, אבל אלמלא ההקפדה הזו היתה עירבוביה איומה
~ סדר, באופן כללי. כולל ההוראה למחליקים על הקרח לנוע עם כיוון השעון, מי שעולה במדרגות לעומת מי שיורד, זכות קדימה להולכי רגל במעברי חציה
~ הפארקים שמשמשים מקום למנוחה, כסאות ושולחנות שפוזרים לרווחת הציבור, חינם
~ מעבורת חינם לסטייטן איילנד, אטרקציה תיירותית נחמדה
~ התחפושות והאווירה הכללית של ההאלווין, דלעות וקישוטים בפתח הבתים באווירת החג
~ מרק דלעת שמכל המנות שאכלתי היה הטעים ביותר
~ העצים היפים בצבעים של שלכת, כשרק היגעתי רובם היו ירוקים או צהובים, רק בימים האחרונים השלכת נכנסה להילוך גבוה ופרסה בפני מרבד של עלים אדומים
~ הגשרים, שלושה במספר, שחצייה של כל אחד סיפקה לי חווייה
~ הגלובוסים, שניים במספר, שהצפייה בפסלים והצילום שלהם הסבו לי הנאה גדולה
~ הנדנדות בסנטראל פארק, שתיים במספר, שהתנדנדתי והניהנתי מאוד
~ זירת ההחלקה על הקרח בבראינט פארק ששימשה לי בשלושת הערבים האחרונים מקום הירגעות, לסיים את היום עם קפה ומבט שעוקב אחרי המחליקים במעגלים
~ אולם הקריאה בספריה הציבורית, מקום שכולי פליאה איך לא היגעתי אליו קודם, אני ששנים ביליתי בספריות
~ האנגלית במבטא אמריקאי. עם ה-אויייי-מייי-גודדד וה-like, שמשתרבב לכל משפט

דברים שפחות אהבתי בניו יורק:

~ הרעש, כמעט בכל מקום מתנגנת מוסיקת פופ דלוחה ורועשת
~ הקפה, אוייי, כמה מילים נכתבו על המים השחורים הדלוחים הללו
~ מזג האוויר שהפתיע לרעה בחלק מהימים עם גשם ורוחות מקפיאות
~ העובדה שהשלכת התמהמהה השנה ולא כל העצים האדימו בו זמנית
~ הלינה בהוסטל הרועש ונטול הפרטיות, אם כי זה משהו שידעתי מראש ועדיין, יש הבדל בין לדעת לבין לנסות להירדם לרעש של מוסיקה ודיבורים אל תוך הלילה
~ הפיגומים בכל מקום, כל סנטימטר פנוי מנוצל לבנייה לגובה. ההליכה על המדרכות היא לעיתים בין אתרי בנייה ופיגומים שמסתירים את יופיין של השדרות
~ סירנות של משטרה/מכבי אש/אמבולנסים, רעש מחריד אוזניים, כל הזמן. צופרים של נהגים חסרי סבלנות, ובצדק, כי זה סיוט לנהוג בעיר הצפופה והפקוקה הזו
~ הבורדינג ב-JFK לטיסה לאיסטנבול , כזה זלזול בציבור גדול של נוסעים שמעמידים להמתין שעה ארוכה בתור בשער צפוף, מחניק, כשלא ברור מה מקור העיכוב

עשר בלילה, על הרצפה בטרמינל לטיסות המשך, בהמתנה ארוכה לטיסת קונקשיין לת"א. הנייד מחובר לחשמל בקיר, כי מרוב מילים שהקלדתי התרוקנה הבטרייה.
ואני? מה עם הבטרייה הפנימית שלי? טיול כזה מצד אחד סוחט כוחות ומעייף מאוד. מצד שני ממלא ומטעין בהתלהבות והרגשה טובה שעוד אקח אותה איתי כצידה לדרך לימים הקשים שנכונים לי בחודשים הקרובים. היו כל כך הרבה רגעים שהסתובבתי עם חיוך דבילי שנמתח מאוזן לאוזן ולא נמחק, ובנוסף לחיוך הדבילי היה גם מין פיזמון דבילי ששרתי לעצמי "ניו יורק, ניו יורק" בלחן הכי דבילי…
כן, הניו יורק הזאתי הגשימה לי חלום. העבירה אותי מסע מלמד, מרפא, מעצים, מצמיח.

את כל המילים היפות משלטי הפרסומת למרתון ניו יורק, אני מאמצת למסע האישי הקצר שלי. ניו יורק הטעינה אותי במוטיבציה, ריגשה ושימחה אותי, איתגרה אותי להסתדר לבד ועם תקציב נמוך. זימנה לי שפע של חוויות, הנאות, הפתעות. עשתה לי שמח בלב. משמשת לי כמקור השראה.
עכשיו אני רוצה לחזור הביתה.
Welcome back

פוסטים נוספים על ניו יורק:

"זה לא הסגנון שלך"
מידע שימושי
לעלוץ מרוב התרגשות לקראת
חברה לספר לה סודות עמוקים
It will welcome you
It will amaze you
It will inspire you
סתיו בניו יורק, הכל זהב
~ אמנות רחוב ניו יורקית
~ Just to go outside

תודה מיוחדת לטובה הבלוגרית הכי ניו יורקרית (מהבלוג "כאן, שם ובכל מקום") שעזרה עם עיצות טובות, טיפים, קישורים והמלצות שהתבררו כמעולות.

Comments

2 תגובות על “יומן ניו יורק: It will inspire you”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    השראה, מילה מכוננת.
    עין בוחנת של סקרן בלתי נלאה,
    עין רגישה של צלם מחונן,
    שפה עשירה של סופר,
    כושר ביטוי של תולעת ספרים,
    כושר לימוד של תלמיד חכם,
    והמון סבלנות.
    ברשימותיך אילנה, יצרת אלבום צבעוני, מגוון, עשיר וייחודי.
    נהניתי. תודה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה! וההגדרה שלך להשראה מרחיבה את הלב והדעת. מסכימה עם הפתיח של דבריך, השראה היא אכן מילה מכוננת. עבורי במיוחד. כשלמעשה כל דבר יכול לשמש מקור או טריגר שמפעיל את המבט ויצר הסקרנות והרצון ללמוד ולחקור.