"אוברדוז" או מחרבנים ביחד…

שבוע לפני סגירת התערוכה "אוברדוז" במוזיאון העיצוב בחולון היגעתי לצרוך מעט אמנות ותרבות.
ביג מיסטייק לבקר במוזיאון בימי שישי של החופש הגדול, כשהורים מגיעים עם ילדיהם מה שמייד מעלה את הדציבלים באולמות הממוזגים לרמות בלתי נסבלות.
מכירים את החוקים הנוקשים שמקפידים עליהם בכל מוזיאון, בארץ ובעולם, "נא לא לגעת", "נא לא לשבת"? הייתי מוסיפה גם "נא לא לצעוק".
הרבה "שששש…" נשלחים לכיוון הילדים המשתוללים ועדיין הווליום גבוה מדי לטעמי.

המלצה חמה – סעו לבקר בתערוכה לפני שהיא נסגרת בסוף יולי, רק אל תשכחו להביא אתכם אוזניות או אטמים.
האוזניות יכולות לשמש אתכם אם תרצו להאזין להדרכה הקולית דרך הטלפון הנייד שלכם.

ואחרי שזה נאמר, כמה מילים על התערוכה עצמה, "אוברדוז", כלומר מנת יתר.
של חפצים, של צרכנות, של מוצרי צריכה, של שימוש שלא פוסק לרגע.

הטקסט שמופיע כהקדמה לתערוכה

בתערוכה מוצגים 180 פריטים מתוך אוסף כולל של כ-4000 חפצים של גלילה ברזילי-הולנדר. היא נעה בין דירה גדושה אלפי חפצים שנאספו לאורך שנים בחו"ל לבין הדירה המינימליסטית שלה בתל אביב, שם יש שני פריטים בלבד. ככה לדברי המדריכה שבעשר בבוקר מובילה סיור מודרך.

תערוכה עושה שימוש בחלל התצוגה של המוזיאון כמו בית, כשהגלרייה התחתונה מייצגת את המרתף והגלריה העליונה את שאר חלקי הבית.
במרכז הגלריה העליונה מעגל אסלות אדום. מנדלה סוראליסטית של בתי שימוש. מעין סלון אלטרנטיבי בו האורחים מוזמנים לשבת על הטויילט ולחרבן ביחד.
חוץ מקקי-פיפי העבודה הזו מעלה לדיון גם נושאים יותר רציניים כמו מיחזור של מים אפורים. ו… תחליטו בעצמכם…

מזכירה שאני לא מבקרת אמנות בהכשרתי, ככה שהמחשבות או ההערות שבפוסט זה מייצגות את הפרשנות האישית שלי לשפע המוצגים שראיתי ברעש הגדול של המוזיאון.
כל אחד מוזמן להתרשם ולסנן את הרשמים דרך הפילטרים האישיים שלו.

בכניסה לחלל התצוגה מקבל את קהל המבקרים קיר לבן גדול.
ארון קיר גדול שמורכב מחפצים לבנים. המדריכה סיפרה שהמוזיאון יצא בקריאה לציבור להביא "זבל לבן", חפצים מהבית שאינם זקוקים להם והם בצבע לבן.
את הזבל הלבן אירגנו בצורה סימטרית ומוקפדת מאוד בארון קיר עם מקרר, מכונת כביסה, מדיח, טוסטר, מגירות ועוד חפצים בילד-אין, חפצים שימושיים שנמצאים במטבח של כולנו, לצד  חפצים שמעלים גיחוך, כמו מקלדת מחשב, טלפון לחצנים, מגירות הפוכות, ספונג'ה מקופלת ועוד.
זו עבודה שמתגלה לאט, ככל ששוהים לידה יותר זמן מבחינים בעוד פריטים, עוד חפצים שמתחברים אחד לשני כמו אבני פסיפס, עד שמתקבלת תמונה שלמה, גדולה, לא פונקציונלית בעליל. אבל מאוד נקייה ומסודרת.
מזכיר לי קירות בדירות זעירות, מה שנקרא tiny houses, שם כל סנטימטר בחלל מנוצל, כולל קירות המטבח שמתוכם שולפים חפצים לשימוש בעת הצורך ואח"כ מחזירים למקום.
אבל בהקשר של תערוכה שמדברת על עודף חפצים, התחושה היא של "סתם". אספו המון חפצים וסידרו אותם בצורה מאוד מוקפדת, אחד ליד השני, כמו פאזל, אבל חסר כל תועלת.

תערוכה נעה על התפר בין עיצוב לאמנות, בין שימושי לרגשי ואינטואיטיבי.
בתערוכה תמצאו פריטים רבים שלא משמשים ביעוד המקורי שלהם. ועדיין מישהו שמר אותם, לא זרק, נהפוך היא, לקח אותם ועשה להם איזשהו טוויסט יצירתי.
כיסאות למשל. פריט פקרטי שנחוץ לנו בחיי היום היום וזוכה לאינספור פרשנויות עיצוביות. רובן לא נוחות בעליל, אם כי קשה לדעת רק מראייה, כי כאמור, אסור לגעת או לשבת.

מי שמכיר אותי יודע, אחת ההנאות שלי היא למלא שקיות אשפה. אני אוהבת למחזר, וכשאי אפשר אז לזרוק, לתרום או למכור. אלא אם זה פריט בעל ערך סנטימנטלי.
לכן אפשר לדמיין איך הרגשתי מול הקולאג' המצולם של האמן הסיני, גיבוב עצום של פריטים אישיים שצולמו ותועדו במהלך 12 שנים ולבסוף שולבו בקולאג' הזה.

לזרוק! מה זה הג'אנק הזה? מי צריך את הג' אנק הזה?
זו התגובה המיידית שלי. רתיעה על גבול הסלידה.
אבל זו אני, מינימליסטית מתוך בחירה, שמתקשה לראות את החן שיש באגרנות הכפייתית של אנשים שצוברים עוד ועוד חפצים ולא משחררים.
הקולאג' סיקרן אותי מאוד. מה עוד יש שם? בתוך הגיבוב העצום הזה גיליתי דימוי של גלובוס וגם מחברת ועט. את אלה לשמור, כל השאר לזבל ואת הצילום הגדול להשאיל לתערוכות בגלריות ומוזיאונים. כי הוא משמש טריגר למבט על המרחב הפרטי של כל אחד, עד כמה הוא עמוס בשאריות מסטיקים, בדלי סיגריות, כרטיסים שפג תוקפם, פחיות שתייה ועוד ג'אנק.

נקודה נוספת שאני רוצה לגעת בה היא ספרים. חפץ טעון במשמעויות.
מה עושים בעולם העיצוב והאמנות עם ספרים? איזה חופש לוקחים המעצבים כשהם מטפלים בספר?
בעבודת וידיאו אחת עשו ערימה של 30 אלף ספרים בצבעים שונים. המצלמה מראה את הערימה העצומה הזו שמאוד לא נגישה לקריאה, ואז היא מתחילה להתנדנד , הספרים קורסים ונופלים לרצפה ברעש גדול. וכמה שניות אח"כ הם מסתדרים מחדש בערימה הגדולה. ושוב נופלים ושוב חוזרים ברברס למקומם.
יש ספר שקשור לתיקרה והדפים החתוכים לפסים צרים נשפכים החוצה למפל עדין של נייר
יש ראש של אישה שנחצב מתוך ערימת ספרים, כנראה בחיתוך לייזר
ועוד כמה עבודות נייר.

מותר? אסור? באמנות אין דבר כזה שאסור. המעצבים מותחים גבולות, מתייחסים לספר כאל אובייקט שיש לו צורה, נפח, צבע. התוכן לא רלוונטי.
כשאני מביטה בעבודות הללו מצד אחד אני מלאת התפעלות כלפי ההמצאתיות והיצירתיות. מצד שני קשה לי שלא לחשוב על אותו סופר שהגה מילים ורעיונות, שכתב טקסט שהתפרסם בספר.
מי אני שאחליט אם זה ספר גרוע שאפשר להתעלם מהתוכן שלו, לפרק אותו, להשתמש בו כחומר גלם למשהו אחר? או אם זה ספר יקר ערך ששומרים על מדף לקריאה?
מתי ספר סיים את תפקידו כמיכל של תוכן רעיוני, של סיפור או שיר וומתחיל לשמש כמשהו שממחזרים, גורסים, מנסרים, חותכים, מפילים וכו'?

אני שמחה שהביקור בתערוכה העלה בי את השאלות הללו, גם אם אין לי תשובה חד משמעית.

 תמונות נוספות של עבודות שאהבתי בתערוכה

מי שיכול, מומלץ שיקפוץ למוזיאון בחולון (לא לשכוח אוזניות) ויראה את העבודות כולן בגוף ראשון.

Comments

2 תגובות על “"אוברדוז" או מחרבנים ביחד…”

  1. תמונת פרופיל של תמרית
    תמרית

    עשעת לי חשק ואלוהים יודע שבאחרונה בכלל לא בא לי לראות אמנות

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה תמר, יש אמנות ויש אמנות…. כך או כך, עוד מע התערוכה תורד ומניחה שבמקומה תבוא חדשה לפא פחות מושקעת ומעניינת. המוזיאון בחולון תמיד מפתיע לטובה.