קולאג' ביום – מרס 2022

23.3.22

"כל יצירה שנעשית באהבה יש בה קסמים מרוממי נפש" (שירי מיקה), משפט שמאמצת בחום.
כל קולאג' שיצרתי בחודש האחרון ביומן האדום שקיבל את השם "בריאה" נעשה מתוך אהבה ויש בו קסם מרומם נפש.

בשבוע הקרוב לא אהיה זמינה לכן זה הזמן לסגור את דף הקולאג' של חודש מרס. בשלושת השבועות האחרונים התמדתי עם האתגר והעלתי (כמעט) מדי יום תמונה של קולאג', רובן הגדול תמונות של קולאג'ים טריים שנוצרו ביומן אמנות שהסתיים היום.
כשפצחתי באתגר לא ידעתי שהוא ילווה אותי בתהליך היצירה עצמה, וכמה שזה מרומם נפש, שיש לי פינה ורטואלית משלי בה אני יכולה לתעד תהליכי יצירה שהם מאוד פרטיים. לו רציתי אני יכולה לבדוק כמה צפיות יש לדף הזה בבלוג, אני מעדיפה שלא, כדי שאמשיך להסתוב עם התחושה שזהו המשך למרחב היצירה האישי לי, ורק מעטי מעט באים לביקור קצר.

22.3.22

הקולאג' החותם את היומן האדום. גוזרת את המילה LOVE מאותו נייר עטיפה ישן ומשבצת במנדלה שהדבקתי. חוזרת בעט פיילוט שחור על המילה הכתובה באדום, כדי לבטל את הצבע האדום. זהו קולאג' בגוונים של שחור-לבן + עיפרון.
"כי כל העולם נברא בשבילי, בשבילי כל העולם" (שורות מתוך שיר של אתי אנקרי)

21.3.22

דברים שאני מודה עליה. שרוב הלילות אני ישנה בין שבע לשמונה שעות. זה לא מובן מאליו, כי יש לא מעט אנשים שסובלים מנדודי שינה, מסיוטים, בקושי מצליחים לעצום עיניים לכמה שעות.
לפעמים צריך שיגיע לילה כזה, כשמשהו לא ברור שולף אותי מהשינה בשתיים לפנות בוקר, לא מניח לי להירדם, עד שבארבע אני נכנעת וקמה.
מרתיחה מים לכוס תה חם, מדליקה אור ויושבת ליד שולחן היצירה להשלים התחלות של קולאג'ים.

מצאתי באחת התיקיות צילום מסך ישן של פתק סלולרי, מהטלפון החכם הראשון שהיה לי. נתתי לפתק את הכותרת "דברים שאני מודה עליהם", ובשעה מוקדמת זו שלא אופיינית לי, אני מעתיקה מהמחשב לכפולה ביומן עם המילה "תודה" באותיות שגזרתי מדפים עם טקסטורה בשחור-לבן.

"כשהינך מודה את בשמחת עולמים ואף פעם לא לבד" אמרה ימימה ע"ה.
"להודות על חיי זה להכיר בטוב שבהם ולהודות בכך שהם מושגחים ומותאמים לי" הוסיפה ואמרה עדית שליו, מורה לחשיבה הכרתית.

לאחרונה הפכתי לחובבת הג'אנר של קולנוע דוקומנטרי. תודות לקורונה יש לא מעט גופים שאימצו את פורמט הצפייה הישירה דרך קישור שנשלח למייל. אני מנוייה בכמה רשימות דיוור שמציעות מבחר סרטים כל שבוע, רק לבחור ולהירשם. לרוב הצפייה היא ללא עלות, כשתמיד אפשר לתרום להמשך הפרוייקט.
הקולנוע הדוקומנטרי מביא אלי הביתה סיפורים של אנשים שהסיכוי שאפגוש אותם בחיים האמיתיים קלוש ביותר. וגם אם הייתי פוגשת, הסיכוי לכזו פתיחות במפגש פנים אל פנים הוא אפסי.
יותר נוח כשביני לבינם חוצץ המסך ועדשת המצלמה. כמו שביני לבין מי שקורא אותי חוצץ מסך הטלפון שלי בו אני מקלידה כעת ומסך הטלפון/מחשב של מי שקורא את מילותי.
אין מגע ישיר. אין עין מביטה בעין.

או כמו שכתב פעם יהודה עמיחי וציטטתי בכפולה הזו: "אין קשר, אין גשר בין הדברים, כל אחד ערירי ולחוד".
מצאתי את הטקסט הזה כתוב בדף משבצות בכתב ידי, ככל הנראה מימי התיכון, כשגיליתי את שיריו של עמיחי ומצאתי בהם הד לתחושות שזיהיתי אצלי. אחרת למה שנערה צעירה תעתיק לדף משבצות שתי שורות שנושבת מהן רוח קפואה של בדידות.

"להודות בכך שהחיים מושגחים ומותאמים לי", כלומר הבדידות הקיומית שהיא מנת חלקי מגיל כ"כ צעיר מותאמת לי, למידותי, לסיפור חיי, לתיקון שעלי לעשות בגילגול הזה.
יש אנשים שקיבלו דברים אחרים. כמו אלימות. פיסית ומינית. התעללות. פיסית ומינית.
ברשימת הדברים שאני מודה עליהם אני יכולה להוסיף תודה על זה שנמנעה ממני אלימות והתעללות.
יש אנשים שקיבלו מנה גדושה ממנה, כמו הבחור הצעיר מהסרט הדוקומנטרי המרתק והמטלטל שצפיתי בו אתמול בלילה.
שווה לכתוב פוסט נפרד רק על הסרט ולחבר את הנושא למה שקרה אתמול, הלווייה בבני ברק והביקורת על העולם החרדי. אולי מחר. כעת, בשעה שאני לרוב ישנה, כשהעולם עדיין חשוך וקר, אני רושמת לעצמי לומר תודה. שלא קרו לי דברים כאלו, שלא חוויתי השפלה וחוסר אונים ותסכול וכאב וניכור.

הבחור שסיפר למצלמה את סיפור ההתעללות, שהקריא קטעים מהיומן שכתב באותן שנים, ששרד את התופת הזאת וכעת מעבד את הכאב דרך אמנות הקולנוע – הוא בחור אמיץ. הוא לא הזיל דמעה ולא נחנק מבכי מול המצלמה, אבל כפות הידיים שלו, התנועה של כפות הידיים שלו – אלוהים אדירים – לא יכולתי להתיק את המבט מהן. וכמה רציתי לשלוח יד לתוך המסך, להושיט יד, שיניח את ידיו בידי, שלרגע אחד הן יוכלו לנוח, לדעת שהן מוגנות. שמורות. מושגחות.

המילה "השגחה" מעסיקה אותי הרבה לאחרונה. מי מאיתנו לא זקוק להשגחה, לעין טובה שתביט בו, ליד חמה שתושט לעברו. במיוחד אם מדובר באנשים צעירים מאוד או זקנים מאוד, כלומר חסרי ישע.
ההשגחה הפרטית שלי אירגנה את נסיבות חיי ככה שאהיה קרובה יותר לזיקנה מאשר לתינוקות בתחילת דרכם בחיים.
מי שסעד הורה מבוגר יודע. מי שישב שעות ארוכות לצד מיטת הורה חולה יודע. מי שהיה עד ליסורי גסיסה יודע.
לכל מי שלא, אי אפשר לתרגם את זה למילים. אני רק אגיד שזה לא עוזב. זו התנסות שנצרבת עמוק בנשמה.
יש בה מן החסד שבמתן השגחה למי שהכי זקוק לה, ולצד זה יש בה גם תערובת של כאב וצער ובעיקר תסכול מול חוסר ההבנה.
למה ההשגחה פועלת כפי שהיא פועלת.
למה אדם זקן כמו אבא סבל יסורים רבים עד שנשמתו עלתה לשמיים.
למה נער צעיר כמו האיש בסרט סבל יסורים ודיכוי לאורך ארבע שנים עד שהשתחרר מעולו של הפדופיל המתעלל שבסופו של דבר חמק מעונש.
התשובה היא כי ככה זה, כי יש דברים שלא נועדנו להבין בשכל.

בינתיים השעון התקדם. חמש לפנות בוקר. סיימתי לשתות את כוס התה. אולי כדאי לכבות את האור ואת המחשבות הרעות ולשוב למיטה עד שיעלה הבוקר.

20.3.22

19.3.22

יש רגעים שזה פשוט לא קורה. יושבת אל שולחן היצירה וכלום לא קורה. לוקחת את התמונה הזו, מניחה ליד התמונה ההיא ו… לא, זה לא זה. מנסה לסדר בדרך אחרת, ועדיין, אותה תחושת בטן ש..זה לא זה. משהו שם חסר, או מיותר או שזו לא התמונה המתאימה.
מלאכת הרכת קולאג' היא מלאכה של חיבורים בין מה שלכואורה לא מתחבר. אבל דרך הסיפור שאני רוקמת, דימוי מצטרף לדימוי.
יש ימים שזה קורה במהירות שיא ויש ימים שלא משנה כמה זמן אשב ואשקיע, החיבור לא קורה.
במצבים כאלה עדיף להניח את הקולאג' שמסרב להתחבר בצד ופשוט לעשות משהו אחר.

18.3.22

"העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" שר אריק אינשטיין. נכון, יש לה טעם מר, לא מתוק שעושה שמח בפה. היא מכווצת את הגוף מבפנים, מצמצמת את הנפח של האיברים הפנימיים, דוחסת אותם, כמו צב שדוחס את הגוף לתוך השיריון.

העצבות היא תנועה פנימית סגורה וקטנה. יש בה איכות מינורית, שקטה, נחבאת את הכלים. היא לרוב בצבעים כהים, בעיקר כחולים.

ומה לעשות כשהיא באה לבקר דווקא ביום פורים?
ההיפך הגמור מאווירת החג הפרוע עם המסיבות, ההילולות, הצחוק המתגלגל, חסר הרסן.
מה עושים איתה ביום שכזה. כשהשמיים אפורים, קודרים, כשקר, שהגשם לא מפסיק לזלוג מהשמיים.

אומרים לה "בואי, שבי איתי קצת."
הכביש לירושלים גם ככה עמוס, אני יוצאת במחלף לטרון, פונה שמאלה לפארק איילון. רוצה לבוא? נחכה עד שהעומס יירד.
היער כאן ירוק, פורח. השקדיות סיימו ומחליפות אותן האבקות הורודות של כליל החורש.

מוצאת סלע לשבת עליו, מוציאה תרמוס מהתיק, מוזגת תה קינמון חם. מושיטה לה את הכוס החמה.
"תרגישי את החמימות בכפות הידיים, תריחי את המשקה החם, תטעמי ממנו. שילוב עדין בין חריפות ומתיקות.
אולי זה יעזור לפוגג את הטעם המר."

"מה עוד יכול לעזור לך. רוצה לספר לי מה קרה."
היא שותקת.
זה בסדר. לא מוכרחים לדבר. אפשר להסתובב קצת בשבילים, לצלם את פריחת השקד בלבן, את הפריחה הורודה, אפילו שזו מצלמה של טלפון.
"אם את כבר כאן, בואי נכין ביחד רשימה. יש לי בבית רשימה ארוכה עם סוגים שונים של דברים. כמעט בטוחה שברשימת המאסטר יש תת רשימה של הדברים שמעציבים אותי."

דממה.
"מה מעציב אותך? תגידי שלושה דברים."

העצבות היא כמו אגוז מקדמיה, קשה מאוד לפיצוח. לא התה, לא הפריחה, גם לא הרשימה – שום דבר מאלה לא מוציא ממנה מילה. שותקת.
ופתאום, בלי שום סימן מקדים, היא צוחקת.
"את מותק", היא אומרת לי
"שנים שאני לא מתוקה של אף אחד", אני מתקנת
"ובכל זאת, תודה על האירוח. ברשותך אני אשאר להסתובב ביער, אם את רוצה, את יכולה להמשיך בדרכך."
אמרה והלכה.
ואני? נשארתי עם הד צחוקה והעומס בדרך העולה לירושלים.

17.3.22, פורים

"ליצן קטן שלי אולי תרקוד איתי? אולי? אולי תרקוד איתי?"

16.3.22, תענית אסתר

"אין שקט בעולם", נאנחה.
כן, הסכמתי גם אני איתה, אין שקט. כל פעם קורה משהו אחר שמערבל את הרוחת ומסעיר אותן. בימי הקורונה המתיחות הפוליטית זזה מעט הצידה כדי לפנות משאבים לעיסוק האובססיבי במגיפה.
כשהיה ברור לכולם שזו לא המגיפה שתחסל את המין האנושי, נרגעו הרוחות ואנשים חזרו לעשות מה שהם עושים משחר ההיסטוריה.
להתקוטט. לריב. להתסכסך. להילחם.
בכל נקודת זמן יש סכסוך אי שם על פני הגלובוס. לפעמים סכסוך מקומי שקרוב אלינו, שנוגע בנו, לפעמים סכסוך רחוק מאוד, לא שייך לנו בכלל.
עד כאן ההקדמה לשאלה המתבקשת "איפה תפסה אותי המלחמה באוקראינה?"
ובכלל, מה לי ולאוקראינה?

ב-24 בפברואר החלה פלישת רוסיה לאוקראינה.
למחרת נסעתי למכתש הקטן, סופ"ש סולו מדברי.
כששבתי מן המדבר שוב חליתי. התקררות או שפעת, אולי קורונה, לא בדקתי כי הוירוס המאיס את עצמו לדעת.
העבודה מהבית איפשרה לי להמשיך לעבוד כאילו "הכל כרגיל", וככה בימים הראשונים למלחמה, כשהחלו להתעופף טילים ויריות במרחק אלפי מיילים, הייתי בביתי צמודה למסך המחשב, מהבוקר עד שעות הערב. אח"כ יכולתי לקרוס בשקט למנוחה במיטה.
נכון. שמעתי 'משהו' על אוקראינה, אבל לי היו עיניינים בוערים משלי, כמו להחלים, להתחזק, להתעודד.
האירועים הגדולים בעולם נזכרים ונמדדים ביחס לאירועים הקטנים בחיי שלי. בדיוק כמו השורה בשיר"אדם בתוך עצמו הוא גר"

או כמו השורות שכתב אברהם טל:
"ברדיו חדשות והפעם אני לא שומע
אני יודע שמדי פעם
זה בסדר להשאיר את הזוועות של
העולם בחוץ
אני לא טומן ראש בחול
נותן לעצמי לנשום
גם ככה לא קל על הבוקר"

אני לא אדם פוליטי, אין לי דיעות נחרצות ששופטות עמים לדין או לחסד. פוליטיקה באופן כללי משעממת אותי, אני לא מצליחה לרדת לעומק הטיעונים, לא מצליחה להבין את ה"למה". הוא הרי אף פעם לא נאמר בגלוי וכמעט תמיד מדובר באגו ענק, בכוח, בתאוות שליטה שחורגת מהפרופורציות המקובלות.

למעלה מעשור מאז שסילקתי את הטלויזיה מביתי. לו רציתי חיפוש קטן ולא מתאמץ בגוגל היה מביא אותי לאינספור אתרי חדשות ברשת, בכל שפה אפשרית, צילומים, פוסטים, ציוצים. אם אתם באמת רוצים לדעת, את גוגל אני שואלת שאלות אחרות, כמו מה זה אומר כשהבלוטות מתחת לאוזן נפוחות. וברגעים הפנויים של היום אני יושבת ליד שולחן היצירה, מוסיפה עוד עמוד ליומן.

אני יודעת שהזמן חומק, שאם לא שמים לב לרגעים הם חולפים בלי להשאיר סימן.
אילו רגעים נשארים לנצח?
האם הרגע בו פלשו הטנקים הרוסים לאוקראינה יחקק לעד בדברי הימים של העולם הגדול כרגע שהוביל למלחמה עולמית? או שאולי יירשם כסיכסוך מקומי שהסתיים כעבור חודש של לחימה? ומה יירשם על אדישות העולם הנאור, שרואה תמונות וסירטונים ולכל היותר שולח יד לכיס ותורם כמה שקלים למען הפליטים האוקראינים כדי לנקות את המצפון?

ולסיום שורות נוספות מאותו שיר יפה של אברהם טל
"מה נשאר עכשיו
עוד רגע להינות מהבוקר
לא התחיל היום והנה הוא כבר חולף
אין לנו מושג מה יביא העתיד לחיינו
מודה על מה שיש
החיים השמחה והכאב"

ככה זה, החיים הם תערובת של שמחות וכאבים, אסונות ומלחמות לצד שיגשוג ופריחה, הרס ובנייה. זמן לכל ועת לכל דבר. אלה זמנים של עירבוב גדול, וכשהעולם בטירוף מערכות מוחלט מה נשאר?
"עוד רגע להינות מהבוקר" או עוד רגע לגזור דימויים ולהדביק ביומן שלי.

15.3.22

אתמול נודע לי שהשחקן ויליאם הארט נפטר בגיל 71.

מוזר, שנים שלא חשבתי עליו, הוא התפרסם בשנות השמונים והתשעים, היה פחות פעיל בשנים האחרונות.
אחד הסרטים ששיחק בהם היה "עד סוף העולם" שביים וים ונדרס. סרט שבזמנו ראיתי לפחות פעמיים. מה שהכי הקסים אותי זו מעבדת החלימה ששני הגיבורים הגיעו אליה אי שם באוסטרליה הרחוקה. בלילה היו נשכבים על מיטה מיוחדת עם כל מיני אלקטרודות לראש, ובדרך לא דרך, החלומות היו מוקלטים.
בבוקר כשהתעוררו משנת החלום היו מנגנים את הקלטת החלום במכשיר שהוא כמו הכלאה בין הווקמן של שנות התשעים לסמראטפון של ימינו.
בלילה ישנים, חולמים, מקליטים חלומות, ביום צופים בלופ שלא נגמר בחלום.
מתכון בטוח להתמכרות.
לו הייתי נקלעת לאותה מעבדה, גם אני הייתי נצמדת למכשיר שמנגן את החלומות שתת המודע הקודח משדר, מאבדת עיניין בעולם החיצוני ושוקעת לעולם הפנימי, לדימויים ולעלילות שיש בחלומות.

במקרה או שלא, שבוע שעבר השלמתי קולאג' בו עשיתי שימוש במודעה ישנה משנות ה-90, פרסומת לסרט "עד סוף העולם".
אין לי מכונה להקלטת חלומות, אבל יש לי יומנים, ספרי סקיצות ותמונות מלפני יותר משלושה עשורים. ובערבים אני נוברת בדימויים ומילים מהעבר הרחוק. עושה בהם שימוש משני לקולאג'ים חדשים.
והעולם? אין לי כוח אליו.
אולי מחר אכתוב עליו משהו, כי בכל זאת, מלחמה.

14.3.22

אתמול הייתי עייפה מדי בכדי לצלם ולעדכן בבלוג, אז היום אני מעדכנת את תמונת הקולאג' של אתמול. שתיהן לקוחות מהיומן בו אני עובדת בימים אלו, כמעט מדי ערב משלימה לפחות קולאג' אחד ואז נגררת להמשיך את הכפולה הבאה או לפחות לגזור דימויים ולהניח.
זו לגמרי התמכרות. לסיפורים הויזואלים שנוצרים כשדימוי מתחבר לדימוי. במיוחד כשהדימויים מאוד אישיים. עברתי את המשוכה של שימוש בתמונות שלי עצמי ואני נהנית לשלב אותן כחלק מהכפולות.

בכפולה הזו, מילדות לבגרות, מתינוקת בת חמישה חודשים עד לאישה צעירה בשנות העשרים לחייה.
יש משמעות לסרגלים, למספרים, לתאריכים. בעיני לפחות. וגם לנקודות ולמסגרות הצבעוניות בהן הנחתי את התמונות הישנות בשחור-לבן שלקחתי מקופסת התמונות המשפחתית. כפי שציינתי קודם, לא מפרשת, רק מצביעה על אלמנטים בקולאג' ושכל אחד ירכיב את הסיפור שלו.

13.3.22

כפולה ביומן שמכילה למעשה שני קולאגים, שחדוות המסעות היא זו שמחברת ביניהם.
אם בקולאג' השמאלי גזרתי תמונה של זוג מטיילים בקולאג' הימני הדבקתי שתי תמונות בהן צולמתי במהלך המסע הראשון להודו. את התמונה מנפאל חתכתי לריבוע שמזכיר את הפריימים האינסטגרמים של ימינו.

מה בא לי? את כל הדברים היפים. שהחיים שלי יהיו יפים ומלאים בחיוכים, באהבה, באמונה, במזל וגם במסעות.

12.3.22

עוד מאותו יומן אמנות שלאט לאט מתכסה בקולאג'ים חדשים – אני ממשיכה לעשות שימוש בתמונות מהאלבום האישי שלי, 2 תמונות שצולמו במקור בצבע והדפסתי בשחור לבן. אני והחמנייה. בתוך הכיס 16 פתקים, כשבכל פתק דבר אחד לנערה שהייתי. טקסט שנכתב שבוע שעבר ופירסמתי גם בבלוג וגם בדף האישי שלי בפייסבוק.
אני נהנית לזגזג בין המדיות השונות ולעשות שימוש בחומרים מפה ומשם. כשבכל מדייה זה נראה אחרת. בבלוג הטקסט הזה מופיע כחלק מהסדרה "צידה לדרך" בו אני ממליצה על תרגיל כתיבה בעל ערך שעשיתי בו שימוש ואני מביאה את הטקסט שלי כדוגמא.
בפייסבוק זו רשימה של 16 דברים שאנשים קוראים ומזדהים עם חלק מהסיפורים הקצרים, מזהים את עצמם ואת כאבי ילדותם/התבגרותם וחלקם כותב תגובות יפות.
ביומן הויזואלי הטקסט מפורק ל-16 פתקים מודפסים על דף ורוד ונמצאים בתוך כיס ששמור שלא יתפזרו. הפתקים הם רק אחד מהאלמנטים הויזואלים שמופיעים בכפולה. הנושא העיקרי שתופס את העין הוא דמות הצעירה והחמנייה. חמנייה שהיא פרח השמש, מקור אור. שימו לב גם לתכשיטים, לטבעת, לשעון ולאותיות השחורות "אני לא פוחדת" וכדי לתת קונטרא ל-"ל" מופיע גם ה-"כן", כ-"כן לחיים" – וכעת ערבבו את כל אלו ומציאו את הסיפור שמקשר ביניהם.

11.3.22

בקולאג' זה אני עושה שימוש בטקסט של חלום שכתבתי לעצמי במחברת הבוקר ואח"כ סיפרתי עליו בדף שלי בפייסבוק. את הטקסט שהקלדתי לרשת העתקתי והדפסתי, וגם את אחת התגובות שנתנה לי נקודת מבט קצת אחרת על אותו עיניין. קולאג' שברובו הגדול טקסטואלי, וכשנתקלתי בשירטוט של פסל האישה לפיו פיסלתי את דהדמות השמנמנה מחימר ושבקייץ הטבעתי בים, הי לי ברור שמצא לסקיצה הזו מקום ביומן, בין מילים יפות וחשובות כמו "התפתחות" ו-"שייכות".

קולאג' מתוך יומן אמנות בתהליך עבודה.

10.3.22

היום אני מעלה קולאג' ישן, מתקופת הלימודים בבצלאל בתחילת שנות ה-90, תמונה ישנה שלי ועליה כיתוב באותיות לטרה-סט בלבן.
אמירות מטרידות. אנשים לא אמורים להתעסק בגלוי עם המוות שלהם. במקום לתהות בקול רם "ומה אם אני אמות" או "כשאני אמות" ולגרום למאזין לנוע בחוסר נוחות, אפשר לשלב את האמירות הללו כחלק מקולאג'.
אחרי שהדף הזה צולם, מתחשק לגשת ליומן המקורי ולתלוש מהכפולה הזו כמה מתמונות העיניים העצומות, נטולות המלל ולשלב אותן בעבודת קולאג' חדשה.
בגלל זה אני כ"כ אוהבת את האתגר הזה ומתמידה בו, כי תוך כדי עידכון מגיעים רעיונות חדשים לעבודות חדשות.

8-9.3.22

קולאג' כאילו לכבוד יום האישה שצויין אתמול, אבל לא נעשה במיוחד לכבוד האירוע.
העיסוק שלי לאחרונה באלבום התמונות הביא אותי לשלוח יד וללקט מעט תמונות ששמתי בצד כדי לשלב בעבודות הקולא'ג.
זה דבר חדש לי, לפני כן נהגתי לגזור תמונות של נשים ממגזינים, לא חשבתי להשתמש בדמות שלי מתוך תמונה ישנה. עד שבקייץ שברתי את המחסום ועשיתי סדרת קלפים בה בכל קלף מופיעה תמונה שלי. אלו היו תמונות דיגיטליות שהדפסתי במדפסת ביתית. בקולאג' כמו זה שלפניכם עשיתי שימוש בתמונה מקורית ישנה. זו תמונה בה צילמו אותי, ספק נחה, ספק עושה פוזה למצלמה.
יש תרגילים רבים בפוטותרפיה בהם ההנחייה היא לעשות שימוש בתמונה אישית. לשלב אותה בתוך עבודה. בכונה לא כתבתי "יצירה", או "עבודת אמנות". האמנות כאן היא אמנות הריפוי ופחות אמנות פלסטית שמתכתבת עם תולדות האמנות ומציעה איזה סטייטמנט משמעותי. משהו בסגנון של "אמירה מקורית ומעניינת". לא. זו 'סתם' עבודה אישית שנעשתה בשפת הקולאג', שפה שמי שדובר אותה יכול לקרוא פה עולם ומלואו.
כתבתי כאן בעבר ואחזור על כך שנית, אני לא מפרשת את העבודות שלי. רק מניחה אותן כאן לפניכם. זה עוד שלב בדרך הריפוי שיש בה חשיפה איטית, רכה. כמו צולמה התמונה בשחור-לבן, בחשיפה איטית, וכמו שהוספתי בכתב יד בטקסט בלבן על הבגד השחור. "לקלף בעדינות קלפיה אחר קליפה, להיחשף".
זה דורש כזו תעוזה והיופי בקולאג' שהוא מאפשר לי להניח אותו כאן לפני עיניים זרות שיתבוננו בו, אבל אני יודעת שכל אחד יראה בו משהו אחר. לאו דווקא את הסיפור שאני קוראת בו.

7.3.22

קולאג' היום הוא קולאג' שנוצר לכאורה כלאחר יד היום בערב, שלחתי יד לקופסת הדימויים ושלפתי מתוכה כמה דימויים, מה שהגיע אל היד התחבר לסיפור שמיד ראיתי איך הוא קורם גידים ועצמות. שילוב בין דימויים, טקסט מודפס ושתי מילים באנגלית שהוספתי. ועדיין נשאר גם רווח בצבע הדף, אוויר בצבע אדום וסגול לנשום. ובין האוויר הבורדו לאוויר הסגול ניצבת הדמות המנוקדת בנקודות שחורות, נקודות של אנרגיה בגוף הזכרי. גוף של בובה, לא אמיתי.

בכוונה לא מפרשת את "כוונת המשורר", זה בכלל משנה למה התכוונתי, מה זה התא המלבני בעמוד הסגול. כמו מה זה נראה לכם?
בשעו הבוקר ראיתי איך נראה קבר ריק, ואז בשעות הערב אני רואה תא סגור ו… היד נשלחת מעצמה לקחת אותו ולהניח על הנייר.

הייתי שמחה אם פעם אחת אנשים אחרים יאמרו לי מה הם רואים בקולאג' שלי. כי את הסיפור שלי אני כבר מכירה. רמז, שימו לב לשעון שגולש אל מחוץ לדף. לא רציתי לחתוך אותו כי אז המילה STOP נחתכת באמצע. כדי שלא תלך לאיבוד כתבתי אותה בעצמי באותיות גדולות S T O P  ומעליה S T A R T. ובין התחלה לעצירה, חיים שלמים.

6.3.22

"אם כסף לא היה מגבלה מה היית רוצה לקדם?"
ומייד אני נזכרת בקלף שבחרתי אתמול בפריסה שעשיתי לעצמי "אני מרגישה ביטחון כלכלי". ואם ככה, האם אני מרשה לעצמי להוציא סכום נכבד על טיול של שבוע בהרי סיני לקראת סוף החודש? כי הקמצנית שבי עדיין טוענת שזה מאוד יקר, ובצדק. ומצד שני, להגשים חלום, לצאת שוב לדרכים, לחצות את הגבול, לטפס על הר גבוה – לא היית רוצה שיקרה?

5.3.22

קולאג' טרי מהיום. ללא מילים. פשיט אניח כאן את התמונה.

3.3.22

"נמאס" שנכתב בשלהי הקייץ, מתאים לשלהי החורף, שעדיין לא הסתיים, ממשיך להמטיר גשמים, רעמים וברקים מתגלגלים.
בגדול כל יום שעובר אני אמורה ללמוד משהו שיתווסף לניסיון החיים שלי, יעשיר אותו, ירחיב אותו. מה למדתי היום?

2.3.22

הכדור הכחול עם הזיזים בעמוד השמאלי מזכיר בצורה שלו את הקורונה. לרגע חשבתי שהצלחתי לחמוק ממנה שנתיים תמימות, והינה – שפעת שנייה לחורף זה. רק שהפעם לא מתכננת להיבדק. למי יש סבלנות למתחמי הדרייב אין, שוב לדחוף מטוש לאף. אז אולי ההרגשה הרעה בגלל הקורונה, אולי זו התקררו נוספת. כואב לי הראש, כואב הגרון, באוזן שמאל מורגש לחץ כאילו צללתי לעומק שלושים מטר.
אלה לא ימים קלים.

1.3.22

הקולאג' הפותח את חודש מרס, קולאג' שעבר עיבוד בהמרה של התמונה לשחור-לבן, ונותן לה אווירה מסויימת.
שאלה נהדרת שחשוב לתת עליה את הדעת בכל נקודת זמן. "האם אני נמצאת במקום בו אני רוצה להיות" ובשכבה מתחת מפות. מקרא של מפה ומפת סימון שבילים. שימו לב לדולפין שציירת בין המצוקים של נחל פארן.


חודש קודם | חודש הבא