חגיגת סיום השביל

צלילי חליל של דיוויד ברוזה בקעו הבוקר מהרדיו ומילאו את חלל המכונית שנעה על כביש החוף, העלו בי זכרונות על חולות מדבר, רוחות, סופות, שיטפונות. הגברתי את הווליום והצטרפתי בקול לשירה, "הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד"

צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכל
חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול

כשהרוחות אותו ליטפו בעוז אחז במוט האוהל
אוזניו אטם הוא לא לשמוע לא לנשום כלל את הצליל
אתה נווד לחש מדבר אתה נקבר באוהל צר
והכבשים פעו בואדי כמו חליל

הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד
הו הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד

וכשפרצו השיטפונות שכח את כל מה שהבטיח
אל הצלילים של החליל הושיט ידיים בסופה
במחול טירוף בקני הסוף נסחף שיכור כמו חול ברוח
גם הסלעים פרשו כנפיים כמו אנפה

וכשחזר שוב על סוסו להעמיק את מוט האוהל
על היריעות היא בחוטים ובצבעים מילים רקמה
ברוך שובך בוגד אחוז היטב במוט האוהל
כי גם אותי סופה נודדת סחפה

מילים: איציק ויינגרטן

כי גם אותי השביל סחף בכזו התלהבות ותשוקה, שאלמלא השמש היוקדת של חודש מאי הייתי ממשיכה לנדוד עוד ועוד. לפי המעקב אחר המקטעים בהם הלכתי לעומת סך כל המקטעים חסרים לי עוד כ-200 ק"מ שמשתרעים על פני כעשרה ימי הליכה. לא ביג דיל, רק שהחום… החום זו נקודת החולשה שלי, הקצה שמעבר אליו אסור לי ללכת כי עלולה להסתכן במכת חום. מניסיון עבר יודעת עד כמה הגוף שלי מגיב לא טוב לעומס חום, עד כמה הוא מתקשה לקרר את עצמו ועד כמה סיטואציה כזו עלולה לסכן אותי. לכן בעל כורחי, אין לי ברירה אלא להניח את מקל הנדודים ו… להגיד "נגמר"…
עם שלוש נקודות במקום סימן קריאה שהייתי מסמנת בגאווה רבה לו הייתי מסיימת את השביל כולו, כמו שרציתי.

"מסע בן אלף קילומטרים חייב להתחיל בצעד אחד."
לאו טסה

"שבילים נכבשים באמצעות הליכה, לא באמצעות המתנה."
רובין שארמה

יש מצבים בהם הרצון למשהו כ"כ חזק ומשמש כדלק שמניע לפעולה. כזה היה השביל עבורי בעונת הטיולים הנוכחית, לכן כשחשבתי על "טיול פרידה" מהשביל הבחירה במכתש רמון ופרסת רמון היתה אקורד סיום מתבקש.
השטפונות שגבו את חייהם של 12 אנשים לפי כחודש, הותירו בנגב ובמדבר יהודה גבים רבים. כחודש לאחר השטפון, נסעתי יחד עם שמוליק, חבר יקר שגם צעד איתי בשביל בעמק האלה, לשכשך בגבים הנפלאים של מכתש רמון.

חוזרת על המילים ששמוליק אמר, היה תענוג צרוף.

החוויה הפיזית בהליכה בשביל היא מאוד דומיננטית. ויחד איתה התודעה שלי שמתעופפת חופשי אל פריפריות אקזוטיות, רגש שאני מניחה לו להישפך ממני. חווה מנעד של רגשות, מסכימה להכיל בגוף תחושות שמופיעות מעצמן כל הזמן מבלי שביקשתי מהן. וכל הזמן הזה, השביל מונח שם לפני, מתפתל, עולה, יורד, מסמן לי היכן לפנות ימינה או שמאלה. נותן לי מסגרת, מסגרת מאפשרת. מסגרת שעוזרת לי למצוא את הדיוק שלי, להחזיק בקלילות, בנינוחות, להיות קרובה לטבע, לעצמי, להיות באמפתיה לעצמי ולאחרים. לקבל את המתרחש, לקבל את כל מה ההפתעות שהדרך מזמנת לי.

"עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא – להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי, כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית… יצא לי במרוצת חיי לפגוש אך אדם אחד או שניים שהבינו לאמיתה את אמנות ההליכה… את סוד הטיול הרגלי – שהיה להם הכישרון הפנימי, אם אפשר לומר כך, להליכה לשם ההליכה, לטיול לשם ההנאה שבעצם הדבר."
הנרי דיוויד ת'ורו, "ברגל", אמנות הטיול הרגלי

זו מסגרת שהוציאה אותי החוצה, גם דרך ההליכה בנופי הארץ וגם דרך הכתיבה, כשתרגמתי את התמונות הפנימיות שעלו בי תוך כדי תנועה למילים, לקטעים שפרסמתי בבלוג המסעות שלי. כשאיפשרתי לזרם של מילים שביקשו להגיע דרכי ושיחררתי אותן אל המרחב. ההרגשה הזו, שהמילים והתמונות שעוברות דרכי יכולות לתת השראה וחיזוק לאחרים, שהן מאירות את יופייה של הדרך, מחזקות את התחושה שאפשר – זו הרגשה שהיטיבה עמי.

מי שעוקב/ת אחרי הכתיבה שלי יודע/ת שנושא המסעות מעסיק אותי, מאתגר אותי. אני מתמודדת שם עם קושי, עם ביקורת עצמית, מה שהופך את התחום הזה בחיי לכר פורה לעבודה פנימית והתפתחות. מה שאני מתחילה לגלות ממש לאחרונה, הוא את העונג הבלתי צפוי שיש בשינויים שלא נולדים מתוך הניסיון לשפר את עצמי.
למשל, מה זה אומר עלי, שלא הצלחתי לתקתק את כל השביל בשמונה חודשי הליכה? או איך אני נמדדת ביחס למי שכן מצליח?

אני מבינה שהשביל הוא רק שביל. הוא לא מעיד שום דבר עלי כאדם, ואני יכולה להתחיל לשים לב מה אני לומדת על עצמי כשאני מטיילת בשביל, מה קשה לי, מה מאתגר אותי, מה מפריע לי. לא מתוך חיפוש של איך להשתפר או להיות מוצלחת יותר, או לתקתק עליות בלי להתנשף – אלא מתוך תשומת לב אמיתית ואוהבת לעצמי. ובמרחב הזה רעיונות חדשים יכולים להיוולד בטבעיות ובספונטניות, במרחב הזה ההנאה מפעפעת ואני צוחקת מבפנים.

"שום דבר מרעיש, שום תפאורה מפליאה. אין כאן מאותם מראות שהבריות תמיד שמחים למצוא ולצלם לתיאבון: חורשות, מתארי הרים, עיקולי דרך, כתמי צבע.
אין "פנטסטי" עם "כביר" ועם "איזה יופי"
ומה יש כאן? רק יפה, גלוי ושרוע."
ס. יזהר, "סיפורי מישור"

"מה אעשה בחודשי הקייץ בלי השביל?" אני מייללת לשמוליק בקול רם, תלונה של מכורה כשנלקח ממנה מושא התענוג. הרי אילו יכולתי הייתי דוחה את הקייץ לשבועיים האחרונים של אוגוסט וממשיכה בשלי, מקטעים בתפזורת בכל סוף שבוע. אני מבינה שיש תקופות שכל מה שמתבקש בהן הוא מנוחה והרפיה, וגם זה בסדר. בהמשך תגענה גם תקופות אחרות אינטנסיביות יותר וגדושות בתנועה. אם במהלך השנה הייתי כמו כדור שנע על פני גל, בחודשי הקייץ אני כמו כדור שנח בתוך השקע. איזון דינאמי לעומת איזון סטאטי כשהאידאל נמצא איפשהו באמצע. שביל הזהב בין השקע, שלא יהיה עמוק מדי לבין הגל שלא יהיה גבוה מדי.

וכעת? כשקצב התנועה הולך ויורד, כשלאט-לאט אני מתחילה להתרווח בשקע, מה שאני יכולה לעשות זה להעלות זכרונות.
כמו למשל, אותו זיכרון מחמישי בלילה, באמצע בפברואר, כשאני יורדת מהטרמפ שלקח אותי ממצפה עד לכניסה לנחל גוונים ונכנסת לבד אל תוך חושך כמעט מוחלט, צועדת מרחק של קילומטרים ספורים עד לחניון הלילה. זו היתה ההתחלה של מקטע בן יומיים במזרח הרמון ולמחרת בבוקר אחרי הטיפוס על הר סהרונים חציתי את פרסת נקרות, שהיתה אז ריקה ממים.
לחזור כעבור חודשיים לאותו המקום, לראות ולחוות אותו כפי שלא ראיתי וחוויתי מעולם זו חווייה מיוחדת. זו הפעם הראשונה שאני רואה את המעוק היפהפה הזה מלא מים. מדובר בקטע קצר של כמה עשרות מטרים, כשלקראת היצאה ממנו המים עמוקים ומחייבים שחייה. תופעה שקורית אחת ל… לדברי אחד הפקחים, הפעם האחרונה שהמעוק התמלא, היתה בחורף 1991, ואם כעת המעוק מלא מתבקש שאגיע אליו לבושה בבגד ים ואשחה בו הלוך-חזור, מתענגת על כל טיפת מים, על כל רגע.
אם באותו בוקר חורפי בפברואר עצרתי להפסקת קפה קצרה בתחילת המעוק ואח"כ המשכתי ללכת לכיוון כרבולת חררים, נחל מעוק, נחל גלד, גב חולית – יום ארוך ויפה היה לפני – כעת, בשבת הקייצית של אמצע מאי, שמוליק ואני מדלגים בניחותא ממקור מים אחד למשנהו, בין הפסקת קפה אחת לשנייה.

"ומעל הכל, הבט עם עיניים בורקות על כל העולם שמסביבך בגלל שהסודות הגדולים ביותר נחבאים במקומות הכי לא סבירים. אלו שלא מאמינים בקסם לעולם לא יראו אותו."
רואלד דאל

התחלנו את היום בפרסת נקרות, לא שמים לב לזמן, רק לקראת שתיים בצהריים חוזרים על עקבותינו עוצרים לטבילה נוספת בעין סהרונים, "מעין שכבה קטן הניזון ממי התהום הגבוהים שבאיזור ומושפע מאד מהשטפונות שבמקום -"נודד" לאורך האפיק. סביב המעין צמחיה עשירה ומגוונת". מעיין שלרוב נראה כמו בוץ עם מעט מאוד מי שתייה לבעלי החיים ולצמחייה. הפעם הוא מלא במים נקיים ומזמינים. קוראים לנו לעצור ולהתיישב לזמן מה בתוך המעיין, להתענג על יופיו של המקום.

המלצה על מסלול טיול בפרסת נקרות ועין סהרונים מתוך האתר "טבע ונופים בישראל" – מסלול הליכה טבעתי המשלב מעיין, עתיקות וקניון בפאתי מכתש רמון

"רואה את ההר הזה? זה הר סהרונים והפס הזה זה שביל ישראל. כשטיילתי שם בחורף…." ככה אני לשמוליק, "כשיימאס לך לשמוע על השביל תגיד ונדבר על דברים אחרים…"

הרבה פעמים הייתי אומרת על השביל שהוא המשאב שלי. משאב שעוזר לי לחדש, לרענן ולחזק את המשאבים הנפשיים. ולמי שלא מכיר את המונח הזה "מישאוב" אני מסבירה שמדובר במשאבים האנושיים שלנו שזקוקים להתחדשות, בצורך הטבעי של כל אחד מאיתנו לאזן את הנפש שלו.
לשמחתי מצאתי את השביל ככזה. סימנתי לי אותו בסימון פנימי כמשאב שמאפשר לי לשהות במה שעושה לי טוב, במיוחד בזמנים קשים. השביל עזר לי להעיף חששות, פחדים ודאגות ברוח החופשית ואיפשר לי כל פעם מחדש להתמסר לכמה שעות שנמתחו על פני יום או יומיים של הנאה, שיחרור. כייף. מין הרפתקאה שכזאת.

כשסיימנו לטבול בפרסת נקרות ובעין סהרונים נסענו על הציר החדש, לאורכם של כשבעה ק"מ בדרך שעוברת בין מחצבות נטושות. המחצבות לשעבר הפכו למעין מוזיאון גיאולוגי שמציג את שכבות הסלע הקדומות יותר. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת דרך הגן הלאומי שנחנך לאחרונה, מצרה על כך שהאובך ששרר צבע את השמיים בגוון עכור ועימעם את הצבעים.

גן לאומי צבעי הרמון – מתוך האתר "טבע ונופים בישראל"
"הגן הלאומי משתרע במרכז מכתש רמון באיזור בו בוצעה כריית מחצבים במשך עשרות שנים. המפעל הנטוש, יחד עם חלק מבורות הכרייה, מיועד לשימור ושיקום כמוזיאון גיאולוגי פתוח.  חלק מהמחצבות הגדולות אוגרות מים בחורף לעומק מטרים אחדים ונצפות היטב מדרך הנוף, אך אינן מהוות אתרי רחצה מוסדרים."

בגלל שהמחצבות נמוכות מפני השטח נצברו בהן לא מעט מים, בחלקן אלו מי תהום ובחלקן מי הגשמים שנקוו. עצרנו לתצפית וכשהיגענו ל"אגם הנעלם" המלא מים בגוון טורקיזי לא יכולנו לעמוד בפיתוי ולמרות שלטי האזהרה ירדנו מטה לטבול במים העמוקים, הקרירים, הנפלאים.

לא יכולתי לבקש דרך טובה מזו לחגיגת סיום שביל ישראל שלי.

"אלוהי, אינני מבקש נסים ואשליות, אם כי כוח של כל יום.
למד אותי את אמנות הצעדים הקטנים.
עשה אותי מתבונן וקל התמצאות,
כדי שבבליל הימים אדע לעצור בזמן ולהבחין
בהמצאות וניסיון שגרמו לי התרגשות.
למד אותי לנהל נכון את זמן חיי.
הענק לי חוש דק, על מנת להבדיל בין עיקר לטפל.
עזור לי להבין, כי אשליות לא יכולות לסייע בכלום,
וכך גם לא זיכרונות העבר ולא הרהורים אודות העתיד.
עזור לי להיות כאן ועכשיו ולחוש רגע זה כבעל חשיבות מרבית.
שמור אותי מאמונה תמימה, שהכל בחיים צריך לזרום חלק.
הענק לי תובנה ברורה, שהקשיים, כישלונות, נפילות ואי הצלחות
הם חלק טבעי מהחיים והודות לחלק זה אנו צומחים ומתפתחים.
הזכר לי, כי הלב לעתים קרובות מתווכח עם ההיגיון.
שלח לי ברגע הנכון מישהו, שיהיה מספיק אמיץ
על מנת להגיד לי את האמת, אך שיגיד לי אותה בצורה אוהבת!
אני יודע, כי דברים רבים יכולים להיפתר מעצמם,
אז למד אותי סבלנות.
אתה יודע עד כמה נואשות אנו זקוקים לחברות.
תן לי להיות ראוי למתנה מדהימה ועדינה זו של הגורל.
תן לי דמיון עשיר, כדי שברגע נדרש, ובמקום הנדרש,
בדיבור או בשתיקה אוכל להעניק למישהו את החום הנדרש לו.
עשה אותי לאדם, שיכול להגיע לאלה שנמצאים "הכי למטה".
שמור אותי מהחשש לפספס דברים בחיים.
הענק לי לא מה שאני חפץ בו, אלא מה שבאמת נחוץ לי.
למד אותי את אמנות הצעדים הקטנים."
אנטואן דה סנט אכזופרי, תפילה 

Comments

2 תגובות על “חגיגת סיום השביל”

  1. תמונת פרופיל של צביקה פיקובסקי
    צביקה פיקובסקי

    את גדולה תרתי משמע
    מת עלייך ישר כח ובשעה טובה
    צביקה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צביקוש! מקווה שנתראה בקרוב!