יומן ניו יורק: It will welcome you

לרגל הנסיעה לניו יורק המדור "תמונה ביום" יצא גם הוא לחופשה, ובכל זאת המשכתי במסורת ומדי יום העליתי לעמוד הפייסבוק שלי קטע טקסט עם תמונה אחת ש"תפסה" אותי מתוך שלל המראות ורציתי לשתף.

שבתי מניו יורק עם המוני תמונות בכרטיסי הזיכרון של המצלמות וזה הפנימי שלי, ועם מילים נוספות שהקלדתי בפתקאות שבנייד.

בהמתנה הארוכה לטיסה חזרה לת"א לא מצליחה להתחבר לווייפיי הטורקי, הזדמנות לעשות משהו אחר בשעות שצריך להעביר בלאו הכי עד העלייה למטוס. כשהחווייה עדיין טרייה בראש ובתחושה יושבת לערוך את המילים שנכתבו תוך כדי תנועה, מילים שמתארות את ניו יורק שלי.

מרחיבה את היריעה ולכל יום אצרף קצת יותר תמונות מהשלל הרב שברשותי משמונת הימים העמוסים, האינטנסיביים, המהנים, המעייפים, מאתגרים שטיילתי לבד בעיר הגדולה.

אציין גם היכן הייתי בכל אחד מהימים, מסלול שמערבב בין מוכר לחדש, בין תיירותי יותר לפחות. זהו סגנון הטיול האהוב עלי, כשמאפשרת למקום למשוך אותי לרחובות אקראיים, שמאפשרת לעצמי להתרגש, להיסחף, לעצור ולהשתאות אל מול הגודל, העוצמה, הקצב, הבלגאן, היופי, התנועה הבלתי פוסקת.

מוזמנים להצטרף אלי לטיול בניו יורק שלי – חילקתי את היומן מהעיר הגדולה לשלושה חלקים כשבכותרות ציטוטים שהעתקתי משלטים שנתלו לכבוד מרתון ניו יורק, קולעים בול לתחושות שהעיר הזו עוררה בי.

שישי, 26.10It will move you

היכן הייתי? טיסה טרנס אטלנטית, הגעה להוסטל באפר ווסט סייד, הליכה עד לפסל הגלובוס בכיכר קולומבוס (רחוב 59), הלילה הראשון בהוסטל.

עברתי את הבידוק הביטחוני הטורקי לפני העלייה לטיסת ההמשך לניו יורק ויכולה להשתרע לכמה דקות על כמה ספסלים, למתוח את הגוף. הפעם הבאה שאשכב ככה באיברים פשוטים תהיה במיטת קומותיים בהוסטל בניו יורק.

לרגע שכחתי שלפני כל טיסה יוצאת לאמריקה יש בידוק מיוחד מטעמי ביטחון. הטורקייה מסתכלת על המדבקה של הויזה, זו שעבורה טורטרתי לא מעט, שואלת address in america במבטא שלא עלינו, אבל לא עושה צרות. לא מחטטים לי בתיק גב, רק טיפונת ממשמשים אותי.

טיסה של אחת עשרה שעות עברה בשלום. ראיתי שני סרטים, אכלתי שתי ארוחות ובין לבין נימנמתי.

המטוס נחת ב-JFK, עדיין נוסע על המסלול, עד שיתחבר לשרוול, עד שנעבור את ההגירה וביקורת דרכונים, עד שאצא מהשדה עם רכבת לעיר. עד ש… כבר אין לי סבלנות. רוצה להגיע. נדמה לי שבאופק אלו המגדלים של מנהטן. עוד מעט אני שם. למרבה ההפתעה ההרגשה סתמית למדי, אפורה, כמו מזג האוויר שבחוץ. אם להודות באמת, לא מתעלפת מהתרגשות, אולי היא תגיע אח"כ.

הטיסה נחתה באיחור. רבע לשתים עשרה. בתור הארוך לביקורת דרכונים המילה שעולה בי היא trafficking

קבלת הפנים לאמריקה עברה גם היא בשלום. הפנו אותי לסרוק בכוחות עצמי את הדרכון ואח"כ לעמוד בתור נוסף לקבל חותמת בדרכון. המזוודה חיכתה על המסוע והשלב הבא הוא לחפש את הדרך החוצה מהשדה עם תחבורה ציבורית. רכבת מהירה בין הטרמינלים השונים, תשלום במכונת כרטיסים אוטומטית, ירידה לקו E של הרכבת תחתית, מתחנת ג'מייקה למנהטן, מחליפה לקו A ובטעות עולה על רכבת אקספרס שמדלגת על התחנה ברחוב 103. לעבור לרציף ממול, לחכות, נסיעה קצרה, לגרור את המזוודה כמה רחובות לרוחב עד לפתח ההוסטל ו… היגעתי ליעד.

הבתים שראיתי מחלון הרכבת בדרך מהשדה, לפני שנכנסה למחילות התת קרקעיות , הזכירו לי את פתח תקווה, אפורים, חסרי עיניין, רק עם כיתוב באנגלית. אולי כי עייפה מאוד. לאט לאט מחלחלת ההבנה שחזרתי לאמריקה. לבד. גם אם מדובר בביקור קצר. משהו שחשבתי שאולי לא יקרה לעולם, קורה לי עכשיו. ואני הולכת לוודא שזה יהיה משהו טוב.

אחרי שעות ארוכות באוויר היגעתי בשתיים וחצי בצהריים שעון ניו יורק לחדר בהוסטל, למיטה D בחדר 128, הפינה הקטנה שלי לשבעת הלילות הבאים. מקלחת חמה ומנוחה קצרה להתאוששות ולקראת חמש בערב יוצאת לסיבוב קצר להתרשם מהאפר ווסט סייד. מהרגע שהתחלתי ללכת דרומה על שדרת אמסטרדם-פינת רח' 103 העייפות פינתה את מקומה לסקרנות. פתח תקווה? לא! ממש לא!

הלכתי עד פסל הגלובוס הקטן בהצטלבות עם רחוב 59, צילמתי כמה תמונות של העולם בחושך וחזרתי להוסטל על שדרות קולומבוס.

בלילה הקודם בדרך לנתב"ג ראיתי פרסומת ליום ההליכה הבינלאומי שחל ב-26.10. זהו התאריך בו נחתתי בעיר הגדולה ובו צעדתי לאורכם של 80 בלוקים. מרחק מכובד לכל הדעות לכבוד יום ההליכה הבינלאומי.

שבת, 27.10It will celebrate you

היכן הייתי?  גראונד זירו, מבנה האוקולס, שתי בריכות הזיכרון למגדלי התאומים, קניון ברוקפילד, הרחובות סביב האיזור של World Trade Center) WTC), הטיימס סקוור בלילה וחזרה ללילה השני בהוסטל.

שנת לילה ארוכה וטובה עזרה לצמצם את העייפות ואני מתעוררת לבוקר חורפי, אפור, גשום וקר. בדיוק לפי התחזית. אפילו שקמתי מוקדם הבוקר, לוקחת את הזמן לאט. הבוקר הראשון שלי באמריקה אחרי היעדרות של עשור. ההליכה הארוכה אתמול בלילה עזרה לי לצאת מההלם שנפל עלי אחרי הנחיתה. הבוקר עדיין לא סגורה לאן פניי מועדות, רק שיהיה מקום סגור וייתן מחסה מהגשם. "סעי לגראונד זירו בעיר התחתית" הבלוגרית הניו יורקרית מייעצת לי בוואטסאפ ואני עושה כדבריה. לא לפני שמצטיידת בכרטיס נסיעות חופשי לשבוע (32$), מה שאומר חסל סדר צעדה לאורך 80 בלוקים.

האלוויין נחגג באמריקה ברוב פאר עם המוני דלעות על תקן של קישוט ותחפושות. לקראת צהריים נקלעתי לאחד הקניונים, בדיוק בשעת הפעלה לילדים מחופשים. יש גם עמדות שהילדים מקבלים חופן ממתקים לדלי, לא נעים לי להידחף לקבל ממתק, אפילו שמאוד מתחשק לי גם.

במצב רגיל הייתי נמלטת על נפשי, אבל בחוץ עדיין גשום וקר ולא בא לי להירטב. מוצאת פינה בסוף הקניון לשבת מול הנוף המעונן של ניו ג'רזי מצדו השני של ההאדסון. מולי זוג שחורים בסשן צילומי דוגמנות. יש לה גוף חטוב והשילוב של צהוב ושחור הולם אותה מאוד. היא כעת עם הגב אלי מחליפה בגדים במיומנות מרשימה. גם סתם לשבת בקניון הומה אדם ולחכות שהגשם ייפסק מזמן הזדמנויות רבות להתבונן בעוברים ושבים. נהר של אנשים מכל הסוגים, הצבעים, המינים, הגילאים וככל הנראה גם הלאומים. עדיין לא שמעתי עברית. והאנגלית? תענוג להיות מוקפת בצלילים האמריקאים שלה. אבל… הרעש מטריף אותי. ממחר שמה בתיק את נגן המוסיקה ואטמים למקרה שיתחשק לי קצת שקט.

את מבנה ה- Oculus שתיכנן האדריכל הספרדי צילמתי מכל הכיוונים האפשריים. מבחוץ, מבפנים, מלמטה ומלמעלה, באור יום ובתאורת לילה. שם מצאתי מנוחה ביום הראשון עד שהגשם נרגע. קניון מודרני בעל צורה יוצאת דופן שמיד משכה את העין לחפש קומפוזיציות מעניינות. אין מי שלא חוזר מביקור במנהטן בלי סט של צילומי ביניינים, ועבורי, שאוהבת לצלם ביניינים העיר מספקת אינספור מבנים שמסתדרים כ"כ יפה בפריימים של המצלמות שלי.

האוקולוס הוא המבנה הראשון שצולם בהתלהבות גדולה ואחרי שפסק הגשם יכולתי להסתובב סביבו ולצלם גם את יתר המבנים שמקיפים את הרחבה הגדולה עם שתי הברכות הפעורות, היכן שפעם התנוססו לגובה מגדלי התאומים. זה לא נתפס, לעמוד ליד הבריכה, להביט לתוכה, הבור השחור, הריק שמוקף פלטת שיש עצומה עליה חרותים שמות. כ"כ הרבה שמות. המחשה ויזואלית להרס, חורבן, מוות, רוע, טרור, פחד. ואז קולטת פרח, ורד לבן שנעוץ באחת האותיות של אחד השמות. אנשי הארגון שמתחזקים את אתר ההנצחה שמים פרח ליד שמו של הנספה בתאריך יום ההולדת שלו. צביטה חזקה של כאב.

מסיימת את היום הראשון בעיר הגדולה בהצצה לטיים סקוור בלילה. אורות מרצדים ותנועה בלתי פוסקת.

אם חשבתי שאני מצלמת את העיר ללא הרף, מסתבר שמצלמים אותנו נון-סטופ. העיר מרושתת במצלמות אבטחה. אין שום ניסיון להסתיר אותן, הן שם, מתעדות כל תנועה. מצד אחד ביטוי אובסיסיבי לפוסט טראומה, מצד שני משרה תחושת ביטחון, יחד עם הנוכחות המוגברת של NYPD בכל מקום.

ראשון, 28.10It will challenge you

היכן הייתי? הטיימס סקוור, השדרה החמישית והשלישית בעקבות ציורי קיר של קורבה, אמן ברזילאי מוכשר שצייר על כמה קירות ברחבי העיר, הגראנד סנטרל סשטיישן, רכבת תחתית לרחוב Spring ומשם ברגל לכיוון גשר וויליאמסבורג, בדרך המוני ציורי קיר, חציית הגשר והגעה לשדרות Bedford בשכונה ווילאמסבורג, מעבורת לרציף שברחוב 34, הליכה מרחוב 34 עד לרוקפלר סנטר וחזרה ללילה השלישי בהוסטל.

בטיסה בין איסטנבול לניו יורק ראיתי את סרט ההמשך של בלייד ראנר. לטעמי, סרט איום ונורא, מסוג הסרטים שלא היה צריך להמציא להם חלק המשך. החלק הראשון היה מצויין, ראיתי אותו לפני שנים רבות מאוד. סרט ההמשך מתרחש ב-2047, מתאר עתיד רווי אלימות וטכנולוגיה. עתיד בו אין טבע, העץ היחיד בסרט מת. כנ"ל האנשים, הכלאה בין יצור אנוש לרובוט. האווירה מדכאת. לא מצאתי אף לא טיפת שמחת חיים אחת במציאות שתוארה בו.

זו מציאות שאני למשל לא רוצה לחיות בה. עדיף כבר למות.

אתמול בערב היגעתי לטיימס סקוור וחטפתי שוק. לא שזו הפעם הראשונה, רק שחלף עשור מאז שהייתי שם ובשנים הללו טכנולוגיית המסכים השתנתה, השתכללה. שלטים מודפסים – out, מסכים ברזולוציית על – in. יותר חד מזה לא יכול להיות. נעמדתי שם, בלב ההמון וההמולה הסואנת נועצת מבטים לא מאמינים במסכים.

למשל מסך אחד עם תמונות של דגים. הייתי משוכנעת שאני מתבוננת באקווריום. הדגים נראו כ"כ אמתיים. גם הדמויות של האנשים, המפורסמים יותר ופחות. הכי-הכי high resolution שאפשר.

בגלגול הבא של הטיימס סקוור אלו יהיו הולוגרמות של ספק נשים, ספק רובוטיות שילחשו, יפתו, ינסו למכור לעוברים ושבים… לא משנה מה. כמו בלוס אנג'לס העתידנית של בלייד ראנר, שדמויות של נשים ענקיות, חצי ערומות, מנצנצות באורות בוהקים. הן יוצאות מהשלטים, יותר גבוהות מביניינים רבי קומות, מדברות, לוחשות לעוברים ושבים.

יש לי הרגשה רעה שלשם הקידמה תיקח את הכיכר התיירותית/הממוסחרת /ההמונית הזו.
ומצד שני, ברחובות עדיין אפשר לראות דוכנים פשוטים לממכר עיתונים, סוכריות ושטויות אחרות. Old fashion.
הנסיעה הזו מעמידה בפני מראה עד כמה הזדקנתי ועד כמה אני אוהבת ומעדיפה את הדברים הפשוטים של פעם.

בחרתי להתחיל את הבוקר באותה כיכר שהיא גם hub משמעותי של רכבות תחתיות. קר ומעונן. טוב שלפחות לא גשום. הייתי מוכרחה לבדוק איך נראים השלטים באור יום, כמה מהם שלטים מודפסים על בד, סטאטים, שלא מתחלפים וכמה מסכי Led.

מחשבה ראשונה: איזה מזל שמדובר רק בתמונות, אילו המסכים היו מפיקים גם צלילים איזו קקופוניה נוראית זו היתה.

שאלות: כמה חשמל צריך כדי להאיר את כל השלטים הללו? למי שייכים השלטים וכמה הם משלמים לבעלי הביניינים כדי להציב אותם? כמה עולה למפרסם להציג את הסרט שלו? איך מתמחרים? האם השלטים מדורגים לפי גודל או מיקום? איזה קבצי וידיאו מנגנים בשלטים כשהם מוצגים בכזה פורמט ענקי כדי שיוצגו בחדות מירבית? האם נעשו מחקרי שוק שאכן מראים שיש יחס ישיר בין פירסום לבין עלייה באחוזי הקנייה של אותו מוצר ככה שכל העסק הזה באמת כדאי? איך מתקינים כאלו מסכי ענק? באור יום אפשר לראות שהם מורכבים מקוביות קטנות שיחד מצטרפות למסך גדול. בחושך זה פחות בולט. מי מתקן את המסכים כשהפיקסלים נשרפים? כמה אנשים מתפרנסים מתעשיית השלטים המוארים בכיכר הזו? כמה שלטים יש שם סה"כ?

נראה שמיצו עד הסנטימטר האחרון את קירות הביניינים, שאין מקום להוסיף מסך חדש.
ובתוך הקידמה הזו יש אנשים שהעבודה שלהם היא להציג שלט למסעדה, או להושיט ברושורים לתיירים שלא בדיוק מתעניינים.
מה שכן, בעשור שחלף, כלומר מהביקור האחרון שלי בכיכר, הציבו שולחנות וכיסאות, שעוברים ושבים יכולים לשבת. לשתות קפה, להביט בנחת במתרחש.

מצלמת רצף תמונות של הטיימס סקוור בגרסה עכשווית, סתיו 2018, נעמדת מול השלטים המרצדים ומחכה לפרסומת מסויימת ורק אז לוחצת על הדק המצלמה. זה קרה לי לא פעם, שחיכיתי שהפרסומת תתחלף, כי רציתי אהבתי את הצבעים/דימוי/טקסט של פרסומת קודמת שהתחלפה מהר מדי. לפחות ציורי הקיר שאני כ"כ נהנית לצלם סטאטיים ואני יכולה להתעכב בנחת עד שמוצאת את זווית הצילום האופטימלית.

אחרי החלק הראשון התיירותי של היום עוברת למקומות פחות מוכרים, כמו גשר וויליאמסבורג והשכונה אליה הוא מוביל. בהמלצת הבלוגרית הניו יורקרית שמבטיחה לי ציורי קיר מעניינים ואווירה נינוחה ושונה ממנהטן המעונבת, האלגנטית וההמונית. חוצה בפעם הראשונה את הגשר בהתלהבות גדולה, מגיעה לשכונה לקראת ערב כשבעלי הדוכנים מקפלים את המוצרים שלהם. בימי ראשון מתקיים שוק פשפשים רק שאיחרתי את המועד. במקום השוק של וויליאמסבורג היגעתי הבוקר בטעות לשוק בשדרה השמינית. זה קרה בגלל טעות ניווט, כשהלכתי על רחוב 42 ובמקום לפנות מזרחה לכיוון השדרה החמישית פניתי מערבה. קורה. לא נלהבת גדולה של שוקי פשפשים, פחות מתעניינת בשטויות שאנשים מוכרים אז מסתובבת על עקבותי ופונה מזרחה ברחוב אחר, 43 או 44. הרחובות של המיד-טאון מורכבים כגריד שמקל מאוד על ההתמצאות, ואם היגעתי בטעות למקום שלא התכוונתי, זו אחת מההפתעות הנעימות שהעיר מזמנת לי.

מאוחר בלילה. מילים שנכתבות לבטא את התיסכול מלינה משותפת בהוסטל. משום מה הלילה השלישי רועש במיוחד לעומת הלילות הקודמים. בחוץ יושבת חבורה רעשנית והשיחות/צעקות מגיעים עד לחדר בו אני ישנה עם חלונות שאינם אטומים לרעש. הבחורה שהגיעה אתמול בשתיים בלילה והעירה אותי נכנסה לפני חצי שעה. עדיין מסדרת ומסתדרת, נעה בכבדות, מרשרשת בשקיות. ואני? עייפה מאוד אחרי קרוב לחצי יממה של שוטטות אינטנסיבית ברחובות. כל מה שרוצה זה לעצום עיניים ולישון. אני כנראה האורחת היחידה שהתלוננה בקבלה שהרעש בחצר "too loud" , שבבקשה יקפידו לשמור על מדיניות השקט המוצהרת של המקום בין 23:00 ל-08:00.

זו בעייה שלי, אני יודעת שאני כזו, עם רגישות גבוהה לרעש, ועדיין, נטרפת מחדש כל פעם שזה קורה. כשרעש בעוצמה גבוהה מדי מפריע לי לעשות shut down. וזה בדיוק מה שאני הכי צריכה, לא בילויים רק איתחול פשוט של המערכות בגוף.

זו עיר כ"כ אינטנסיבית, שאפילו בתי הקפה לא מאפשרים רגע של שקט. לרוב צפוף, לרוב מוסיקה רועשת מאוד, לרוב תור ארוך בהזמנה של הקפה, שלא לדבר על השירותים. בליל של מיליון שיחות שמתנהלות בו זמנית, סרטונים שמתנגנים בסלולרים בווליום גבוה, מוסיקת פופ/רוק/היפ-הופ רועשת. יותר מדי רעש, שאפילו האטמים המצויינים שלי לא מצליחים לסנן. ברגעים כאלו הגעגועים למדבר נוסקים לשמיים, מעל לקומה 80 של האמפייר סטייט.

פוסטים נוספים על ניו יורק:

"זה לא הסגנון שלך"
מידע שימושי
לעלוץ מרוב התרגשות לקראת
חברה לספר לה סודות עמוקים
It will welcome you
It will amaze you
It will inspire you
סתיו בניו יורק, הכל זהב
~ אמנות רחוב ניו יורקית
~ Just to go outside

Comments

2 תגובות על “יומן ניו יורק: It will welcome you”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    אילנה, כמה נגישה הכתיבה שלך. במעט אפשר להושיט יד ולגעת במילים שהפכו לתמונה ולשמוע את הקולות. יופי של יומן ויופי של תמונות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה ניני. שמחה לשמוע שקוראים אותי ודרך המילים שלי חווים משהו מהחווייה שהיתה לי שם. יהיו פרקים נוספים, כי זו חוויה שהיריעה קצרה מהלכיל בפוסט אחד. גם הבחירה של התמונות היתה לא קלה, מתוך השפע הגדול שהבאתי משם…