הארץ המובטחת

לפעמים אני תוהה מהיכן מגיעים הקוצים הללו בטוסיק שגורמים לי לרצות לצאת לדרך? לשם מה אני נודדת? מה אני בעצם מחפשת? ואם אסע, מה אני מצפה שיקרה לי, שהנדודים ימלאו אותי בתענוג? ולמה בכלל לחפש את הארץ המובטחת? למה לא להישאר בבית?
אלו שאלות לא פתורות.

החיפוש אחר תשובה חידד את ההבחנה בין שתי גישות לנדודים: האחת גורסת שיש טעם לחפש את עצמי בנדודים גיאוגרפים, הנדודים יגרמו לי להזיע, יעמתו אותי עם הסביבה, יעמידו בפני אתגרים, אבל גם יקרבו אותי לעצמי.
והשנייה גורסת שאין כל צורך לצאת לנדודים חיצוניים כי הרי המסע החיצוני משמש רק כאלגוריה. אם כך אין צורך לצאת מהבית, הבית הפנימי נמצא בתוכי ואם אשאר באותו המקום, בבית, אפשר יהיה להתעמק ולצאת למסע בתוכי.

נדדתי לא מעט בחיי, לפעמים התנועה בחוץ היתה גדולה, כמו כשעלינו אז על אווירון שלקח אותנו לאמריקה וחיינו למעלה משלוש שנים מעבר לאוקיינוס, ולפעמים היא תנועה קטנה, נסיעה של 20 קילומטר מהבית עד לחניון של העבודה, שיוט איטי על כביש החוף, הלוך-חזור.
הדיאלוג בין התנועה החיצונית בעולם לבין המסע הפנימי מרתק אותי. מושך אותי לחקור אותו, להתבונן בו, לתאר אותו, לצלם אותו. האם זה או זה או זה או שאפשר גם זה וגם זה?

אומרים "אדם צריך בית משלו, אדם צריך דרך, שיהיה לו כיוון ללכת בו". וצודקים. שנים שאני נעה בין נדודים לקינון. מדי פעם זזה ומדי פעם יושבת בקן. אלו שני דברים שאני עושה לאורך זמן, גם וגם.
בדינאמיקה בין תנועה למנוחה לפעמים זו תופסת מקום גדול יותר ולפעמים זו.

שאלות שאני שואלת את עצמי: מה את רוצה לפגוש בנדודים? לאיזו ארץ מובטחת את רוצה להגיע? האם את יוצאת לדרך כי את רוצה לפגוש תרבויות, אנשים שלא הכרת, נופים, טבע?
התשובות יכולות להשתנות מאדם לאדם. יהיו כאלו שיגידו שבנוסף לתרבות, לטבע, לנופים, לאנשים הם מבקשים למצוא בנדודיהם גם משהו שמעבר. יש בהם איזו כמיהה לפגוש גם את הנפש פנימה.

אני יוצאת לדרך להרחיב את דעתי, לגדול, להתרחב, ללמוד, להתמלא בחדש, להתרוקן ממה שאני במילא יודעת, להקשיב לסיפורים של אנשים אחרים.
יוצאת לדרך עם מעט דברים, אורזת צידה לדרך בצימצום ושוב הדינאמיקה הזו שבין הרצון להתרוקן, להצטמצם לבין הרצון להתמלא. הרי מי שנושא איתו את כל ביתו על הגב לא ממש התרוקן. בודקת שוב ושב מה באמת נחוץ לי כשאני יוצאת לדרך.
התנועה בין פנים לחוץ, בין התרוקנות להתמלאות, בין למצוא משהו ולאבד משהו.

צריך אומץ מאוד גדול, אולי גם קצת ילדותי, כדי לפרק את המשחק וללכת לחפש משחק חדש במקום אחר.
"הנודד האמיתי, אומר הרמן הסה, רוצה לטעום טעם געגועים, לנדוד ולהתגעגע, להתרחק כדי להתגעגע"
זו דינאמיקה מרתקת, בשביל מה לשהות בתוך הגעגוע הזה? כדי לסבול?
בין אם זה מסע קצר או נדודים ארוכי שנים, להיות בדרך ולשים לב כמה זה מעניין, לשים לב לגעגוע הזה להגיע למקום, לפגוש שם את עצמך, להבין. להבין שתכלית המסע הוא המסע עצמו, ההליכה בדרך.
החיים הם בעצם הליכה בדרך.

כשאני בבית הדרך סלולה, בטוחה, מוכרת. לעתים מוכרת עד זרא. על הסקאלה שבין מאמץ לריפיון אני יכולה לשחרר את השרירים ולצעוד בה בריפיון, בנינוחות. להגיע הביתה בריפיון גמור.
כשאני יוצאת את הבית למסעות, לדרכים זרות, חדשות שיקחו אותי אל אותה ארץ מובטחת, כל הגוף דרוך. זו דריכות שמיטיבה עמי, מעירה אותי, מעוררת אותי להתבונן, לקלוט מידע חדש, לעבד אותו, ללמוד. השיעמום כמעט שאינו נוכח. או העייפות. אפילו שההליכה בדרכים החדשות כרוכה בעבודה גופנית ונפשית מאומצת.

דרך. דריכות.
הינה כף רגלי מונחת במלואה, אצבע אחר אצבע. כף רגל ימין מתרוממת ופוסעת צעד אחד קדימה – שאיפה – אחריה כף רגל שמאל – נשיפה. שוב ושוב. שאיפה – נשיפה. להתבונן מה קורה בגופי. מהיכן מתחיל הצעד. האם מהאגן או אולי מהתשוקה להיות במקום אחר.
ועד מתי תמשיכי לנדוד?
הרי מים שעומדים במקום אחד מדיפים ריח רע, מעופש. אני נושאת עיני אל הים שכל הזמן נמצא בתנועה, שאינו מעלה ריח.

הנרי דיוויד ת'ורו, חי בשנים 1817-1862, פילוסוף של הטבע, נביא התנועה האקולוגית. היה מודד ומייצר עפרונות, יצא להתבודדות וחי סביב אגם בפשטות גדולה, מאס בתיעוש, חיפש את הפנימיות, את הפראיות שבטבע ובאדם. טען שאדם צריך לחיות עם העולם בהרמוניה, דיבר על הנדודים ועל כישורי שוטטות בספרון קטן בשם "טיול", מהות אמנות הטיול הרגלי: "האנשים הנודדים האמיתיים, אין להם ארץ, העולם כולו הוא ביתם"

איש המעלה בתרבות הזנית הוא איש ללא בית, לא קשור לחומר. כל העולם הוא ביתו. אדם שאינו נאחז בחומר יכול לשוטט בכל העולם, אין מקום בעולם שלא יוכל למצוא שם את ביתו.
יש לו יכולת לחיות מתוך נקודת מבט של הרפתקה. נקודת מבט חקרנית שמעיזה לבחון את הגבולות שלו, שמעיזה לצאת מדפוסים קבועים ומובילה לחיים יצירתיים, ספונטניים ואותנטיים. תחושת הפחד שקיימת כמעט תמיד ביציאה להרפתקה שכזאת יכולה לגרום לנו לקפוא ולרצות לחזור למוכר ולבטוח אך גם יכולה לשחרר אותנו מהעול של תבניות ושגרה שכבר לא משרתים אותנו יותר וגורמים לנו לחיות חיים מצומצמים וזהירים מדי.

כשמוצאים את הדרך לשלב בין חיים של שגרה ברוכה לבין נקודת מבט חקרנית שמוכנה לבדוק את השגרה ולבחון מה כבר איננו משרת אותנו, כשמוכנים להטיל ספק באמונותינו ובהרגלינו הקבועים ומוכנים לצאת להרפתקה בשבילים ובנופים חדשים לנו, אז תתרחש ההתרחבות הנפלאה הזו. התרחבות של החיים למקום של יצירה, התחדשות וסקרנות שלא נגמרות.

עוד שאלות: האם אפשרי לי לעזוב את המעגלים שיוצרים בי תחושת שייכות? האם אני מסוגלת ללכת מהם? להיפרד ממה שקושר אותי למקום הרגיל וללכת למקום אחר, נכסף, זה שאני קוראת לו "הארץ המובטחת"? מהיכן בא הביטחון ששם יהיה בסדר, ששם אמצא את התשובה לשאלות?

כדי למצוא את ה"בית" שלי, שאיני יודעת כעת היכן הוא, נדרש ממני לשחרר אחיזה, להרפות, לתת אמון, להתמסר למסע. זוהי דרך של שיחרור ופרידה, דרך של הרפייה. דרך שהכיוון שלה הוא פנימי.
לשמוט את האחיזה בדברים, לפתוח את הלב, להקשיב, להתמסר. וכל אלו כדי לגלות משהו שלא גיליתי כשאחזתי בביתי שלי, בשגרה המוכרת שלי.
לאט-לאט מתבהרת ההבנה שהריפיון, השיחרור, האמון – הם הדרך.
והארץ הזו, אותה ארץ מובטחת, היא תיפרש בפני כשאעשה את הדרך בריפיון גדול מאוד.

התמונות בפוסט זה צולמו מתוך יומן אמנות שהכנתי לאחרונה בשם "ארץ חדשה"

לשעבר זו היתה חוברת ישנה עם מסלולי טיולים ששמרתי על מדף ספרי הטיולים שלי ובחרתי בה כמצע ליומן אמנות. עטפתי אותה במפה של אמסטרדם ואח"כ קראתי את תיאורי המסלולים ומתוכם בחרתי כמה משפטים שדיברו אלי והעתקתי לדף עם המפה. לפעמים שיניתי ניסוח, לפי מה שהתחשק. על העמוד עם המלל הדבקתי חלקים ממפה ישנה מאוד של ישראל, וכשלא הספיקה לכל העמודים אילתרתי והוספתי מפות נוספות, כמו זו של ירושלים. הדפסתי טקסטים והדבקתי גם אותם. ופסקאות שהוספתי בכתב יד על גבי המפות. ולבסוף עם טושים צבעתי סימונים של דרכים/נחלים וכו' כשאני מתעלמת לחלוטין מהשימוש הפונקציונלי שלהם והופכת אותם לאלמנטים קישוטיים.
בעמוד האחרון הדבקתי את השאלון שחיברה עידית אייזנר כחלק מפרוייקט 364+1. מדי יום היא מראיינת אישה אחרת ומעלה את התשובות שלה לבלוג. בזמן הכנת הספר עדיין לא עניתי על השאלון, הדפסתי את השאלות והתבקש שאכניס גם אותן לספר. (להלן הקישור למי שמעוניין לקרוא את התשובות שלי)