"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ"


בחג פורים 2015 שמתי פעמי לעיר הגדולה, לסיבוב בסימטאות המרופטות והציוריות של פלורנטין. נפגשתי עם חברה טובה שהתלוננה באוזני על מטרד רעש גדול שנמשך שלושה ימים בגלל מסיבת פורים שהחלה בלילה הקודם ועדיין לא הסתיימה. היגענו אל מקום האירוע וראינו הצעירים החוגגים לבושים בתחפושות ססגוניות ומושקעות. התחפושת הפופולרית היתה של חתול בחליפת לאטקס שחורה. מחשבת סרק: צריך להיות חם מאוד בחליפות הללו ולבנים צריך להיות קשה מאוד להלך בנעלי עקב גבוהים. הוודקה והסמים יצרו אווירת הוללות עליזה וקלילה, ומה שבעיקר ראיתי שם זה שימוש בחג כתירוץ כדי לפרוק כל עול, לטוב ולרע.

את הפוסט הזה ילוו תמונות המחופשים שהתמסרו ברצון למצלמה שלי, נעמדו בפוזה וחיכו לקליק.
פורים תשע"ה, תל אביב

"השמחה איננה ענין שולי במסעך הרוחני – היא חיונית" 
רבי נחמן מברסלב

נאמר שהמצווה החשובה ביותר בפורים ובחיים בכלל היא להיות בשמחה. כביכול מכריחים אותך בימי החג לצחוק, להגיע למצב של "אובדן הדעת". אבל מה זה אומר בדיוק "להיות בשמחה"? עכשיו כשאנו בעיצומו של חודש אדר, וכאמור "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אני מבקשת להאיר בזרקור על אותה שמחה.

לא אחת קורה לי ש-"השמחה נסתלקה ממני", כמו שכתב שולי רנד בשירו "אייכה"

"ריבונו של עולם אם נדבר גלויות ~ לפעמים אין לי כח בעולמך להיות 
אנה מפניך אסתתר? ~ מה אטען מה אצטדק מה אדבר? 
חנון ורחום הן לפניך גלוי ~ כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי 
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת ~ השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת"
שולי רנד

או ש-"העצב רשע גדול, נוגס בבשרי" כפי שהיטיבה לתאר אתי אנקי בשירה "ניסים"

"איך העצב רשע גדול ~ הוא נוגס בבשרי ~ עד העצם ~ ודוחף אותי לחדול
איך ירדתי כמעט ~ מכל המדרגות ~ וחיוך שחייכת לי ~ עזר לי לעלות
איך העצב מת משמחה ~ ברגע שנדלקתי ~ באור שלך"
אתי אנקרי

לא תמיד השמחה נוכחת בחיי, לעתים היא מבליחה לרגעים ספורים ונעלמת. וכשאותו רשע גדול נוגס בי, "דוחף אותי לחדול", מתעוררת הכמיהה, רצון עמוק לשמוח. שמחה שקטה, קטנה, שתרגיע, תמתיק את ימי. ואז אני שואלת, מה עומד ביני לבין אותה שמחה? מדוע אני לא שמחה? מה מונע ממני להיות שמחה? ואני מבינה שזה עיניין של מודעות ותשומת לב. כל אחד יכול למצוא לפחות רגע אחד קטנטן של שמחה מהרגע שפקח את עיניו בבוקר עד שעצם אותן בלילה. אבל לרוב אותו רגע קטן של שמחה מוסט הצידה במערבולת הסוחפת של חיינו. אנו חולפים על פניו בלי לשים לב.
מה שחשוב בעיני זה לעצור לרגע, להביט בו ולהעניק לו מתשומת הלב שלי. מספיק שאעצור לרגע ואתמקד באותו רגע אחד, אזכר בו ואאפשר לעצמי להרגיש את השמחה מבפנים.

זאת השמחה בעיני. אותם רגעים קטנים, יומיומיים, לאו דווקא רגעים "גדולים" של וואוו עוצר נשימה. רגע משמח יכול להיות בטיול שטיילתי, פרח יפה שראיתי, שורה מעניינת בספר שקראתי, שיר מרגש ששמעתי, משהו מתוק שאכלתי, חיוך שחייכו אלי, מילה טובה שנאמרה, חיבוק שחובקתי.

בסופו של יום כשאני מתבוננת על אותם רגעים קטנטנים מהם מורכב היומיום שלי, אני מודה לעצמי ששמתי לב אליהם, שהם לא חמקו מעיני, שאני יכולה להיזכר בהם, לשמוח בהם.

הינה הגיע חג הפורים, אני אומרת לעצמי, תרשי לעצמך למצוא כמה שיותר סיבות והזדמנויות לצחוק, לשמוח, לחגוג, להתחפש, להשתטות, לשים מסיכה, להוריד מסיכה.
והאמת שרובנו חיים בתחפושת כל השנה, חיים בתדמית שמנותקת ממי שאנחנו באמת. יש אנשים שעד כדי כך מזוהים עם התדמית שלהם ששכחו שהם בכלל בתחפושת.

פורים, חג התחפושות, חג שמביא איתו קלילות, שמחה וחופש, שנובעים אולי מתוך האפשרות להתחפש. החג הנחמד הזה נותן לגיטימציה להיפרד לזמן קצר מן התחפושת הקבועה שלנו רוב השנה ולהתחפש למשהו או מישהו אחר. לבטא חלקים אחרים בנו, חלקים שבמהלך השנה לא באים לידי ביטוי.

אני שואלת את עצמי, תגידי, לו יכולת לזמן קצר לאמץ זהות אחרת מזו ש"התרגלת" להיות ושאת מזוהה איתה, מי או מה היית בוחרת להיות?

"אתם השואלים אותי איך נעשיתי משוגע, זה קרה כך:
יום אחד, זמן רב לפני הולדת אלים רבים,
התעוררתי משינה עמוקה וגיליתי כי כל מסכותי נגנבו.
שבע מסכות שעיצבתי ונשאתי בשבע חיים,
ואני התרוצצתי חסר-מסכה ברחובות ההומים וצעקתי:
‘גנבים, גנבים, גנבים ארורים’.
גברים ונשים צחקו לי,
וכמה מהם נמלטו לבתיהם בפחדם מפני.
כאשר הגעתי לכיכר השוק צעק לפתע צעיר, מגג הבית.
‘הוא משוגע’. הרמתי את מבטי כדי להביט בו:
השמש נשקה את פני הערומים בפעם הראשונה,
ונשמתי הוצתה באהבה לשמש,
ולא רציתי עוד במסכותי.
כאחוז טירוף צעקתי ‘יבורכו, יבורכו הגנבים,
שגנבו את מסכותי’. כך נעשיתי משוגע.
בשגעוני מצאתי את החירות ואת הבטחון,
את חירות הבדידות ואת הבטחון שלא להיות מובן,
כי אלו המבינים אותנו משעבדים משהו משלנו.
אבל אל לי להיות גא בבטחוני.
אפילו הגנב בכלא בטוח מגנב אחר."

ג'ובראן חליל ג'ובראן מתוך "המשוגע הנביא והתלמיד"

פורים, חג כזה שבו אנו מאפשרים לעצמנו לצחוק ולהנות מהחופש להיות מי שבא לנו, "בלי לדפוק חשבון".

עולות בי מחשבות על הקשר בין "שמחה" "מסכה" ו"חופש"

אני חייה ומתנהלת בעולם ב-“זהות בדויה” שאני מכנה אותה “אני” שהתרגלתי לחשוב ולהאמין שהיא מי שאני באמת. אני מזהה את עצמי עם הגוף, המחשבות והרגשות שלי, עם התפקידים שלי, או עם הרכוש והדברים שצברתי בחיי.

האם זה מי שאני באמת? והאם אלה הדברים שיגרמו לי להיות בשמחה אמיתית?

כשאני עוצרת להתבונן לעומק אני מבינה שכל הדברים לפיהם אני מגדירה את עצמי הם זמניים, חולפים ומשתנים. הם סיפקו לי לעיתים הנאה רגעית, אך בסופו של דבר נשארתי בתחושה של חוסר שמחה, חוסר סיפוק ותסכול בגלל שהפכתי להיות תלויה בהם או במה אחרים חושבים עלי. הדברים הללו שאני מזדהה איתם בטעות משאירים אותי קטנה, מוגבלת, כלואה בבית סוהר פנימי שיצרתי, ובעיקר – מרחיקים אותי מחווית השמחה והקלילות, שמזכירה לי את המצב הטבעי שלי, את החופש, את מה שבאמת נועדתי להיות.

מתחת לכל המסכות וההתניות, שהורגלנו לחשוב שהם מי שאנו, מתחת ל"אני המזויף" – נמצא את השמחה, האהבה וחופש אמיתי ובלתי מוגבל.

בגלל זה חג הפורים משמעותי עבורי, גם אם אני לא מתחפשת ולא הולכת למסיבות ולא משתכרת, החג בא ומזכיר לי להתחבר לשמחה שבתוכי.


Posted

in

by

Comments

2 תגובות על “"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ"”

  1. תמונת פרופיל של עינת

    אילו תחפושות מרהיבות!
    והכנות שלך עוררה בי הרבה שאלות.
    מתי אני עצמי שוכחת להיות שמחה.
    מודעות זה אכן שם המשחק.
    חג שמח!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה עינת. כן, איכשהו אירועי הימומיום משכיחים את זה מאיתנו וחשוב להבין שהשמחה זה משהו שלנו, היא קודם כל באה מבפנים ולא זקוקה לאירועים בעולם החיצון שיעורו אותה.
      אני יכולה להיות שמחה כי ככה אני בוחרת.
      וגם לך, שיהיה חג שמח!