על השביל – בוץ, כלניות ושדות ירוקים בשמורת פורה


התיכנון המקורי למקטע השבועי שלי בשביל ישראל היה להמשיך את הרצף מהעפרן, שם סיימתי בשבוע הקודם עד לחוד עקב. תיכננתי ווריאציה מעגלית נחמדה מאוד, בעיני לפחות, באורך של כ-26 ק"מ ושלחתי במייל לחבר טוב לדרך שביקש להצטרף. הפעם החליט לבדוק אותי, נכנס לאינטרנט וקורא על נחל דרוך. כשהזמנתי אותו בסוכות להצטרף למקטע בהרי ירושלים התברר שהמסלול היה ארוך וקשה יותר ממה שציפינו. עכשיו הוא לא לוקח צ'אנס.
"את לא אחראית", הוא מסביר לי, "את לוקחת את עצמך לקצוות, לוקחת סיכונים וצריך מבוגר אחראי שירסן אותך".
"אההה…" אני עונה, אפילו לא מתווכחת, רק סקרנית לדעת איפה כתוב שהמסלול בנחל דרוך מתאים ליומיים, מה שלא נראה לי הגיוני, אבל כאמור, לא מתווכחת.

לא מתווכחת. אם הבחור שרץ בעליות וזכה במדליה במירוץ אופניים אומר ש-26 ק"מ זה ארוך מדי וקשה מדי, אין על מה לדבר. אין שום טעם להתעקש, כי המטרה היא קודם כל להינות מהטיול בחברותא. לכן משנה כיוון, במקום הנגב התיכון נצפין לצפון הנגב. הזדמנות לשזוף את העיניים בכמה כלניות.
"נטייל בקטע של השביל שעובר בשמורת פורה, בסדר? אפשר מסלול של 21 ק"מ או 16 ק"מ, בכל מקרה מדובר במסלול קל, ירוק, פורח"
הבחור מקבל את ההצעה שלי ואנחנו קובעים להיפגש בתל קשת בשבת בבוקר.
"שבע וחצי?" הוא מציע. בסדר, שיהיה שבע וחצי.

השכמה ברבע לשש, סוף-סוף אני יכולה להשכים קום בשעה יחסית מאוחרת בשבת, יוצאת לדרך כשכבר יש אור בשמיים עם ארבעה ליטר מים כי צפוי מזג אוויר חם. משאירים את המכונית שלי בתל קשת ובמכונית השנייה נוסעים לתחנת הדלק. אני נותנת לבחור את זכות הבחירה: או צומת דבירה (מסלול של 21 ק"מ) או תחנת פז לפני הכניסה לכביש 6 (16 ק"מ). הבחור בוחר באפשרות הקצרה והקלה.

לא מתווכחת. גם לא מתלוננת. מתרגלת את שריר הקבלה, לקבל את כל מה שמגיע עם חיוך. ואכן קיבלנו שנינו טיול נחמד מאוד, קליל, ברובו הגדול מישורי. מקלות ההליכה נשארו קשורים בתיק למעט בעלייה לתל נג'ילה ותל קשת. סיימנו ללכת בשתיים וחצי ובארבע וחצי כבר הייתי חזרה בבית. לפעמים כייף לגוון בטיולים קצרים וקלים, כאלו שלא סוחטים כל פירור של אנרגיה. חוץ אולי מהאנרגיה שהשקעתי בבית כשקרצפתי את הנעליים מכל הבוץ שנדבק בהן…

אחרי קפה נוסף בתחנת הדלק מעמיסים את התיק על הכתף ומתחילים ללכת. צריך לחצות את כביש 40 ולשם כך יש מעבר תת קרקעי. מרחוק אני רואה "שיר נודד" מרוסס על הקיר. כמה נחמד! קוראת ומצלמת, וברגע שמתקרבת ומעיפה מבט על האדמה הבוצית ה-"נחמד" הופך ל-"חרא!" איך בדיוק אנחנו אמורים להגיע לצד השני? הבחור מקפץ בבוץ, אני מסתכלת עליו שוקע פה ושם, מבינה שהלך עלי… "אם עוד לא התחלת אולי עדיף שתחצי את הכביש" הוא ממליץ לי. בבחירה בין להידרס ממכוניות שועטות במהירות גבוהה לבין לטבוע בבוץ, עדיף הליכלוך של הבוץ. גם טובעני, גם מסריח, גם מכסה את כל הנעל כולל הגרביים ושולי המכנסיים. בוץ ששם בכיס הקטן את הבוץ מהגולן. כמה דקות ארוכות של "איחס-איחס-איחס" והינה היגעתי לצד השני.

הבחור מנסה לנגב את הנעליים בדשא, בשלולית, ממליץ לי לעשות כמוהו. "אין מה לעשות, זה יתייבש במהלך היום". ועוד משפט שנאמר והעלה בי חיוך: "כשדרכת בבוץ לא הפסקת ליילל אבל ברגע שיצאת נרגעת. יפה! יש לך recovery מהיר… "

אחרי שצלחנו בשלום את הבוץ אפשר לומר שהטיול התחיל. מצד אחד כביש 40 שמכוניות חולפות בו בדרכן דרומה, מצד שני השדות הרחבים שבעונה זו של השנה צבועים ירוק. ירוק חי, רענן, של חיטה שהחלה לצמוח. שדות שבקלות יכולים לדגמן לצילום ה-desktop המפורסם של Windows.

בין השדות עוברות דרכים רחבות, ברובן הגדול עבירות למכוניות רגילות. מעטים הם הולכי הרגל שבוחרים לחנות את הרכב ולצאת לטיול רגלי. רוב התנועה בדרכים אלו הוא של כלי רכב מכל הסוגים, בעיקר ג'יפים, רייזרים, אופנועי שטח, לרוב נהוגים בידי נהגים חסרי נימוס שלא מתחשבים בהולכי הרגל, לא מאטים, לא איכפת להם שמעלים ענני אבק, שלא לדבר על אלו שחצו את שדות החיטה, רומסים שיבולים כאילו אף חקלאי לא טרח לזרוע אותם, קיווה לגשם, עקב בחשש אחר קצב הצמיחה.

שְׁמוּרַת חָרְבַּת פוּרָה היא שמורת טבע קטנה בנגב הצפוני, בסמוך למחלף מאחז שעל כביש קריית גת – בית קמה. בשמורה פריחה עשירה וייחודית בחודשים פברואר ומרץ.

בשמורת פורה גדלים צמחים ממוצא ים-תיכוני וצמחים ממוצא מדברי. השמורה הייתה מגודרת בשנות ה-60 של המאה ה-20 ולא נפגעה ממרעה. באתר סלעי קירטון גירניים מתקופת האאוקן. בשמורה גדלים צמחי כלנית מצויה, נורית, פרג, עירית גדולה, אירוס ארצישראלי, לשון פר, ערטנית השדות, כלח, שמשון הדור, עכנאי יהודה, דבורנית וודודאים. עוד בשמורה שיחי רותם, מלוח ולענה וצמחי וינקה עשבונית, עירית נבובה, מרווה ריחנית וצהרון מצוי

שמורה פורה השתרעה על שטח בן 12 דונם באפיק נחל פורה, הוא יובל של נחל שקמה. בשנת 2007 הוגדל שטח השמורה ב-283 דונם. שמה ניתן על שם חורבת פורה הנמצאת בגבולה המערבי. השמורה נקראת בערבית ח'רבת אלפורה. בחורף נאגרים בשמורה מי שטפונות בסיוע סכר ונוצר אגם עונתי. במקום גשר הרוס, שריד מסילת הרכבת הטורקית שנסללה בתקופת מלחמת העולם הראשונה מטול כרם לבאר שבע, ומשם לקוסיימה בחצי האי סיני. הגשר נהרס בשיטפונות בשנות ה-70 של המאה ה-20. בשנים האחרונות נודעה השמורה במרבדי הכלניות האדומים שלה, שהתרבו והתרחבו בעשור הראשון של המאה ה-21, והיא נכללת בפסטיבל דרום אדום הנערך מדי חורף בחודש פברואר בנגב המערבי. הכניסה הראשית לשמורה היא מכביש 40.

מתוך ויקיפדיה

לא ראינו מרבדים של כלניות וגם לא את האגם העונתי עליו דובר. היתה פריחה נחמדה, אני רוצה להאמין שראיתי לפחות אלף כלניות. מהפרחים האהובים עלי. ראינו שדות פרושים כמו שטיחים בעשרות גוונים של ירוק, מהבהיר ביותר עד הכהה ביותר. ראינו גם לא מעט אנשים ובעיקר משפחות שיצאו לטיול בחיק הטבע, גם אם זה אומר לנסוע בג'יפ הממוזג ולהביט בנוף מבעד לחלון. העיקר שיצאו מהבית, שהניחו בצד לזמן מה את המסכים, את הטלפונים.

מראש ידעתי שזהו אחד מהיעדים של פסטיבל "דרום אדום", כך שלא ביקשתי שקט ושלווה שמוצאים במקומות המרוחקים יותר בנגב התיכון. ואכן היתה תנועת אנשים, ייתכן כאלו מבקשים להתרחק מההמולה, כשלמעשה הם אלו שיוצרים אותה.

בסך הכל זו היתה המולה נחמדה, נספגה במרחבי השדות. יש משהו מרגיע מאוד בלצעוד קילומטר אחר קילומטר לאורך שדה ירוק. תמיד לצד השדה, בשום פנים ואופן לא מקצרים באלכסון בתוך שדה חרוש, לא דורכים על פרנסה של חלקאים. האנרגיה הירוקה של האיזון והצמיחה משפיעה לטובה גם עלי, גורמת לי למקד את המבט בדשא בירוק שלי חיי, להוקיר תודה על האפשרות להתפתח, להתרחב, לגדול ופחות להיות בהשוואה מול "הדשא של השכן".

בשדה ירוק על גבעה תלולה
במקום רחוק, סוף דרך לא סלולה
בשדה ירוק, על גבעה תלולה
אהבת חיי ליפול עוד עלולה

על מרבד עלי עשב רוח
שם ישבנו לראות שקיעה
והייתה תחושה של תפוח
והיינו כל כך קרובים לנגיעה

מאיר אריאל

אחד הדברים בטבע שמרשימים אותי כל בפעם מחדש, הוא הניגודים, וכזה בדיוק היה הקניון בנחל סד. בתצורת נוף של גבעות ובתרונות פתאום מופיע חריץ עמוק באדמה. לא צפוי, מפתיע, שונה מהעגלגלות של פני השטח באיזור. קניון סד הקטנצ'יק כדוגמא לתפועות טבע ישראליות, קנה מידה קטן, קומפקטי, כזה שאפשר ללכת מעליו בשביל הליכה נוח ויפה, לא קשה מדי. יפה מאוד. ועדיין מרחיב את הלב. השביל היחיד במסלול כולו שהיה להולכי רגל בלבד. להתמוגג מכל צעד.

היתרון הגדול בדרך בה בחרתי לטייל השנה בשביל ישראל, Not by the book, מאפשרת לי לגלות גמישות, לבחור במקטעים שנראים הכי טוב בחורף, כמו מקטע זה של שמורת פורה. אם מטיילים כאן לפני הגשמים, לפני שהשדות מוריקים או אחרי שהקמה הצהיבה ונקצרה, סביר להניח שיהיה חם מדי והנוף יהיה מונוטוני ומשעמם. והינה, הזדמן לי לצעוד השבת בחברת הבחור שתמיד כייף לטייל איתו ולדבר איתו על אלף ואחד דברים וגם להינות מהנוף הירוק ומאלף הכלניות שראינו.

היה יופי של טיול ומקווה שגם אתם שקוראים על מעללי, נהינתם מהדרך וממראה השדות הירוקים מנוקדים באדום של כלניות.
ואסיים בשיר ישן של שלמה ארצי, גם אם אינו מובן עד הסוף ("חתולים מחשבים את קיצם לאחור"?), הלחן מעלה בי זיכרון נושן מהימים שהייתי חיילת, נועצת מבט בשדות החיטה המוריקים דרך שמשת חלון האוטובוס בקו ירושלים-באר שבע.

המלצה שלי: קחו את עצמכם לנגב עכשיו, אחרי הכל הירוק מנוקד אדום שרואים שם עכשיו לא ישאר לתמיד…

בואי אקח אותך לנגב אחרי הכל הכוכב האחרון ש…
ראית בעיר, היה כוכב גיטרות רוק אנד רול, עם עיניים קרות כש..
תשבי פה לידי פה, לא, בנגב לא יעלו את מחיר השמיים,
את מחיר הכביש הבלוי
בואי אקח אותך לנגב שם האלוהים גדול לפחות כמו
כל אלה שמסתובבים לך בעיר, ומבטיחים הבטחות
רק שבי פה לידי, יש לי דלק עד שבוע הבא
מחירי הבדידות,  מחיר שנינו באהבה.
ושלא יהיה לך עצוב, כי לפעמים אני שמח,
או מתנחם בך בגוף, ואחר כך שוכח
ומעבר למדבר, אני,
פורח בדמיון, אני,
אל תאמרי לי שנגמר אני, אקח אותך
בואי אקח אותך לנגב. גם סרטי חצות נגמרים כשבחוץ קר
איש לא הבטיח לך גשם עצוב פחות מזה שבכית כבר
רק שבי פה, לידי פה, חתולים מחשבים את קיצם לאחור
אם תעשי כמותם, לא נגיע רחוק
בואי אקח לנגב. עוד מעט יעלו את האור פה
שמש אחת תזרח, אם נאחר ניקח, אוטובוס אחרון
רק שבי פה, לידי פה, תחנות הביניים אוזלות
במחיר חלום אחד, לא קונים עוד חלום

שלמה ארצי

Comments

תגובה אחת על “על השביל – בוץ, כלניות ושדות ירוקים בשמורת פורה”