את לא לבד בירושלים שבלב

חודש שעבר חברה מספרת שקנתה כרטיסים להופעה בירושלים. מי מופיע, אני מתעניינת, אהוד בנאי ואמיר דדון. שני יוצרים מוכשרים שנוגעים בי בשירים שלהם. פונה לחברה השנייה, אולי תבואי גם. מתי בפעם האחרונה היינו בהופעה חייה. לשיר שמושר ב-live יש איכות אחרת, עוצמה גדולה יותר, כשמרגישים את הבסים חודרים ישר לתוך הבטן. בואי ניפגש בירושלים, נלך להופעה ונישאר לישון בעיר, אני מציעה. היא אומרת כן ואני מתחילה לחפש חדר לשתיים. בוקינג מוצא לי במושבה הגרמנית חדר ילדים שעבר הסבה לחדר אירוח. בביניין משופץ ברחוב צדדי שמעולם לא הייתי בו, קרוב מאוד לעורק התנועה הראשי במושבה.

ליקטתי את השירים שהושרו באותה הופעה בעיר דוד בירושלים לפלייליסט משלי. מוזמנים לנגן לכם.

https://www.youtube.com/playlist?list=PL_UQaSwePM406lrjMmiunxZQkISiM7HUN

אולי תקפוץ אלי לבמה בעיר דוד, יא אמיר, תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור. ואמיר בא, את המלאכה היטב יודע, רק ששר מעט שירים והלך. ואני שאוהבת גם את הקול האישי של אמיר, הרשיתי לעצמי להוסיף לרפרטואר של הערב את הניגונים שלו. זה פס הקול של הפוסט הירושלמי שלי, זה שיספר לכם על ירושלים שבלב.

"אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים. גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית. ירושלים הייתה מעיר, למסר. ממקום, לתוכן. מיישוב בפריפריה, למוקד השראה עולמי".
מדברי שמעון פרס ז"ל ב-2009 (מתוך NRG)

זה לא הולך להיות פוסט היסטורי, רבים וטובים ממני כתבו את דברי ימי העיר, אני יכולה להעיד רק על עצמי, על עולמי הקטן, ילדה שנולדה חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, המלחמה שאחריה העיר ש"חוברה לה יחדיו" הופך למטבע לשון השגור עד עצם היום הזה. בעיר הזו, ירושלים-המאוחדת-בירת-ישראל-לנצח, גדלתי, עם העיר הזו יש לי היסטוריה פרטית משלי, זיכרונות, מקומות מאז שמעוררים תחושות עד עצם היום הזה.
ירושלים של פעם שנצרבה בזיכרון הילדי שלי משנות השמונים והתשעים של המאה שחלפה שונה מירושלים של 2019. הירושלים העכשווית שאני פוגשת בביקורים המועטים בבירה בזמן האחרון היא עיר משופצת, מחודשת, טרנדית, מתייפה, מעתיקה מאחותה התל אביבית. מתהדרת ברחוב עמק רפאים שוקק חיים, מלא מסעדות, בתי קפה, בוטיקים, זהה למה שרואים בערים אחרות, למעט הבתים הישנים המצופים אבן ירושלמית שידעה ימים נקיים יותר. להבדיל מתל אביב אין כאן שביל אופניים, לא מבחינה בהמוני רוכבי אופניים וקורקינטים שמסכנים את בטיחותם של הולכי הרגל. מהרחוב עולה קול פיטפוט במבטא אנגלו-סאקסי, קצת אנגלית, קצת צרפתית. נוף אנושי רב גילאים, ילדים, צעירים, זקנים, בלבוש רגיל, אופנתי או סגנון דתי. עירבובייה ישראלית אופיינית.

בגלל המוניטין הירושלמי של לילות הקייץ הקרירים אני זוכרת להביא איתי בתיק גם סווצ'ר למקרה ש… סווצ'ר שנותר מיותם משימוש, כי גם ירושלים, שפעם קינאנו בה על מזג האוויר הקריר שמשפיעה על תושביה, חווה בימים אלו טמפרטורות גבוהות, מחניקות.
מגיעה למושבה הגרמנית בצהרי יום חמישי, יוצאת מהמכונית הממוזגת אל רחוב מעולף מחום, מסתגרת בחדר הממוזג לאגור כוחות. כשהחברה מגיעה העירה יוצאות יחדיו לרחוב הראשי. שני דברים יוצאי דופן לביקור הנוכחי בעיר, הראשון, פעם ראשונה שאני משלמת עבור לינה בעיר, עיר שתמיד היה לי בה בית והשני, פעם ראשונה מזה זמן רב שאני מסתובבת בחברותא. לרוב אני לבד. היום אני לא. היום אני מבקשת את הקירבה.

המושבה הגרמנית, שכונה שמעולם לא גרתי בה, רק חלפתי דרכה לא מעט פעמים. במיוחד בשיעורי הנהיגה הזכורים לשימצה. בביה"ס האנתרופוסופי "אדם" נמצא הקונסרבטוריון, פעם האזנתי שם לרסיטל, פעם החלפתי שם דיסקים של מוסיקה קלאסית בספריית המוסיקה.

"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ" אמר המשורר טשרנחובסקי ויורשה לי להעיר שהאדם הוא גם תבנית נוף עירו. לא יכולה שלא לחשוב איך היו נראים חיי לו גדלתי בעיר שקרובה לים כמו אשדוד למשל. לפעמים אני תוהה עד כמה ירושלים השפיעה על יסודות באופי שלי. עיר עם הרים סביב לה, עיר שבליבה חומה, עיר שבנוייה שכבות-שכבות, עיר של אבנים, של רוחות מקפיאות.

ברוכים הבאים לפסטיבל יוצרים תהילים בעיר דוד, זו השנה השביעית שמתקיים מתוך רצון לחבר את מורשת המשוררים של פעם שישבו בעיר דוד לתרבות הישראלית העכשווית.

"מקום אחד יש בירושלים שאני הולך אליו פעם אחת בשנה בחג השבועות וזה קברו של דוד המלך, לפי שדוד המלך חביב עליי מכל היהודים שבעולם. מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים במלחמות עם גוליית הפלישתי ועם שאר הרשעים ואף היהודים, להבדיל, בוודאי היו מטרידים אותו הרבה, אף על פי כן, היה לוקח לו זמן לנגן בכינור ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים. מלך זה, היאך לא אוהב אותו"
ש"י עגנון, לפנים מן החומה

בערב חג השבועות, שבו ע"פ המסורת נולד ומת דוד המלך, מבקשים בעיר דוד לחזור ולעשות ניגונים בעירו.

למרגלות עתיקותיה של עיר דוד, בצד המזרחי של העיר, בשטח G ו-E כפי שמסומן במפה המחולקת בקופת האתר, שם מתקיים המופע של אהוד בנאי, יוצר וותיק ומוערך שמארח את אמיר דדון יוצר צעיר וגם נגן סקסופון אתיופי מוכשר. הניגון של כולם יחד, הצלילים המוכרים כשהם נישאים ברוח הנעימה של ערב קייץ חם, נשמעים קצת אחרת מעל הבמה של עיר דוד. הרי יכלו לקיים את ההופעה במקום ניטרלי כמו בריכת השולטן ובכל זאת בחרו בעיר דוד. למרות המיקום הרגיש, למרות האבטחה הכבדה שנדרשה על מנת ללוות את המשתתפים אל האטובוסים שיחזירו אותם לחניונים.

כשנשמעו הצלילים מרחוב האגס אחד, אני מייד מרגישה צביטה בלב. צלילים שמעירים עצב עמוק, זכרונות של חג, ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין. ועצב גדול שמשתלט עלי כשנזכרת בבית ילדותי, בקירות ספוגי הזיכרונות, זיכרונות שביום יום דחוסים עמוק בפנים, שאין לי שום עיניין וחשק לאוורר אותם, שעדיף אולי לשכוח אותם, להיפטר מהם אחת ולתמיד. והינה מגיע הקול המרגיע של אהוד ששר, תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן, כן. אל תפחד. אתה לא לבד. אני שרה יחד עם המוסיקה, שיר הימנון למי שנפלה רוחו לתהום של דיכאון, שיאזין לצלילים, למילים המעודדות, שמפיחות תקווה, מחזקות. ואני חושבת שרק מי שהיה שם בעצמו, בתהום החשוכה והקודרת הזו ויצא משם יכול לשיר ככה, בכזו נחישות ורכות, אל תפחד, אתה לא לבד. אל תפחדי, את לא לבד. וכמה שכולנו זקוקים לשמוע מילים כאלו מדי פעם, שנאמין שבאמת, אבל באמת, אני לא לבד. אני יכולה לתקן.

תני לי יד, תני לי, זהו נוף ילדותי, הוא שר בקול מרגיע, מכשף, שיכולה לשמוע בלופ-אינסופי, זהו גם נוף הילדות שלי, ואיך זה שמעולם לא הייתי פה. על סילוואן שמעתי סיפורים מהרומן ראשון שהיה לי וחרץ בי שריטה עמוקה, שהיו ימים שחשבתי שלעולם לא תגליד. מריצה עשרות שנים ב-fast forward, נוסעת על כביש 443, בין מודיעין לירושלים, הלוך-חזור, מהמקום שהיה אז ביתי לגבעת רם, לימודי התואר השני. אחרי הודו, אחרי שחיפשתי עוגן, יציבות, מקצוע, פרנסה.
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון. תודה לאל שנחסך ממני הסיוט הזה. מי רוצה לחזור לתיכון, גם לא ללימודים בבצלאל או בגבעת רם. אין בי טיפת געגוע לימי הסטודנטיאלים. הכל כבר עבר. נגמר. נגמר.

והימים ימי ערב חג השבועות, בני ישראל חונים סביב הר סיני, בלב המדבר, משה על ראש ההר, משתהה כל כך הרבה ימים, לא נותן סימן, מה נותר לעשות אם לא להסתובב סביב עגל הזהב. כמו שהיה אז במעמד הר סיני, ככה בימינו, בשנות העשרים של שנות האלפיים, מסתובבים סביב עגל הזהב, סוגדים לכל מה שמנצנץ כסף, שמריח כסף. לו הייתי שם במעמד הר סיני, האם הייתי שוכחת את עצמי, יוצאת במחול מטורף סביב עגל הזהב, או שלא.

כמו שאני חייה את חיי היום, לא מחפשת, מי יתן כיוון, לא מכתירה גורואים שיהיו לי לאב. מסתובבת בלב מדבר, צמאה למים חיים, רק שאת הצימאון הזה אני מרווה בכוחות עצמי.

צלילים כמו מים נופלים מהשמים במדבר, המילים של אמיר דדון נוגעות בי, מזכירות לי את השמיים הפרוסים מעלי כשאני משוטטת במדבר, על השביל, השביל הזה מתחיל כאן, שר אהוד את הימנון הטיילים באשר הם, חותך באויר, בין הבתים, יוצא אל האור, אל חיים חדשים.
שורות שקולעות בול להרגשה שלי עכשיו, תחילת יוני 2019, יוצאת אל האור, אל חיים חדשים.

למחרת בבוקר אנחנו שמות פעמינו לעיר העתיקה, חוצות את שכונת ימין משה שדייריה מבקשים לא לצלם את הבתים הפרטיים וזה מזכיר לי ערים אחרות בעולם כמו אמסטרדם וונציה שמוצפות תיירים, הצפה שפוגעת באיכות חייהם של התושבים המקומיים. ככה זה כשגרים באחת השכונות היפות בעיר, מול חומות העיר העתיקה, הגיוני שיחלפו ברחובות לא מעט אנשים שאין להם קשר למקום. ככה גם אנחנו, תיירות בירושלים היפה, חולפות ברחובות היורדים לכיוון בריכת השולטן, משם לפארק טדי, מול המזרקה שבשעות הבוקר שוממה וריקה מאנשים וילדים. ייתכן שהיא פועלת בשעות מסויימות, נזכרת בצהרי שישי קייצי אחד כשהזדמנתי לפארק ומים בקעו מהרצפה לקול צהלולי ילדים ומבוגרים כאחד.

העיר העתיקה מולנו, נכנסות בשער. ברחבה של שער יפו מוכר בייגלה ערבי, צעיר אמריקאי הלוקה בסינדרום ירושלים מרצה בקול רם חזיונות אפוקליפטים, משאית עם ברזי מים קרים לעולים לרגל. אנחנו בדרכינו לכותל, דרך הרובע הארמני והרובע היהודי. שמחה על ההזדמנות לבקר בבית הכנסת 'החורבה' שבשישי בשעות הבוקר המאוחרות פתוח לקהל תמורת תשלום. עולות לעזרת נשים ולתצפית היקפית על העיר העתיקה. אני אוהבת את נקודת המבט הזו מגבוה, על גגות המבנים, צריחי המסגדים והכנסיות. מלמעלה העיר העתיקה נראית טיפונת פסטורלית.

"במלחמת השיחרור תש"ח (1948) זו הפעם השנייה בה נחרב ופוצץ בית הכנסת "החורבה" המפואר, הגדול והחשוב ביותר ליהודי העולם. סיפורו של המקום מקפל את תולדות ההתיישבות היהודית בירושלים בעת החדשה שלאחר חורבן בית המקדש השני. בשנת תש"ע נסתיימה בניית בית הכנסת בשלישית, בשיחזור מדוייק. היכל מרשים ובו ארון הקודש הגבוה בעולם, ציורי קיר, ממצאים ארכיאולוגים ותצפית פנורמית מרהיבה על העיר העתיקה והרי ירושלים."
מתוך עלון מידע על בית הכנסת 'החורבה'

אחת לכמה זמן אני מגיעה לכותל. חשוב לי מאוד לעמוד מול קיר האבנים, להישען עליו, לגעת בו ולומר במילים שלי תפילה. לפעמים בלי מילים, רק בדמעות. לו לכותל היו אוזניים, לו היה לו פה, לו יכול להיה רק למנות את שמות האנשים שביקשו, התפללו, התחננו עבורם.

אם יש בירושלים מקום שלעולם לא יהיה בשיפוצים הריהו הקיר של הכותל המערבי. בו לא נוגעים, אבל ברדיוס סביבו אפשר לבנות, לשפץ, להוסיף עוד ועוד מבנים ולסגור על הרחבה הגדולה שפעם היתה פתוחה ונגישה לכל, בלי מכונות שיקוף לבידוק ביטחוני קפדני. זה זמן שיגעון מהומה עד אין קץ. זה זמן רב שהמקום מוגן, מוקף שוטרים ואבטחה כבדה. ככה זה בעיר שסועה, פצועה, מסוכסת, כואבת כמו ירושלים. החושך גובר כאן, באיזור הנפיץ, הדליק, הקדוש, "שריד לבית המקדש" שלנו ואבן השתייה הקדושה שלהם.

כשהולכים ברחבה המרוצפת באיזור הכותל, הר הבית, קודש-הקודשים, ההפרדה בין "הם" ל-"אנחנו" מקבלת משמעות חזקה, כזו שמרגישים בכפות הרגליים שמסרבות להיכנס לסימטאות השוק בעיתוי של סיום התפילה כשהמוני גברים מוסלמים נוהרים לכיוון שער יפו וסימטאות הרובע. לא בא לנו להידחק בין ההמון הגברי, מעדיפות לחזור דרך הרובע היהודי. מביטה סביב ולא יכולה שלא לראות מרחב מיוסר, מבינה שיש כאן עוד עם שרוצה לחיות כאן, שאי אפשר להתעלם ממנו, מצד שני אי אפשר להניח לו להתפרע ולפגוע בנו כאוות נפשו.

ירושלים. הר הבית. רחבת הכותל. לב העולם היהודי. כיפת הסלע ובלבה אבן השתייה, המקום ממנו עלה מוחמד לשמיים. לב שבור. פצוע. מדמם. ועולות בי שאלות תם, למה, למה זה ככה, וגם עד מתי, עד מתי הסיוט הזה יימשך, מתי נלמד לקבל אותם. מתי הם ילמדו לקבל אותנו. כתבתי קודם שאלו שאלות נאיביות.

תם הביקור הקצר שלי בירושלים השסועה, הקרועה, הפצועה, הכואבת, המסוכסכת, היפה עד כדי כאב. מלאכי ציפורים מעלייך מלווים את צעדייך. חוצה את העיר ונוסעת לדרכי, תוהה אם ומתי תבוא שלווה לעיר הזו.

איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.

עד שפוסט זה יעלה לאוויר העולם הדיגיטלי שבועות ועימו תיקון ערב שבועות יחלפו, ובכל זאת אסיים עם "תיקון" כפי שמופיע בשירה של יונה וולך. משוררת אהובה שהתוודעתי לשירים שלה בתקופת הצבא, מאותו רומן ראשון שחרץ בי שריטה וגם נתן לי כמה מתנות, אחת מהן היא חוברת שירים של וולך. ככה ציירתי את השיר "החיים שיש לך" לפני שהתחלתי ללמוד בבצלאל וקוקלקלתי בנגע הקונספטואלי.

Comments

6 תגובות על “את לא לבד בירושלים שבלב”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    ההקשרים, החיבורים, הקשרים וההתרות שאת עושה, בין מילים רגשות, מראות ושירים, הם יפהפיים. הצילומים שלך לא רק נראים – הם ממחישים ירושלים בדרך משלך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה ניני! שמחה להצטרפת לטיול איתי בירושלים שבלב

  2. תמונת פרופיל של מרוה
    מרוה

    וואוו אילנה את כשרון ענק!!
    זאת ממש מלאכת מחשבת ואומנות האופן בה את מצליחה לשלב כל כך הרבה דברים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה יקרה! היה כייף גדול להסתובב בסימטאות העתיקות יחד איתך

  3. תמונת פרופיל של גלית קידר
    גלית קידר

    אני מאוד אוהבת את החיבורים שלך.
    נתת פה לירושלים חיבוק ענק הן המילים ובמיוחד בצילומים המרהיבים שלך.
    תודה על הפוסט הנהדר הזה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה גלית. שמחה שבאת לבקר בבלג ועל הדרך גם בירושלים…